Archive for the ‘האליטות’ Category

המפרידים והצבועים

5 באפריל 2016

יש ז'אנר של כתבות עיתונאיות שפועל כך – ראשית, מוצאים מקום שמתנהל באופן רגוע לפי עקרונות פרגמטיים ושכל ישר.  ואז באים ואומרים: זה לא בסדר, זה אינו תואם כל מיני עקרונות פילוסופיים עמוקים שאנשים בעידן המודרני אמורים להאמין בהם ובית המשפט העליון אמר לנו שצריך להאמין בהם.

לז'אנר הזה שייך הסיפור התקשורתי הלוהט האחרון על ההפרדה בחדרים בין נשים יהודיות וערביות במחלקת יולדות. סביר להניח שיהודיה מרגישה נוח יותר ליד יהודיה, ערביה מרגישה נוח ליד ערביה.  זה גם לא סוד שיש הבדלים תרבותיים וכל מיני התנהגויות שמקובלות יותר במגזר אחד מקובלות פחות במגזר אחר. הפיתרון הפשוט הוא פשוט להפריד חדרים. אבל אז באים אנשי התקשורת וזועקים. הפרדה על בסיס אתני היא הרי ההיפך ממה ששופטים נכבדים ופילוסופים חשובים הורו לנו.

מבחינה כלכלית להנהגת עקרונות שוויוניים במוסדות ציבוריים באופן שמרע את תנאי השהייה שם יש השלכה מתבקשת: העניים נדפקים ואילו העשירים מצליחים להסתדר. במקרה כאן לעשירים יש פיתרון מתבקש, אם באמת שילוב היהודיות והערביות יתגלה כמאוד לא נעים: מלון יולדות שבו היולדת תשהה לבדה בתנאים נוחים, אבל העניים לא יוכלו לעמוד בהוצאה כזו. 

זו אינה דוגמה יחידה שבה התשוקה לשוויון היא באופן פרדוקסלי בעלת אפקט שלילי במיוחד על העניים. הדוגמה המפורסמת היא ההפרדה בחינוך. באמריקה הורים לבנים אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים שחורים. לא בגלל הבדלי צבע עור או גזענות צרופה דווקא, אלא מאחר שילדים שחורים נוטים לבוא באופן לא פרופורציונלי מגטאות של פשיעה ועוני, ובתי ספר שבהם הם מהווים רוב נחשבים מטבע הדברים ירודים ברמה. כדי להילחם בתופעה ולכפות אינטגרציה הונהגה באמריקה הסעת חובה של תלמידים משכונות לבנות אל בתי ספר בשכונות עוני וההיפך. התוצאה הייתה כפולה. חלק מההורים נס אל הפרברים הרחוקים, שם כבר לא הייתה למחוז העירוני סמכות לכפות על ילדיהם אינטגרציה. חלק אחר שלח ילדיו אל בתי ספר פרטיים וקנה במיטב כספו את הזכות לשליטה מלאה בחינוך הילדים. מדיניות הסעות החובה מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית, ונכפתה על ידי בתי המשפט. אפשר לראות בה דוגמה לטהרנות משפטית אקטיביסטית בשיאה. גרוע מכך, המדיניות הזו הייתה מוכתמת בצביעות מאחר שרבים מהפוליטיקאים ומהשופטים הליברלים שנלחמו למענה ותמכו בה, בעצמם שלחו את ילדיהם לחינוך פרטי. בכך הם הוכיחו שהם מוכנים להילחם למען שוויון גזעי רק על חשבון ילדיהם של אחרים, עניים יותר.

מערכת החינוך הישראלית נהנית מנס שממעטים לדבר עליו. ההבדלים הברורים והלגיטימיים בין יהודים והערבים הם כאלו שמאפשרים להפריד בין מערכת החינוך היהודית והערבית באופן מוצהר וללא רגשות אשם ליברליים. בעידן שבו האיסלאם מתפשט באירופה, מערכות החינוך במדינות כמו צרפת, בלגיה ומדינות אחרות יתמודדו עם בעיות בשילוב תלמידים מוסלמים ולא מוסלמים שהמערכת הישראלית פטורה מהם. מחקר שנערך בדנמרק בשנות התשעים הראה כיצד הנהירה של ילדים דנים לחינוך הפרטי גברה ככל שנוכחות ילדי מהגרים גברה בחינוך הציבורי. בעולם אחר שבו בית משפט ישראלי צדקני היה כופה אינטגרציה המונית בין תלמידים יהודים וערבים, המון הורים, רבים מהם מהסוג השמאלני ויפה הנפש, היו נוהרים עם ילדיהם אל החינוך הפרטי. כבר היום, בתנאי החינוך הישראלי הנוכחיים, הרבה הורים מהמעמד הבינוני-גבוה, מצביעי העבודה ומרצ, מחפשים חינוך שיש בו הפרדה דה פקטו ושבו ילדיהם יכירו בעיקר ילדים מסוגם.

