באלוהי האמריקנים אנו בוטחים

מכון פיו ערך ב-2018 סקר על (בין השאר) תמיכת האמריקנים בישראל. הקווים הכלליים של תמיכת אזרחי ארה"ב בישראל ידועים: מבוגרים יותר מצעירים, לבנים יותר משחורים והיספנים. אבל לא נתקלתי עד עתה בפילוח מדויק לפי השתייכות דתית ולדעתי פילוח כזה אומר הרבה. אז ערכתי אותו בעצמי לפי הנתונים הגולמיים.

הגדרתי פרו ישראלי את מי שבעד הישראלים יותר מאשר הוא בעד הפלסטינים ובעד יחסו של ממשל טראמפ לישראל (או שביקורתי לגביו כי חושב שאינו מספיק פרו ישראלי. יש גם כאלו או לפחות היו כאלו בזמן שנערך הסקר).

הגדרתי אנטי ישראלי את מי שנגד יחסו של ממשל טראמפ לישראל ושלא מעדיף את הישראלים על הפלסטינים.

השתייכות פרו ישראל אנטי ישראל אחר
פרוטסטנטים 51% 18% 31%
נולדים מחדש (מתוך פרוטסטנטים) 61% 8% 31%
נולדים מחדש לבנים 71% 6% 23%
נולדים מחדש שחורים 33% 17% 50%
קתולים 40% 20% 40%
מורמונים 68% 12% 20%
יהודים 43% 30% 27%
מוסלמים 0% 88% 12%
בודהיזם והינדואיזם 6% 53% 41%
אתאיסטים ואגנוסטיקנים 9% 68% 23%

מה יש ללמוד מהטבלה הזו? אנו תלויים לחלוטין לא בקול היהודי, אלא באמונה הנוצרית של אזרחי ארה"ב. ככל שהם מתרחקים ממנה, הם אוהבים אותנו פחות. יש לומר שנשאלים מוגדרים פה "אנטי ישראל" כי אינם מעדיפים את ישראל על הפלסטינים והם בעד מדיניות אובייקטיבית יותר מצד ממשל טראמפ. זו אינה בהכרח עמדה אנטי ישראלית קיצונית וייתכן שהיא משקפת סלידה מממשלת נתניהו יותר מאשר מישראל. עם זאת, 45% מהאתאיסטים ומהאגנוסטיקנים אומרים בפירוש שיש להם יותר אהדה לצד הפלסטיני מאשר לצד הישראלי ורק 17% מעדיפים את הצד הישראלי על הפלסטיני. יש בזה משהו מגוחך: אפילו עמירה הס הודתה שאחד הדברים הקשים ביותר מבחינתה לדבר עליו עם פלסטינים הוא האתאיזם שלה.  מבחינת דברים שמאופיינים עם חילוניות, כמו זכויות להט"ב וחופש ביטוי לכופרים, המצב בישראל טוב לאין ערוך מאשר בקרב הפלסטינים.

בינתיים למזלנו האתאיסטים הם מיעוט באמריקה. שרק יישאר ככה. באלוהי האמריקנים אנו בוטחים.

קולות התינוקות

המשכתי לנבור בתוצאות הסקר של פיו (שהזכרתי בפוסט הקודם) והוצאתי ממנו מידע דמוגרפי מעניין שלמיטב זכרוני לא ראיתי כדוגמתו מעולם – נתוני פריון ביחס להצבעה למפלגה. הסקר פורסם ב-2016, כך שחלוקת המפלגות לא הכי עדכנית. עדיין מעניין מאוד.

חישובי פריון נעשים לרוב בדרך מורכבת יותר, אבל אני בחרתי בדרך הפשוטה. לקחתי תשובות  מנשאלים שגילם עבר את 47 (אך מתחת לגיל 70 כדי לסנן דפוסי פריון שאבד עליהם כלח) ועשיתי ממוצע למספר ילדיהם תוך שימור פילוח המפלגות שאיתם מזדהים.

