אירוע דמוגרפי מכונן

על פי נתוני הילודה האחרונים לאישה היהודיה הממוצעת יש כיום יותר ילדים (3 בממוצע) מאשר לאישה המוסלמית הממוצעת (2.99 בממוצע). זהו אירוע דמוגרפי מכונן עם משמעויות גדולות מבחינת תפיסת הציונות ועתידה. יהיו שימהרו להסיק שפיתרון שתי המדינות מת כי לצד היהודי כבר אין תמריץ לקדמו מתוך ביטחון בניצחון דמוגרפי עתידי. אין פלא שעיתון הארץ בפאניקה בחודשים האחרונים ומנסה לקדם קמפיין לצמצום ילודה, אבל אפילו מירב מיכאלי כבר בראש אחר.

לצד זה צריך להגיד כפי שכתבתי לא פעם – יידרשו אולי מאה שנה כדי שאפשר יהיה לספח את יו״ש עם השלכות דמוגרפיות נסבלות, גם אם הפער בין הילודה היהודית למוסלמית יישמר ואף יגדל. וגם אז עדיין לא פתרנו את סוגיית עזה.

עוד בשורה דמוגרפית משמעותית: שיעור הילודה הבדואי בנגב ירד סוף סוף מתחת לחמישה ילדים לאישה (4.92). זה עדיין אומר שבעוד שנות דור יהיו פי שניים גברים בדואים צעירים שיסתובבו בבאר שבע, ואם לא תיווצר שם תרבות של חוק וסדר, יהיו לכך השלכות.

הערבים לא נוהרים לתינוקיות

מסקרן ומפתיע לגלות כמה מעט דיברו באמצע שנות השמונים על הקץ הדמוגרפי הצפוי למדינה. המגמה באותם ימים הייתה צניחה בילודה היהודית (האישה המזרחית שפעם הולידה 5 ילדים בממוצע החלה להסתפק בשלושה ילדים), זאת בעוד שהאישה הערביה שמרה על קצב ילודה לא הגיוני. למתיחת המגמה קדימה הייתה משמעות ברורה: סוף המדינה היהודית, גם בגבולות הקו הירוק, ממשמש ובא. ובכן היו כאלו שדיברו על כך. בעימות טלוויזיוני מפורסם עם אהוד אולמרט, הרב מאיר כהנא הוכיח כך שהמדיניות כלפי ערביי ישראל אובדנית. אבל 99% מהציבור טמן ראשו בחול ולא רצה להתעסק בכך. ולמרבה ההפתעה, הוא צדק. ארבעה דברים שהסיכוי לכל אחד מהם בנפרד היה יכול להיראות קלוש קרו ברבות השנים. החלה עליה עצומה מרוסיה; האישה היהודיה הלא חרדית העלתה בחדות את הילודה שלה; הציבור החרדי הצליח לשמור על עצמו והוא מסתמן כרגע כמנצח של המירוץ הדמוגרפי בטווח הארוך באופן שמגמד את הערבים. הלמ"ס ציפה בתחזיתו ב-1985 שיהיו 390 אלף פעוטות יהודים במדינה כעבור 20 שנה, בפועל היו 485 אלף ואליהם נוספו עוד 20 אלף מהעולים זכאי השבות שאינם יהודים.

בשנות האלפיים נוסף עוד רכיב קריטי: הציבור הערבי הפסיק להוליד כל כך הרבה.

מה נסיק? אולי שאין טעם לדאוג מחרדות קיומיות, והן חולפות מעצמן. לקח גרוע ליהודים באירופה לפני המלחמה, אבל לקח טוב בזירות אחרות.

בימים אלו ממש ההיסטוריה הדמוגרפית ממשיכה להיכתב. הנשים הצעירות של הציבור הערבי במדינה, מהשנתונים העצומים של תחילת המילניום, נכנסות לגיל הפריון, ואפשר היה לצפות, והתחזיות הסטטיסטיות אף ציפו, למבול של לידות בקרב ערביי ישראל. אבל חודש רודף חודש וזה לא קורה.  נראה שמגמת ירידה הילודה שמשותפת לכל העולם הערבי והמוסלמי בתקופה הזו פוקדת גם את חופינו.

