מה למדנו מהפסגה ההיסטורית בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה? לא הרבה למדנו על עתיד חצי האי הקוריאני. ייתכן שנפתח מהלך היסטורי משנה כול, ממש כמו ביקור סאדאת בירושלים, וייתכן שהדברים יסתיים בלא כלום. מי יודע מה מתבשל במוחו של מנהיג צפון קוריאה הצעיר והמסתורי – בסופו של דבר כל מנהיג רוצה שארצו תשגשג, וצפון קוריאה יכולה להשיג המון על ידי ויתור על הגרעין. מצד שני, הגרעין מיטיב עם כושר ההרתעה של המשטר ומהווה כשלעצמו את הסיבה לרצון העולם לפייס את הצפון קוריאנים. אני חושב שבכל אופן יש סיכוי מה שצפון קוריאה תוותר על הגרעין לאור העובדה שגם בלעדיו ארה"ב או דרום קוריאה לעולם לא יפלשו אליה. יש לה יכולת הרתעה קונבנציונלית עצומה. הסתכלות שקולה בתמריצים מראה שבמבט הגיוני וקר לחלוטין שווה לקוריאנים לוותר על הנשק הגרעיני או לפחות להתחיל בהליך התפרקות ממנו, איטי ורב שנים. אחרי הכול זו מדינה שבה לחיילים יש תולעים בבטן כי חומר הדשן הזמין העיקרי הוא צואה אנושית. ישנם גם המקרה הסיני והויאטנמי שיכולים לנבא טוב לכלכלת הצפון וגם לצמרת השלטון – יש תקדים למדינות מזרח אסייתיות קומוניסטיות קנאיות שנפתחו לקפיטליזם מבלי להקריב את שלטון המפלגה.
מותר לקוות בזהירות, אבל האמת שאין עדיין עדויות מכריעות לניצחון התקווה. הרבה למדנו על הפסיכולוגיה הפוליטית האנושית. פרשנים מימין היללו את טראמפ ואת פריצת הדרך. פרשנים משמאל הביעו חשדנות וסקפטיות. והרי הכול היה הפוך לגמרי אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים. הימין היה מגדפו על חולשתו והשמאל היה מהללו על פריצת הדרך.
אפשר ללמד סניגוריה על הצד הימני. אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים כמו טראמפ ואומר את אותם משפטים, הוא היה חוטף על כך ביקורת ארסית ומשתלחת מהימין, אבל זו לא הייתה נובעת רק מצביעות מושלמת. מערכת התמריצים שאובמה יצר לאויביו שונה מזו של טראמפ. יש הבדל בין אדם כמו טראמפ שמגיע עם גזרים גדולים ושמנים שהוא מנפנף בהם בהתלהבות ילדותית, אבל מתרמילו מבצבץ גם מקל, לבין אובמה. כאשר מנהיג נותן תחושה שהרפתקנות צבאית מעוררת בו סלידה וגועל, תחושות שקרנו מאובמה, רדיפת השלום שלו נתפסת בצדק כתבוסתנות ופחדנות.
טראמפ, לעומת זאת, הרי לא באמת ויתר על שום דבר. הוא עדיין נתפס כמי שמסוגל להוביל את ארה"ב לעימות צבאי אם יתברר לו שקים ג'ונג און מתעתע בו. ארה"ב נשארת חזקה עשרת מונים מצפון קוריאה, שום חבל סודטים לא הוקרב ואף מחבל לא הוחזר לשטח מגלותו בתוניסיה. בניגוד למה שקרה בהסדר של אובמה עם אירן, ארה"ב לא צפויה להשלים אחרי הסדר עם המשך פעילות עוינת של צפון קוריאה נגדה ונגד בעלות בריתה. הפשעים הקיצוניים בחומרתם שמבוצעים בצפון קוריאה נגד זכויות האדם אמנם יימשכו ככל הנראה בכל סוג של הסדר, אבל אף אחד לא יוצא למלחמה למען זכויות אדם ולו רק בגלל חוסר הטעם שבכך – המלחמה מטבעה מהווה בעצמה פגיעה אנושה, לפחות בטווח הקצר, במיליוני חפים מפשע.
על השמאל קשה יותר ללמד סניגוריה. טראמפ וסגנונו הגס והילדותי מעוררים לעג, אבל האם נכונותו לשבת ולדבר אינה אמורה להיות עדיפה מבחינת שוחרי השלום מאשר חרחורי המלחמה קודם לכן? והאם הנשיאים המיושבים בדעתם שקדמו לטראמפ יצאו מהזירה הצפון קוריאנית עם איזשהו הישג? הסגנון הטראמפי הולם כמו כפפה ליד את סגנונה של צפון קוריאה עצמה. אולי שני הברנשים הקשוחים של הזירה הבינלאומית יצליחו למצוא שפה משותפת?
האליטה התקשורתית שונאת כל כך את טראמפ שרבים בה אינם מסוגלים לתת לו שום סוג של קרדיט (צריך לציין פה בישראל את שלי יחימוביץ' ואלדד יניב שדווקא פרגנו לטראמפ ביושר בטוויטר ובפייסבוק). אבל מזווית רציונלית ומתוחכמת, למודת תורת המשחקים, אי אפשר להתעלם מכך שלהיותו של טראמפ בלתי צפוי יש יתרונות גדולים בהתמודדות עם ישויות אויב. הוא מכניס חוסר ודאות וסיכון לזירה וכך מחייב את כולם לצמצם את הסיכונים שהם עצמם לוקחים אם אינם רוצים להגיע לעימות איתו. אם טראמפ היה מוביל איזו ישות בינונית בכוחה, התנהלותו הייתה סכנה עצומה לשלום העולם מאחר שהייתה מעוררת תסיסה ובלגן. אבל הוא מוביל את מעצמת העל שאף גורם אינו באמת רוצה ללכת איתה ראש בראש. כשהבריון של השכונה צועד בראש מורם, כל הנמושות מסתתרות. כל התנהלות לא אורתודוקסית של טראמפ – העברת השגרירות לירושלים, קריעת ההסכם עם איראן, קטטות מילוליות עם ראש ממשלת קנדה – אולי מעוררת שאלות בפני עצמה, אבל משרתת היטב את דימויו הפרוע, ולדימוי הזה יש כוח עצום בהשכנת שקט.
אבל לא במהרה נשמע מהתקשורת האמריקנית הלל לאסטרטגיה הטראמפית. לשמאל האמריקני יש את התמריצים שלו. בחירות אמצע הקדנציה מתקרבות, וככל שהסיפור הצפון קוריאני ייתפס כפלופ של טראמפ, ייגדל הסיכוי שהדמוקרטים יוכלו לחזק אחיזה בקונגרס האמריקני וכך לפעול למען מהגרים לא חוקיים ולמען תקציבי רווחה ונגד שופטים שמרנים ואיסורים על הפלות.