 

הזדהות עם מפלגה מספר ילדים ממוצע (לנשאלים בגילאים 47 עד 70)
העבודה 2.61
הליכוד 3.16
ישראל ביתנו 2.05
ש"ס 4.69
מרצ 2.55
יש עתיד 2.82
יהדות התורה 6.29
חד"ש 3.75
הבית היהודי 4.04
רע"מ 4.09
בל"ד 3.57

כמה מסקנות והערות:

  • מצביעי ש"ס הם יותר דתיים מאשר חרדים בדפוסי הילודה – דבר שתואם לכך שחרדיות היא תופעה אשכנזית יותר ממזרחית.
  • לכאורה אין פערים ממשיים בין מפלגות חילוניות – אפילו לא בין הליכוד לעבודה ולמרצ. עם זאת, העבודה ומרצ נהנות בתוצאות אלו מנתוני הפריון של הסקטור הלא יהודי שחלקו משמעותי בין מצביעיהן, ושהיו גבוהים בעבר יותר משהם היום. נראה לי שהסקר גם כלל מספר דוברי ערבית יותר ממשקלם באוכלוסיה. על בסיס הסקטור היהודי לבדו שיעור הפריון של המזדהים עם העבודה ומרצ הוא 2.61 ו-2.55 בהתאמה. החלטתי שהדבר ההגיוני הוא להתעלם מנתוני פריון שמתחשבים במגזר הערבי כשמדובר בהצבעה למפלגות יהודיות.
  • הנתונים של המפלגות הערביות הם במבט לאחור. הפריון הנוכחי של הציבור שמזדהה עם חד"ש ובל"ד הוא בסביבות 2.6 ילדים לאישה. רע"מ תמשיך ליהנות מהילודה הבדואית בנגב (למעלה מ-5 ילדים לאישה).
  • הציבור של ישראל ביתנו, ציבור העולים מרוסיה, לא נראה כאן כבעל דפוסי פריון ישראליים. עם זאת הדבר לא מנבא שחיקה דמוגרפית בשל העליה הגדולה מרוסיה ומאוקראינה שכתבתי עליה לאחרונה (כאן וכאן). גם ייתכן שאף תוצאות אלו הן במבט לאחור ובעתיד לא נראה הבדל בין מצביעי ישראל ביתנו למצביעי יש עתיד.
  • אחרי כל השקלולים וההתאמות נראה שהתוצאות תואמות כמעט באופן מושלם את תיאוריית "הדתיים יירשו את הארץ", ככל שמפלגה היא יותר דתית כך הילודה של מצביעיה גבוהה יותר.

על עדתיות ועל דתיות

בשנת 2016 פרסם מכון פיו האמריקני מחקר נפלא ומקיף על דפוסי דתיות בישראל. הוא עלה לחדשות היום בדיליי רציני בעקבות מחקר של פרופ' דן בן דוד. למרבה השמחה לא צריך להסתמך על הדיווחים הלא כל כך מדויקים בתקשורת ואפשר להוריד את הנתונים הגולמיים של סוקרי המכון ולהבין טוב יותר את האופן שבו דת נשמרת ומועברת מדור לדור בחברה הישראלית. הדבר החשוב להבין הוא שאשכנזים ומזרחים שונים מאוד בדתיותם. ההבדל הראשון הוא כמותי: יש הרבה יותר חרדים אשכנזים מחרדים מזרחים (שני שליש מול שליש) בעוד שיש יותר דתיים ספרדים מדתיים אשכנזים. וכמובן מסורתיות היא עניין למזרחים (80% מהמסורתיים הם מזרחים).

ההבדל השני הוא בדפוסי השימור. הטבלה כאן מסכמת זאת יפה:

אשכנזים (ומעורבים) מזרחים
כבר לא יהיה חרדי בבגרותו 2% מהנולדים חרדים 9% מהנולדים חרדים
כבר לא יהיה דתי בבגרותו 20% מהנולדים דתיים 29% מהנולדים דתיים

סילקתי מהטבלה את המבוגרים (בני 50 פלוס). לדעתי דפוסי שמירת הדתיות של בני הדור המבוגר לא מעניינים ורלוונטיים כל כך לימינו. הימים שבהם התעצבה דתיותם היו ימים אחרים שהתרחשו בארצות אחרות. שמעון פרס סיפר שבילדותו שבר רדיו שנעשה בו שימוש בשבת. האם אפשר לראותו כיוצא בשאלה טיפוסי? לא, הייתה זו תקופה שונה.