כך למשל שיעור הפריון בטורקיה אמנם גבוה יחסית לאירופה אבל עומד על פחות משיעור התחלופה, רק 1.88 ילדים לאישה. באירן – 1.55 ילדים לאישה. אפילו ארץ של איכרים עניים כמו מצרים ירדה, לקול הפצרותיו הנואשות של הנשיא סיסי שמתעב ילודה בלתי מרוסנת, משיעור 3 הילדים לאישה. חשוב במיוחד בהקשר לערביי ישראל, שיעור הפריון בירדן בשנה האחרונה היה 2.7. בתוניסיה, מדינה צפון אפריקנית מודרנית יחסית, נולדו פחות תינוקות מבישראל ב-2020, אף שהאוכלוסיה בה גדולה יותר וצעירה. נראה שהיא המדינה הראשונה בצפון אפריקה אשר חצתה את מחסום ה-2.1 ילדים לאישה כלפי מטה.

ייתכן שמגפת הקורונה מעכבת תוכניות להרחבת המשפחה, בכל העולם וגם בעולם המוסלמי, ואנחנו עוד נראה זינוק. עם זאת ההערכה הסבירה היא שמה שהיה כבר לא יהיה. העולם הערבי נכנס באיטיות למפנה הדמוגרפי המודרני – נשים לא מרגישות מחויבות או סיבה כלכלית להוליד מעבר לשיעור התחלופה. נותר רק לעקוב אחרי הנגב הבדואי ולצפות שרוחות הזמן יגיעו גם לשם. כי בינתיים הן לא.

יש כאלו שמאמינים שהפער בין ההדתה של הציבור היהודי לבין החילון והמודרניזציה של העולם הערבי יאפשר בטווח הארוך עליונות דמוגרפית של היהודים באופן שיבטיח את שליטת ישראל בשטחים לנצח (אם שוכחים לרגע מקיום עזה. הדמוגרפים של הימין צריכים לעלות לקברו של אריק שרון ולהודות לו על שמאפשר להם שיכחה ברוכה זו). אז האם צריך רק להתאזר בסבלנות? כפי שהסברתי פעם, פרק הזמן שיידרש לשם כך הוא גדול מאוד, סדר גודל של מאה שנה ויותר, ותוך כדי כך צפיפות האוכלוסין במרחב שבין הים לירדן צפויה להגיע למקומות קיצוניים שאפילו בנגלדש אינה מכירה. אנחנו באמת בתהליך כזה. בני ברק היא העיר הצפופה בישראל, ורובע שדה דב החדש עומד להיות צפוף יותר מבני ברק.

מה היהודים ינקו עם חלב אמם?

מריסטלה בוטוצ׳יני וצבי אקשטיין הם צמד חוקרים המפורסמים במחקריהם על ההיסטוריה הדמוגרפית של היהודים וכיצד התעצבה בידי לימוד התורה. במאמר שפרסמו ב-2019 (יחד עם ענת ואטורי) הם נגעו בשאלת ההתפוצצות הדמוגרפית של יהדות פולין עד תחילת המאה העשרים. היהודים בפולין שמרו על קצב גידול אוכלוסיה גבוה בהרבה משכניהם הלא יהודים וכך חלקם של היהודים באוכלוסיית פולין עלה בחדות. ב-1800 היהודים מנו פחות מ-7% מאוכלוסיית פולין. ב-1880 מנו כבר יותר מ-15%. אז המגמה נעצרה בשל הגירת יהודים לאמריקה, ושישים שנה לאחר מכן הגיע היטלר.

מדוע היהודים צמחו דמוגרפית? החוקרים בוחנים טבלאות ילודה ותמותה ומגיעים למסקנה שהילודה היהודית לא הייתה גבוהה יותר, אך תמותת התינוקות בקרב היהודים הייתה נמוכה יותר. הכיצד? ההערכה של החוקרים היא שהוראות תלמודיות עתיקות לגבי הנקה היו מועילות יותר מאשר הכללים שרווחו בקרב נוצרים. בין השאר היהודים לא החליפו מניקה שהילד הסתגל אליה ונתנו לתינוק לינוק מהאם החל מימיו הראשונים. הייתה גם רמת מודעות גבוהה לכך שעל האם להשקיע בהנקת התינוק בשנתיים הראשונות לחייו.

