הימים שבהם לא שקעה השמש

נתקלתי היום בעובדה היסטורית מדהימה. באו״ם ישנן 193 מדינות חברות. ל-171 מתוכן פלשה בריטניה בשלב כזה או אחר. עובדה ששמה בפרופורציה את האימפריאליזם של מדינות אחרות ומנהיגים אחרים, למשל ולדימיר פוטין.

מרתק לקלוט כמה צנועה הייתה העוצמה הדמוגרפית של בריטניה לאורך התהליך האימפריאליסטי הזה. בשנת 1700, בפתח המאה שבה התבססו הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה ושבה גילה ג׳יימס קוק את אוסטרליה, חיו בסך הכול חמישה מיליון נפשות באנגליה. גם בשטח אנגליה אינה עצומה – בסך הכול פי 4-5 מארץ ישראל (כולל יהודה ושומרון).

בשנת 1800 הייתה אוכלוסיית בריטניה דומה בגודלה לאוכלוסיית ישראל בימינו ומנתה תשעה מיליון נפשות. באותו זמן כבר ביססו הבריטים את שליטתם בהודו באמצעות ״חברת הודו המזרחית״. במהלך המאה התשע עשרה הם גם עתידים לפלוש לסין, לנצח במלחמת האופיום הראשונה והשנייה ולכפות על הקיסר תנאים משפילים, שיאפשרו להם לסמם את עמו.

ובשנת 1900, השנה שבה בערך נולדו החיילים הבריטים שישחררו את הלבנט וגם את ארץ ישראל ובכך יניחו את הקרקע להצלחת הציונות, חיו באנגליה כבר 30 מיליון נפש, בדומה למה שצפוי בישראל בסוף המאה הנוכחית. בתוספת סקוטלנד ואירלנד כלל המספר עוד 10 מיליון. לקראת אמצע המאה הגיעה האימפריה ל״שעתה היפה ביותר״ שבו עמדה יחידה מול הנאציזם, בהנהגת צ׳רצ׳יל, אבל בתום המלחמה התפרקה במהירות מנכסיה הטריטוריאליים ברחבי העולם.

הישגיה האימפריאליסטיים המדהימים של בריטניה אינם רק נחלת ימי העבר, אותם הימים שבהם בריטניה הייתה האימפריה שבה השמש לעולם לא שוקעת כי בכל שעה של היממה היא מאירה באחת מפינות הממלכה. כיום המדינות דוברות האנגלית הן היעד המבוקש ביותר להגירת המשכילים העולמית. אם אתה סיני מוצלח או הודי מוכשר, פרסי מבריק או אפריקני עילוי, ככל הנראה תשים פעמיך לארצות הברית או לקנדה או לאוסטרליה או אולי למדינת האם בעצמה: בריטניה. רבים מכירים את השפה האנגלית, והתרבות של המדינות דוברות האנגלית הפכה לאוניברסלית. האוניברסיטאות שלהן מרכזות את מיטב המוחות, ולחברות שלהן יש גישה מצוינת לשווקים הבינלאומיים. מדינות אחרות עלולות לעבור תהליך ניוון דמוגרפי, אבל למדינות דוברות האנגלית מצפה עתיד מזהיר. אמנם רבים מתושביהן כבר לא יהיו מבשרם ומדמם של אותם אבות כובשים ומתיישבים קדומים.

ארי נייגל והפסיכולוגיה האבולוציונית של העתיד

ישנו תחום במדע בשם "פסיכולוגיה אבולוציונית". מטרתו להראות כיצד התכונות וההתנהגויות האנושות עוצבו במשך הדורות באופן שמטרתו למקסם העמדת צאצאים שורדים. אתן דוגמה נחמדה ואפילו משעשעת: מדוע לסבתא מצד האם הרבה יותר אכפת מהנכדים שלה מאשר לסבא מצד האב? לפסיכולוגים האבולוציוניים יש תשובה ברורה: הסבתא מצד האמא בטוחה בכך שהנכדים שלה. לכן היא להוטה להשקיע בהם, כדי להבטיח את הישרדות הגנים שלה. כיצד היא בטוחה? היא ראתה את הבת שלה יוצאת מהרחם, וראתה את הבת שלה מוציאה בת נוספת מהרחם. הסבא מצד האבא אינו יכול לדעת (בעולם נטול ערכות דנ"א) שהנכדים הם באמת שלו. ייתכן שהבן שלו נישא לאישה שנאפה, וייתכן שהוא עצמו נישא לאישה לא נאמנה.

