המהפך באמריקה ושיקולי ההמשך

כולם ציפו שבחירות האמצע יביאו למהפך בקונגרס שיעבור לשליטת הרפובליקנים. זה לא קרה באופן מלא. קרה חלקית בבית הנבחרים, אם כי המירוצים שם עדיין צמודים מאוד. אבל מהפך אחר בבירור קרה במהירות מדהימה – הממסד הרפובליקני כולו איבד בטראמפ כל עניין, אחרי שגילה שהבוחרים אינם מוקסמים עוד ממנו ומהמועמדים המטורללים שהוא מקדם. יש מתקפה מתואמת מכל כיוון, בכל כלי התקשורת שמזוהים עם הימין, שמטרתה לרומם את מושל פלורידה דיסאנטיס, שניצח ניצחון מדהים בבחירות הנוכחיות, על חשבון טראמפ. ויש אפילו סימנים ראשונים שהבוחרים מתחילים להשתכנע – סקר בקרב רפובליקנים הראה שדיסאנטיס מתחיל להוביל מול טראמפ.

גם מבחינה הגיונית אפשר לשאול: מה הטעם בדבקות המטורללת הזו בטראמפ. נכון, פעם טראמפ קסם לבוחרים הרפובליקנים כשהיה היחיד שהעז לבטא דעות פופולאריות בקרבם: בפרט התנגדות להגירה. אבל דיסאנטיס עולה על רבו טראמפ. הוא זה שדאג לשלוח טיסות עם מהגרים מטקסס לעיירות של האליטה הלבנה הליברלית (אפילו שכמושל פלורידה, מה לו ולטקסס), בטריק שאיתמר בן גביר ומיכאל בן ארי היו ראשונים להפעיל בבריכת גורדון.

אולי אפשר להגיד שבעליית דיסאנטיס יהיה פיתרון לפרדוקס הביביסטי-טראמפיסטי. איך שתי מדינות קרובות זו לזו תרבותית וערכית, ארה"ב וישראל, בחרו שתיהן במנהיג ימין שנוא על האליטות ואימצו סביבו פולחן אישיות מטורף, אבל האחת בחרה באדם שלצד פולחן האישיות הנרקיסיסטי הוא מאוד מוכשר וכשיר לתפקיד (ביבי), והאחרת בחרה במישהו עם מנטליות של ילד בן שמונה (טראמפ). אם דיסאנטיס יחליף את טראמפ, נישאר עם השנאה העמוקה של האליטות, אבל נקבל מנהיג כשיר יותר באמריקה.

הרבה יכול להשתנות בשנה וקצת שנותרה עד תחילת הפריימריז הרפובליקניים באמריקה. למשל, הגשת תביעה פלילית נגד טראמפ. לתביעה כזו יכולות להיות הרבה משמעויות. ואם התובע הכללי באמריקה, איש המפלגה הדמוקרטית, מונע גם על ידי שיקולים פוליטיים נסתרים, יהיה לו הרבה מה לשקלל. מצד אחד, תביעה כזו תוכל לסכל סופית את הקריירה הפוליטית של טראמפ ולבוא איתו חשבון על כל מעלליו. מצד שני, אם במילא טראמפ מפסיד לדיסאנטיס, מה הטעם להפוך אותו לקדוש מעונה בעיני הרפובליקנים. מצד שלישי, אדרבה שיהיה קדוש מעונה – טראמפ כמועמד הוא נוח יותר למפלגה הדמוקרטית. מצד רביעי, אם טראמפ יפסיד בפריימריז לדיסאנטיס וגם יסתבך בהליך פלילי, אין סיכוי שהוא יתחרה בבחירות הכלליות כמועמד שלישי עצמאי. הוא יצטרך את החנינה מהנשיא דיסאנטיס. כאן יש לציין שאין שום מניעה שטראמפ ירוץ לנשיאות מהכלא ואפילו יכהן משם. כפי שהגדיר זאת המלומד החוקתי הבולט באמריקה, לורנס טרייב

