על הצביעות ועל העדרה

הגעתי לשכונת שפירא לדבר עם עובדי משרד המשפטים ביום עיון שערכנו שם. התנפלו עלי פעילי שמאל קיצוניים שמתנגדים להוצאת המסתננים מהשכונות. רובם לא גרים שם. לצעוק הם יודעים, לחיות שם זה כבר גדול עליהם.

כך כתבה איילת שקד בטוויטר לפני שבוע. כתב החינוך של ערוץ 10, עומרי מניב, הגיב לכך בציוץ משלו:

הבן של איילת שקד לומד בבית ספר אליטיסטי שעורך מיונים ומסנן תלמידים חלשים החוצה, הוא זוכה לתנאי למידה שתושבי דרום תל אביב יכולים רק לחלום עליהם. לצייץ לטובת התושבים בשכונה היא יודעת, לשלב את הילדים שלה איתם זה כבר גדול עליה.

האם איילת שקד צבועה בכך שהיא שולחת את הילד שלה לחינוך אליטיסטי נבדל ואיכותי ואינה משלבת אותו בין ילדי דרום תל אביב? התשובה היא כמובן: ממש לא. אם עומרי מניב ישלח את ילדיו לחינוך אליטיסטי הוא יוכל להיחשב צבוע, בהיותו מן הסתם חלק מאליטה שמאלנית שמטיפה לשוויון. כך עשו בארצות הברית השופטים הליברלים שדרשו שילדי לבנים יישלחו באוטובוסים כדי ללמוד עם ילדי שחורים בשכונות אחרות לשם האינטגרציה, אבל לילדיהם שלהם סידרו חינוך פרטי סלקטיבי ויוקרתי. שופט פדרלי אחד מווירג'יניה התייחס לכך באומרו:"על הכס אני שופט. בבית אני אבא".

גם פעילי השמאל שרוצים להשאיר את המסתננים בשכונות שבהן הם עצמם לא גרים הם צבועים לא קטנים. בל נשכח שבדרך כלל את רוב הכסף שאדם מרוויח בחייו הוא מוציא על כך שיגור בחברת אנשים שהם לא עניים ולא שקועים בתרבות של עוני.

אבל איילת שקד אינה מטיפה לשוויון. להיפך. ברור שהשקפת עולמה מבוססת על כך שיש כאלו ששווים, ויש כאלו ששווים יותר. היא אמנם לא תגדיר זאת בצורה כה פוגענית ולא תקינה פוליטית, אבל ברור שמבחינתה יהודים שווים יותר מערבים או מאפריקנים. כשאדם מפגין שלא כולם באמת שווים בעיניו, ושמבחינתו החברה האנושית בנויה במדרגות – ואלו במדרגות העליונות מעניינים אותו הרבה יותר מאשר אלו שבתחתונות – טבעי שבראש הפירמידה שלו יעמדו הוא עצמו ומשפחתו, אפילו עוד לפני תושבי דרום תל אביב.

אבל אלו שמתכחשים לתפיסת המדרגות – הם צריכים להסביר מדוע הם לא הולכים עם העיקרון שלהם עד הסוף. עם זאת צריך להודות שחלקם כן זורם איתו הרחק. החל מדור ההורים שהקים את הקיבוצים ושיכן את ילדיו בחדרי לינה משותפים, שבהם זכו ליחס שוויוני קולקטיבי, וכלה במיליארדרים כמו ביל גייטס ווורן באפט שהבטיחו לתת לעניים, ולא לילדיהם, את רכושם אחרי מותם, ואפילו לאו דווקא לעניי עירם, אלא גם ובעיקר לילדים רעבים באפריקה.

גם אנשים בעלי השקפה היררכית אמורים לפי השקפת עולמם להקריב למען אחרים. אם איילת שקד הייתה מנסה לסדר תפקיד ג'ובניקי נוח לילדיה בצבא, בצדק הייתה חוטפת על זה קיתונות ביקורת. אבל זו הקרבה שאמורה לבוא לידי ביטוי בסיטואציות מאוד ספציפיות שבהן המין האנושי מאז ומתמיד נדרש להתגייסות כוללת של השבט, כמו בשירות צבאי ובמלחמה. היא אינה אמורה לחלחל להעדפות פשוטות בחיי היומיום, משום שבהם ההיררכיה פשוטה: קודם אני ומשפחתי, אחר כך אחרים, ובסוף בסוף, כאלו שהם באמת מאוד אחרים.