הפסיכולוגים האבולוציוניים מגבשים תיאוריות על האופן שבו התנהגויות מסוימות עזרו או הזיקו להעמדת צאצאים שורדים לאורך אינספור דורות, ממש מזמן אבינו המשותף לנו ולשימפנזה. אבל קשה לבעלי נטייה ספקולטיבית כמוני שלא לחשוב על הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה. כלומר: איזה תכונות גורמות בהווה לבני אדם להעמיד יותר צאצאים שורדים וככה לעצב בדמותם את העתיד. הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה כלולה בדמוגרפיה, אבל הדמוגרפים נזהרים בתוויית תיאוריות מרחיקות לכת על הקשר בין הולדה לתכונות ולהתנהגויות. הם יודעים עד כמה הדברים גמישים ונזילים. היה פסיכולוג אבולוציוני קנדי ידוע (לשמצה בעיני מתנגדיו) בשם פיליפ רשטון שהאמין שבטבע קיימת חלוקה בין מינים שמולידים הרבה ומשקיעים בצאצאים מעט (אסטרטגיה הקרויה r), לבין מינים שמולידים מעט ומשקיעים הרבה (אסטרטגיה הקרויה k). דבר זה שנוי במחלוקת, אבל עוד יותר שנויה במחלוקת, שלא לומר גזענית ומעוררת סלידה, הייתה החלטתו של רשטון שחלוקה זו תקפה גם לבני אדם. הגברים השחורים שפוגשים אישה, שוכבים איתה ונעלמים לה שייכים לאסטרטגיית r, ואילו הגברים האסייתים שמולידים מעט ילדים ומשקיעים בהם שייכים לאסטרטגיית k. הביקורת הלא מדעית על רשטון הייתה נוקבת והגיעה לשיאה באגרוף שספג הישר לפרצוף מסטודנט. הביקורת המדעית הייתה נוקבת לא פחות: בשנות השישים האישה הסינית הממוצעת הולידה 6 ילדים, ואילו בזמננו אנו האישה השחורה בארה"ב מולידה פחות מ-2 ילדים. כיצד מנתונים הפכפכים כאלו ניתן לגבש רושם של אסטרטגיה רבת דורות לריבוי ילודה אצל שחורים ולמיעוט ילודה אצל אסייתים?

כשמסתכלים על העולם כיום, המשתנה הראשון שקופץ לראש כשחושבים על גורמי הולדה הוא דתיות. דתיים מולידים הרבה. חילונים מולידים מעט. בפרט כך יחשוב מי שחי פה במדינת ישראל, שהיא גראונד זירו של ההבחנה הזו. הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה מנבאת לכאורה שבעתיד יחיו אנשים שיתייחסו לחילוניות ולמחשבה חופשית כמו אל פטריה רעילה (כולל אולי אל תורת האבולוציה עצמה). מצד שני בני אדם שנטולים עניין בהגנה עצמית צבאית ובשכלולים של המדע שמאפשרים אותה, כמו חרדים שמסרבים להתגייס, או האמיש הפציפיסטים באמריקה, לא ישרדו את מלחמת הקיום – בשלב מסוים פשוט יטבחו בהם. כך שעדיין נראה לא סביר שהפסיכולוגיה האבולוציונית של העתיד תצביע על דתיות שונאת קדמה ומדע כתכונה המנצחת של האבולוציה. זהו פרדוקס שכבר כתבתי עליו פעם והזכרתי בהקשר זה את הרעב ההמוני בישוב הישן בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בסינמטק מוקרן בימים אלו, במסגרת פסטיבל דוקאביב, סרט תיעודי מעניין מאוד, שנותן דוגמה, אמנם חריגה מאוד, לאלטרנטיבה אחרת, לא דתית, להתרבות המונית בעידן המודרני.  ארי נייגל, גבר יהודי נאה שמלמד מתמטיקה בקולג' והוא בן למשפחה דתית-חסידית שיצא לשאלה. הוריו נראים אורתודוקסים מודרניים אבל לפי הסיבובים שהוא עורך אצל אדמו"רים ובתי המדרש שלהם במהלך הסרט, כנראה המשפחה המורחבת היא חרדית. נייגל יכול היה לבחור במסלול הריבוי הטבעי המואץ המקובל אצל קרובי משפחתו, אבל בחר במסלול ריבוי טבעי מאוד יוצא דופן. הוא פרסם את עצמו כמי שמוכן לתת זרע לנשים שמחפשות תורם ואינן משתמשות בשירותי בנקי הזרע הרגילים. אם בגלל שהן רוצות להכיר את התורם, אם בגלל שאין להן ביטוח רפואי שיממן להן הליך קונבנציונלי. לאורך הסרט רואים את נייגל פוגש שלל נשים בסמוך לתאי שירותים של סופרמרקטים ורשתות מזון מהיר. הוא נכנס לשירותים ופולט מה שפולט לתוך כוסית. הן מזריעות את עצמן עם החומר הביולוגי. כעבור תשעה חודשים נייגל מוסיף לאקסל שלו עוד שם של צאצא. התהליך עובד באפקטיביות מרשימה. בסוף הסרט כבר יש לנייגל מעל מאה צאצאים ועוד היד נטויה (ליטרלי).

