בחזרה ל-1947

קראתי לאחרונה את מסמך הוועדה שהכינה את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947.  היה מעניין לקרוא על הפסימיות של חברי הוועדה לגבי האפשרות שארץ ישראל תוכל להוות פתרון לבעיה היהודית במלואה. בעיניהם, היא הייתה צפופה מדי, דלה מדי במים ונטולת משאבי טבע. הם ציינו למשל את העדר הנפט; על מציאת גז טבעי בים התיכון הם לא שמעו אז. על מתקני התפלה אולי היו אמורים לשמוע, כי התחילו לעשות בהם שימוש במדינות המפרץ לא הרבה אחר כך, בתחילת שנות החמישים, אבל האופציה לא מוזכרת. כן מוזכר ענף גידול ההדרים, שאז היה נראה כמו התקווה הכלכלית הגדולה לפריחת הארץ. באשר לעניין הצפיפות בארץ (שהייתה פי 7 פחות מאשר היום!), הוועדה ציינה שרמת צפיפות גבוהה מזו הקיימת הגיונית רק במדינות עם בסיס תעשייתי חזק, וסברה שאינה ריאלית בארץ בהעדר משאבי טבע פרט לאשלג בים המלח. גם החרם הכלל ערבי שהונהג, החל מ-1946, על תוצרת היישוב העברי עורר חששות לפגיעה כלכלית אנושה. המופתי סבר שחרם כזה יכול למוטט את היישוב.

יש גם דברים שנותרו בעינם. חברי הוועדה מציינים שהם אמנם מקצים למדינה היהודית חלק גדול יותר מזה שמקצים למדינה הערבית, אבל הוא כולל את אזור הארץ שמדרום לקו הרוחב 31 שהוא צחיח ושומם לחלוטין. אפשר להסתכל במפה ולראות שמבחינה זו לא השתנה דבר. בין אילת לירוחם, שטח שהוא בערך חצי משטח ישראל בגבולות קו הירוק, אין כמעט כלום. אפילו כשעולים רעיונות לפיתוח הנגב, כמו הרחבת באר שבע או בניית עיר חרדית בכסיף, הם לרוב מצפון לקו רוחב 31. צה"ל, שמגדיר כמעט את כל האזור כשטחי אש, נותר בו שליט יחיד.

הוועדה לא ידעה כמובן שמאות אלפי ערבים עתידים לנטוש את בתיהם בעקבות המלחמה, והיא ציינה שבתחום המדינה היהודית יהיה מיעוט ערבי ענק, שלמעשה לא ממש יהיה מיעוט, אלא כחצי מהאוכלוסיה. היישובים הערביים, למשל יפו השכנה לתל אביב, היו מעורבבים עם היהודים, ולא הייתה דרך ליצור עבור היהודים רצף טריטוריאלי שאין בו אוכלוסיה ערבית משמעותית. הוועדה אף כתבה שהגידול הטבעי שמתקיים בקרב התושבים הערבים בפלשתינה הוא כזה שאין דומה לו בשום מקום אחר. בכך היא אכן אפיינה דפוס, שהמשיך גם בעשרות שנות קיומה הראשונות של המדינה: הילודה הערבית בישראל הייתה קיצונית כל כך שהיא מגמדת אפילו את הילודה החרדית כיום!

בעיניים דמוגרפיות למדינת ישראל שהגדירה תוכנית החלוקה פשוט לא היה כל סיכוי להתקיים, אלא אם הייתה מוצאת דרך אגרסיבית ואכזרית להפחית ילודה ערבית, כמו שסין עושה היום עם המיעוט האויגורי. נכון אמנם שהיהודים ציפו להגירה המונית, אבל אפילו כך היה קשה להתמודד עם ריבוי טבעי ערבי בהיקפים שכאלו. בפועל המלחמה שהערבים המיטו על עצמם, והטרנספר שבא בעקבותיה, פתרו את הבעיה הדמוגרפית. מבחינה כלכלית מי יגל עפר מעיניהם של חברי הוועדה ויאמר להם שעם אוכלוסיה גדולה פי עשרה מזו שהייתה במדינה היהודית המתוכננת ב-1947, התמ"ג של ישראל הוא ה-14 בעולם, מיקום שיא שישראל הגיעה אליו באומדן האחרון שמצאתי בוויקיפדיה, ועם קצת מזל גם העשיריה העליונה לא רחוקה.

כשמתבוננים באמירות הפסימיות של חברי הוועדה, המציאות נראית ממבט של 75 שנים, ניסית ואופטימית. אבל דווקא כשקראתי את האמירות האופטימיות הנמלצות של חברי הוועדה על האפשרויות שצופן מימוש חזון החלוקה, נמלאתי חשש. הוועדה הביעה תקווה ששני העמים העתיקים של הגזע השמי החיים זה לצד זה במכורתם ההיסטורית יוכלו לפתח סינתזה שבה יפתחו בצוותא את הגניוס שלהם. בלבם בוודאי קיוו חברי הוועדה, בלי לכתוב זאת מפורשות מטעמי תקינות פוליטית שאפילו בשנת 1947 כבר היה לה מקום מסוים, שיהיו אלו בעיקר הערבים שילכו וידמו ליהודים. אבל מה אם ברבות השנים יקרה דווקא ההיפך?

אור, האם צדקת?

לפני שנים הגיב בבלוגי בחור מאוד אינטליגנטי בשם אור. אור האמין שהמגמות הדמוגרפיות הנוכחיות מסמלות את חורבנה של ישראל, ומי שעיניו בראשו יהגר לקנדה. הוא סבר שאין צורך לחכות שלושים שנה כדי שהמובן מאליו יתרחש. אני הייתי ספקן באותו זמן, גם בגלל תחושה ציונית בסיסית, גם בגלל שחשבתי שתרבות התקינות הפוליטית והאובססיה לקבלת הגירה המונית מסכנות את המערב, לא פחות מאשר המגמות הדמוגרפיות מסכנות את ישראל, וגם בגלל אמונה שהצדדים למלחמות התרבות פה במדינה יימנעו מלעשות שטויות קיצוניות.

עם זאת, מאז 2017, אז היה הדיון עם אור, אירעו מספר שינויים. וחלקם ואולי רובם תומכים בתזה של אור. עולה על כולם מה שקרה החודש, עם הגשת תוכנית הרפורמה המשפטית של יריב לוין. העתיד הוא לא לנו לדעת, אבל היום אני חושב שהיה הרבה מההגיון בהחלטתו של אור. אני חושב על הדיון איתו רבות בימים אלו. בתקופה שבה היה אותו דיון חשבתי שישראל מצויה בתור זהב. זה בוודאי לא משהו שהייתי אומר כיום.

מה השתנה מאז?