אין לי כלים לשפוט את איכות ההסברים במאמר, אבל אפשר בקלות להצביע הסבר חלופי, כללי יותר. היהודים פשוט היו יותר חכמים ולכן היו אפקטיביים יותר בשימור חיי ילדיהם בשלל אופנים שהנקה בידי האם היא לא בהכרח המרכזית שבהם. כל מדד של בריאות תמיד קשור לאייקיו. הדבר מזכיר את הטענה של שמרנים באמריקה שהתחלה מוקדמת של חיי המין קשורה לפשיעה. יש באמת קשר כזה, אבל כשחוקרים בדקו צמדי תאומים זהים, הם לא ראו שמועד השלת הבתולים ניבא משהו בחייהם. הקשר בין חיי מין לא בשלים לפשיעה הוא קשר למראית עין בלבד כי הוא אינו סיבתי אלא נובע ממשתנה שלישי שמביא לשניהם: אייקיו נמוך. כאשר מדובר בתאומים זהים שהאייקיו שלהם זהה, להבדל במועד התחלת חיי המין אין כל חשיבות.

יצוין ששאלה דומה עולה גם לגבי חשיבות ההנקה בזמננו. האם תינוקות שינקו הם חכמים יותר או שאמהות חכמות יותר (שמטבע הדברים הגנטי מולידות תינוקות חכמים יותר) הן אלו שמצייתות להנחיות להניק? הראיות נוטות מאוד לכיוון השני.

הדמוגרפיה האולימפית

בגילאי 20 בערך מתחילים ספורטאים להביא מדליות אולימפיות. מעמדה הדמוגרפי של ישראל בעולם הוא עדיין כשל מדינה קטנה עד בינונית אבל בגילאים הצעירים היא כבר לא כה רחוקה דמוגרפית ממדינות גדולות. בישראל נולדים כ-180 אלף ילדים בשנה. באיטליה רק קצת יותר מפי 2. בצרפת פי 4. ביפן רק קצת יותר מפי 4. היבול של ישראל במשחקי ריו היה שתי מדליות ארד. לאיטליה היו 28 מדליות, מתוכן שמונה זהב. לצרפת היו 42, מתוכן 10 זהב. ליפן היו 41 מדליות, מתוכן 12 זהב. האם בתוך שני עשורים נצמצם פערים כמו שמנבאת הדמוגרפיה? כלומר לישראל יהיו כ-10 מדליות, 2-3 מתוכן זהב? כנראה שלא – מקורות הגידול הדמוגרפי הם לא במקומות שבהם מתחנכים ספורטאים. בחינוך הדתי והחרדי השמרני תרבות הגוף נתפסת כתרבות יוון (שהיא בעצמה לא מה שהיה פעם ויבול המדליות שלה פושר). הצטיינות ספורטיבית אינה מתקבלת בברכה. כשמדובר בבנות גם שיקולי צניעות ימנעו מהן להתחרות בענפי ספורט. אפילו יוצא בשאלה יפספס קרוב לוודאי את השלב הקריטי לחינוכו הספורטיבי אם הוחמץ בגיל צעיר. גם דתיים ליברליים מסוגו של ראש הממשלה בנט יתקשו לגדל ילדים להצטיינות אולימפית בשל המכשול הגדול שמציבה שמירת השבת על השתתפות בספורט תחרותי.

צד שני למטבע הדמוגרפי הוא ערביי ישראל. כמעט חמישים שנה שערבי ישראלי לא השתתף במשלחת לאולימפיאדה. אין טיפוח ספורטיבי של ילדים בקרב ערביי ישראל, בטח לא במגזר הבדואי הצומח דמוגרפית. וגם אם יהיה – הערבי הספורטאי האולימפי יתמודד עם דיסוננס גדול כמייצג הדגל וההמנון של האומה שבעיניו היא אולי כובשת. בכל מקרה הדרך עבור הערבי הפלסטיני ארוכה – ירדן השיגה רק ב-2016 את המדליה הראשונה בתולדותיה. גם במדינה מוסלמית מפותחת יחסית כמו טורקיה יבול המדליות עלוב ומתרכז תמיד במקצועות ההיאבקות והרמת המשקולות.

לישראל נכונו עוד אולימפיאדות מצוינות, והימים טרם זכייתה של יעל ארד במדליית הכסף באולמפיאדת ברצלונה 1992 – עשרות שנים שבהן ישראל הייתה בבצורת מדליות – הם נחלת העבר. ברם, ניתן לחזות שתמיד נהיה בפיגור אולימפי אחרי הפוטנציאל הדמוגרפי. זאת בניגוד למדינות מפותחות אחרות כמו דנמרק וניו זילנד שבהן מספר המדליות מרשים וגבוה במיוחד ביחס למה שניתן היה לצפות מהדמוגרפיה.