היו נשיאים שהגדירו את הבית הלבן כבית כלא, אבל החוקה אינה קובעת שזהו בהכרח בית הכלא היחיד שממנו אתה יכול לשרת כנשיא

ייתכן שעדיף שלא להגיש כתב אישום נגד טראמפ מבחינת הדמוקרטים. מוטב להם להניח לטראמפ לשקוע בנרקיסיזם שלו ללא הפרעות פליליות ועד הסוף. הריצה האפשרית של טראמפ כמועמד שלישי יכולה לעבוד לטובתם ולחבל קשות בסיכויי הרפובליקנים בבחירות 2024 שיהיו, כך נראה כרגע, דיסאנטיס נגד ביידן.

טוויטר ופייסבוק צודקות

ישנה הרבה ביקורת על ההחלטה של הרשתות החברתיות לחסום את דונלד טראמפ. אבל מוסר בורגני פשוט, מהסוג שדווקא ימניים אמור להבין ולהאמין בו, יבהיר כמה ההחלטה הוגנת. דונלד טראמפ החליט להרוס את הדמוקרטיה באמריקה בטירופו הנרקיסיסטי וכך להמיט בין היתר אסון על חייהם של עובדי טוויטר ופייסבוק. מדוע עליהם לשתף פעולה עם הדבר הזה? אכן בשפת שיח הזכויות של השמאל, הקורבן צריך תמיד להקפיד על מלוא הזכויות של המקרבן. אבל דווקא מי שסולד מחשיבה כזו ומאמין במוסר בורגני שמבוסס על הדדיות ועל חיה ותן לחיות יבין שפייסבוק וטוויטר צודקות לחלוטין. אין הגיון בכך שאנשים יתנו במה למי שחותר להרוס את הבסיס לחייהם השלווים.

ולמי ששואל ומה עם חמינאי וכדומה, בוודאי בן בליעל כמו חמינאי אינו זכאי לחופש ביטוי בטוויטר, אבל זו זכותה של טוויטר כחברה פרטית להחליט האם היא רוצה לתת לו במה או לא ויש יתרונות גם להחלטה לתת לו במה – דע את האויב. זו זכותה של טוויטר לתת במה גם לדונלד טראמפ. אבל גם זכותה שלא.

איך זה שדונאלד טראמפ היה נשיא טוב מהצפוי?

הרעיון שדונאלד טראמפ יהיה נשיא ארצות הברית היה מעורר צחוק בלתי נשלט לפני חמש שנים, אבל הבלתי ייאמן קרה. ומה שמפתיע עוד יותר הוא שכאשר מנכים את השטויות המזעזעות שהוא נוהג לומר ומסתכלים רק על המעשים, הוא לא היה כזה נשיא גרוע. ובתחומים מסוימים חשובים מאוד, כמו הורדת האבטלה, שינוי אובמה קר, עצירת הגירה לא חוקית, עמידה מול אירן ופתרון הסכסוך בין ישראל למדינות ערב הוא פשוט פרץ את גבולות מה שנחשב לאפשרי טרם הגעתו. המומחים הגדולים לא היו מאמינים שכל אחת מההתפתחויות שהשיג יכולה בכלל להיות ריאלית. למשל שאפשר יהיה לשמר את ליבת אובמה קר אך לוותר על המיסוי המקומם של אלו שמסרבים לביטוח? איש לא האמין שהדבר אפשרי אבל היום ברור שזה עובד. כך גם לגבי החרבת כלכלת אירן בסנקציות חד צדדיות או שלום חם בין ישראל לאמירויות.

אמת, דיבורים באוויר הם חלק גדול ממה שמגדיר נשיא. לחלק מדיבוריו של דונאלד טראמפ הייתה משמעות איומה בפועל כי גרם לתומכיו להתעלם מהנגיף וכך העצים את התחלואה באמריקה. דיבורים אחרים שלו העצימו את הקרע בין המחנות באמריקה.