• המגמות הדמוגרפיות נמשכות. הילודה החרדית (והחרד"לית) היא עדיין עצומה כפי שהייתה. בגידול האקספוננציאלי במספר הקולות המשיכה יהדות התורה את המגמה ביתר שאת בבחירות האחרונות, וגם ש"ס להפתעתי חיזקה את כוחה.
• אמנם בילודת הבדואיות ניכרת נסיגה מה, אבל את האפקט בפועל של ההתפוצצות הדמוגרפית בילודה הבדואית לפני עשרים שנה מרגישים עכשיו בכל מקום בנגב ומחוצה לו בדמות הפשיעה והפרוטקשן, והמדינה חסרת אונים.
• במדינת ישראל הופיעו תופעות אוטו-אימוניות קשות, כפי שהתבטאו במשבר הפוליטי בן ארבע השנים, ובמכונת הרעל הקיצונית שחיסלה את יכולתה של ממשלת השינוי לשרוד. באופן מוזר הקונצנזוס בסוגיית השטחים והעובדה שאיש כבר לא מתעניין בסוציאליזם ונותרו רק מעט נושאים מהותיים להתווכח עליהם, לא מועילים כלום להפחית מתחים.
• למרות המיתוס לגבי סאדאת ופנייתו לגולדה למעשה מעולם לא קרה בסכסוך הישראלי-ערבי שהערבים הושיטו את ידם ליהודים ונענו בסירוב. אבל זה קרה כשקרסה ממשלת השינוי ששילבה את רשימתו של מנסור עבאס. זה אירוע מצער בתולדות הציונות, שעלול לבשר את הפיכתה למה שמבקריה טענו שהיא הופכת להיות.
• דמויות כמו בצלאל סמוטריץ', אבי מעוז ואיתמר בן גביר הגיעו לקדמת הבמה הפוליטית. ב-2017 זה עדיין היה נראה לא הגיוני. נפתלי בנט ואיילת שקד, לעומת זאת, הושלכו הצידה כי נראו מתונים מדי לבוחרי הימין.
• דונלד טראמפ לא הצליח להפחית את האיום האיראני מעל ישראל, והנכונות של ממשלים דמוקרטיים לפעול בנושא מצויה בסימן שאלה. בפרט כאשר לדור הצעיר בארה"ב אין סנטימנטים לישראל, והיא בכלל בדרך להפוך להיות בעיניהם מקבילה מזרח תיכונית ל"סיפורה של שפחה".
• הקואליציה הנוכחית מלבד שר המשפטים שהורס את המשפט מונה גם שר תקשורת שהורס את התקשורת; שר חינוך שהורס את החינוך; שרת תחבורה שהורסת את התחבורה (או שסתם מברברת בלי להבין.. לא ברור); שר תרבות שהורס את התרבות. מדכא, והחשש הוא שהאופי המטומטם של ממשלות ישראל רק ילך וייעשה בולט יותר. דמוגרפיה היא גורל.
• כל הדברים לעיל מחווירים לעומת האירוע החמור מכולם: העובדה שקואליציית שלטון שמונה 64 מנדטים מעזה להתקיף ככה את עצם קיומה של ישראל כדמוקרטיה עם מערכת שיפוט עצמאית.
• אירוע חמור כמעט באותה מידה שהוא אופציה עתידית סבירה מאוד בתנאים הפוליטיים הנוכחיים – סיפוח חלק מהשטחים לישראל, מעשה שיפגע אנושות בלגיטימציה לקיומה של ישראל כמדינה בעיני הקהילה הבינלאומית. השילוב בין נזק כה גדול לתועלת כה אפסית הוא רע כשלעצמו, והוא רע גם מצד התהליך הפנימי שהוא מעיד עליו – משיחיות לאומנית מחליפה מדיניות המבוססת על רציונליות. נירון קיסר שרף את רומא בעודו מנגן בכלי באותם ימים שבהם עלתה תנועת הקנאות הדתית הלאומנית ביהודה. יש מקום לתהות האם נפשות מאותם ימים התגלגלו בנשמותיהם של מנהיגי המדינה בהווה.

מה בקנדה?

• ארה"ב מקבלת בימים אלו הגירה לא חוקית בהיקפי ענק, והחליטה להחזירה למקסיקו – מדיניות של טראמפ שביידן פעם התיימר לשנות. אבל קנדה, מדינת היעד של אור, מצליחה לשמר הגירה המונית שבעיקרה היא איכותית חוקית.
• ציון הפיז"ה של נערים ילידי קנדה הוא 514, ושל מהגרים – 521. לשם השוואה: בשוודיה ציון הפיזה של הילידים הוא 510, ושל המהגרים – 451. בהולנד – של הילידים – 519, ושל המהגרים – 466.

מה בצד החיוב?

• עדיין ייתכן מאוד שהתוכנית של יריב לוין תיהדף במפגן כוח מרשים של הכוחות הליברליים במדינה.
• גוויעתו של הסוציאליזם בישראל. אני חושב שמעולם לא היה חלש פוליטית כמו שהוא חלש בימים אלו. יש אפס עניין במסרים של "צדק חברתי". בעלי האייקיו הגבוה, המתפתים כל כך בקלות למסרים שוויוניים אלו, הפנימו סוף סוף שהם לא המוטבים שלהם. היום כשבצלאל סמוטריץ' שר האוצר קל לשכוח מנהיגים דתיים לאומיים קודמים כמו זבולון אורלב שכונה "גוז'נסקי עם כיפה".
• הנשים החרדיות משתלבות בהייטק בצורה מרשימה בשנים האחרונות. צפיה בתהליך מקרוב מפחיתה את חששותיי באשר לקריסה כלכלית של המדינה כתוצאה מהדמוגרפיה המשתנה.
• שיפורים משמעותיים בתשתיות במדינה צפויים בעשור הקרוב. ב-2017 אפילו לא הייתה רכבת ת"א-ירושלים פעילה ולא ערך ויקיפדיה על תוכנית המטרו.
• הסכמי אברהם.
• העליה ההמונית לאחרונה מרוסיה לישראל, שמביאה אזרחים שגם אם רק הסבא שלהם יהודי, ולא הם עצמם, הם פרודוקטיביים וליברלים.
• ריסונו של האקטיביזם השיפוטי, שמקטין את החרדה מאסונות דמוגרפיים מעשה ידי הבג"ץ כמו פלישה פלסטינית או אריתראית לישראל. אפילו אם תוכניתו של לוין תיכשל לגמרי, שלושת השופטים שיפרשו מבג"ץ בעתיד הלא רחוק: חיות, פוגלמן וברון הם אקטיביסטים מושבעים, והם בוודאי לא יוחלפו בבני דמותם. בפעם הראשונה מזה שנות דור יהיה רוב אנטי אקטיביסטי בבית המשפט.
• בכלל, יהיה מה שיהיה במדינה, לא נראה שהטרלול הפרוגרסיבי יהיה בין הסכנות הפנימיות.
• סיכוי מסוים שהקיצוניות של איתמר בן גביר תסייע לעצירת תהליך התפרקות המשילות וקריסת הביטחון האישי.
• כפי שהראתי, דירוג חלקה של ישראל בפרסומים המדעיים החשובים ביותר, רק עלה עם השנים.