האקסל המתעתע לרעת ההומופובים ועוד סיפורים דמוגרפיים

קראתי כמה מחקרים דמוגרפיים מעניינים לאחרונה. הנה תמצית.

  • האם קשרים של זוגות חד מיניים יציבים? סקר משקי בית בקולומביה הניב תשובות מתעתעות. עד שהחוקרים הבינו מה קרה: במהלך סקר משקי הבית הרבה פעמים הסוקרים מתבלבלים בסימונים ואחד מבני הזוג מוחלף מזכר לנקבה. כך נוצר בגיליון האקסל משק בית חד מיני שלא היה ולא נברא. כאשר השתמשו באינדיקטורים נוספים כדי להפריד בין משקי הבית החד מיניים באמת לאלו שנחשבו חד מיניים בטעות, התברר שמשקי בית חד מיניים הם פחות יציבים ומתפרקים מהר יותר. ממש אפשר לדמיין את אנשי מפלגת נעם יושבים ביציע וצועקים כאילו הובקע גול. החוקרים מעלים ספקולציות על "עקת המיעוט" (minority stress) כגורם לכך. כלומר קשה להיות מיעוט חד מיני ולכן שיעור הגירושים גבוה יותר. אבל כמו שחבר חכם אמר לי: זה לא שיהודים התגרשו יותר כאשר הם נרדפו בגלות. הסברים מסוג "עקת המיעוט" בהקשר זה מדיפים ניחוח של תקינות פוליטית מטופשת. סביר להניח שיש גורמי עומק אחרים שגורמים לחוסר יציבות של מערכת יחסים חד מינית, ובראש ובראשונה העדר ילדים משותפים. קרוב לוודאי שהליכים כמו פונדקאות ואימוץ יוסיפו ליציבותו של תא משפחתי חד מיני, כי כמו אצל הסטרייטים, אנשים מוכנים לספוג הרבה בזוגיות למען הילדים.

 

  • יכולת גבוהה לשקלל את העתיד, מהסוג של אלו שמוותרים על מרשמלו אחד היום כדי לקבל שני מרשמלו מחר – האם היא גורמת להביא יותר ילדים או פחות? לכאורה התשובה המסתברת היא שאייקיו נמוך מקושר גם לסבלנות נמוכה וגם לילודה גבוהה יותר או להריונות של קטינות. כבר במאה ה-19 הזהירו הדמוגרפים שנטיית הטיפשים יותר לעשות יותר ילדים הולכת לטמטם את האנושות. בפועל הציונים במבחני האייקיו רק עלו, מה שמכונה "אפקט פלין". מחקר באיטליה בחן את השאלה לעומק. החוקרים מעלים את האפשרות שיכולת גבוהה לשקלל עתיד דווקא תביא לריבוי ילודה, כי הריון ותינוקות הם עול על הזמן הפנוי והוצאה כספית אבל הילדים גם צפויים להביא הרבה אושר בעתיד.  מסקנת החוקרים היתה שקיימת עקומת U, שבה גם הרמות הנמוכות ביותר של סבלנות וגם הרמות הגבוהות ביותר – שתיהן מביאות להקדמת ילודה. יש עוד הרבה ניואנסים בממצאים, אבל נראה שהם יהיו נכונים בחברות כמו האיטלקית שבהן המודעות הבסיסית לשימוש באמצעי מניעה היא גורפת ואוניברסלית ומגיעה גם לנשים הכי לא מתוחכמות. אחרת אלו שאין להן מודעות אלמנטרית לתכנון משפחה תמיד יהיו הכי פוריות והכי לא סבלניות. בל נשכח ששיטת מניעת הילודה המקובלת לפני הגלולה, המשגל הנסוג, היא פשוט תרגיל בסבלנות.