הנשים שנייגל מזריע נראות כשייכות לרובד הסוציו-אקונומי הנמוך בחברה האמריקנית. רבות מהן שחורות (וגם משפחתו הגרעינית של נייגל, שהוא מגדל בעצמו, היא מאישה שחורה). רבות מהן לסביות גדולות גוף. הדיון הגזעי מוזכר בקיצור במהלך הסרט כשאישה שהרתה מזרעו של נגל מזכירה שמאשימים אותה בכך שהיא מוחקת את הדם השחור מצאצאציה. זהו נושא מעניין כי נשים שחורות שנזקקות לכך מתמודדות באופן קבוע עם בעיית מיעוט תורמי הזרע השחורים (דבר שאולי היה מפתיע את פיליפ רשטון), ורבות מהן יולדות מזרע של גבר לבן.

לבד מהפאק האישיותי המוזר שגורם לנייגל להתנהג כפי שהוא מתנהג ולהסתכן בתביעות מזונות מנשים שאינו מכיר, הוא נראה אדם די נורמטיבי ובריא. אורחותיו חביבות ונעימות, יש לו חוש הומור. יש לו חברים שהוא מנהל איתם שיחות כנות. הוריו בריאים ופעילים בגיל מבוגר (ומטיחים בו דברים קשים מאוד). יש לו מקצוע מכובד בהוראת מתמטיקה שמעיד גם על תבונה (אמנם לא כמו שנשמע מהמונח "פרופסור למתמטיקה" שמוצמד לשמו. השיעורים שרואים בסרט מתמקדים במשוואות בשני נעלמים). יחסיו של נייגל עם הבן שהוא מגדל בעצמו הם ציר הסרט, והם יחסים יפים, גם אם הבן כועס על בחירת החיים המוזרה של האבא.    ומה אם עשרה או עשרים אחוזים מצאצאיו של נייגל יירשו ממנו את אותו פאק אישיותי? והרי אנחנו יודעים שמוזרויות עוברות לפעמים מאבא לבן בצורה מופלאה. אפשר לקחת מחשבון ולחשב כיצד גחמה אישיותית כזו, לתרום זרע באובססיה, יכולה להפוך לרכיב מהותי באבולוציה של הרכב הפלנטה, כל עוד היא תמצא לה קהל מתעניינות. המחשבה גרמה לי להיות אסיר תודה על כך שהיהדות מכירה ביהדות לפי האם ולא האב, פן שבט אינסופי של צאצאי ארי נייגל יבוא באחד הימים לנתב"ג וידרוש הכרה בזכאותו לאזרחות. היהדות לא מכירה בזהות יהודית שעוברת דרך האב. חוק השבות כן מכיר, אבל לשני דורות בלבד.

האם רהט מתקרבת אל המעבר הדמוגרפי?

אחת התיאוריות החשובות במדעי החברה היא תיאוריית המעבר הדמוגרפי. בימים עברו נשים הולידו המון ילדים, ורבים מהם מתו בקטנותם. לאחר מכן הגיעו שיפורים מדהימים בתנאים הסניטריים, ברמת החיים, בחשיפה למחלות מדבקות, בחיסונים ובשירותי הבריאות. תינוקות הפסיקו למות בקצב מסחרר. לקח לנשים זמן להפנים את השינוי, ובסופו של דבר הן התחילו להוריד ילודה.