בין שתי דמוגרפיות

שמענו אתמול על אירוע דמוגרפי מכונן: לראשונה דיווחה סין על צניחה באוכלוסייתה, מספר התינוקות הנולדים היה קטן ממספר הזקנים המתים. האישה הסינית מעמידה ילד אחד בממוצע. בטיבט ובמחוזות הכפריים שיעורי הילודה גבוהים יותר, אבל בערים כמו שנחאי ובייג'ינג שיעורי הילודה מגיעים לשפל שהאנושות עוד לא הכירה כדוגמתו, בערך 0.7-0.8 ילדים לאישה, כלומר בכל דור אורבני יהיה רק כשליש ממספר התינוקות של הדור הקודם. ומגמת העולם הצפויה היא שהמחוזות הכפריים יתקרבו ויידמו למחוזות העירוניים, ולא ההיפך. ברשתות החברתיות בסין מדברים על "הדור האחרון", צעירים שאין להם שום עניין להותיר זרע של קיימא אחריהם. ייתכן שהדבר נעוץ בטבע הסיני השמרני שמתעב סיכונים והרפתקנות, וילד בעת המודרנית הוא סוג של הרפתקה כלכלית.

נניח שכך תימשך לה המגמה הנוכחית בסין לאורך דורות, ונניח שהנשים בישראל ימשיכו לשמור על ממוצע 3 ילדים לאישה, ולא נתעסק בחלוקה הפנימית בין חילונים, מסורתיים, חרדים, בדואים וכדומה. נניח שכל הסקטורים ישמרו על שיווי משקל כלשהו ביניהם שיביא בסופו של דבר להולדת שלושה ילדים לאישה במדינה בממוצע לאורך שנות דור, כפי שאכן קרה בישראל בעשורים האחרונים. מתי יוולדו בעולם יותר תינוקות ישראלים מתינוקות סינים? עוד 110 שנים בערך.

110 שנה הן המון זמן. אף אחד מהקוראים לא יהיה בחיים אז. ובכל אופן, לא מדובר ב-3,000 שנה. לתינוקות שנולדים כיום יש סיכוי להגיע לזמן הזה. איזה עולם זה יהיה. עולם שבו נולד אותו מספר של תינוקות – סינים וישראלים, הוא שונה לחלוטין מהעולם שלנו, בצורה שפשוט לא ניתן לתאר ולדמיין בכלל. זה אמנם קיצוני להניח שהסיניות ימשיכו להוליד ילד לאישה מעתה ועד עולם, אבל גם אין ביטחון שהילודה בסין תתאושש בהמשך הדרך. ביפן, לשם השוואה, כבר חמישים שנה ששיעור הפריון מתחת לשני ילדים לאישה.

יש ויכוח גדול בישראל על גבולות 67' לעומת גבולות ארץ ישראל השלמה, אבל הכיבוש קיים כבר 55 שנה, ושלושים שנה חלפו מאז אוסלו, ולא חל שינוי במצב המדיני. פעם אנשי שמאל חשבו במונחים של "כולם יודעים איך יראה בסוף הפיתרון" וכיוונו לכך שיקומו שתי מדינות בגבולות 67', כפי שהקהילה הבינלאומית תובעת. כבר חלף חצי יובל מאז אהוד ברק הדיח את ביבי ונבחר כדי לקדם זאת. אבל בינתיים השעון הדמוגרפי מתקתק ויוצר מציאות כל כך קיצונית בתמורותיה ובצפיפותה, שייתכן שהפיתרון יהיה אחר לגמרי. בעוד עשרות שנים הדמוגרפיה של ישראל מול העולם כבר תהיה כל כך שונה, שייתכן שהתפיסה הגיאו-פוליטית גם כן תשתנה. גם אירועי הימים האחרונים הדרמטיים וההיסטוריים מלמדים איך החשיבה הישנה של השמאל על הסכסוך היא לא רלוונטית ולא באמת לקחה בחשבון את הדמוגרפיה. זה לא שאם תימצא דרך לשלום עם הערבים, מדינת ישראל תגיע אל המנוחה, הנחלה והאוטופיה. יחסי הכוחות הדמוגרפיים הפנימיים בתוך המדינה השתנו, כך שסכנות הכיבוש אינן דווקא החמורות שבבעיות הדמוגרפיות מבחינת איש השמאל שהיה רוצה לדמיין את נכדיו גרים פה. עתה השאלה הדמוגרפית הקשה ביותר שיש להתמודד עם הבעיות שמציבה היא פנימית.

דורות במשפחה סינית – בינה מלאכותית מידג׳רני

לחרדים יש משמעות גלובאלית

בעקבות ההלם של תוצאות הבחירות ובתקופה זו של מו״מ קואליציוני בגוש הימין, מדברים שוב בכל מקום על הדמוגרפיה החרדית ועל השלכותיה על עתיד המדינה. למשל, שחברת החשמל תשבות בשבת. אבל לחרדים יש גם משמעות גלובאלית ולא רק מקומית. הם כוח עולה, לא רק בפרספקטיבה של מדינת ישראל או בפרספקטיבה פנים יהודית אלא גם בפרספקטיבה של האנושות. מה יעזור להמחיש זאת? אולי הנתון הבא: יש בעולם, כלומר בישראל אבל גם בתפוצות, כ-60,000 לידות של תינוקות חרדים מדי שנה. 70-75 אחוז מזה בישראל. היתר בתפוצות.

60 אלף לידות שנתיות זה הרבה. המספר הזה עולה על מספר הלידות בכל אחת מהמדינות הבאות: אירלנד, בולגריה, סלובקיה, גיאורגיה, נורבגיה, פינלנד, סינגפור, אורגוואי, קרואטיה, ארמניה, אלבניה, ליטא, קטאר, סלובניה, בחריין, אסטוניה, קפריסין, כף ורדה, בהוטן, מונטנגרו.

חלק מהמדינות ברשימה הן מדינות בעלות חשיבות ממשית לכלכלה ולטכנולוגיה העולמיות. קרואטיה אפילו מגיעה השבוע לחצי גמר המונדיאל. והנתון עוד מטשטש את העיקר: כשנולדים 60 אלף תינוקות באירלנד או בנורבגיה הם גדלים בסביבה שתחנך אותם להוליד 2 ילדים למשפחה, וגם זה בקושי. 60 אלף התינוקות החרדים מחונכים להקים משפחות ענקיות כמו אלו שמתוכן באו.

חמש עשרה השנים הבאות יבטאו מהפכה נוספת, כי בסיומן מספר הלידות העולמיות של חרדים צפוי לעקוף מספר לידות במדינות בעלות משקל שאינו משקל נוצה על בימת העולם: הונגריה, שוויץ, אוסטריה, לבנון, פורטוגל, יוון, ניו זילנד, דנמרק וקוסטה ריקה.