בימינו אנו, בניגוד לימים שבהם פרחו ההשכלה, הסוציאליזם והציונות, היכולת של החרדים האשכנזים לשמור את צעיריהם אצלם היא לא תיאמן. אחוז העורקים (אפילו לדתיות! לאו דווקא לחילוניות גמורה) פשוט אפסי, מזכיר את מספר המצביעים לאופוזיציה בבחירות במדינה טוטאליטרית. לא הכרתי את הנתונים הקיצוניים האלו בעבר אבל הם מצדיקים את הדברים שכתבתי בגנות תזת התפרקות החרדיות הבלתי סבירה. יש גם ראיות אנקדוטיות לכך – מאות צאצאים לאישה חרדית בת 104 מצטלמים איתה בכותל ואין ביניהם אפילו אחד שנטש את הדרך החרדית.

גם אם בעשור האחרון יש מגמה של עלייה ביציאה בשאלה מהחברה החרדית שהסקר עוד לא הצליח לזהות, מסתבר שבקרב החרדים האשכנזים היא עדיין נמוכה מאוד. על פי טענות עדכניות, לעומת זאת היציאה בשאלה בקרב החרדים המזרחים נפוצה מאוד ומגיעה עד 30%. בסקר של פיו רואים רק משהו מזה.

אלוהים צריך לחזור

איני מחבב יהירות של אתאיסטים. למדע האתאיסטי אין באמת פיתרון לכמה מהחידות הגדולות ביותר של עולמנו, למשל לבעיית הגוף והנפש או לעובדה שהקבועים הפיזיקליים של היקום נראים כאילו נתפרו לאפשר חיים. הפיתרונות שכן יש (למשל תיאוריית היקומים המרובים או אפילו תיאוריית הסימולציה) אינם מוזרים פחות מהפתרונות של הדתות המונותאיסטיות.

כמובן גם הפתרונות של הדת אינם באמת משכנעים כל כך. בכך דן אביעד קליינברג בספר שלו שקראתי לאחרונה: מדריך לחילוני. כשהוא דן בביקורת המקרא או בהתפתחות הפרשנות הדתית, קליינברג נמצא על קרקע מוצקה. ואם קליינברג היה מסתפק בכך, אפשר היה להגיד שהוא מציג עמדה עקבית. אבל בעת ובעונה אחת קליינברג מתעקש שהוא אינו סתם חילוני. הוא חילוני יהודי. לזהותו היהודית יש חשיבות גדולה מבחינתו. כאן לדעתי קיים פרדוקס. הרי אם אבות אבותיו של קליינברג היו בעלי אותה דרך חשיבה כמוהו, הם היו מתבוללים, חוסכים מצאצאיהם את השואה, אבל גם את היהדות. וגם בהווה: אנשים ששותפים להשקפת עולמו של קליינברג לרוב חשים תחושת סלידה מלאומיות מצמצמת, כזו שמתנגדת להתבוללות או לקליטת כל עובד זר פיליפיני או כל אריתראי שהמבריחים הבדואים בסיני הצליחו להכניס לכאן.

קליינברג מאמין באבולוציה ביחס לעבר – הספר שלו כולל פרק שמסביר יפה כיצד העין הייתה יכולה להתפתח באבולוציה. אבל הוא אינו מאמין בה ביחס לעתיד – הוא עוצם עיניים לכל הסימנים הברורים כל כך לכך שיהיה כמעט בלתי אפשרי אבולוציונית לשמור על זהות יהודית חילונית כזהות בת קיימא בעולם מודרני פתוח נטול גבולות.

זאת תמונת ראי של החרדים שמכחישים את האמת האבולוציונית ביחס לעבר, אבל מודעים היטב לחשיבותה לעתיד – הרי הם מהווים מוטציה אבולוציונית משוכללת שנחושה לשרוד בעולם משתנה.