מודעות פרסומת

טראמפ זולל את חמוצי אמריקה

ב"נאום החמוצים" שנשא השבוע עם פתיחת מושב הכנסת הצביע ראש הממשלה נתניהו על הפרדוקס המובנה בגישתן הפוליטית של האליטות השבעות במדינה, מי שהוא כינה בשנינות "החמוצים". הן כל כך מתעבות את הנהגתו, מלינות על המצב המדרדר ועל המדינה הקורסת. ועם זאת בחייהן הפרטיים הן חוגגות בטיסות ובבתי קפה את עידן השפע העולמי והמקומי שאנו חיים בו. עידן שפע שנגרם הרבה בשל מדיניות נתניהו השמרנית, הן מבחינת גישתה הידידותית למשקיעים מבחוץ והן מבחינת סלידתה מלקיחת סיכונים ביטחוניים. גם תרמה לו העובדה שביבי היה חכם ויצירתי דיו כדי להביא את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל בזמנו, וכך ישראל יצאה ללא פגע מהמשבר הגלובאלי.

האליטות השבעות והחמוצות מתעבות מדיניות שמיטיבה עם העשירים, אבל בחברה מבוססת הטכנולוגיה והמדע שלנו הן הן בעלות יכולת ההתעשרות. הן מתעבות מדיניות אגרסיבית נגד ערבים, אבל בניהן יכולים, כמו כל אחד אחר, למות מפגיעת רקטה פלסטינית או מפיצוץ מחבל מתאבד. הן מתעבות את נתניהו אבל מרוויחות, אולי אף יותר מכל אחד אחר במדינה, ממדיניותו.

מעבר לים מצוי הנשיא טראמפ במצב דומה. הוא מנסה לקדם רפורמת מס שתיטיב בעיקר עם העשירים, אבל העשירים בכלל לא מצביעים לו. הם סולדים ממנו והעדיפו את יריבתו הילארי על פניו. פרדוקס שכזה. ברם, טבעי שטראמפ יקדם כזו תוכנית שתכלול קיצוצי מס נרחבים. כמיליארדר בעצמו וכימני שבז לערכי השוויון, הוא מבין היטב את התועלת שבחופש כלכלי. ברורה לו הברכה בחיים כלכליים שבהם רצונו של אדם להתעשר אינו תועבה שהממשלה מנסה לחבל בה בכל מאודה.

בכל אופן צורמת העובדה שטראמפ נבחר בידי המצביעים במערב וירג'יניה הנחשלת, ויקדם מדיניות שתומכת במיליונרים של מדינות חוף האוקיינוס במזרח ובמערב. כאן עלה טראמפ על פטנט גאוני. לא הוא בעצמו מן הסתם, כי הוא מצטייר כחצי אנלפבית עם הפרעות קשב חמורות, אבל יועציו. בתוכנית המס המוצעת, לצד הקלות המס הגדולות, יונהג שינוי משמעותי במדיניות הקיזוזים. מס ששולם למדינות עצמן לא יקוזז ולא יוכר בידי הממשל הפדרלי. מדינות שבהן שיעור מס ההכנסה נמוך יושפעו מעט, ולעומת זאת נטל המס יעלה משמעותית על תושבי מדינות שבהן שיעור המס גבוה. באלו מדינות נטל המס המדינתי גבוה? כמובן – במדינות החוף הליברליות. ניו יורק וקליפורניה הן בין המקומות בעולם עם נטל המס הגבוה ביותר על משקיעים. הן צריכות למסותם כדי לממן את תוכניות הרווחה הנדיבות שלהן. הממשל הפדרלי מממן בעקיפין את המיסוי הזה, על ידי ויתורו על מסים משלו לתושבי מדינות אלו. עתה טרמאפ הולך לקחת להן את קערת הגלידה. לא היה ברור אם הרפורמה יכולה לעבור בבית הנבחרים, כי יש שם צירים רפובליקניים שבאים מקליפורניה ומניו יורק, והם מאוד לא אהבו את הקונספט המוצע והצטרפו לדמוקרטים המתנגדים. אבל הצלחת ההצבעה שנערכה שם השבוע מלמדת שככל הנראה לרעיון יש תוחלת. חמוצי אמריקה יחמיצו פנים, ובניגוד לחמוצי ישראל, בצדק גם מבחינתם האישית.