רוב החרדים בעולם הם ישראלים, אבל יש גם קהילה חרדית גדולה בארצות הברית וקהילות במדינות כמו צרפת, קנדה ובריטניה. מכיוון שכמעט כל החרדים בעולם חיים במדינות מפותחות ואינם חבויים מהעין כמו שבט אפריקאי או כזה שחי באזורים הנידחים של בורמה, לגידול הדמוגרפי במספרם יהיו השלכות שיהדהדו חזק תרבותית וכלכלית. כמה מהסרטים שהכי אהבתי התרחשו באירלנד. ובכן, בנטפליקס עוד יקרינו הרבה סדרות על חרדים.

א' בדצמבר

ציינו לאחרונה את כ"ט בנובמבר, המועד בו החליט האו"ם על תוכנית החלוקה. והנה אולי נוצר תאריך היסטורי חדש – א' בדצמבר. בתאריך זה שלח ראש הממשלה, יאיר לפיד, מכתב לראשי הערים בארץ ובו קרא להם שלא לשתף פעולה עם היחידה של משרד החינוך בראשות סגן השר אבי מעוז, שצפויה להכניס תכנים שמרניים מאוד לחומר הלימודים. זו קריאת תגר על הסמכויות של הממשלה בנושאי דת ומדינה שאיני זוכר כמוה, והיא נעשית בידי ראש הממשלה המכהן קצת לפני לכתו לאופוזיציה ובשותפות עם ראשי הערים של "מדינת תל אביב". אולי עוד יציינו ההיסטוריונים את א' בדצמבר 2022 כיום תחילתו של תהליך בלתי נמנע, שבו המיעוט החילוני יתווה את התגובה ההגיונית היחידה לתהליך הדמוגרפי שהופך את הדתיים והחרדים לכוח השולט במדינה – הסתגרות בקנטונים משלו ועמידה תקיפה על זכותו לאוטונומיה.

צריך להגיד שמבחינה דמוגרפית התהליך מתחיל מוקדם מאוד, מוקדם מהנדרש. שורה של צירופי מקרים נדירה התקבצה יחד והפכה את בחירות 2022 לבחירות שהן בעצם כדור בדולח לישראל של 2042 או 2052. בפועל ישראל של ימינו אינה באמת כל כך שמרנית ודתית כפי שנראה מתוצאות הבחירות. למשל, מצביעי ימינה מהבחירות הקודמות לא שייכים בשום צורה למפלגת נעם שנהנתה הפעם מקולות רבים מהם. הליכוד אינו באמת שבוי של המפלגות החרד"ליות בנסיבות רגילות, שבהן ראש מפלגתו אינו עומד לדין. רוב הציבור הציוני דתי נמצא שמאלה לבצלאל סמוטריץ', מנהיגו הנוכחי. אף על פי כן, בעתיד ישראל כן תהיה באמת ובתמים דתית כמו שנראה מהבחירות האלו, ולא יזיק לחילונים ולליברלים להתחיל לעבוד על הדרך להגיב לכך, אפילו אם הדבר נעשה שלושים שנה מוקדם מדי.

ברכה במסווה

הטור של כתבי ידיעות אחרונות בקטאר היכה גלים. העיתונאים נדהמו מהשנאה לישראל ולישראלים שאליה נחשפו. כאנשי מרכז-שמאל שוחרי שלום, הם לא היו מוכנים לה ולא ציפו לה. רבים ברשתות החברתיות לגלגו על ההפתעה, כעוד הדגמה לכך שהשמאלנים לוקים בקלולסיות קשה, שמונעת מהם להבין היכן הם חיים.

שתי הערות. ראשית ניכר שאצל סעודים השנאה פחותה ואולי אף מתחלפת בידידות. כמו שרואים בדמותו המעניינת של הבלוגר הסעודי, שגריר הממלכה ברשתות החברתיות בעברית, ואין ספק שהוא פועל בברכת השלטונות. זו המחשה פשוטה לכלל ברזל בפסיכולוגיה חברתית: אין דבר מאחד יותר מאשר אויב קיומי משותף. האיבה בין אירן לסעודיה יוצרת ברית אסטרטגית בין ישראל למדינות המפרץ הסוניות. אפילו הקומוניסטים הערבים בארץ תמכו בזמנו בהקמת מדינה יהודית כשהשתכנעו, בהוראת מוסקבה ובזכות קונסטלציה ניסית נדירה שנוצרה במוחו של סטאלין, שמימוש תוכנית החלוקה הולם את האינטרס של המלחמה באימפריאליזם המערבי.

משמעותית לא פחות היא ההבנה שהשנאה הערבית היא ברכה גדולה מהבחינה הדמוגרפית. ישראל היא מדינת עולם ראשון קטנה ועשירה שמוקפת במיליונים בני העולם השלישי, ומוסדותיה המשפטיים מחזיקים באידיאולוגיה הומניסטית שרואה את כל בני האדם כאחים ומתנגדת להבחנות על בסיס מוצא. הכיצד זה שכל מצרי שישן בבית קברות, לובי שארצו מתפרקת לו מול העיניים, אלג׳יראי שכנופיות מוסלמיות רוצצו ראשים עם גרזנים אצלו בכפר, לא מוצא פה מחסה? גדרות ומכשולים פיזיים בוודאי עוזרים. אבל הגדר הטובה ביותר היא השנאה והאיבה שחשים אלינו הערבים ושמונעות מבני העולם הערבי אפילו להעלות על הדעת שפה יימצא להם מקלט חם, ואולי לא חם כל כך אבל לבטח נעים יותר ממה שמצפה להם במולדת. אין חלום בלהות גדול יותר ממה שחזה יוסי שריד בעיני רוחו אחרי הסכם אוסלו: ״מזרח תיכון של גבולות פתוחים״. זה סיוט גדול בהרבה מאוהדים ערבים שמפריעים לשידור טלוויזיה. כבר ב-1948 האמונה של הערבים בשקרים שהם הפיצו סביב הטבח בדיר יאסין חוללה בריחה המונית שתרמה לדמוגרפיה הבריאה של המדינה הצעירה. גם היום השנאה הערבית ממשיכה להיות נכס בשירות המאזן הדמוגרפי. אין לנו באמת שום צורך ששכנינו העניים יתערבבו בתוכנו.

האם ישראל עוברת חילון ולא הדתה?

יותר מאדם אחד, שיודע שאני מרבה לכתוב על חרדים, דת ודמוגרפיה הפנה אותי לטור של אדם רויטר בביזפורטל תחת הכותרת: "ישראל עוברת חילון ולא הדתה".  הטענה של אדם רויטר היא שהלמ"ס מגזימה בפראות בשיעור החרדים באוכלוסיה כיום ובעתיד, שחזרה בשאלה נפוצה מחזרה בתשובה, שהטענות על התחרדות המדינה שייכות לפאניקות השווא על ירידה לברלין, הפיכת ערביי ישראל לרוב וקמפיין "ישראל מתייבשת" שלא לקח בחשבון מתקני התפלה.

אני מקווה שקוראי הבלוג לא התעייפו מדמוגרפיה וחרדים. כבר כתבתי הרבה מאוד, אבל אגיב גם לטור של רויטר, כי אני אוהב להתמודד עם טענות שבעיניי שגויות או לא מדויקות.