איני רוצה לטשטש את מורכבות העניין. הליכה לקצה השני, דהיינו גזענות מוצהרת והפרדה כמו בדרום האמריקני בשנות החמישים או כמו הגזענות העדתית בחינוך החרדי בימינו היא בוודאי מעוררת בחילה ובלתי נסבלת. אבל הדוגמה שאליה התקשורת נטפלה היום, ההפרדה בין יולדות בבתי חולים, היא דוגמה לפשע נגד התקינות הפוליטית שאין לו קורבנות. איש אינו סובל מכך שהיולדות שוכנות בחדרים נפרדים. טוב יותר ליהודיות, טוב יותר לערביות, טוב יותר לאנשי הצוות שאינם שומעים תלונות, טוב יותר אפילו לאנשי התקשורת שיש להם סיפור לדווח עליו בטון צדקני. הניחו לדברים כפי שהם.

מודעות פרסומת

היוונים אמרו את דברם. מה הלאה?

5 ביולי 2015

התוצאות הראשונות מיוון נראות חד משמעיות: יוון אמרה לא להמשך הצנע, לא בתוצאה צמודה אלא בהכרעה ברורה, ביריקה בפרצופה של אירופה. לא אהבתי את אדוני, קם העם היווני והכריז. כדרכם של עמים סוררים, וכמו שנהג העם שלנו לא פעם, העם היווני סירב לאמץ את המרשמים של האליטות האירופאיות להצלחה ולשגשוג. ובפרט אחרי שהאליטות הוכיחו את קוצר ידיהן לאורך שנים – הבטחותיהן הכזיבו, המלצותיהן המיטו אסון.

לראש הממשלה ציפראס יש מנדט מחודש להתנגד לצנע, אך אין לו מנדט להשפיל ראש מול דרישות הנושים. מפלגתו בוודאי לא תסבול כניעה אחרי תוצאות המשאל הזה. קשה לראות מוצא מהמבוי הסתום: אפילו אם האליטות באירופה ייבהלו ויהיו נכונות ללכת לקראת יוון, כל ויתור משמעותי ליוונים בהכרח יצטרך להשתחזר במדינות האחרות של דרום גוש האירו וירגיז לאין שיעור את הבוחר הצפון אירופי. מנגנון הקונצנזוס המסורבל שנדרש לשם אישור כל פשרה יקשה מאוד על מציאת כזו.

היו כלכלנים שחזרו ואמרו שתוצאת "לא" במשאל אינה מחייבת את עזיבת האירו. אין למדינות גוש האירו סמכות להוציא ממנו את יוון. זה נכון על הנייר אבל זו אמירת סרק. יוון תגמור בקרוב את מלאי האירו שלה, ובהיעדר אישור מהמוסדות האירופאים לא יוכל הבנק האירופי המרכזי להמשיך לספק לה מלאי חדש. הממשלה תצטרך למצוא דרך לשלם לעובדים שלה. היא לא חייבת להנפיק דרכמות בשלב הראשון. היא פשוטה יכולה להנפיק אג"חים, הבטחות לתשלום עתידי באירו, ולהפקיד אותם כמשכורת. האג"חים האלו יוכלו להיסחר בשוק הפרטי והעולמי בשער שבוודאי יהיה נמוך בהרבה מהערך הנקוב באירו, אך לא יהיה אפס.   בבוא היום, כשהיוונים ישלימו עם החזרה לדראכמה, והמדפסות ייכנסו לפעולה, האג"חים האלו יומרו לדראכמות. בינתיים יזרמו ליוון תיירים המחפשים נופש במחיר מגוחך וציידי מציאות של נדל"ן ומניות ויאפשרו זרימת מט"ח שתמנע אסון הומניטרי.