המפרידים והצבועים

יש ז'אנר של כתבות עיתונאיות שפועל כך – ראשית, מוצאים מקום שמתנהל באופן רגוע לפי עקרונות פרגמטיים ושכל ישר.  ואז באים ואומרים: זה לא בסדר, זה אינו תואם כל מיני עקרונות פילוסופיים עמוקים שאנשים בעידן המודרני אמורים להאמין בהם ובית המשפט העליון אמר לנו שצריך להאמין בהם.

לז'אנר הזה שייך הסיפור התקשורתי הלוהט האחרון על ההפרדה בחדרים בין נשים יהודיות וערביות במחלקת יולדות. סביר להניח שיהודיה מרגישה נוח יותר ליד יהודיה, ערביה מרגישה נוח ליד ערביה.  זה גם לא סוד שיש הבדלים תרבותיים וכל מיני התנהגויות שמקובלות יותר במגזר אחד מקובלות פחות במגזר אחר. הפיתרון הפשוט הוא פשוט להפריד חדרים. אבל אז באים אנשי התקשורת וזועקים. הפרדה על בסיס אתני היא הרי ההיפך ממה ששופטים נכבדים ופילוסופים חשובים הורו לנו.

מבחינה כלכלית להנהגת עקרונות שוויוניים במוסדות ציבוריים באופן שמרע את תנאי השהייה שם יש השלכה מתבקשת: העניים נדפקים ואילו העשירים מצליחים להסתדר. במקרה כאן לעשירים יש פיתרון מתבקש, אם באמת שילוב היהודיות והערביות יתגלה כמאוד לא נעים: מלון יולדות שבו היולדת תשהה לבדה בתנאים נוחים, אבל העניים לא יוכלו לעמוד בהוצאה כזו. 

זו אינה דוגמה יחידה שבה התשוקה לשוויון היא באופן פרדוקסלי בעלת אפקט שלילי במיוחד על העניים. הדוגמה המפורסמת היא ההפרדה בחינוך. באמריקה הורים לבנים אינם מעוניינים לשלוח את ילדיהם ללמוד עם ילדים שחורים. לא בגלל הבדלי צבע עור או גזענות צרופה דווקא, אלא מאחר שילדים שחורים נוטים לבוא באופן לא פרופורציונלי מגטאות של פשיעה ועוני, ובתי ספר שבהם הם מהווים רוב נחשבים מטבע הדברים ירודים ברמה. כדי להילחם בתופעה ולכפות אינטגרציה הונהגה באמריקה הסעת חובה של תלמידים משכונות לבנות אל בתי ספר בשכונות עוני וההיפך. התוצאה הייתה כפולה. חלק מההורים נס אל הפרברים הרחוקים, שם כבר לא הייתה למחוז העירוני סמכות לכפות על ילדיהם אינטגרציה. חלק אחר שלח ילדיו אל בתי ספר פרטיים וקנה במיטב כספו את הזכות לשליטה מלאה בחינוך הילדים. מדיניות הסעות החובה מעולם לא זכתה לתמיכה ציבורית ופוליטית, ונכפתה על ידי בתי המשפט. אפשר לראות בה דוגמה לטהרנות משפטית אקטיביסטית בשיאה. גרוע מכך, המדיניות הזו הייתה מוכתמת בצביעות מאחר שרבים מהפוליטיקאים ומהשופטים הליברלים שנלחמו למענה ותמכו בה, בעצמם שלחו את ילדיהם לחינוך פרטי. בכך הם הוכיחו שהם מוכנים להילחם למען שוויון גזעי רק על חשבון ילדיהם של אחרים, עניים יותר.