רויטר צודק בסך הכול בפרטים.

הלמ"ס שטוענת שהחרדים הם 13% מהאוכלוסיה אכן מגזימה מאוד במספר החרדים, ואומדן טוב בהרבה למספר החרדים ניתן לקבל ממספר מצביעי יהדות התורה: 7 מנדטים. נוסיף חרדים ספרדים ונקבל שהחרדים הם 10 מנדטים, דהיינו 8% מבני 18 ומעלה. נכון שכאשר לוקחים בחשבון ילדים שאינם בעלי זכות הצבעה כבר מגיעים ל-10% מהאוכלוסיה לכל הפחות.

חזרה בשאלה נפוצה מחזרה בתשובה? אין ספק בכך. בעיקר בציבור הדתי לאומי שמעטים מצטרפים אליו, אבל בין חמישית לרבע מבניו עוזבים אותו. גם בקרב החרדים הספרדים יש נשירה בהיקפים דרמטיים לעבר המסורתיות הרכה. ואפילו אצל החרדים האשכנזים עוזבים אולי 10%. ותמיד שיעורי ההתחרדות בקרב הלא חרדים הם נמוכים בהרבה מאשר שיעורי החילון בקרב החרדים.

היתה קפיצה דרמטית במספר הנשים החרדיות העובדות מרמות של 40% לפני 15 שנים לרמות של מעל 80% כיום. זה שינוי ממש טקטוני. אכן אמת, ואוסיף ואומר שהיה שינוי שהוא גם איכותי. הנכונות של נשים חרדיות לעבוד במקצועות שהם מהאיכותיים ביותר הזמינים במשק גדולה מאוד. אני מכיר דור שלם של קרובות משפחה חרדיות שעבדו בשכר רעב ובשביעית משרה כמורות וכגננות. הן מחתנות בשנים האחרונות את הבנות שלהן, ומה הבנות עושות? הרבה דברים אבל בעיקר הייטק וסיעוד.

ועם כל זה רויטר עדיין מטעה לגבי התמונה הכוללת. הפער בין חרדים ללא חרדים בשיעור הילודה הוא כל כך קיצוני, שהנשירה הצנועה יחסית לא יכולה לכסות עליו. גם אם נגזים טיפה ונאמר שאישה חרדית מולידה שבעה ילדים ותאבד ילד אחד לדתיות המתונה או לחילוניות, עדיין יישארו לה שישה שילכו בדרכה. אין מה לעשות: המדינה תיעשה יותר ויותר דתית עם חלוף השנים, לפחות מבחינת דמוגרפית. רויטר מנסה להתמודד עם הטענה הזו:

אבל תאמרו ודאי שזה לא מספיק כי החרדים יולדים הרבה יותר מהיתר. נכון. אבל מנגד הגיעו מאות אלפי עולים לישראל ורק כ-1% מהם היו חרדים. אז המגמות בהחלט מתקזזות.

זו כמובן תגובה קלושה מאין כמוה. מאות אלפי העולים לישראל איזנו את הגידול במספר החרדים בעבר, אבל זה נגמר. אין עוד מאות אלפי עולים חניכי קומוניזם אתאיסטי שיגיעו לישראל. יהודי ארה"ב הליברלים לא יבואו, ואין מאגר גדול אחר לקחת ממנו יהודים כאלו. בין יהודי ארה"ב שכן יבואו, יהיו הרבה חרדים מהסוג האמריקני המתון יותר. מי שמשקלל את המאזן הדמוגרפי בישראל לטווח הארוך צריך לחשוב גם על ההתפוצצות הדמוגרפית של יהדות ארה"ב האורתדוקסית בדורות הבאים.

אני כן מסכים לתיאוריית החילון מבחינות אחרות:

1. במובלעת תל אביב-הרצליה-גבעתיים סביר שיאכלו יותר שרצים וחזירים מאי פעם. הדור הצעיר החילוני האשכנזי או המשתאכנז מנותק מציוויי היהדות עוד יותר מהוריו, שגם הם היו ברובם מנותקים לחלוטין. כמעט שלא רואים צעיר חילוני (מהסוג הלא מזרחי מסורתי) שמחובר ליהדות יותר מאשר הוריו החילוניים. תמיד יש מגמה של התרחקות. אני חושב שזו מגמה מסוכנת, ושירת הסירנה של הקוסמופוליטית היא איום, מזל שיש חרדים לפצות עליה. אבל זו דעתי האישית הלא פופולארית.
2. במספרים מוחלטים האישה החרדית יכולה להוליד יותר בעלי מקצוע שיעסקו במקצועות חילוניים סטנדרטיים מאשר האישה החילונית. דהיינו כשיש 7 ילדים לאישה ואחד מהם הוא בכלל לא חרדי, שלושה מהם הם בנות שייתכן שמתפרנסות יפה בהייטק, בתחומי הבריאות, בראיית חשבון, בהוראת מדעים או בתחומים פרודוקטיביים אחרים שנשים חרדיות נכנסות לתוכם ללא היסוס; אחד מהם הוא גבר חרדי שמוצא לעצמו פרנסה בשוק החופשי; אחד מהם הוא גבר חרדי שעובד בתחום דתי – מורה לתורה, חזן, שוחט, כותב ספרי תורה או משגיח כשרות, ואחד מהם הוא אברך כולל שלומד תורה כל היום. קיבלנו שחמישה מתוך שבעת הילדים אפשר לראות כבעלי פרנסה מכובדת בתחום חילוני. זהו תיאור מעט אופטימי אבל לא מופרך ואפילו סביר מאוד של עתיד המשק החרדי ולא חושב שזה תיאור קטסטרופלי למשק: האישה החילונית מולידה שניים שיהיו בעלי פרנסה מכובדת במשק, בעוד שהאישה החרדית תוליד חמישה כאלו.

לסיכום: אולי ישראל עוברת חילון כמו שרויטר טען, אבל אין מה לעשות, היא גם עוברת הדתה דמוגרפית. אני כן מסכים עם רויטר שהנבואות השחורות לגבי עתיד המדינה מוגזמות ומוקדמות, כמו שמרק טוויין נהג לומר על הודעות פטירה שלא בעיתן.

ערגתם של ההודים לבנים

מחקר דמוגרפי קנדי מעניין שהתפרסם לאחרונה מראה כיצד בקרב מהגרים לקנדה משתקפת ההעדפה המסורתית של החברה ההודית לבנים על פני בנות. המחקר מראה שבמשפחות ממוצא הודי שיש בהן שלושה ילדים או יותר, המרווח בין הלידה השנייה ללידה השלישית הוא 53 חודשים, אם שני הילדים הראשונים היו זכרים. לעומת זאת, אם בשתי הלידות הראשונות נולדו רק בנות, אז המרווח עד ללידה השלישית הוא 39 חודשים. כלומר במקרה כזה אצה להורים הדרך לנסות שוב, מייחלים ומתפללים שאולי הפעם ייצא להם בן סוף סוף.