המעבר הדמוגרפי קרה כבר בכל העולם המערבי מזמן מזמן, ובחמישים השנים האחרונות קרה גם בחלק גדול מהעולם המתפתח – הודו, סין, אמריקה הלטינית, אירן. בעשורים האחרונים אפילו בעולם הערבי. רק באפריקה שמתחת לסהרה שיעורי הילודה עצומים. וגם בנגב הבדואי.  כמובן, ישנם גם חרדים ובארה"ב יש את האמיש – אבל סיפורם של המגזרים האלו זהו סיפור אחר, על אידיאולוגיית ילודה נחושה, ולא על מעבר מסגנון ילודה נחשל לסגנון ילודה מודרני.

הלמ"ס פרסמה לאחרונה נתונים סטיסטיים על רשויות מקומיות ובכלל זה גם נתוני ילודה ברהט, העיר הבדואית הגדולה בנגב.

שנה לידות ברהט אחוז מלידות מוסלמים בישראל
2017 2,307 5.83%
2018 2,283 5.89%
2019 2,276 5.75%
2020 2,258 5.88%

מספר הלידות ברהט קופא על שמריו ולמעשה יורד מעט, על אף שזהו יישוב שאוכלוסייתו גדלה משנה לשנה. גם לא נראה שאחוז הנולדים ברהט מתוך כלל אחוז התינוקות המוסלמים הנולדים בארץ גדל משנה לשנה בשנים האחרונות. אפשר לומר בזהירות שלאחרונה נראה שיש רגיעה ברמות הילודה הקיצוניות שאפיינו את הבדואים בנגב. כנראה גם הם מצטרפים לכלל האנושות במעבר הדמוגרפי.

גילאי המזל

הלמ"ס פרסמה את לוח התמותה של ישראל, כלומר את הדו"ח שמראה את סיכויי התמותה של אדם בכל גיל. הלוח מבוסס על השנים 2016-2020 ולכן מכיל באופן חלקי את אפקט הקורונה.

מעניין אותי לבחון בלוח כזה באיזה גיל אדם ייחשב כבר לבן מזל, כלומר למי שחי נגד הסיכויים. והתשובה היא: בגיל 88 לאישה יהודיה, בגיל 84 לגבר יהודי, בגיל 84 לאישה ערביה ובגיל 80 לגבר ערבי. כלומר עד גילאים אלו, רוב השנתון צפוי לשרוד. הדבר הפתיע אותי קצת. לא חשבתי על גיל 88 כעל גיל שעד אליו רוב הנשים שורדות. עם זאת, בגילאים אלו ההידרדרות מהירה ולגיל 93 פחות מרבע מהנשים היהודיות יגיעו. כלומר רבע מהתמותה של נשים יהודיות מרוכז בטווח גילאים צר זה.

צריך להגיד שמדובר בעצם בהמצאה סטטיסטית. אין הכוונה שמסתכלים על האנשים שנולדו לפני 80 שנה בארץ ישראל, במזרח אירופה או בהרי האטלס ובוחנים כמה מבני השנתון שלהם נותרו בחיים עד הלום במדינת ישראל. אם היינו עושים כך, היינו מייד קולטים שבני 80 פלוס ששרדו את התקופה ללא אנטיביוטיקה, את השואה, את המלחמות ואת מגפות העבר הם בני מזל גדולים. ברור שיותר מחצי מהשנתון שלהם נעלם מזמן. חלקו כבר בתמותת התינוקות של שנות השלושים והארבעים.

כוונת הלמ"ס היא שבתנאים שמתקיימים כיום במדינת ישראל, הגעה לגילאים 84-88 ליהודים ולגילאים 80-84 לערבים צפויה להיות נחלת רוב האוכלוסיה. תנאים אלו בוודאי לא יישארו אותו דבר ב-88 השנים הקרובות, אבל איננו יודעים איך הם ישתנו עבור רך בן יומו שבקע מבטן האם. כל מה שיש לנו כדי להעריך את עתידנו הוא מה שקורה בהווה, ואת ההווה המספרים של הלמ"ס משקפים.