ובכל אופן נשיאותו של טראמפ מעלה שאלה: האם התבונה אינה כלי הכרחי להנהגת מדינה? כיצד אפשר להנהיג מדינה ולנחול הצלחה, לפחות בחלק משמעותי מהתחומים, בלי להיות אדם נבון.

ואולי התשובה לחידה זו נעוצה בכך שלטראמפ שני רכיבים בולטים. ראשית הוא לא אדם אידיאולוגי כלל. האידיאולוגיה היחידה שלו היא הנרקיסיזם המגוחך שלו. שנית הוא מוכן לניסויים נועזים, למשל ביטול הסכם הגרעין עם אירן או חיסול קאסם סולימייני. אולי מאחר שהוא טיפש להבין כמה הם נועזים.

שני רכיבים אלו אפשרו לטראמפ להנהיג את המדינה לא במסלול התבוני אלא במסלול האבולוציוני. ישנם הרי שני מקורות לכל הטוב שיש בעולם. מקור אחד הוא התבונה – אנשים יושבים וחושבים מחשבות עמוקות ובסוף מיישמים את פירותיהן. מקור שני הוא האבולוציה – פשוט מנסים באופן אקראי או כמעט אקראי הרבה דברים שונים ומשונים. מה שעובד שורד. מה שלא עובד נזרק לפח.

טראמפ, כנראה בניגוד לכל נשיא אחר, מקדם עניינים במישור האבולוציוני, לא במישור התבוני. הוא ניסה המון דברים חדשניים ומוזרים שאנשים נבונים לא היו מצפים להצלחתם. חלקם, כמו פגישה עם מנהיג צפון קוריאה והרעפת מחמאות עליו, או השלמת חומת ענק מול מקסיקו, לא עבדו. חלקם, כמו תוכנית המאה, דווקא עבדו בניגוד לכל הציפיות.

חסרונה של הגישה של טראמפ הוא שאינה מתאימה להתמודדות עם איומים כמו ההתחממות הגלובאלית שבהם רק התבונה יכולה להנחות. אין פידבק מיידי מכדור הארץ על הצלחה או כישלון ויש להמתין לכזה פידבק במשך עשרות שנים.

וחיסרון אחר הוא כמובן בכך שקשה לאנשים לשאת נשיא לא תבוני שמדבר ללא הרף שטויות איומות וילדותיות. מה עוד שמצטרפת לכך מחלת הנפש הנרקיסיסטית הקשה שלו.

חשוב להבהיר שבבחירת טראמפ ארה״ב כמובן לא ויתרה כליל על התבונה. בכל זרועות הממשל עובדים אנשים עם מנת משכל מהממת שמנסים לעטוף את האינסטינקטים הגסים והאקראיים של מנהיגם במעטפת של הגיון ושום שכל. אם לא כן, ארה״ב הייתה נראית כמו מדינה אפריקאית. ברם, בבחירת טראמפ נתנו האמריקנים מידה של שליטה לתהליך אבולוציוני פראי של ניסוי ותעיה ולפחות בחלק מהמישורים הדבר עבד יפה.

דונאלד טראמפ ידיד המדע

כותב איש הסקרים של הניו יורק טיימס נייט כהן:

לפעמים הפוליטיקה האמריקנית מסובכת. נכון לעכשיו היא פשוטה ביותר. הציבור האמריקני גיבש דעה שלילית קשה על הנשיא, בהתבסס על טיפולו במשבר הקריטי ביותר העומד בפני המדינה. ונושא זה הוא כה רב חשיבות שאין לנשיא מרחב תימרון.