החוקרים מספקים כמה הסברים להעדפה לבנים בתרבות ההודית. למשל, בבת יש יותר סיכון כי יכולה להמיט בושה על המשפחה בהתנהגותה המינית (בולט הקונטרסט למערב שבו אלו דווקא הגברים שיכולים להמיט בושה על סביבתם, אם יואשמו בדברים שיעמידו אותם בקונפליקט עם נורמות "מי טו").  אבל הנימוק הפשוט והברור ביותר הוא שבחברה ההודית מקובל שהבן (ואשתו) יטפלו בהורי הבן בזקנתם, בעוד שהבת תלך עם בעלה לטפל בהוריו. הייתה כתבה מרתקת בדה מרקר לאחרונה על צעירה ישראלית, יערה בן מרדכי, שהתאהבה בהודי וחיה איתו חיים מסורתיים כפריים, שבהם היא חלק מהמשפחה שחיה בצמידות:

זה כל כך לא קיים בישראל, הביחד של המשפחה. אומרים תמיד שאנחנו הכי חמים ומשפחתיים שיש, אבל כמה אנשים פה דואגים לסבתא שלהם בערוב ימיה? כמה אנשים חיים איתה באותו בית ומוודאים שהיא אכלה כמו שצריך, עוזרים לה להתלבש ומנקים אותה אחרי שהיא פיספסה בשירותים?

אליס מילר שהתפרסמה דווקא כפורצת דרך פמיניסטית כשסללה את הדרך לנשים טייסות בארץ, גם היא חיה עם בעלה ההודי בסביבה כפרית ואמרה על כך:

ברור שכשאני אדבר על היופי שבמשפחה המורחבת ישר תקפוץ לכם לראש החמות הנוראית, אבל נסו לשים את זה בצד. נכון שהתרחש אונס נוראי בניו דלהי ויש לא מעט אלימות כלפי נשים. אבל נכון גם לחשוב על החן והמזל הגדול שיש לנשות ההימלאיה, שחיות כל כך קרוב לטבע הגדול, במקום שהמים בו עדיין חופשיים, טעימים ומתוקים, ויש להן בעלות על המים שהן שותות. הן חיות במקום שבו רוב הצרכים שלהן מסופקים על ידי היער – עצים להסקה, עשב לפרות שנותנות חלב, קומפוסט, מקום שיש בו אוויר נקי ואת הפעוטון החלומי ביותר בעולם. אין להן רופי בארנק, אבל הן מגשימות לא מעט מהחלומות שיש לכל אם מערבית.

ליופי האקזוטי המסורתי של אורח חיים כזה יש אי אילו חסרונות, ואחד מהם הוא התמריץ השלילי להולדת בנות, שלא צפויות לשרת בזקנתן את הוריהן, אלא את הורי הבעל של הבת. החלטה של הורים לתת גז אחרי שתי לידות של בנות ולנסות מהר עוד היריון בתקווה שהפעם ייצא בן היא החלטה פנסיונית מושכלת, לא פחות מהתייעצות ממושכת עם סוכן בחדר ישיבות בחברה שלנו. זו גם החלטה תמימה. אין לה השלכות על החברה. יחס הבנים:בנות הרצוי יישמר. שונה הדבר כאשר הורים שהולידו שתי בנות מגלים שבהיריון השלישי צפויה לצאת עוד בת ומחליטים להפיל. להחלטה כזו כבר יש השלכות על יחס המינים בחברה, ומבחינה זו היא מהווה דוגמה לטרגדיה של נחלת הכלל ולבעיות מסוג "דילמת האסיר". לחברה כולה רע יותר כאשר הנקבות מצויות בשיעורים קטנים לעומת הזכרים, אבל לזוגות ההורים הדבר כדאי. מחקר מלפני כמה שנים הראה שנשים ממוצא הודי שחיות בקנדה מפילות בנות מלאכותית בשיעור גבוה פי 3 מבנים, כאשר הן בהיריון שלישי שבא אחרי שני בנים.

בחירות 22׳ והדמוגרפיה שלפנינו

יהדות התורה

יכול להיות שב-2026 עדיין תתקיים הכנסת ה-25 (ולפי פרשנות סבירה של החוק, אפילו ב-2027). לחרדים האשכנזים יהיו אם כך עדיין 7 מנדטים ערב הבחירות הבאות ב-2026! הם קיבלו לראשונה את המנדט השביעי בבחירות 2013. אנחנו צפויים לראות אם כך לפחות 13 שנה ללא התקדמות אלקטורלית, וזה בציבור שגדל בקצב גידול טבעי מסחרר. הנתון הזה מלמד על ההיקפים העצומים של היציאה בשאלה מהמגזר החרדי! ממש כפי שחזה אבישי בן חיים בזמנו: התפרקות החרדיות.

סתם התבדחתי במשפטים האחרונים; הנשירה מהמגזר החרדי האשכנזי היא קטנה. אם אישה חרדית יולדת שבעה ילדים בממוצע, ומעטים (5%-10%) נושרים מהדרך, אנחנו צפויים לראות גידול כביר. שישה ילדים וקצת נותרים חרדים.  הסיבה לכך שמספר המנדטים של יהדות התורה קופא במקום היא שלא רק האוכלוסיה החרדית גדלה, אלא גם יתר האוכלוסיות בישראל. יש ילודה בעוד מגזרים ויש עלייה. יהדות התורה לא מנסה לעקוף עצם דומם, אלא לעקוף רץ אחר, אמנם איטי יותר, ודבר זה לוקח זמן.

היה לי ברור שהדיבורים על מעבר בוחרים חרדים לאיתמר בן גביר וכיוצא בכך הם סיפורי מעשיות. טעם החיים החרדיים הוא הציות לגדולי התורה, וגם אם מישהו מחפף בציווי כזה או אחר בחייו הפרטיים, מדוע לו להקריב את חלקו בגן עדן רק כדי לשים פתק בקלפי שונה מהוראת רבו. התמריצים הדתיים הם חזקים כאש הגיהנום, והאיומים של הרבנים על המורדים בהם הם אמינים מאוד באוזני מי שגדל כל חייו בחינוך חרדי. אף על פי כן, לא שיערתי שיהדות התורה תצא עד כדי כך חזקה מבחירות 2022. מספר הקולות שקיבלה, 280 אלף קולות, כשבבחירות לפני שנה וחצי קיבלה 250 אלף, חורג מגידול טבעי גרידא. וזאת בעידן שבו רבי חיים קנייבסקי אינו כאן עוד כדי לחלק את ברכותיו, והוא הוחלף במרן ליטאי טיפוסי יותר ופחות מיסטיקן. נכון שעדיין היו חסרים קצת קולות למנדט השמיני. אבל זה עניין מקרי של משחקי באדר-עופר והסכמי עודפים. התוצאה האלקטורלית הוכיחה העדר כל התפרקות, ואף אפשר לומר: התגבשות. דיברו רבות על הצעירים החרדים שמצביעים לבן גביר, אבל במודיעין עילית ובביתר מספר הקולות (הזניח ממילא) לציונות הדתית דווקא ירד לעומת הבחירות הקודמות. נראה לי שההתפתחות העיקרית אצל החרדים הייתה שהחסידים, שלרוב מפגרים באחוזי ההצבעה לעומת הליטאים (הסבר לכך אפשר למצוא בפוסט הזה), הצליחו להשוות. מן הסתם אימת ממשלת לפיד-בנט ו"גזרות השמד" שלה הייתה עליהם. ייתכן שבבחירות הבאות ישובו לעצלנותם.