מערכת החינוך הישראלית נהנית מנס שממעטים לדבר עליו. ההבדלים הברורים והלגיטימיים בין יהודים והערבים הם כאלו שמאפשרים להפריד בין מערכת החינוך היהודית והערבית באופן מוצהר וללא רגשות אשם ליברליים. בעידן שבו האיסלאם מתפשט באירופה, מערכות החינוך במדינות כמו צרפת, בלגיה ומדינות אחרות יתמודדו עם בעיות בשילוב תלמידים מוסלמים ולא מוסלמים שהמערכת הישראלית פטורה מהם. מחקר שנערך בדנמרק בשנות התשעים הראה כיצד הנהירה של ילדים דנים לחינוך הפרטי גברה ככל שנוכחות ילדי מהגרים גברה בחינוך הציבורי. בעולם אחר שבו בית משפט ישראלי צדקני היה כופה אינטגרציה המונית בין תלמידים יהודים וערבים, המון הורים, רבים מהם מהסוג השמאלני ויפה הנפש, היו נוהרים עם ילדיהם אל החינוך הפרטי. כבר היום, בתנאי החינוך הישראלי הנוכחיים, הרבה הורים מהמעמד הבינוני-גבוה, מצביעי העבודה ומרצ, מחפשים חינוך שיש בו הפרדה דה פקטו ושבו ילדיהם יכירו בעיקר ילדים מסוגם.

איני רוצה לטשטש את מורכבות העניין. הליכה לקצה השני, דהיינו גזענות מוצהרת והפרדה כמו בדרום האמריקני בשנות החמישים או כמו הגזענות העדתית בחינוך החרדי בימינו היא בוודאי מעוררת בחילה ובלתי נסבלת. אבל הדוגמה שאליה התקשורת נטפלה היום, ההפרדה בין יולדות בבתי חולים, היא דוגמה לפשע נגד התקינות הפוליטית שאין לו קורבנות. איש אינו סובל מכך שהיולדות שוכנות בחדרים נפרדים. טוב יותר ליהודיות, טוב יותר לערביות, טוב יותר לאנשי הצוות שאינם שומעים תלונות, טוב יותר אפילו לאנשי התקשורת שיש להם סיפור לדווח עליו בטון צדקני. הניחו לדברים כפי שהם.

היוונים אמרו את דברם. מה הלאה?

התוצאות הראשונות מיוון נראות חד משמעיות: יוון אמרה לא להמשך הצנע, לא בתוצאה צמודה אלא בהכרעה ברורה, ביריקה בפרצופה של אירופה. לא אהבתי את אדוני, קם העם היווני והכריז. כדרכם של עמים סוררים, וכמו שנהג העם שלנו לא פעם, העם היווני סירב לאמץ את המרשמים של האליטות האירופאיות להצלחה ולשגשוג. ובפרט אחרי שהאליטות הוכיחו את קוצר ידיהן לאורך שנים – הבטחותיהן הכזיבו, המלצותיהן המיטו אסון.

לראש הממשלה ציפראס יש מנדט מחודש להתנגד לצנע, אך אין לו מנדט להשפיל ראש מול דרישות הנושים. מפלגתו בוודאי לא תסבול כניעה אחרי תוצאות המשאל הזה. קשה לראות מוצא מהמבוי הסתום: אפילו אם האליטות באירופה ייבהלו ויהיו נכונות ללכת לקראת יוון, כל ויתור משמעותי ליוונים בהכרח יצטרך להשתחזר במדינות האחרות של דרום גוש האירו וירגיז לאין שיעור את הבוחר הצפון אירופי. מנגנון הקונצנזוס המסורבל שנדרש לשם אישור כל פשרה יקשה מאוד על מציאת כזו.

היו כלכלנים שחזרו ואמרו שתוצאת "לא" במשאל אינה מחייבת את עזיבת האירו. אין למדינות גוש האירו סמכות להוציא ממנו את יוון. זה נכון על הנייר אבל זו אמירת סרק. יוון תגמור בקרוב את מלאי האירו שלה, ובהיעדר אישור מהמוסדות האירופאים לא יוכל הבנק האירופי המרכזי להמשיך לספק לה מלאי חדש. הממשלה תצטרך למצוא דרך לשלם לעובדים שלה. היא לא חייבת להנפיק דרכמות בשלב הראשון. היא פשוטה יכולה להנפיק אג"חים, הבטחות לתשלום עתידי באירו, ולהפקיד אותם כמשכורת. האג"חים האלו יוכלו להיסחר בשוק הפרטי והעולמי בשער שבוודאי יהיה נמוך בהרבה מהערך הנקוב באירו, אך לא יהיה אפס.   בבוא היום, כשהיוונים ישלימו עם החזרה לדראכמה, והמדפסות ייכנסו לפעולה, האג"חים האלו יומרו לדראכמות. בינתיים יזרמו ליוון תיירים המחפשים נופש במחיר מגוחך וציידי מציאות של נדל"ן ומניות ויאפשרו זרימת מט"ח שתמנע אסון הומניטרי.