באתרי ההימורים נותנים לטראמפ רק 38 אחוזי סיכוי. אבל נראה שהסיכוי האמיתי נמוך עוד הרבה יותר. הדונלד, כפי שכונה בימיו בריאליטי, בדרך החוצה מהבית הלבן. נזכור לטובה את דונלד טראמפ האיש שסיפק לכל צרכני החדשות ארבע שנים של אקשן בלתי פוסק. שהעביר את שגרירותו לירושלים, הכיר בשליטת ישראל בגולן והתעמר במשטר האייתוללות. טראמפ הוא אנטי מדע כמו שהראתה ההתנהלות שלו במגפה אך הוא גם ידיד למדע בדרכו המוזרה. על ידי נכונותו לנקוט בצעדים קיצוניים הוא הרחיב את הידע האנושי. אין ידע ללא ניסויים מרחיקי לכת. עשרות מזרחנים היו יכולים להתווכח בסימפוזיון איך יגיב העולם הערבי להעברת השגרירות, איך תגיב אירן לחיסול קסאם סולימני או אם מדינות המפרץ יברכו על תוכנית שלום שתספח לישראל שטחים ניכרים מיהודה ושומרון. טראמפ פשוט ערך ניסוי בפועל.

את טראמפ אפשר יהיה לשפוט רק לאור התנהלות ממשל ביידן. הוא הציב לממשל דמוקרטי עתידי אלטרנטיבה אמיתית ובחלק מהתחומים, באמת מרשימה. אם מהגרים יציפו את הגבול בזמן נשיאות ביידן, תיזכר העובדה שטראמפ הצליח לאיים על מקסיקו ולהביא אותה לעצור את ההסתננות. אם אירן תרחיב השפעתה, כולם יזכרו איך טראמפ בלם אותה. אם מסים מחמירים על העושר ידכאו את הבורסה, יזכרו האנשים איך בזכות טראמפ היא שגשגה. אם שופטים עליונים ליברלים יכפו על אמריקה כל גחמה של מטורפי ה-wokeness, אנשים ישימו לב לכך שהשופטים שמינה טראמפ מציגים עמדת נגד. וכמובן יש צד שני למטבע. כשביידן יתנהל בצורה נשיאותית, רצינית ומכובדת, כולם ייזכרו איך פני הדברים כשהנשיא מתנהג כליצן טיפש וגס רוח.

הכלכלן השמאלני שאוהב את טראמפ

אסף צימרינג כתב בבלוגו בזלזול על כלכלת הפלאים של דונאלד טראמפ, כאילו היא רק ממשיכה מגמות של ימי אובמה. אותה צמיחה, אותה עליה בשיעור התעסוקה. אבל זו הצגה מטעה לדעתי. אין שום חוק טבע שגורס שצמיחה וירידה באבטלה ימשיכו לעד, ובפרט כששיעור האבטלה מגיעה לטריטוריות שנחשבו בעבר פשוט בלתי אפשריות כמו בימי טראמפ. אין שום דבר רגיל בכך שדברים ממשיכים כרגיל. להיפך. העשור האחרון הוא עשור יוצא מהכלל וחסר תקדים בכך שלא נרשם בו מיתון.

הצגה משקפת יותר של פני הדברים נעשתה דווקא בידי כלכלן שמאלני בשם ביל מיטשל, מאוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה. מיטשל הוא איש MMT והוא יודע להעריך את העובדה שטראמפ הוא נשיא MMT מובהק, כלומר מאמין בהדפסת כסף חסרת חשבון ומייחס אפס חשיבות לגרעונות תקציביים.

המורשת של טראמפ היא שהוא הורס את המפלגה הרפובליקנית. הוא הורס את הרעיון שגרעונות תקציביים הם רעים ושחייבת להיות תקרה לחוב. תיאוריות שהחוב מביא קטסטרופה הן בדרכן החוצה.