כל זה לכאורה נותן תוקף לטענתו של אלעד נחשון שהדמוגרפיה קוברת את סיכויי השמאל בפוליטיקה הישראלית. אבל מדבר זה כשלעצמו לא הייתי מתרשם ככה. החרדים האשכנזים סוגרים את עצמם מהעולם, וזו טקטיקה ייחודית, קשה לחיקוי, שנוחלת הצלחה מדהימה, אבל ייתכן שאינה בת קיימא לטווח הארוך מאוד. בכל אופן היא לבדה תשנה את החברה הישראלית כליל רק בטווחים של 50-100 שנה. המגזרים האחרים בחברה הישראלית אינם סגורים עד כדי כך לשינוי.

ש"ס

ההישגים של ש"ס הותירו אותי שמוט לסת. בכלל הייתי מצפה שאחרי לכתו של הרב עובדיה וללא כל מנהיג דתי כריזמטי, ש"ס תתפצל לרסיסי מפלגות שיילחמו זה בזה, וגם האידיאולוגיה תזוז מהכיוון החרדי לכיוון הציוני-דתי, שמתאים יותר לציבור המזרחי. כל זה לא בדיוק קרה (בפרסומות שלה ש"ס כן נראית ציונית ולאומית מאי פעם, אבל היא לא שינתה את הבסיס האידיאולוגי הרבני החרדי). ייתכן שהיה לאריה דרעי מזל או סייעתא דשמיא. חברו דאז אביגדור ליברמן הציל אותו מהתחרות שהציב אלי ישי על ידי העלאת אחוז החסימה.

היכולת של ש"ס ללכוד מצביעים מסורתיים צעירים בהמוניהם בזמן שבו איתמר בן גביר צובר פופולאריות עצומה, וביבי המודח והנאשם מבקש לשוב, היא הישג פנומנלי ולא צפוי. בתשדירים של ש"ס ניתן היה לראות צעירים מקועקעים ונטולי כיפה. רבים מהם ינהלו את חייהם בין התחזקות להיחלשות דתית, אבל בקלפי ישמרו על נאמנות לש״ס.

ההערכה שלי תמיד הייתה שמסורתיות היא אידיאולגיה חלשה שתרבות המערב תצליח לשחוק, בדומה למה שקרה לנוער האיראני שאינו מסוגל לסבול יותר את האייתולות, אף על פי שדור סביו היה מוסלמי אדוק. אבל בחירות 2022 בהחלט לא מוכיחות שזה הכיוון. לפחות לא לעת עתה.

עם זאת, לא ניתן להשוות את ש״ס ששיעור הפריון אצל בוחריה שרובם מסורתיים הוא אולי 4 ילדים לאישה ליהדות התורה שבוחריה הם הכי חרדים הארד-קור וגם הנשירה בקרבם פחותה. אחת מנקודות המפנה של הדמוקרטיה הישראלית תקרה בעוד דור, כאשר יהדות התורה תעקוף את ש״ס באופן קבוע.

הציונות הדתית

על פי דיקטה, אלו שהצביעו לימינה בבחירות לכנסת 24 התפלגו בבחירות הנוכחיות ככה: 45% הציונות הדתית, 21% הבית היהודי, 13% הליכוד, 10% המחנה הממלכתי. זהו הישג גדול לסמוטריץ' ובן גביר. יש לזכור שערב הבחירות הקודמות הותקפה ימינה בידי הליכוד ונחשבה כבר למפלגה היותר סוררת של המחנה, אשר דיברה על הקמת ממשלת אחדות עם השמאל נטולת ביבי. להצביע לה לפני שנה וחצי, ואז לעבור ממנה למפלגה הגדולה הקיצונית בתולדות המדינה, מדינית ודתית, זהו שינוי משמעותי. העובדה שחצי מהמצביעים עשו אותו מלמדת שרגליהם נטועות עמוק במחנה הימין. עם זאת, שליש מהמצביעים בחר אחרת. למי שחושש מהדמוגרפיה של המדינה, מצביעי ימינה הם סוג של נקודת אור. הם נוטים להיות דתיים לייטים או ימניים אידיאולוגיים שדתיותם או ימניותם הולכות ונשחקות עם השנים ועם הדורות. הם חשופים במיוחד לאופן שבו תרבות המערב שוחקת אידיאולוגיות לאומיות ומסורתיות. עשרה אחוזים מהם אכן עבר שחיקה בתוך שנה וחצי ועבר מהצבעה למפלגה ימנית אידיאולוגית מובהקת אל המחנה הממלכתי שהגוון השולט בו הוא שמאלי. מתן כהנא מהווה ייצוג פרסונלי של התהליך הזה.

ערבים ועולים

בבחירות 88' התוצאה הייתה 57-63 לטובת הימין. בבחירות 22' התוצאה היא 56-64 לטובת הימין. שלושים וארבע שנים חלפו "אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה". ברם, הצגה כזו של הדברים תהיה מטעה ותשקף חוסר הבנה של הדמוגרפיה הישראלית. לצד של השמאל בבחירות האחרונות עמדו שני כוחות. האחד הוא העלייה מרוסיה ששינתה את עורה בשנים האחרונות, ובגלל גחמותיו של אדם אחד, אביגדור ליברמן, צורפה לגוש השמאל. והיה גם כוח נוסף – הילודה הערבית הגבוהה עד שנת 2000. בשנות השישים הילודה הערבית בישראל הייתה אולי הגבוהה ביותר שנרשמה בקהילה אנושית כלשהי בזמן מן הזמנים. דמוגרפים מסבירים זאת בהעדר מוחלט של מודעות לתכנון משפחה באותם ימים לצד הסתמכות על תחליפי חלב אם במקום הנקה (שמשמשת כסוג של אמצעי מניעה טבעי). הילודה הערבית בישראל נותרה גבוהה, גם אם לא באופן כה קיצוני, עד תחילת המילניום. אז החלה ירידה תלולה בפריון, ובכך התפוגג חשש אחד דמוגרפי מרכזי שכיום כבר נשכח לגמרי, אבל בעבר היה משמעותי מאוד – החשש שגם בגבולות הקו הירוק יהפכו היהודים למיעוט. הבדואים עדיין עושים הרבה ילדים, והדבר יסייע לרע"מ בעשורים הקרובים, אך בניגוד למה שקרה בשנים 1988-2022, לא צפויה בעתיד קונטרה ממשית מהצד הערבי לשיעור הפריון החרדי והחרד"לי וכמובן, גם לא צפויים מיליון עולים חילונים.