 

  • מדוע זוגות עם בנות מתגרשים יותר? מדובר בהבדל קטן אבל קיים ועקבי גם במעקב סטטיסטי אחרי מיליוני משפחות. בעבר דמוגרפים חשבו שמדובר בתגובה כועסת של הבעל שהעדיף בנים. היה גם הסבר אלטרנטיבי שגברים אוהבים לבלות זמן איכות עם הבן שלהם, וכך מתחברים יותר למשפחה. דבר שבת לא מעניקה להם. היום חושבים שמדובר באפקט שמתחיל דווקא בגיל ההתבגרות ונובע מכך שזוג ההורים שוקע בוויכוחים סוערים על חינוכה של הבת. הורים הם הרבה יותר מגוננים ולחוצים בכל מה שקשור לפיקוח על בת מתבגרת ולכן המערכת המשפחתית נכנסת ללחץ בגללה. החוקרים מצאו שהאפקט אינו חל על אבות שגדלו בעצמם עם אחות. אולי ההיכרות הטובה יותר עם המין הנשי מקלה עליהם להתמודד עם גידול בת.

כדור הארץ צריך תינוקות של קוראי הארץ

עיתון הארץ, כמה אופייני, קורא להפחית ילודה למען כדור הארץ. הכול במטרה להפחית זיהום ופליטות גזי חממה. אבל הקונספט שגוי וקצר רואי. יש בכדור הארץ שתי שכבות אוכלוסיה: האחת היא משכילה ואכפתית, מודעת לנושאים של איכות סביבה. השנייה היא ענייה ונחשלת. מהשכבה הראשונה יוצאים בני אדם שהם מזהמים גדולים, שטסים הרבה, צורכים הרבה, חיים כמו בני אדם מודרניים. אבל מהשכבה הזו יוצאים גם הממציאים, היזמים, בעלי הרעיונות שמוצאים דרכים לספק את צרכיהם של בני אדם רבים ואף להגן על הטבע תוך כדי. אם אמא מודרנית מהמערב תשתכנע, בשם הדאגה לכדור הארץ, להסתפק בילד אחד ולא בשניים, או בשניים ולא בשלושה – מי אמר לה שהילד או הילדה שעליהם ויתרה לא יהיה בדיוק אותו הילד שתועלתו לכדור הארץ תעלה עשרת מונים על נזקו. ואין מדובר רק בפנטזיה או בספקולציה. יש סיבה לכך שכדור הארץ הצליח לעמוד בהתפוצצות האוכלוסיה האנושית שבעקבות המהפכה התעשייתית ועד עתה מבלי שנגיע לרעב המוני. בהתפוצצות האוכלוסיה הזו עצמה נולדו מדענים חכמים שגדלו ומצאו את הדרך לספק את צרכי האוכלוסיה. עכשיו, עם עליית המודעות הסביבתית, אותם המדענים גם עמלים על דרכים להגן על כדור הארץ.

החישוב הזה לא באמת תקף למדינות ולאוכלוסיות שמהן לא יוצאים יזמים וממציאים, מהן אי אפשר לצפות להועיל משהו לכדור. מבחינת כדור הארץ, ילודה שלהן היא נזק נטו. אבל הציבורים הנחשלים האלו הם ממילא לא הציבורים שישמעו לקריאות להפחתת ילודה.

ציבור קוראי הארץ הוא, לצד ציבור קוראי עיתוני האיכות בסינגפור ובשוויץ, הציבור שבו היחס בין מספר הנפשות לפרסומים מדעיים גאוניים הוא אופטימלי. לכן הארץ הוא העיתון האחרון שצריך לפרסם קריאה להפחתת ילודה.

הילדים של חוק הלפרט

יש נקודה דמוגרפית חשובה שאפשר לציין לגבי ההתפרעויות של ערביי ישראל. הצעירים שמתפרעים בהמוניהם בחוצות הערים הם הילדים של חוק הלפרט. החוק שעבר בכנסת בסוף שנת 2000 והגדיל את קצבאות הילדים לילד החמישי והלאה לרמות מטורפות. הם נולדו בתקופה שבה המדינה נתנה תמריצים הזויים לריבוי ילדים במגזר הערבי. חוק הלפרט היה רק נקודת שיא של תהליך. במהלך העשור שקדם לו הילודה הערבית נותרה גבוהה באופן יוצא דופן לעומת העולם, דבר שתודלק במדיניות סבסוד הילודה של ממשלת ישראל שהייתה מטורפת עוד לפני הלפרט.