אין זה דבר של מה בכך שכלכלן MMT, המזוהה לרוב עם הצד השמאלי של המפה, מרוצה כל כך מטראמפ, וייתכן שכלכלני MMT אף לא מסוגלים להעריך את מלוא גדולתו של טראמפ כנשיא כלכלי, משום שהם שוגים ולא מייחסים חשיבות לשיעור הריבית. האמת היא שריבית נמוכה היא חשובה מאוד, וטראמפ, שכנדל"ניסט מבין זאת היטב, מטיל אימה על אנשי הפדרל ריזרב שמקשה עליהם להעלות את הריבית. אם בעבר הפד נאלץ להתמודד עם לחץ מצד המפלגה הרפובליקנית להעלות ריביות, היום ההיפך הוא הנכון.

אין זה אומר שהדפסת כסף חסרת חשבון היא משנה נכונה לכל עת. מרגרט תאצ'ר נקטה בגישה ההפוכה, הקפדה על ריביות גבוהות, מה שכונה סאדו-מוניטריזם והושיע את בריטניה בשנות השמונים. אלו היו זמנים אחרים שהתאימו להם צעדים אחרים. לפני הגלובליזציה, לפני האוטומציה, לפני היחלשות הגידול הדמוגרפי ולפני ההיפטרות מעריצות ועדי העובדים.

אפשר למצוא דמיון בין ההערצה הרפובליקנית לדונלד טראמפ, מגדיל הגרעונות, לבין הערצת הליכודניקים לנתניהו, מי שחותר להסדרה עם החמאס. לכאורה שני המנהיגים שומטים את  הבסיסים האידיאולוגיים הגדולים לתנועתם, אבל אנשים יודעים להעריך הצלחה ולגמד את חשיבות הויתורים האידיאולוגיים שנלקחו בדרך אליה. אף אחד לא היה מוקסם מטהרנות אידיאולוגית שסופה מפלה.

דונאלד מזמין אתכם לשוק

דונאלד טראמפ שובר מדי יום שיאים חדשים של חוסר יציבות, נבערות וגסות רוח. רק עתה היה מבזק על כך שהחיש את סילוק שר ההגנה שלו. במהרה בטח יגדפו כמו שגידף את שר החוץ הקודם, רקס טילרסון.

אולי בכך, במלחמת הסחר עם סין, בממשל המושבת וסתם במצב רוח רע יש לתלות את הנפילות החדות בשווקים. אבל אני רוצה להציע נקודת מבט הפוכה. יש דווקא מקום לאופטימיות בשוק המניות. המכפיל על הרווחים הצפויים ל-2018 נעשה סביר מאוד ואפילו זול – אזור ה-15. אין בועה וכנראה גם לא הייתה. העובדה שהמניות זולות כשלעצמה היא ברכה. כפי שהסברתי בפוסט אחר, חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח מגיע מקניית מניות עצמית וזו עובדת היטב כשהשוק זול.

וברמת המקרו אירעה התרחשות מכוננת. לאורך שנות אובמה היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תומכת בריביות נמוכות ואילו הרפובליקנים מתנגדים ומאמינים בדולר חזק. אבל עתה הרפובליקנים מכרו את נשמתם לדונלד טראמפ, ואילו טראמפ בוטה בדרישתו לקבל מנגיד הבנק שלו ריביות נמוכות כפי שאף נשיא לפניו לא העז להיות. עד כדי איום בפיטוריו. בטווח הארוך, הטווח ההיסטורי, נראה שקטן משמעותית הסיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תשים מקלות בגלגליה של מדיניות מוניטרית מקלה. שוק המניות זקוק לריביות נמוכות כאוויר לנשימה והעובדה שחצי מהפוליטיקאים באמריקה שוכנעו בחשיבותן היא ברכה. טראמפ יכול להתגאות במורשת הזו: הנחלת חשיבות הריבית הנמוכה למפלגתו, מורשת שיכולה להצטרף לרשימה הקצרה אך הלא לגמרי ריקה של ההישגים שלו.