הימים האלו ייזכרו כקשים ומרים בתולדות יוון, אבל בתוך טווח זמן נראה לעין, כלכלת יוון תשוב לתפקד באופן סביר. צמיחה ותעסוקה יחליפו את האבטלה וצנע ללא קץ שהבטיחו לה האליטות האירופיות.  או אז ישאלו גם הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, הקפריסאים ושאר החלכאים, מדוכאי הניסוי האכזרי בבני אדם שחוללו האליטות האירופיות, האם הישארות בגוש האירו היא רעיון טוב כל כך, או שמא גם הם צריכים לקחת דוגמה ומופת מהאומץ שהפגינו היוונים. השווקים שהם מטבעם מרחיקי ראות עלולים לשאול את השאלה הזו עוד הרבה קודם ולחולל אנדרלמוסיה שלמה סביב אגרות החוב של מדינות אירופה, מתוך הנחה שכדור השלג החל ליפול במדרון – ערכן של אגרות החוב יומר בסופו של דבר למטבעות מקומיים. מריו דראגי, נגיד הבנק האירופי המרכזי הבטיח שיציל את האירו בכל מחיר. ספק אם הוא יכול להציל את האירו ביוון, אבל עדיין הוא יכול לשמור על האירו בשאר מדינות הגוש, אם ילחץ ביתר שאת על כפתור המדפסת. נראה כמעט בלתי נמנע אם כך שהאירו יודפס באגרסיביות, ויפול בערכו מול מטבעות העולם האחרים.

האם היוונים ישכחו מה זה להיות יוונים?

3 ביולי 2015

לפי הדיווחים מיוון, כוונות ההצבעה במשאל העם שיתקיים ביום ראשון מתפלגות במידה רבה לפי השכלה. המשכילים מתכוונים להצביע כן לאירופה ולאירו. השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות מתכוונות להצביע לא.
מכיוון שאני סבור שהצבעת "כן" תהיה אסון קולוסאלי ליוון, הדבר הזה מחזיר אותי לבעיה שכבר התמודדתי איתה בבלוג לא פעם. כיצד יתכן שדווקא השכבות המשכילות נוטות לקבל החלטות לא חכמות כשהן נקראות לקלפי.

במקרה הזה ללא ספק גם אינטרס אישי מעורב. השפעתו של האינטרס האישי על המצביע בנושאים לאומיים היא מוגבלת – למשל כשהמצביעים ברמת אביב ג' בבחירות אצלנו הצביעו למפלגתן של שלי יחימוביץ וסתיו שפיר, הם הצביעו נגד האינטרס האישי שלהם. בכל אופן, למשכילים ביוון, שמרוויחים טוב יותר ושחלקם בין המובטלים נמוך יותר, יש גם אינטרס אישי, לפחות קצר טווח וקצר ראות, לשמור על משכורתם נקובה באירו ובשל כך להצביע כן.

ברם, אני סבור שלא רק האינטרס האישי מעורב כאן. הצבעת "כן" אמנם תשמור על המצב בעשור האחרון בו יוון בגוש האירו, אבל בתמונה הגדולה היא מהווה חידוש וחדשנות – היא מחברת את היוונים לאירופה בצורה מהודקת, בעוד שבימים עברו היוונים התקיימו כאומה משל עצמה שצריכה להיאבק מול כוחות גדולים כדי לשמר את חירותה.   הרעיון של אירופה מאוחדת שבה יוונים אינם עצמאים אלא חיים לפי תכתיביהם של גרמנים וצרפתים בשם האחווה האירופית הוא חידוש. ככזה הכוחות השמרניים סולדים ממנו, ואילו הכוחות הליברליים נלהבים ממנו. במקרה היווני נוצרה אירוניה שכן השמאל הסוציאליסטי, שבדרך כלל מתייחס בחיבה להתקדמויות חדשניות באחוות עמים, החל להתבטא בצורה שהיא כמעט לאומנית בשל סלידתו מהגישה הימנית הכלכלית של האליטות האירופיות ורצונו להתנתק מהשגחתן (מזכיר קצת את רצונו של השמאל בארץ עכשיו שנצפצף על האמריקנים באשר למתווה הגז הטבעי).

דפוסי ההצבעה הצפויים ביוון מצייתים אם כך לדפוס המוכר – כמו תמיד המשכילים מצביעים למען החידוש, ואילו הלא משכילים והעניים תקועים בחשיבת העבר. וכמו שקורה לעתים (גם אם לא תמיד), חשיבת העבר היא דווקא החשיבה הנכונה יותר, מאחר שהיא מבוססת על ניסיון אמפירי ואבולוציוני של מאות דורות, בעוד שהתופעות החדשות זה מקרוב באו, ואין לדעת אם באמת יאריכו ימים. בנימין נתניהו אמר פעם שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, והתכוון לכך שהם שכחו שהקיום היהודי כרוך במאבק בלתי פוסק בכוחות עוינים, לא באשליות של שלום ואחווה. בשבוע הבא נדע אם היוונים שכחו מה זה להיות יוונים.