אני עוקב אחרי פעילותה של שפי פז בשכונות דרום ת"א. פז היא חילונית לסבית שבמקור הצביעה מרצ, אבל ההיתקלות שלה בהשקפת הגבולות הפתוחים המודרנית ובהשפעותיה הקשות על חייה מובילה אותה להתקרב למסורת. היא פעילה בתנועה דתית-חילונית. היא הולכת להכנסת ספר תורה בבית כנסת בנווה שאנן. פז נמצאת בספר של המאבק בגבולות הפתוחים, אבל לדעתי זהו העתיד עבור העולם כולו: בחירה בין השקפת עולם נוסח ג'ון לנון, נטולת גבולות ומחסומים, לבין היאחזות בכל סממן של זהות. עבור יהודים וגם עבור נוצרים רבים, קשה יהיה למצוא תוכן ממשי בזהות לאומית חילונית ללא קורטוב של דת. אלוהים צריך לחזור להיסטוריה.

דת נטולת תמריצים נטולת דת

שנים ארוכות כותבים בני הזוג הפילוסופים נעמי ואסא כשר על הגותו של ישעיהו ליבוביץ. סיכום הגותם נמצא בספר מאמריהם בנושא שיצא לאחרונה בשם דרך ליבוביץ וקריאתו הביאה אותי להקדיש שוב מחשבה לליבוביץ ולהגותו. יש לי פינה חמה אליו – כנער שהתעניין בנושאים פילוסופיים ודתיים מאוד אהבתי לקרוא אותו. שלא כפילוסופים אחרים לשונו קלה וברורה. אפשר להבין בקלות מה הוא אומר, גם אם לא ברור בכלל למה לו לומר זאת – ברעיון הדתי שהוא מציע יש מסתורין עמוק. ליבוביץ היה אדם דתי והסתובב עם כיפה שחורה גדולה, אבל האמין שהמשמעות היחידה שניתן לייחס למושג אלוהים ביהדות היא שצריך לקיים מצוות. אי אפשר להגיד שום דבר אחר על אלוהים. למה לדעתו צריך לקיים מצוות? כי יש אלוהים. מה המשמעות של קיום האלוהים? שיש לקיים מצוות. מעגליות שכזו. לא תמיד אמר זאת בבירור, אבל למעמיקים בהגותו היה נראה שלא האמין כלל בנסים ההיסטוריים שעליהם מבוססת היהדות כמו קריעת ים סוף ומעמד הר סיני ואת התורה ראה כיצירה אנושית.

בחוגי השמאל אהבו אותו כי קרא לחיילים בשטחים לסרב פקודה פן יהפכו ל"יודו-נאצים" וניבא שהמתנחלים אנשי גוש אמונים ירדו מהארץ כשמפעלם המשיחי יקרוס. משנתו מושכת התעניינות עד היום, אבל האם אנשים באמת חיים חיים דתיים לייבוביצ'יאנים? אני מקווה בשבילם שלא – זו נשמעת חוויה מתסכלת עד אובדן שפיות. בפועל אנשים דתיים מציירים לעצמם דמות אלוהים כדמות חבר נשגב, איש איש לפי יכולת ההפשטה שלו. דמות שניתן להתייחס אליה בתפילה, בתלונה, כהשראה להתנהגות מוסרית ולהנחיה באתגרים אישיים ולאומיים וכמקור להצדקת הדין מחד ולתקווה שהצרות יסתדרו ושיהיה טוב מאידך. לא כרשימת מכולת של פעולות שרירותיות ומייגעות. ליבוביץ, לעומת זאת, בז לכל שימוש בהשגחה האלוהית כמקור לנחמה ולמשמעות. הוא אמר לחייל שהיה אסיר תודה לאלוהים על כך שניצל מפגז:"אז אתה אומר שחברך שנהרג, נהרג בעזרת השם?"