הימים האלו ייזכרו כקשים ומרים בתולדות יוון, אבל בתוך טווח זמן נראה לעין, כלכלת יוון תשוב לתפקד באופן סביר. צמיחה ותעסוקה יחליפו את האבטלה וצנע ללא קץ שהבטיחו לה האליטות האירופיות.  או אז ישאלו גם הספרדים, הפורטוגזים, האיטלקים, הקפריסאים ושאר החלכאים, מדוכאי הניסוי האכזרי בבני אדם שחוללו האליטות האירופיות, האם הישארות בגוש האירו היא רעיון טוב כל כך, או שמא גם הם צריכים לקחת דוגמה ומופת מהאומץ שהפגינו היוונים. השווקים שהם מטבעם מרחיקי ראות עלולים לשאול את השאלה הזו עוד הרבה קודם ולחולל אנדרלמוסיה שלמה סביב אגרות החוב של מדינות אירופה, מתוך הנחה שכדור השלג החל ליפול במדרון – ערכן של אגרות החוב יומר בסופו של דבר למטבעות מקומיים. מריו דראגי, נגיד הבנק האירופי המרכזי הבטיח שיציל את האירו בכל מחיר. ספק אם הוא יכול להציל את האירו ביוון, אבל עדיין הוא יכול לשמור על האירו בשאר מדינות הגוש, אם ילחץ ביתר שאת על כפתור המדפסת. נראה כמעט בלתי נמנע אם כך שהאירו יודפס באגרסיביות, ויפול בערכו מול מטבעות העולם האחרים.

האם היוונים ישכחו מה זה להיות יוונים?

לפי הדיווחים מיוון, כוונות ההצבעה במשאל העם שיתקיים ביום ראשון מתפלגות במידה רבה לפי השכלה. המשכילים מתכוונים להצביע כן לאירופה ולאירו. השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות מתכוונות להצביע לא.
מכיוון שאני סבור שהצבעת "כן" תהיה אסון קולוסאלי ליוון, הדבר הזה מחזיר אותי לבעיה שכבר התמודדתי איתה בבלוג לא פעם. כיצד יתכן שדווקא השכבות המשכילות נוטות לקבל החלטות לא חכמות כשהן נקראות לקלפי.

במקרה הזה ללא ספק גם אינטרס אישי מעורב. השפעתו של האינטרס האישי על המצביע בנושאים לאומיים היא מוגבלת – למשל כשהמצביעים ברמת אביב ג' בבחירות אצלנו הצביעו למפלגתן של שלי יחימוביץ וסתיו שפיר, הם הצביעו נגד האינטרס האישי שלהם. בכל אופן, למשכילים ביוון, שמרוויחים טוב יותר ושחלקם בין המובטלים נמוך יותר, יש גם אינטרס אישי, לפחות קצר טווח וקצר ראות, לשמור על משכורתם נקובה באירו ובשל כך להצביע כן.

ברם, אני סבור שלא רק האינטרס האישי מעורב כאן. הצבעת "כן" אמנם תשמור על המצב בעשור האחרון בו יוון בגוש האירו, אבל בתמונה הגדולה היא מהווה חידוש וחדשנות – היא מחברת את היוונים לאירופה בצורה מהודקת, בעוד שבימים עברו היוונים התקיימו כאומה משל עצמה שצריכה להיאבק מול כוחות גדולים כדי לשמר את חירותה.   הרעיון של אירופה מאוחדת שבה יוונים אינם עצמאים אלא חיים לפי תכתיביהם של גרמנים וצרפתים בשם האחווה האירופית הוא חידוש. ככזה הכוחות השמרניים סולדים ממנו, ואילו הכוחות הליברליים נלהבים ממנו. במקרה היווני נוצרה אירוניה שכן השמאל הסוציאליסטי, שבדרך כלל מתייחס בחיבה להתקדמויות חדשניות באחוות עמים, החל להתבטא בצורה שהיא כמעט לאומנית בשל סלידתו מהגישה הימנית הכלכלית של האליטות האירופיות ורצונו להתנתק מהשגחתן (מזכיר קצת את רצונו של השמאל בארץ עכשיו שנצפצף על האמריקנים באשר למתווה הגז הטבעי).