נקראו בנשימה עצורה לאחרונה

18 ביוני 2015

יואב אבן, כתב הבריאות של חדשות ערוץ 2, פרסם ספר באינטרנט שניתן לקרוא ללא תשלום. שקעתי לתוכו ובתוך כמה שעות קראתי אותו בנשימה אחת. כבר מזמן לא זוכר חוויית קריאה כזו. זו קריאת חובה למי שמתעניין באופן שבו מתפקדת מערכת אכיפת החוק במדינה, ביחסי המינים ובאידאולוגיות של האליטות. בראש ובראשונה זהו סיפור אישי על התמודדות עם תלונת שווא על אונס שמסופר באופן כנה ומעניין. בעצם פרסום הספר והצפת הפרשיה הנשכחת מחדש גילה אבן אומץ בלתי מבוטל, מה עוד שהוא יוצא במידה מסוימת נגד האליטות הפמיניסטיות, שהן אולי הכוח החזק במדינה. אין ספק שאישה שחוותה אונס ומתלוננת עליו מגלה אומץ רב, אך גם גבר שהתמודד עם תלונת שווא ובוחר לגולל את הסיפור במלואו קבל עם ועדה, הוא אמיץ ביותר, ואבן ראוי להערכה.

ספר דיגיטלי אחר שקראתי לאחרונה ונהניתי ממנו מאוד הוא מז'אנר שונה לחלוטין ובשפה האנגלית. הוא עוסק בעתיד התחבורה בימי המכונית ללא נהג. הנושא כבר נדון בהרחבה בבלוג (ראו כאן), אך בספר הוא מלובן בפרטי פרטים מרתקים. החזון שמציג הספר נסוב סביב שירות מוניות חשמליות אוטומטי שיספק את צרכי הציבור בעתיד הלא כל כך רחוק ויחולל שינויים מרחיקי לכת. הספר זמין באמזון בפורמט קינדל תמורת חמישה דולרים. שווה לדעתי.

אימת הבהמיות

18 ביוני 2015

הדברים שנשא עודד קוטלר על הבהמיות של מצביעי הליכוד עוררו רעש גדול אבל נראה לי שמעט מאוד נאמר על שאלה עקרונית שעולה מהדברים: מה בעצם רע כל כך להיות בהמה? בהמה מלחכת עשב בשלווה. היא לא חיית טרף אכזרית וגם לא חולדה או ג'וק מאוסים.

חשבתי שניתן להסביר זאת באמצעות אחת התיאוריות המעניינות והמוצלחות ביותר של הפסיכולוגיה המודרנית: תיאוריית ניהול האימה. לפי התיאוריה הזו מה שמניע את האדם בחייו הוא ההתמודדות עם האימה שמתעוררת בו כשהוא חושב על עובדת מותו הבלתי נמנע. כאשר אדם מושווה לבעלי חיים ובפרט לבהמות שיש לנו מודעות רבה לחייהן בני החלוף (הרי אנו בני האדם ממיתים אותן וסועדים בהן את לבנו), הוא נזכר שגם הוא בעצם חיה כמוהן וגם לו יש גורל אחד בלתי נמנע והוא המוות.

לבני האדם יש אסטרטגיות להתמודד עם הידיעה המחרידה הזו. ובהכללה גסה מאוד אך לא שקרית, אפשר לומר שיש הבדל מהותי בין האסטרטגיות שאנשים דתיים או לא משכילים, דהיינו רבים מאוד ממצביעי הימין, נוקטים בהן להתמודדות עם המוות, לעומת אלו שנוקטים בהן מצביעי שמאל ובפרט האליטיסטיים שבהם.

מצביעי הימין נוטים להשתמש באחת או יותר מהטקטיקות הבאות כדי לנצח את המוות:

  • לעשות דברים ולבטא אמונות שמצביעים על שייכותם לעמם – זהו ניצחון על המוות כי העם קיים לאורך דורות ויתקיים גם אחרי מותם.
  • להוליד הרבה ילדים וכך ליצור המשכיות.
  • לנסות להבטיח חיים אחרי המוות לפי חוקי הדת. למשל הדרוזים שאותם הזכרתי בפוסט הקודם ממעיטים במשמעות המוות לאור אמונת גלגול הנשמות שלהם. בקרב היהודים אין ספק שרוב מאמיני גלגול הנשמות מצביעים לימין (בפרט לש"ס).
  • מצביעי ימין גם מחויבים יותר לצניעות מינית, והרי חסמים על מיניות חופשית הם אסטרטגיה עתיקה להימנע מלחוש כמו בהמה. אני לא בטוח שבפועל מצביעי ימין ומפלגות דתיות באמת נוהגים בפחות מתירנות מינית. ייתכן פער בין הרטוריקה למעשה.