אנשים דתיים עובדים את אלוהים מתוך תקווה שיספק את צורכיהם האנושיים. לפעמים תקווה זו באה לידי ביטוי בצורה פרימיטיבית עד גועל. כך אצל המחבלים המתאבדים המוסלמים שמבטיחים להם שאלוהים יגמול להם בשבעים ושתיים בתולות על פועלם הרצחני. אם עבורם הבתולות הן התמריץ לאקט הפנאטי שלהם, אזי אצל אנשים ברמה גבוהה התקוות שתולים בעבודת האלוהים הן נשגבות יותר. מייחלים שתביא לצדק, משפט, שלום והגשמה לאומית או שתקל על בדידותו הקיומית של המאמין. עדיין זו סגידה שמבוססת על תמריצים, גם אם מעודנים יותר.

ליבוביץ, לעומת זאת, האמין בעבודת אלוהים נטולת תמריצים לחלוטין. עבודה לשמה. אבל אין באמת כזה דבר – ביסוס החיים על פעילות נטולת תמריצים. היומרה הדתית הזו כה ריקה בעיניי, שאם אתקל אי פעם במישהו שטוען שדתיותו לייבוביצ'יאנית אחשוד שהתמריצים האמיתיים מאחורי פעולותיו הם אחרים לגמרי – למשל צורך למצוא הצדקה לפולחן דתי שהוא מעדיף לשמר כדי לא לריב עם בני משפחה. אנשים מנהלים את חייהם על פי תמריצים, לא על פי פילוסופיות מעורפלות. כבר אחד מחכמי היהדות בתקופת גירוש ספרד שם לב לכך שכאשר הופיעו בזירה תמריצים כבדי משקל כמו בזמן הגירוש, אמונה שהתבססה על הפשטות פילוסופיות לא החזיקה מים. טענתו המפורסמת הייתה שבתקופה ההיא פשוטי העם החזיקו ביהדותם ואלו בעלי הנטייה הפילוסופית הסכימו להתנצר.

הימין שאין, השמאל שמדמיין

"מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", ספר שפרסם ארז תדמור כבר בשנה שעברה, ויצא לי לקרוא רק עכשיו, מנתח את הקושי של הימין לשלוט על פי האידאולוגיה שלו, על אף ניצחונותיו בבחירות, ותולה זאת בחטאו הקדום של מנחם בגין אחר הניצחון בבחירות 77': הוא לא טיהר את המאחזים של האליטות השמאלניות המשפטיות והתרבותיות. בחלק גדול מהספר תדמור מתרכז באקטיביזם השיפוטי של בג"ץ שמציב את עצמו מעל הכנסת (והספר עוד פורסם לפני נקודת השיא האחרונה: הכרזתו של אהרון ברק שבג"ץ מוסמך לפסול גם חוקי יסוד בשם עקרונות מגילת העצמאות, וכפי שתיארתי בפוסט עבר).

זהו ספר חשוב, מאחר שפרסומו מהווה חלק מתנועה שיכולה לתרום לצמיחת מכוני חשיבה ימניים ואלטרנטיבה רעיונית ימנית, ממש כמו זו שקיימת בארה"ב. אולי תנועה כזו יכולה להצמיח למשל עיתון כלכלי ישראלי שלא יהיה קודש לסוציאליזם.  החיסרון הוא בהפשטת יתר ובהכללת יתר. מלחמת הימין והשמאל מוצגת כמלחמת הטובים והרעים על מגוון ערכים כמו ריסון אקטיביזם שיפוטי, חופש כלכלי, ציונות, יהדות וערכי המשפחה והקהילה. האמת היא שתדמור מנסה ליצור במידה רבה של מלאכותיות גוש ימין שמאז ומתמיד היו בראש מעייניו כל הערכים האלו, והוא לא הצליח ליישמם בגלל תחכומם של השמאלנים וחתרנותם תחת עיקרון שלטון הרוב, וכמובן בשל הטעות ההיסטורית של בגין. אבל התיאור הזה אינו עומד תחת בחינה אלמנטרית. אין גוש ימין אחיד כזה ומעולם לא היה.