דפוסי ההצבעה הצפויים ביוון מצייתים אם כך לדפוס המוכר – כמו תמיד המשכילים מצביעים למען החידוש, ואילו הלא משכילים והעניים תקועים בחשיבת העבר. וכמו שקורה לעתים (גם אם לא תמיד), חשיבת העבר היא דווקא החשיבה הנכונה יותר, מאחר שהיא מבוססת על ניסיון אמפירי ואבולוציוני של מאות דורות, בעוד שהתופעות החדשות זה מקרוב באו, ואין לדעת אם באמת יאריכו ימים. בנימין נתניהו אמר פעם שהשמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים, והתכוון לכך שהם שכחו שהקיום היהודי כרוך במאבק בלתי פוסק בכוחות עוינים, לא באשליות של שלום ואחווה. בשבוע הבא נדע אם היוונים שכחו מה זה להיות יוונים.

נקראו בנשימה עצורה לאחרונה

יואב אבן, כתב הבריאות של חדשות ערוץ 2, פרסם ספר באינטרנט שניתן לקרוא ללא תשלום. שקעתי לתוכו ובתוך כמה שעות קראתי אותו בנשימה אחת. כבר מזמן לא זוכר חוויית קריאה כזו. זו קריאת חובה למי שמתעניין באופן שבו מתפקדת מערכת אכיפת החוק במדינה, ביחסי המינים ובאידאולוגיות של האליטות. בראש ובראשונה זהו סיפור אישי על התמודדות עם תלונת שווא על אונס שמסופר באופן כנה ומעניין. בעצם פרסום הספר והצפת הפרשיה הנשכחת מחדש גילה אבן אומץ בלתי מבוטל, מה עוד שהוא יוצא במידה מסוימת נגד האליטות הפמיניסטיות, שהן אולי הכוח החזק במדינה. אין ספק שאישה שחוותה אונס ומתלוננת עליו מגלה אומץ רב, אך גם גבר שהתמודד עם תלונת שווא ובוחר לגולל את הסיפור במלואו קבל עם ועדה, הוא אמיץ ביותר, ואבן ראוי להערכה.

ספר דיגיטלי אחר שקראתי לאחרונה ונהניתי ממנו מאוד הוא מז'אנר שונה לחלוטין ובשפה האנגלית. הוא עוסק בעתיד התחבורה בימי המכונית ללא נהג. הנושא כבר נדון בהרחבה בבלוג (ראו כאן), אך בספר הוא מלובן בפרטי פרטים מרתקים. החזון שמציג הספר נסוב סביב שירות מוניות חשמליות אוטומטי שיספק את צרכי הציבור בעתיד הלא כל כך רחוק ויחולל שינויים מרחיקי לכת. הספר זמין באמזון בפורמט קינדל תמורת חמישה דולרים. שווה לדעתי.

אימת הבהמיות

הדברים שנשא עודד קוטלר על הבהמיות של מצביעי הליכוד עוררו רעש גדול אבל נראה לי שמעט מאוד נאמר על שאלה עקרונית שעולה מהדברים: מה בעצם רע כל כך להיות בהמה? בהמה מלחכת עשב בשלווה. היא לא חיית טרף אכזרית וגם לא חולדה או ג'וק מאוסים.

חשבתי שניתן להסביר זאת באמצעות אחת התיאוריות המעניינות והמוצלחות ביותר של הפסיכולוגיה המודרנית: תיאוריית ניהול האימה. לפי התיאוריה הזו מה שמניע את האדם בחייו הוא ההתמודדות עם האימה שמתעוררת בו כשהוא חושב על עובדת מותו הבלתי נמנע. כאשר אדם מושווה לבעלי חיים ובפרט לבהמות שיש לנו מודעות רבה לחייהן בני החלוף (הרי אנו בני האדם ממיתים אותן וסועדים בהן את לבנו), הוא נזכר שגם הוא בעצם חיה כמוהן וגם לו יש גורל אחד בלתי נמנע והוא המוות.