מצביעי השמאל, או לפחות אלו מהם ששייכים לאליטות של השמאל, נוקטים, שוב בהכללה גסה, באסטרטגיות אחרות. מה שמונע מהם תחושת בהמיות זו התרבות הגבוהה. איני חושב שמי שהולך להופעה של אייל גולן או לסרט בורקס מצפה שהתגמול יהיה שלא יחוש כמו בהמה, אבל נראה לי שזו אחת התמורות שזוכה להן מי שהולך לקונצרט של הפילהרמונית או לתערוכת אמנות מופשטת. כך בוודאי חש מי שעוסק במקצוע מדעי, יצירתי ואינטלקטואלי וכמו שכבר הזכרתי פעם, בארה"ב רק אחוז אפסי מהמדענים מצביע לימין. לא סתם עודד קוטלר הזכיר את דבריו בדיוק בהקשר הזה – בעיניו התרבות הגבוהה היא מה שמגן עליו מהבהמיות. אליה לדעתו ממשלת הליכוד מתנכלת.
גם מצביעי שמאל חשים צורך לפעמים ברכיב רוחני מיסטי בחייהם כהגנה מפני בהמיות ואימת מוות, אבל בדרך כלל הוא לובש אופי שונה מזה שמאפיין את מצביעי הימין. הוא פחות מסורתי ובא עם דגשים יותר אוניברסליים ושוויוניים. בנוסף נראה לי שמצביעי שמאל משקיעים מעט יותר באסטרטגיה הפשוטה ביותר לעכב את גורל המוות המשותף לנו ולבהמות – לנהל אורח חיים בריא, ואכן ליברלים בארצות הברית מאריכים ימים יותר משמרנים, אבל כאן דרוש מחקר נוסף לפני שאפשר יהיה להגיד דברים החלטיים כי ישנם גם ממצאים סותרים.

בעיתונות החרדית משווים לעתים חיים חילוניים לבהמיות ומבטאים בכך בוז מוחלט לכלים שמשתמשים בהם החילונים לגבור על אימת המוות. כנראה שמכיוון אחר, זה גם מה שעודד קוטלר עשה, וזו הסיבה שפגע כל כך. הוא השווה את מצביעי הליכוד לבהמות ובכך ביטל במחי משפט את ציפור הנפש שלהם שהיא ציפור הנפש של כל אדם – השיטות שבאמצעותן האדם מוכיח לעצמו שהוא אינו ככל החיות וגורלו ייטב מגורלן.

הפרדוקס של האליטות השמאלניות

13 בפברואר 2015

אירועי הימים האחרונים סביב פרס ישראל מביכים אמנם, ומפגינים את נטייתו של ראש הממשלה נתניהו לאבד עשתונות ערב בחירות שבהן מצבו בעייתי. אבל יש בהם גם כמה ניצוצות של עניין. הכי מעניינים הם דבריו של עמוס עוז (בעיניי גדול הסופרים שחיים כיום, אולי לא רק בישראל), וכך אמר עמוס עוז בתגובה לשערוריית הפרס:

שמעתי אתמול את ביבי מסביר שפיטר אחדים משופטי פרס ישראל בספרות בנימוק מעניין ש'יש הרבה מגזרים בחברה שלא מיוצגים בוועדות השופטים של הפרס'. נשמע מאוד דמוקרטי. קרוב ל-70% מהחברה לא קוראים ספרות – אולי 'ישראל היום' כן- אבל לא ספרות. האם בוועדת הפרס צריכים להיות 70% שלא קוראים ספרות מסיבות דמוקרטיות?