אקטיביזם שיפוטי – האם באמת השופטים הימניים בבג"ץ אקטיביסטים פחות? ספק. כמה מהפסיקות הקיצוניות ביותר בתולדות בג"ץ הובלו בידי שופטים ימניים. השופט הדתי אדמונד לוי פסל בדעת יחיד את תוכנית ההתנתקות. אם דעתו הייתה מתקבלת היה שם לאל תוכנית שזכתה לרוב מוצק בכנסת ולתמיכה בציבור, והיום אפילו הימין נבנה עליה כדי להגות את תוכנית סיפוח יו"ש.

דוגמה נוספת: לא מזמן השופט נועם סולברג פסל את חוק הדירה השלישית של כחלון תוך פלישה חסרת תקדים לאוטונומיה של הכנסת על החלטותיה. גם השופט הדתי רובינשטיין היה אקטיביסט בפסיקה שפסלה מתווה הגז.

חופש כלכלי – נכון שנתניהו מאמין בלבו ללא ספק בחופש כלכלי, אך זהו אינו ערך במרכז עולמם של רבים מאנשי הליכוד, בפרט ה"חברתיים" שבהם. מירי רגב, מי ליכודניק ממנה, קידמה חוק שמטרתו הייתה להטיל מס הכנסה של 80%(!) על בעלי הכנסות גבוהות.  דוד לוי יכול היה בתסריט מסוים להפוך ליורשו של בגין בראשות הליכוד. מה לו ולחופש כלכלי.  כחלון, איש חוק הדירה השלישית (שלמרבה המזל כאמור נפסל בידי סולברג), היווה אב טיפוס של דמות הליכודניק מהפריפריה. כיום כשר אוצר אינו מנהיג מלחמת חורמה בשוק החופשי, למרבה המזל, אבל בוודאי גם אינו נתפס כאביר הקפיטליזם. הבית היהודי מונהג כיום בידי נפתלי בנט, שהוא אכן יזם הייטק ואיש שוק חופשי אדוק. אבל קדם לו בתפקיד זבולון אורלב שבצדק זכה לתיאור "תמר גוז'נסקי עם כיפה". באשר לחרדים, הם הרי מזמן מכרו נשמתם לקצבאות ולהסתמכות על מדינת הרווחה. (ראו גם ביקורת דומה של משה איפרגן על הספר.)

ציונות ויהדות – מנהיגי מפא"י ההיסטורית לא היו צריכים שיעור מארז תדמור על ציונות. זה נכון שהחל משנות התשעים חלחלה לשמאל פוסט ציונות שכזו שמשתקפת גם בכל מיני דמויות ברשימת העבודה הנוכחית, וההבדל בין העבודה למרצ טושטש מאוד. יש באמת מקום לחשוד שבימינו השמאל של העבודה כמו גם המיינסטרים של מרצ סוגדים באמת רק לעיקר אמונה אחד, למילותיו האלמותיות של ג'ון לנון בשיר "אימג'ן" על עולם בלי דת, בלי מדינות ובלי סיבה להיהרג. אבל מאוד לא הוגן להשליך תפיסה זאת בדיעבד על הציונות של בן גוריון ורבין, יגאל אלון וגולדה מאיר (שבכלל הייתה מאוד שמרנית וזעמה על גברים שמגדלים שיערות ארוכות). המפא"יניקים אסרו על ג'ון לנון וחבריו ללהקת החיפושיות להופיע בארץ פן יושחת הנוער.

בכל הקשור לזיקה ליהדות אי אפשר להתעלם מכך שגם הכוחות הפוליטיים המסורים ביותר ליהדותם לא זיהו את עצמם בעבר עם נציות ועם השקפת ארץ ישראל השלמה. גם כאן קרה שינוי היסטורי בשלב מסוים, ותמונת הימין והשמאל השתנתה עם הזמן.

הדתיים הלאומיים הונהגו בעשורים הראשונים לקום המדינה בידי יונים צחורות. חיים משה שפירא, המנהיג ההיסטורי של המפד"ל, התנגד לסיפוח השטחים והרגיז את משה דיין שלא הצליח להבין איך יהודי דתי יכול להיות כל כך ותרן בנושאים מדיניים. עוד קודם לכן שפירא התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים.