אירופה המערבית על הקצה הדמוגרפי

כשמארין לה פן הייתה קרובה לרגע לניצחון בבחירות בצרפת, הדבר העלה את השאלה אם יש לה ולבעלי דעה דומה לשלה, הנאבקים על אופיין הנוצרי של אומות מערב אירופיות, עוד על מה להיאבק. הרי גם היא לא תשלול אזרחות מצרפתים מוסלמים, מעשה כמו-נאצי או כמו פרדיננד ואיזבלה שגירשו את היהודים (והמוסלמים) מספרד. אז איזה פתרון יש מבחינתם לסכנת הרוב המוסלמי?

ראיתי היום בטוויטר טבלה של לידות בארצות האיחוד האירופי. בצרפת 21 אחוז מהלידות רשום לאמהות שלא נולדו באיחוד האירופי ושיעור הפריון בקרבן הוא 3 ילדים מול 1.64 אצל הצרפתים. בשוודיה 25 אחוז מהלידות הוא לאמהות שלא מהאיחוד האירופי ושיעור הפריון בקרבן הוא 2. כך גם בשוויץ, אבל בשוויץ שיעור הפריון הילידי נמוך מאוד – 1.37.

הטבלה לא עונה על השאלה כמה אחוז מהלידות של צרפתים או שוודים ילידים הן בעצם לידות של דור שני להגירה מהעולם השלישי. נניח לרגע שהמספר נמוך ומתקזז עם מספר הלידות של מהגרים מערביים שעדיין רשומים כמי שלא נולדו באיחוד (כמו אמא ישראלית בשוודיה).

מכיוון ששיעורי הפריון בקרב המהגרים מחוץ לאיחוד אינם בשמים ונעים בין 2 ל-3, וההערכה הסבירה היא שיצטמצמו עוד עם השנים, ומכיוון שהחלק של המהגרים בלידות הוא 20-25 אחוז במדינות אלו, מתקבלת תמונה שמראה מחד את היקף השינוי הדמוגרפי בגיל הצעיר ומצד שני את העובדה שעדיין אינו מביא באופן דטרמניסטי לאובדן הרוב. הרי גם בישראל 21 אחוזים מהלידות הם של מוסלמים. אבל כל זה משקף תמונה סטטית. אם מדינות מערב אירופה ימשיכו לקבל הגירת המונים מהעולם השלישי ואם לא יתרחשו תהליכים שיצמצמו את פער הפריון בין המערביים ללא מערביים, ספק אם יוכלו לקרוא לעצמן בעוד שני דורות ״מערב אירופיות״ במובן הלא גיאוגרפי של המילה.

תסמכו על החרדים ותקלטו פליטים

כמה פליטים אוקראינים לא יהודים ישראל יכולה לקבל? צריך להבחין בין פליטים שיש להם משפחה ומכרים קרובים פה ופליטים שאין להם, וקשה לראות סיבה שלא ימצאו מקלט באיחוד האירופי. גם יש הבדל עצום בין פליטים שהם בעלי השכלה גבוהה או עובדי הייטק וצפויים לתרום לתוצר בזמן שהותם פה לפליטים מהסוג שהוא נתמך סעד ולעתים קרובות גם מעורב בפשיעה ובאלימות, ובהחלט אין לנו עניין רב בהגעתם.  ברם, אחת הטענות החזקות נגד קבלת הפליטים היא חשש מהסיטואציה הדמוגרפית, משחיקת הרוב היהודי וכדומה. צריך להגיד: החשש הזה מנותק מהמציאות הדמוגרפית, ואולי הוא חלק מהכחשת העתיד הדמוגרפי של ישראל, סוג של הכחשה והדחקה שכבר עסקתי בו בעבר.

העתיד הדמוגרפי של ישראל הוא חרדי. זו בשורה לא פשוטה למדינה, שהחרדים מנוכרים לה, מנוכרים לערכים מודרניים ומביאים איתם ערכים אחרים שהם בלתי נסבלים לרוב הנוכחי במדינה (למשל סובלנות לשחיתות ולנפוטיזם, התנגדות להשכלה מדעית כלשהי לגברים, כפיה דתית, עמדות אנטי ליברליות קיצוניות בנושאים חברתיים).  זו אפילו בשורה לא פשוטה לחרדים עצמם, שאין להם שאיפות להשתלט אלא שאיפות לשמר.