אפשר להתווכח על דבריו של עוז, אבל בהתאם למה שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, די בטוח שעקיצתו משקפת אמת – הנוכחות השמאלנית בוועדות הפרס משקפת היטב את העובדה שהאנשים שטורחים לקרוא ספרות איכותית הם אינטליגנטיים, משכילים, ומן הסתם נוטים לשמאל ברובם.  עוז כבר הספיק לקבל תגובות חריפות על דבריו, תגובות שנובעות מההנחה שהאליטה לא אמורה להתגאות בהיותה אליטה ואם תעשה כן הרי היא מתנשאת וחצופה. ספק אם גם בשמאל עצמו הדברים מצטלצלים היטב – על אף היותם אמת לאמיתה. זו נקודה שנוגעת לפרדוקס קשה המצוי במוקד ההשקפה השמאלנית. השקפה זה גורסת שלכל התרבויות צריך להינתן יחס של כבוד ולעתים מגיעה לרלטביזם תרבותי ממש, כאילו הכול יחסי, ואף תרבות לא יכולה לטעון לעליונות על האחרת. בקצרה, תמיד השקפת השמאל מדגישה את השוויון בין בני האדם. וכאן מתעורר הפרדוקס – הרי קיומה של האליטה השמאלנית עצמה, זו שהשוויון בין בני האדם כה חשוב לה, מוכיח בעצמו את ההיפך משוויון. הנה ציבור קטן של אנשים שמשוכנע בהשקפת עולם אחת, נבדל באיכויותיו האינטלקטואליות, ובשל הפער המהותי בינו לבין שאר בני האדם, הוא כל כך מתקשה לגייסם לצידו, אז היכן כאן השוויון?   חוסר השוויון בין בני האדם הוא חרב פיפיות עבור השמאל. מצד אחד הוא עצמו מהווה סתירה מוחלטת לאמונותיו ולהשקפותיו. מצד שני השמאל יכול להתגאות בכך שבתוך כל קבוצה של בני אדם, אלו ששווים יותר מבחינת איכויותיהם האינטלקטואליות והישגיהם המדעיים יהיו אלו שייטו יותר לכיוונו.

מדוע האליטות שמאלניות?

6 בפברואר 2015

מדוע בית המשפט העליון פסל את חוק ההסתננות, אף שהתנגדות לחוק זה היא נחלת מיעוט קטן בציבור בלבד? אם נשאל לדעתו של פרשן משפטי מן השורה, אולי הוא יגרוס שבית המשפט מחויב לחוקי היסוד שבהם ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית. לפיכך אחרי שחקר ומצא בית המשפט שהחוק אינו הולם את חוקי היסוד, לא היה לו מנוס מלפוסלו. כל בר דעת יודע שזו תשובה מיתממת – חוקי היסוד גם מגדירים את ישראל כמדינה יהודית. מתי לאחרונה פסל בית המשפט משהו או מישהו על רקע פגיעתו ביהדותה של המדינה?

מדוע במקומות כמו מרכז תל אביב, כפר שמריהו, סביון, רמת אביב ג', שבהם גרה שמנה וסולתה של החברה הישראלית, זוכה השמאל להישגים מדהימים בקלפיות? דבר בולט במיוחד על רקע העובדה שהשמאל לכאורה עוין לבעלי הממון, לעתים כמעט עד רמה של הסתה נגדם. באופן דומה, ברק אובמה, שכל הזמן תר אחרי דרכים להעלות מסים לעשירים, זכה בניצחון עצום במנהטן שבניו יורק, אחד המקומות היקרים בכוכב לכת ארץ.

מדוע היהודים, אליטה בולטת מאוד בארצות הברית, הצביעו לברק אובמה בהמוניהם על אף שנחשב עוין יחסית למדינה של בני עמם במזרח התיכון? מדוע בקרב בעלי תואר אקדמי אובמה ניצח בהפרש גדול  (18% ב-2008, 13% ב-2012), אף שמטבע הדברים זו קבוצה שרבים בה הלבנים, שככלל דווקא הצביעו למתחריו של אובמה ברוב משמעותי?

מדוע העיתונות בארץ ובעולם נוטה שמאלה? מדוע כל כך הרבה עיתונאים כלכליים, דווקא בכלי תקשורת שנשלטים על ידי בעלי הון, ונקראים בידי בני המעמד הבינוני גבוה, קוראים לעוד ועוד מסים כדי לצמצם את אי השוויון. זאת אף שלא הם נפגעים מאי השוויון, אלא בעיקר מצביעי ש"ס, יהדות התורה והמפלגות הערביות. מדוע איל הון אמריקני נדרש לתחזק במיוחד את "ישראל היום", ספק עיתון, ספק עלון מפלגתי, ולשפוך עליו מיליונים כדי לתת קונטרה לשנאה הגורפת של התקשורת לראש הממשלה נתניהו?

מדוע כמעט כל ראשי צה"ל והשב"כ, אפילו כאלו שנחשבו לביטחוניסטים קשוחים ביותר בעת שירותם, הופכים אחרי פרישתם לתומכים נלהבים של מפלגות בצד השמאלי של המפה הפוליטית? האם שירותי הביטחון לא היו אמורים מטבע הדברים למשוך אליהם אנשים לוחמניים מבחינת השקפת עולמם?

מדוע כשהפסיכולוג האמריקני ג'ונתן הייט, אשר חוקר טיבן של השקפות עולם, ביקש ממשתתפי כנס של אלף פסיכולוגים אמריקניים להרים יד אם הם בעלי דעות פוליטיות שמרניות, שלושה הרימו ידם?