החרדים עד עצם היום הזה אינם רואים את עצמם כימניים וכמחויבים לחזון ארץ ישראל השלמה. הם הרי בכלל חשדנים כלפי הציונות. תדמור לגמרי מתעלם בספר מקיומם, ומהיותם נדבך קריטי של קואליציית הימין, שחשיבותו רק תגבר עם הזמן בשל הגידול הדמוגרפי במספרם. הרי יהדות התורה אפשרה את ההתנתקות באמצעות תמיכתה בממשלת שרון, ואילו ש"ס אפשרה את הסכם אוסלו.

ערכי המשפחה – תדמור מגניב את המונח כמה פעמים לספר כדי לתאר את אחת הזירות שבהן השמאל נלחם בימין ומסרב לקבל את שליטתו הדמוקרטית. אבל הוא לא ממש מתעמק בו, וברור גם למה. "ערכי המשפחה" זהו שם קוד לתמיכה במדיניות שמפלה לרעה את הקהילה ההומו-לסבית, וזו מדיניות שלא זוכה לפופולריות רבה באף מפלגה כיום מלבד אצל החרדים ובאגף היותר שמרני של הבית היהודי. כמעט אף ימני חילוני או אף דתי לייט, לפחות מהדור הצעיר, לא מוכן לעמוד מאחורי אפליה כזו בימינו. העלאת הנושא מהווה דוגמה לכך שתדמור חש צורך (שלמעשה מוצהר בפירוש בספר) לחקות את השמרנות האמריקנית גם במקומות שבהם המציאות הפוליטית הישראלית מורכבת יותר ולא מתאימה לתבנית מאמריקה. האם באמת צריך להביא לפה את הוויכוח האם טרנסג'נדרים זכאים להתגייס לצבא? מזל שלא ראה לנכון להעתיק מהשמרנות האמריקנית גם את הוויכוח על הפלות ושלא שקע בווכחנות בנושאי סביבה והתחממות גלובאלית.

ז'בוטינסקי – זאב ז'בוטינסקי, אשר מוזכר לא פעם בספר, גם אם לא בצורה מאוד מעמיקה, הוא הגיבור של תדמור. תדמור עורך חשבון נוקב עם מנחם בגין, וזהו דבר אמיץ כשלעצמו, כי בגין הוא הרי דמות מיתולוגית עבור הימין. הוא מתאר את בגין כתלמיד לא מוצלח של ז'בוטינסקי. אבל האם ז'בוטינסקי עצמו רלוונטי לימין של ימינו? כך תדמור מאמין, אבל אני חושד שלא – זאת משום שז'בוטינסקי לא שאב את השקפתו ממסורת דתית.

כפי שהעיד ערי בנו לא ביקרה משפחת ז'בוטינסקי בבית–הכנסת אף לא ביום הכיפורים ולא נערך לו טקס בר מצווה. תחת זאת לקח אותו האב לסרט ראינוע. את יחסו לדת סיכם בקצרה: דת, המסורה, היו בשבילי תמיד כעין סיפורים מימי הביניים, דברים שאין להם שום שייכות לחיים האמיתיים.

אבל העובדות הפוליטיות – פסיכולוגית הן שקשה מאוד להחזיק השקפת עולם ימנית ולהנחילה לצאצאיך, כאשר היא לא מלווה בתחושה דתית. הממצאים בשטח הם שהימין האליטיסטי בימינו כמעט כולו כיפות סרוגות, ושהימין העממי חונך על תחושת זיקה מסורתית דתית עמוקה. כנראה כאשר הדת נעדרת כליל מהחינוך ומהזהות, שירתו של ג'ון לנון וקריאתו לדמיין עולם בלי עמים ובלי דתות היא כמו שירת סירנה שקשה לחמוק ממנה.

דיון מעניין באמת, שהספר של תדמור אינו נוגע בו כלל הוא כיצד הימין יכול להישאר נאמן לתפיסות החירות והחופש של ז'בוטינסקי ולהימנע מחוקים מקוממים שמטרתם כפיה דתית, כמו חוק המרכולים למשל, ובד בבד להישען על הזהות היהודית הלאומית החזקה שהדת מנחילה.