אבל דמוגרפיה היא מדע שצריך לקחת ברצינות וכשהלמ"ס מכריזה:

בעוד 50 שנה חלקם של יהודים ואחרים יגדל ל-84% מאוכלוסיית הילדים, בהם 49% חרדים

זו הכרזה שצריך לקחת ברצינות. ההכרזה הזו היא מ-2017, ושעון החול כבר עומד מאז חמש שנים, שבהם ממוצע הילודה החרדי נותר עמוק באזור השישה וחצי ילדים לאישה. אפילו אם קליטת פליטים תביא לכך שחלק מהאוקראינים ישתקע כאן, הדבר רק יעכב את המפנה הדמוגרפי הקיצוני שחוזה הלמ"ס ולפיכך בכלל לא בטוח שהוא רע, ולדמותה היהודית הדמוגרפית של המדינה בהחלט לא צריך לדאוג. החרדים דואגים דיים.

השלום הדמוגרפי שאיננו?

אחת התיאוריות החשובות במדעי המדינה היא תיאוריית השלום הדמוקרטי: שתי מדינות דמוקרטיות לא מנהלות מלחמה זו עם זו. יש כמה דוגמאות נדירות מהמאה ה-20 שמערערות תיאוריה זו, כמו למשל העובדה שבריטניה ופינלנד היו במצב מלחמה במהלך מלחמת העולם השניה, המלחמה הפולנית – ליטאית בשנות העשרים וגם העובדה שבמלחמת השחרור ישראל נלחמה בלבנון שקיימה משטר פרלמנטרי (גם אם עדתי), אבל הן היוצא מהכלל שמחזק את הכלל. זה שבריטניה ופינלנד היו במלחמה מוכרזת היה אנקדוטה בלבד, תוצאת לוואי של תהפוכות מלחמת העולם השניה בחזית הרוסית. ואילו לגבי השתתפות לבנון במלחמת השחרור כותב מרדכי בר-און:

בגליל התנהלה המלחמה נגד 'צבא ההצלה הערבי', צבא מתנדבים שהוקם לעזרת הפלסטינים בחורף והמשיך ללחום בצפון הארץ גם לאחר הקמת המדינה. צבא לבנון תמך בצבא ההצלה באש ובלוגיסטיקה, אך נמנע מלהיכנס בעצמו למלחמה.

בספקולוציות שונות בפורומים אינטרנטיים אפשר למצוא רמיזות לתיאוריה אחרת של שלום, השלום הדמוגרפי – אין זה סביר שמדינות שבשתיהן הילודה נמוכה מתחת לשיעור התחלופה, שעומד על מעט יותר משני ילדים לאישה, יילחמו זו בזו. השלום יקר מדי לשתיהן, אין להן ילדים למלחמות מיותרות. הן מורכבות ממשפחות קטנות שמחיר הדמים של מלחמה בלתי נסבל להן.

אם המצב באוקראינה יהפוך למלחמה בסדר גודל מלא בין רוסיה לאוקראינה, כפי שכרגע מסתמן, זו תהיה קריאת תגר גדולה על התיאוריה הזו, שחטפה מכה גם כאשר אזרביג'אן וארמניה נלחמו זו בזו.  לגבי אזרביג'אן עוד ניתן לתרץ כי היא ששה אלי קרב, כי בעשרים השנה האחרונות הייתה לפחות קרובה מאוד אל שיעור התחלופה. אבל רוסיה ואוקראינה שתיהן מדינות שנמצאות כבר עשרים שנה עמוק מתחת לשיעור התחלופה. חוקר מדעי המדינה האמריקני ריצ'ארד חנניה לועג למי שחושב שאוקראינה, מדינה עם פריון כה נמוך, תהיה מסוגלת לקיים לוחמת גרילה במקרה של כיבוש רוסי (לבד מהקושי בקיום פרטיזנים בעידן שבו הכול מנוטר דיגיטלית).

התיאוריה משמעותית במיוחד לגבי סין וטאיוואן, שמרחפות שתיהן באזור הילד האחד לאישה. אם יש ילדים יקרים ומפונקים לאימותיהם ולאבותיהם, אלו הילדים בארצות האלו. אם תפרוץ ביניהן מלחמה, זו תהיה מכת מוות להשקפת השלום הדמוגרפי.