מדוע, במאמר שפרסם היום, עיתונאי העיתון לאנשים חושבים, אורי משגב, מודה שפשוט אינו מצליח להבין מדוע מישהו ירצה להצביע לראש הממשלה נתניהו. אין זה סתם שרבוט קנטרני של משגב. סביר שבסביבתו החברתית הקרובה מספר מצביעי הליכוד עומד על אפס, אף שזו הצבעה שכנראה תהיה הפופולארית ביותר בקרב אזרחי ישראל.

אפשר לנסות לתת מענה מפולפל ומורכב לכל שאלה ושאלה בנפרד, אך מוטב, לפי עיקרון התער של אוקהם, להסתפק בשתי מילים פשוטות שמהוות תשובה לכל השאלות: האליטות שמאלניות. אבל התשובה הזו היא כמובן רק פתח לשאלה חדשה: מדוע האליטות שמאלניות?

כדי להבין זאת נתחיל בשאלה: מה מגדיר אליטה בחברה שלנו. לדעתי זו בראש ובראשונה הנטייה לחדש, לעשות דברים חדשים, להגיד דברים חדשים. אין הכוונה כמובן לחידושים מהסוג שחביב על פליטות ריאליטי שמגיחות להשקות עם שמלה סנסציונית ובן זוג מצודד חדש, אלא לחידושים על בסיס חשיבה והשכלה. אי אפשר להתקדם באקדמיה, או בעולם המקצועי או בכתיבה העיתונאית מבלי להיות מצוידים ביכולת מרשימה לחשוב מחשבות חדשות ולהשתמש בהן כדי ליצור דברים חדשים, ומי שרוצה להתקדם במיוחד בתחומים אלו צריך להבריק במיוחד ביכולת זו. בנוסף אנשים בעלי יכולת כזו בדרך כלל אוהבים להקיף עצמם בדומים להם, וכך להיות מושפעים מבני דמותם ולחיות בקרבם.

התנהלותם של המחדשים שונה מאוד מזו הטבעית לבעלי השקפות שמרניות. השקפות שמרניות, כשמן כן הן. מה שמגדיר אותן הוא העובדה שהן נמנעות מחידוש ושומרות על דפוסי העבר. מי שתומך בהשקפות שמרניות הוא מי שדעותיו תקועות בעבר, הרבה פעמים בשל חוסר יכולת או חוסר רצון לעסוק במחשבות חדשות. העבר שבו תקועה האישיות השמרנית יכול להיות עבר רחוק מאוד, בן אלפי שנים ואפילו יותר. השמרן שומר אהדה לדפוסים ששירתו את האנושות בכל תהליך התעצבותה האבולוציונית כמו נכונות להילחם, להרוג ולהיות אכזרי, קבלה של אי שוויון והיררכיה (התנהלות דמוקרטית ושוויונית היא דבר חדש מאוד!), העדפה מוחלטת לקבוצה שלך על חשבון קבוצות אחרות וכן דבקות בדת, שהיא דבר מאוד עתיק.

מצד אחד אפשר להציג את השמרן בזלזול כמי שעוד לא ירד מהעצים, כמי שעדיין תקוע בדפוסים שהתאימו לשלבים קדמוניים בהתפתחות האנושות, שלבים שאפשר לראות עתה את שחזורם בצורתו הברברית ביותר אצל שכנינו במזרח התיכון. מצד שני כדאי לשים לב שהשמרן נושא עמו גוף עצום של ידע על האופן שבו שרדה האנושות במשך דורות רבים. אמנם לא תמיד הוא מרבה לחשוב על הידע הזה, אבל תמיד הוא חש אותו אינסטנקטיבית בוער בעצמותיו. נכון שהידע הזה לא תמיד משרת נאמנה את האדם במאה ה-21, בתקופה שבה יש לנו מדע ויש לנו ערכים הומניסטיים ושוויוניים, אבל הוא גם לא כל כך לא רלוונטי כמו שהשמאל מציג אותו. הרי לא היינו נותנים לוועדה בראשות זהבה גלאון או מיטב פרשני עיתון הארץ לתכנן מחדש את איברי גופנו שעוצבו בתהליך אבולוציוני ממושך. כדאי להיות פתוח מצד אחד, אך גם להפגין זהירות מה בטרם ניתן לוועדה כזו לעצב מחדש את השקפת העולם האנושית, שבסיסה נוצק גם הוא באבולוציה רבת דורות שכללה תהליכי ניסוי ותעיה עצומים.