הליכוד

הליכוד אינו הציונות הדתית, יהדות התורה או ש"ס. קהל מצביעיו הוא די קבוע: הרוב הגדול מצאצאיהם של היהודים שעלו לארץ מארצות המזרח, אבל אופיו הוא הרבה פחות מקובע. די אם נזכיר כיצד אריק שרון הצליח להפוך אותו למפלגה שמבצעת את ההתנתקות מעזה (ומהשומרון!) בזמנו. וגם מצביעיו אינם מקיימים ברובם את אורח החיים הדתי הקפדני ואינם שולחים את ילדיהם לבתי ספר נבדלים. גם אם הדטרמניזם הדמוגרפי מחייב שהליכוד ישלוט בחמישים השנים הקרובות, מה בעצם הוא מחייב? פעם הליכוד דיבר על ארץ ישראל השלמה, אבל די לאחרונה מנהיג הליכוד קיבל את "תוכנית המאה" של נשיא ארה"ב למסירת 70% מיו"ש (ובנוסף אזורים בתוך הקו הירוק ליד עזה), והדבר נחשב אפילו להישג פנומנלי, שאיש אינו זוקף לחובתו. פעם היה זה יצחק רבין שהתנגד למדינה פלסטינית, אבל מנהיג הליכוד הנוכחי הביע תמיכה פומבית בהקמתה.

נעבור לנושאי פנים. האם הליכוד היא "מפלגה חברתית" או המפלגה שעשתה קיצוצים חדים ב-2003 וגאה בכך עד היום?  ואיך זה שפעם הליכוד הגן על עצמאות המערכת המשפטית ועכשיו מדברים על פסקת ההתגברות?

את יהדות התורה וש"ס אפשר להגדיר על ידי קריאה בספרי ההלכה והבנת הנחישות להתבדל (בעיקר במקרה של יהדות התורה), את הציונות הדתית על ידי קריאה בספרי הלכה ובספריו של הרב קוק\הרב מאיר כהנא, אבל אין ספר שיעזור להגדיר את הליכוד.  ואולי אפשר להגדיר את הליכוד כמפלגה שעמדותיה יגרמו חוסר נוחות לאשכנזי החילוני הממוצע. זו הגדרה מעורפלת ואולי אפילו מעגלית. האם הליכוד מאמץ את העמדות שגורמות לאשכנזי חוסר נוחות, או שהאשכנזי חש חוסר נוחות כי הוא יודע שאלו עמדות הליכוד? והרי חלק מהעמדות של הליכוד, למשל הדברים שצוטטו אתמול בשם נתניהו שישמור על הסטטוס קוו בנושא זכויות הלהט"ב, הוא כן קביל מבחינת האשכנזי החילוני.

אז מהו בעצם הדטרמניזם הדמוגרפי? משמעותו שרוב הציבור יהיה בימין, אבל זהו דטרמניזם לא דטרמיניסטי, כי אנחנו לא יודעים לאיזו תוצאה הדבר יוביל. אולי יהיה זה ימין נוסח מנחם בגין שמסר את כל סיני, או נוסח אריק שרון שעשה התנתקות. אולי יהיה זה ימין נוסח ביבי שעשה את הסכם וויי, הקפיא את הבניה בשטחים, הודיע שהוא מגן על בית המשפט העליון ונמנע מהרפתקנות צבאית.

נניח שהדטרמניזם הדמוגרפי משמעותו תחושת חוסר נחת אשכנזית חילונית, אבל אפילו אותה קשה להגדיר במדויק. הנה היה ראש ממשלה בשם נפתלי בנט שהיה ימין מובהק, והאשכנזים החילונים נהנו מאוד מתקופת שלטונו. לעומת תקופת ביבי הם הרגישו שיפור בכמה פרמטרים, והרי אושר הוא תמיד יחסי. ואולי הדטרמיניזם הדמוגרפי הוא פולחן אישיות סביב מנהיג, בלי קשר למגרעותיו או לשחיתותו? אבל סביב יצחק שמיר לא היה, והוא היה מנהיג הליכוד ששלט הכי הרבה שנים פרט לביבי.

נראה לי שהגענו למסקנה הדמוגרפית-דטרמיניסטית שהימין ישלוט בעשרות השנים הקרובות, אבל לא ניתן לקבוע מה תהיה המשמעות של כל זה. הדטרמיניזם אם כך אינו דטרמיניסטי. כל זה באופק שנראה לעין. באופק שכבר מעבר למראה העין יהפוך כוחם של החרדים לטוטאלי וישראל תידרש להתפצל לשתי מדינות, או לפחות לשתי אוטונומיות.

מילה טובה לדיקטה ומחשבה על בל"ד ופריון

דיקטה, תוכנת הבינה המלאכותית של פרופ' משה קופל, הצליחה יפה מאוד לחזות את התוצאות של הבחירות. כבר מוקדם יחסית בלילה, עם זרימת התוצאות הראשונות, נתנה אומדנים מצוינים וקרובים מאוד לתוצאות האמת. עם זאת, דווקא טעות נדירה שהייתה לה מאירה משהו. בשלב מסוים בבוקר דיקטה חזתה שבל"ד תיכנס ולפיכך צמצמה את יתרון הימין ל-58:62. מה קרה? הגיעו הרבה קלפיות מיישובי הערבים בצפון, אך לא מיישובי הערבים בדרום. דיקטה ראתה מן הסתם שקולות שניתנו בעבר לרע"מ ביישובי הערבים בצפון הפכו בחלקם לקולות לבל"ד, וציפתה שהדבר יקרה גם בדרום, אבל הוא לא קרה. הדרום הבדואי נשאר נאמן לרע"מ. לשם דוגמה, בתוצאות האמת ביישוב הבדואי שגב שלום קיבלה בל"ד פחות מאחוז וחצי מהקולות ופחות ממה שהליכוד קיבל.

חשבתי שיהיה זה מחקר דמוגרפי מעניין לבחון האם הפריון ביישוב ערבי נמצא בקורלציה שלילית להישגי בל"ד באותו יישוב. עשיתי קורלציה פשוטה והיא אכן שלילית ברורה. יותר ילדים, פחות קולות לבל"ד. ברור שזה הממצא כשבוחנים מדגם מיישובי הערבים כולם (מתאם 0.66-), אבל גם כשמתמקדים רק ביישובים הבדואים בדרום, רואים דפוס כזה. ברהט הפריון נמוך יחסית לבדואים, וההצבעה לבל"ד קיימת (14%). בשגב שלום הפריון גבוה יותר ובל"ד נכחדת. כסיפה באמצע מבחינת הצבעה לבל"ד ומבחינת פריון.  כמו שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים, בל"ד היא תנועה של משכילים חילונים, והרי "הדתיים יירשו את הארץ", הפריון הגבוה הוא עסק של דתיים. ואם נזכרים בחנין זועבי מבל"ד, בכנסת לעגו לה על כך שהיא רווקה ואין לה ילדים (אם כי גם סעיד אל'חרומי מרע"מ היה ככה, באופן יוצא דופן עבור נכבד בדואי).