לבני האדם יש אסטרטגיות להתמודד עם הידיעה המחרידה הזו. ובהכללה גסה מאוד אך לא שקרית, אפשר לומר שיש הבדל מהותי בין האסטרטגיות שאנשים דתיים או לא משכילים, דהיינו רבים מאוד ממצביעי הימין, נוקטים בהן להתמודדות עם המוות, לעומת אלו שנוקטים בהן מצביעי שמאל ובפרט האליטיסטיים שבהם.

מצביעי הימין נוטים להשתמש באחת או יותר מהטקטיקות הבאות כדי לנצח את המוות:

  • לעשות דברים ולבטא אמונות שמצביעים על שייכותם לעמם – זהו ניצחון על המוות כי העם קיים לאורך דורות ויתקיים גם אחרי מותם.
  • להוליד הרבה ילדים וכך ליצור המשכיות.
  • לנסות להבטיח חיים אחרי המוות לפי חוקי הדת. למשל הדרוזים שאותם הזכרתי בפוסט הקודם ממעיטים במשמעות המוות לאור אמונת גלגול הנשמות שלהם. בקרב היהודים אין ספק שרוב מאמיני גלגול הנשמות מצביעים לימין (בפרט לש"ס).
  • מצביעי ימין גם מחויבים יותר לצניעות מינית, והרי חסמים על מיניות חופשית הם אסטרטגיה עתיקה להימנע מלחוש כמו בהמה. אני לא בטוח שבפועל מצביעי ימין ומפלגות דתיות באמת נוהגים בפחות מתירנות מינית. ייתכן פער בין הרטוריקה למעשה.

מצביעי השמאל, או לפחות אלו מהם ששייכים לאליטות של השמאל, נוקטים, שוב בהכללה גסה, באסטרטגיות אחרות. מה שמונע מהם תחושת בהמיות זו התרבות הגבוהה. איני חושב שמי שהולך להופעה של אייל גולן או לסרט בורקס מצפה שהתגמול יהיה שלא יחוש כמו בהמה, אבל נראה לי שזו אחת התמורות שזוכה להן מי שהולך לקונצרט של הפילהרמונית או לתערוכת אמנות מופשטת. כך בוודאי חש מי שעוסק במקצוע מדעי, יצירתי ואינטלקטואלי וכמו שכבר הזכרתי פעם, בארה"ב רק אחוז אפסי מהמדענים מצביע לימין. לא סתם עודד קוטלר הזכיר את דבריו בדיוק בהקשר הזה – בעיניו התרבות הגבוהה היא מה שמגן עליו מהבהמיות. אליה לדעתו ממשלת הליכוד מתנכלת.
גם מצביעי שמאל חשים צורך לפעמים ברכיב רוחני מיסטי בחייהם כהגנה מפני בהמיות ואימת מוות, אבל בדרך כלל הוא לובש אופי שונה מזה שמאפיין את מצביעי הימין. הוא פחות מסורתי ובא עם דגשים יותר אוניברסליים ושוויוניים. בנוסף נראה לי שמצביעי שמאל משקיעים מעט יותר באסטרטגיה הפשוטה ביותר לעכב את גורל המוות המשותף לנו ולבהמות – לנהל אורח חיים בריא, ואכן ליברלים בארצות הברית מאריכים ימים יותר משמרנים, אבל כאן דרוש מחקר נוסף לפני שאפשר יהיה להגיד דברים החלטיים כי ישנם גם ממצאים סותרים.

בעיתונות החרדית משווים לעתים חיים חילוניים לבהמיות ומבטאים בכך בוז מוחלט לכלים שמשתמשים בהם החילונים לגבור על אימת המוות. כנראה שמכיוון אחר, זה גם מה שעודד קוטלר עשה, וזו הסיבה שפגע כל כך. הוא השווה את מצביעי הליכוד לבהמות ובכך ביטל במחי משפט את ציפור הנפש שלהם שהיא ציפור הנפש של כל אדם – השיטות שבאמצעותן האדם מוכיח לעצמו שהוא אינו ככל החיות וגורלו ייטב מגורלן.