דן שכטמן לא אומר דברי טעם

23 בינואר 2014

דן שכטמן רוצה להיות נשיא המדינה, אך אם לשפוט מהראיון שנתן לכלכליסט, קשה להתלהב ממועמדותו לנשיאות.

שכטמן קנה את פרסומו כאיש מדע שהלך נגד הזרם. הליכה נגד הזרם במדע מתאימה לאדם שנצמד לנתונים היבשים האמפיריים, גם כאשר הרוח הכללית נושבת נגדו.

אבל מה ששכטמן ביטא בראיון בכלכליסט הוא בדיוק ההפוך – היצמדות לקשקשת פופוליסטית על המדינה הגוועת ו"ההתפרקות הכללית של כל המערכת" שאוטוטו מתקרבת, בזמן שבו לפי כל מדד אמפירי המשק הישראלי במצב מעולה ובכיוון הנכון.

אפשר להבין שבחוגים המשכילים האשכנזיים החילוניים שבהם שכטמן מסתובב, נפוצה הרטוריקה הזו. כך למשל הוא מספר שבתו החליטה לעזוב את ישראל לטובת ארצות הברית כי "ישראל מדינה אלימה שאי אפשר לחיות בה". אינני מכיר מדד אחד שלפיו ישראל אלימה יותר מארצות הברית, וההיפך הוא הנכון – בארצות הברית תוחלת החיים נמוכה יותר, מספר הרציחות גבוה יותר, ואף כשמודדים את מספר ההרוגים לנפש בתאונות דרכים במגזר היהודי, ישראל במקום הטוב בעולם.

שתי דרישות לניהול קריירה מצליחה בתקשורת

7 בספטמבר 2012

1) כישרון

2) הורים עשירים שיסבסדו אותך

כך זה בארצנו – מייאש להתקדם בקריירה עיתונאית בלי שהבאת כסף מהבית

http://www.themarker.com/magazine/1.1817715

אבל כך זה גם בארצות הברית:

http://www.halfsigma.com/2012/08/to-succeed-in-journalism-have-rich-parents.html

המשעשע הוא שהעיתונאים בניו יורק טיימס יקדמו אג'נדה שמאלנית בעוד שהם עצמם, באופן אישי וכה לא סוציאליסטי, המוטבים של העושר של הוריהם.

שמאל כלכלי נגד ימין כלכלי זה עניים כנגד עשירים? אולי ההיפך.

5 באוגוסט 2012

הויכוח הגלובאלי בין הימין הכלכלי לשמאל הכלכלי מוצג בתקשורת הרבה פעמים כמאבק בין עשירים חמדניים לבין עניים מסכנים ונעשקים. רק שהדימוי הזה הוא שקרי לחלוטין. למעשה, האמת די הפוכה. גם בארץ שלנו וגם בארצות הברית נראה שהעשירים מצביעים לעתים קרובות לשמאל, ואילו העניים מצביעים לעתים קרובות לימין.

כל אחד יודע איפה יש יותר עשירים – ברמת אביב ג' או בדימונה, וכל אחד יודע שזהבה גלאון ושלי יחימוביץ' יקבלו אחוז הרבה יותר גבוה מהקולות דווקא ברמת אביב ג', ולא בדימונה. אפשר היה לחשוב שמדובר בתופעה ישראלית ייחודית, כי כאן בארצנו המחלוקת בין ימין לשמאל היא עדיין בעיקרה מדינית ולא כלכלית, אבל תראו מה קורה בארה"ב.  המדינות העניות יותר (אלבמה, מיסיסיפי..) מצביעות באופן קבוע לרפובליקנים לעומת המדינות העשירות יותר (ניו יורק, קליפורניה, מסצ'וסטס..) שמצביעות באופן קבוע לדמוקרטים.

גם כשבודקים בקרב הכנסה – אובמה ניצח ב-2008 את מקיין בקרב אלו שמרוויחים יותר מ-250 אלף דולר בשנה, כפי שאפשר לראות כאן: http://edition.cnn.com/ELECTION/2008/results/polls/#USP00p1

ההפרש הוא אמנם לא עצום: רק 52 – 48 לאובמה בקרב העשירים, אבל כשזוכרים שהקבוצה הזו היא לבנה ברובה הגדול מאוד, ושיעור ההיספנים והשחורים בה זעום, מבינים את גודל ההישג, שכן בקרב כלל הלבנים מקיין הביס את אובמה בהפרש של יותר מעשרה אחוזים!

אם כך, כדאי לנטוש את כל התיאוריות על מלחמת המעמדות ולזרוק אותן לפח (יחד עם כל ההבלים הרבים האחרים שהשמאל מייצר). זה פשוט לא מה שקורה.