התיאוריה גם חשובה כדי להבין את אירן, האויבת הגדולה שלנו, ועד כמה תהיה מוכנה לקחת סיכונים. בשני העשורים האחרונים הילודה באירן היא מתחת לשיעור התחלופה, ובפרט בשנים האחרונות. ומצד שני אפשר גם להבין מדוע לבנון אינה מתפוצצת במצבה הקטטוני למלחמת אזרחים כפי שהיה ב-1975.  ב-1975 לבנון הייתה אחרי עשורים שבהם אישה ילדה בממוצע 4-5 ילדים.

החוקר יגיל לוי עוסק בשינויים בהרכבן של היחידות הקרביות – מצבא המבוסס על המעמד הבינוני-חילוני לצבא שגובר בו משקלן של קבוצות דתיות, מזרחיות ועולים מרוסיה ומאתיופיה. התיאוריה הדמוגרפית יכולה להסביר, לפחות חלקית (לא לגבי העולים מרוסיה..), את ממצאיו. ילדים למשפחות קטנות פחות מגיעים לקרבי.

השוואות דמוגרפיות בתהפוכות ההיסטוריה

קשה לתפוס את השינויים העצומים בדמוגרפיה שחלו במהלך המאות ה-19 וה-20. ליקטתי כמה השוואות שנראות לי מתעתעות ומעוררות השתאות, כדי להמחיש זאת. דמוגרפיה משנה הכול, והיא תמשיך לשנות הכול, כל הדרך אל העולם העתידי שיישלט בידי הצאצאים של אברום ופייגה ממאה שערים.  חיים בינינו אנשים שנולדו בשנות השלושים ואפילו בשנות העשרים של המאה הקודמת, וחלקם מתפקדים וצלולים. הם נולדו לדמוגרפיה אחרת לגמרי!

  • לקראת סוף המאה הנוכחית (ואולי עדיין בימי חייהם של הצעירים בקוראי הבלוג) צפויים לחיות בישראל כ-30 מיליון בני אדם, כמספר שחיו בארצות הברית במהלך מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, וגם כמעט פי 2 ממספר בני האדם שחיו בברזיל בתחילת המאה העשרים.
  • הגידול באוכלוסיה היהודית האשכנזית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה כל כך קיצוני, שאפילו השואה החזירה את מניין היהודים רק שני דורות אחורה.
  • באמצע המאה ה-19, גוש דן היה נחשב, לו היה קיים אז בגודלו הנוכחי, המטרופולין הגדול בעולם. גדול יותר מלונדון.
  • אוכלוסיית ישראל כיום דומה למדי לאוכלוסיה של אירן בתקופת מלחמת העולם הראשונה
  • אוכלוסיית ישראל בעוד 15 שנה תהיה דומה לאוכלוסייה המוסלמית בטורקיה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, וזו הייתה אז מעצמה עות'ומאנית. 
  • אוכלוסיית ישראל בעוד 15 שנה תהיה דומה לאוכלוסיית מקסיקו בתחילת המאה ה-20
  • אוכלוסיית מצרים צפויה להגיע לכ-200 מיליון נפש, אבל בתחילת המאה העשרים היא הייתה דומה לאוכלוסיית ישראל כיום
  • אוכלוסיית ישראל כיום דומה לאוכלוסיית אוסטרליה בתחילת שנות השישים, והיא פי 3 מאוכלוסיית אוסטרליה בתחילת המאה העשרים
  • אוכלוסיית ישראל בעוד 15 שנה תהיה דומה לאוכלוסיית ניגריה בתחילת המאה ה-20. יש המעריכים שניגריה עתידה להפוך בסוף המאה הנוכחית למדינה של מיליארד נפש, או לפחות תתקרב לכך.
  • בשנות העשרים של המאה הקודמת אוכלוסיית תאילנד הייתה דומה לאוכלוסיית ישראל של היום. היום חיים בתאילנד כ-70 מיליון בני אדם.
  • סין תמיד הייתה מדינה ענקית. בתחילת המאה ה-19 חיו בה יותר מ-330 מיליון בני אדם

לפעמים חששות מתבדים

בסוף שנת 2003, לפני כ-18 שנה, עורר שר האוצר בנימין נתניהו סערה כאשר אמר שהסכנה האמיתית היא הדמוגרפיה בקו הירוק. קצב הריבוי של ערביי ישראל מסכן את הרוב היהודי בישראל הריבונית.