מאז השתנו פני הדברים והילודה הערבית צנחה בחדות. בנגב האישה הבדואית עוד מולידה חמישה ילדים, אבל זו מחצית מהילודה של אמא שלה. הדבר משתקף בטבלאות הגילאים. יש 9,000 גברים מוסלמים בישראל בני 38, אבל 18 אלף בני 19. מאגר הצעירים המשועממים והמופרעים גדל פי 2 מאז ימי אוקטובר 2000. באופק הנראה לעין הגידול הזה נגמר ולראיה: גם מספר הזכרים בני השלוש במגזר הוא באזור ה-18 אלף. הקצבאות הצטמקו, והאישה הערביה מולידה כמו אחיותיה במרחב הערבי שבוחרות להקים משפחה קטנה יותר. ייתכן עם זאת שבמספרים מוחלטים עוד נראה גידול במספר התינוקות במגזר כי בכל אופן הילדות של חוק הלפרט נכנסות בשנים הקרובות לשיא תקופת הפריון.

ציפיה דמוגרפית מוגזמת

כותב היום מוסי רז:

הראשון שזיהה את המצב הפוליטי באופן המדויק ביותר היה דווקא בצלאל סמוטריץ'. אחד מטיעוניו מדוע אסור להישען על מפלגות ערביות בהרכבת הקואליציה גורס כי אם הערבים יבינו שיש להם השפעה כל כך משמעותית על הממשלה, בבחירות הבאות הם יצביעו גם ב-80%, מה שיהווה את סופו של גוש הימין. בטעות או שלא, חשף סמוטריץ' את כל האסטרטגיה הפוליטית של הימין – אין להם רוב במדינת ישראל. הסיבה שהם מנצחים בכל זאת היא לא כי אין מפלגת מרכז-שמאל גדולה דיה, שהרי הייתה כזו לאורך שלוש מערכות בחירות. הסיבה שהימין מנצח היא כי הוא נהנה מכך שחלק משמעותי מהחברה לא לוקח חלק במשחק הפוליטי. מסתבר שלפעמים הצעד "האסטרטגי" ביותר הוא גם הערכי ביותר.

ויש הגיון פשוט בדבריו, כמו גם בדברי סמוטריץ' – יש כיום עשרה מנדטים ערבים בכנסת. אבל שיעור אזרחי ישראל הערבים הוא 21%. מכאן שהפוטנציאל הערבי האמיתי הוא 25 מנדטים. הצבעה ערבית מלאה פשוט תחסל את שלטון הימין ותבטיח שלטון קואליציית שמאל-ערבים כמעט לנצח. המודעות לכך מוכיחה גם את הצביעות והשקר ברעיון סיפוח יו"ש שמקדם הימין. הימין הרי אינו מסוגל להתמודד אפילו עם השתתפות מלאה בשלטון של אזרחי ישראל הערבים שבתחומי הקו הירוק.

אבל לא בדיוק. 5 מנדטים נמצאים במזרח ירושלים. לכן הפוטנציאל המלא הוא רק 20 מנדטים, כל עוד ערביי מזרח העיר לא מורדים בזהותם כפלסטינים ועוברים התאזרחות מלאה, דבר שגם המדינה מנסה להערים עליו מכשולים. מנדט או שניים נוספים נמצאים אצל הילדים שאינם בעלי זכות בחירה בשלב זה. נותרנו עם 18-19 מנדטים. 2-3 מנדטים שייכים לדרוזים ולמעט הנוצרים שמעדיפים זהות ישראלית. לכן הפוטנציאל המלא של ערביי ישראל הוא 15-16 מנדטים בלבד בשלב זה. אבל ערביי ישראל הם ציבור לא משכיל, עם ציוני פיז"ה נמוכים בהרבה מאלו של הציבור היהודי. ציבורים כאלו מטבעם משתתפים פחות בבחירות, וזו עובדה חוצת ארצות. צריך מידה מסוימת של השכלה כדי להפנים את חשיבות ההליך הדמוקרטי. אם שחורים ולבנים היו מצביעים בשיעור שווה, לא היינו זוכים לנשיאותו המעניינת אך המטורללת של דונלד טראמפ, כי הילארי הייתה מנצחת את בחירות 2016. פשוט אין מצב שלערביי ישראל תהיה המודעות הפוליטית שיש לתושבי סביון או לתושבי מודיעין עילית, ציבורים שחיים בצורה הרבה יותר אינטנסיבית וחדה את השקפתם הפוליטית.

לכן, בשורה התחתונה, גם אזהרותיו של סמוטריץ' וגם תקוותיו של מוסי רז הן מופרזות במידת מה. כוחם האלקטורלי של הערבים, ובפרט הבדואים שמיוצגים בידי רע"מ, יעלה עם השנים בגלל הילודה הגבוהה. אבל כל עוד אין התאזרחות המונית של ערביי מזרח ירושלים, הכוח שהשיגה הרשימה המשותפת ב-2020, 13 מנדטים, הוא לא רחוק מהגבול הצפוי של הכוח הערבי בכנסת בשנים הקרובות. אולי הוא יכול להגיע ל-14 מנדטים. ביום טוב במיוחד – 15. לא יותר מכך.

מה שגוזרת הנגזרת השנייה

אם תשאלו אנשים מה חושבים על עתידה של צרפת רבים מהם יפסקו, על סמך שמועות כאלו ואחרות ששמעו, שהיא עומדת להפוך ממש אוטוטו למדינה מוסלמית.  אולי הם יופתעו לדעת שנכון לשנה האחרונה אחוז המוסלמים בין התינוקות הנולדים זהה בישראל ובצרפת. בשתי המדינות הוא עומד על 21%.

עם זאת כפי שמראה טבלת לידות המוסלמים שלהלן הנגזרת השנייה כבר שונה לגמרי ומכאן שיש בסיס לתחזיות על שינוי דרמטי באופיה הדתי של צרפת, מדינה שזוהתה שנים רבות עם קתוליות חילונית והיום מתמודדת עם תמונת ראשו הערוף של מורה שהראה קריקטורות של נביא האיסלאם.

נגזרת האפס היא האוכלוסיה של צרפת. הנגזרת הראשונה היא השינוי באוכלוסיה, כלומר בראש ובראשונה הלידות. הנגזרת השנייה היא קצב השינוי שמתרחש בלידות. בחזית הנגזרת השנייה ההבחנה בין מה שקרה בישראל בארבעים השנים האחרונות לבין מה שקרה בצרפת היא מרעישה.

אחוז התינוקות המוסלמים ישראל צרפת
1969 20% 3%
1979 21% 6%
1989 22% 6%
1999 26% 8%
2009 21% 15%
2019 21% 21%

2100, עד כמה קיצוני זה יכול להיות?

כתבתי לא מעט בבלוג על הדמוגרפיה המשתנה של האנושות. הירידה בילודה בארצות המפותחות לעומת הפריון הגבוה באפריקה וגם במדינתנו יוצאת הדופן. עד כמה התוצאה יכולה להיות קיצונית?

מאמר שפורסם במגזין הרפואי המעולה (אחד החשובים בעולם) לנצט על הדמוגרפיה של העולם ב-2100 נותן לכך הצצה. בחרתי להציג את הנתונים בדרך מגמתית משהו. עבור הארצות שבהן הילודה שומרת על עוצמתה כמו ישראל וארצות אפריקה בחרתי להניח שככה יימשכו הדברים ולהציג את האופציה הקיצונית לטובת הריבוי הטבעי ואילו בארצות שבהן הילודה קורסת ונראית קורסת עוד משנה לשנה בחרתי להציג את האופציה הקיצונית לטובת ההידלדלות. ככה ניתן לקבל מבט על האפשרות הקיצונית ביותר למפנה דמוגרפי בעולם.

עבור ישראל התסריט הזה מייצר אופציה הונג קונגית. ייתכן שהנגב והגליל יישארו די שוממים יחסית, אבל חלק ממה שמחוץ להם יצטרך להיות צפוף בבניה דחוסה לגבהים כמו באי קאולון בהונג קונג. אלף קמ"ר בצפיפות של קאולון מאפשרים אוכלוסיה של 40 מיליון.

מדינה אוכלוסיה במיליונים (בתחזית קצה שמקצינה את המגמה הנוכחית)
ניגריה 1,055
סין 455
קונגו 346
טנזניה 258
ארה"ב 248
רוסיה 66
בריטניה 55
גרמניה 54
ישראל 41
אירן 37
קנדה 37
אוסטרליה 27
איטליה 24
דרום קוריאה 20
פולין 11
רומניה 8
ניו זילנד 6
אוסטריה 5
צ'כיה 5
דנמרק 4
פינלנד 4
יוון 4
בולגריה 1.5