הלמ״ס פרסמה את הנתונים הדמוגרפיים לשנת 2021 ומתברר שערביי ישראל מונים 21.1% מאוכלוסיית ישראל. בנתונים שוויינט פרסם ב-2003 בעקבות דברי נתניהו, הצפי היה ל-22.8%. לכאורה זהו הבדל כמעט פעוט, אבל בפועל הוא צוהר קטן להבדל שמים וארץ. המגמה הדמוגרפית התהפכה לחלוטין, והשנה לראשונה שיעור הפריון היהודי גבר על זה המוסלמי.

מעניין לקרוא בדיעבד את תגובתו של פרופסור דיוויד ניומן שצוטט אז בוויינט:

אם ניסוג מהשטחים, ונחזור לקווי 67', יהיה מאבק דמוגרפי בתוך ישראל. מאז קום המדינה אנחנו במאזן של 80-20. לפעמים יש עלייה גדולה, וזה משתנה וזה משחק שנע כל הזמן. זה הממוצע וזה נשאר פחות או יותר אותו הדבר. גם אם הנחת היסוד היא שמיצינו את העלייה, ואם אנחנו מניחים שהגידול הטבעי ימשיך להיות גבוה אצל הערבים, זה ייקח עשרות שנים עד שנגיע למצב של איזון דמוגרפי.

לטענת פרופ' ניומן, ההנחה לגבי הגידול הטבעי של הערבים אינה נכונה: "במגזרים מסויימים, הם עוברים מודרניזציה. המהפיכה הדמוגרפית מגיעה אליהם. יש שכבה קטנה של אנשים שמעתיקים דגם של משפחה קטנה, וירדו למשפחה של שלושה וארבעה ילדים. יש משפחות שמתכננות את גודל המשפחה, וזה לא היה לפני כן".

ניומן צדק וביבי טעה. תיאוריית המודרניזציה הדמוגרפית הערבית ניצחה את האקסטרפולציה הדמוגרפית הפשוטה. עם זאת, מותר היה לדאוג ב-2003. המהפך הדמוגרפי היה רחוק מלהיות מובן מאליו. יש כמה שאלות בודדות שהן קיומיות ממש לעתיד המדינה כמו הצטיידות אויבינו בנשק גרעיני. שאלת הדמוגרפיה הערבית במדינת ישראל היא כזו ונראה שהיא מאחורינו, אם כי הדמוגרפיה הערבית בנגב היא עדיין בעיה חמורה. אפשר לחזור במכונת זמן דמיונית לביבי של שנת 2003 ולומר לו שיהיה בסדר.

אירוע דמוגרפי מכונן

על פי נתוני הילודה האחרונים לאישה היהודיה הממוצעת יש כיום יותר ילדים (3 בממוצע) מאשר לאישה המוסלמית הממוצעת (2.99 בממוצע). זהו אירוע דמוגרפי מכונן עם משמעויות גדולות מבחינת תפיסת הציונות ועתידה. יהיו שימהרו להסיק שפיתרון שתי המדינות מת כי לצד היהודי כבר אין תמריץ לקדמו מתוך ביטחון בניצחון דמוגרפי עתידי. אין פלא שעיתון הארץ בפאניקה בחודשים האחרונים ומנסה לקדם קמפיין לצמצום ילודה, אבל אפילו מירב מיכאלי כבר בראש אחר.

לצד זה צריך להגיד כפי שכתבתי לא פעם – יידרשו אולי מאה שנה כדי שאפשר יהיה לספח את יו״ש עם השלכות דמוגרפיות נסבלות, גם אם הפער בין הילודה היהודית למוסלמית יישמר ואף יגדל. וגם אז עדיין לא פתרנו את סוגיית עזה.

עוד בשורה דמוגרפית משמעותית: שיעור הילודה הבדואי בנגב ירד סוף סוף מתחת לחמישה ילדים לאישה (4.92). זה עדיין אומר שבעוד שנות דור יהיו פי שניים גברים בדואים צעירים שיסתובבו בבאר שבע, ואם לא תיווצר שם תרבות של חוק וסדר, יהיו לכך השלכות.