גם זו לטובה (בקושי רב)

אחרי בחירות אמצע הקדנציה טראמפ מרשה לעצמו להיות מי שתמיד רצה להיות, נטול עניין בבעלי ברית במרחב המזרח התיכון. החלטתו לסגת מסוריה וכנראה גם מאפגניסטן הותירה בהלם את בכירי הרפובליקנים והביאה להתפטרות שר ההגנה מאטיס.

זו קריאת השכמה למעריציו של טראמפ בארץ, מגיא בכור ועד אחרון הכותבים בפורומים של רוטר. אין לו עניין לכהן כמשיח בן יוסף. החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

על הרע בצעדי טראמפ כבר נכתב בכל מקום ועוד ייכתב. אין מה לחדש. שווה לנסות לגרד בכוח אלמנטים חיוביים ולו רק כדי להתעודד ערב השנה האזרחית החדשה ממצב העולם.

אז מה חיובי? צעדי טראמפ אולי יתרמו לחזרת הברית בין המפלגה הדמוקרטית לישראל. הדמוקרטים יקבלו הזדמנות להיות יותר פרו ישראלים מטראמפ וגם יוכלו להתלכד סביב התנגדותם לבדלנות כאנטגוניזם לטראמפ. מה שיריבי עושה הוא ההיפך ממה שאני רוצה לעשות. זה אותו היגיון שהפך תמיכה בישראל לעיקר אמונה רפובליקני אחרי שהנשיא אובמה שנוא נפשם של הרפובליקנים התבלט בקרירותו לישראל.

גם ישראל עצמה קיבלה קריאת השכמה ואולי תחדל מלכרכר סביב טראמפ. התנהגות שלא הוסיפה לה כבוד בעיני רבים מאוהדיה.

במישור בניית הכוח הצבאי, לקח לדורות שאין להסתמך על אמריקה יביא לגידול בתקציבי הביטחון בעולם. טראמפ כל הזמן מטיף לאירופה להוציא יותר על צבא. במעשיו הנוכחיים הוא מספק לה תמריצים רבי עוצמה לעשות כך. תמריצים שיכולים לעמוד אפילו כשיעזוב את משרתו, כי סכנת שובו של הטראמפיזם תישמר. אנו יודעים איזו מדינה מרוויחה יפה כשתעשיותיה הביטחוניות מקבלות הזמנות חדשות. ובכלל לא יזיק לאירופים לצאת קצת מתחושת השאננות והפינוק.

גם לנו לא יזיק לזכור שאי אפשר לקבל החלטות אסטרטגיות מסוכנות מתוך הנחה שאמריקה תמיד תהיה שם עבורנו.

ולסיום צריך להגיד שבאופן פרדוקסלי כל הגדלה של ספקטרום האפשרויות שעומדות בפני נשיא אמריקני, מעצימה את ההרתעה האמריקנית. טראמפ הוא בלתי צפוי בעליל. האיראנים כבר היום מבינים זאת ואינם ממהרים לנטוש את הסכם הגרעין. צעדיו האחרונים לכאורה מחזקים מאוד את אירן וזה מזעזע. אך הם גם ממחישים לה ולכל שחקן אזורי אחר שטראמפ משוגע וגחמתי ואין טעם לנסות לחזות את התנהגותו. מכיוון שטראמפ במהותו הוא גם בדלן אך גם כוחני וחסר מעצורים – יש לכך גם ערך הרתעתי חיובי. בפרט אם צעדיו האחרונים יתבררו במהרה כאסון בשטח כפי שכולם צופים, ייתכן שבתגובה הוא יחתור להבליט יותר הצד הכוחני שלו במדיניות החוץ.

שחמט עם הפרסים

מוקדם עדיין לסכם ובכל אופן צריך לומר שהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם אירן נראית לעת עתה הצלחה מסחררת. התקשורת המיינסטרימית מתקשה לפרגן לו על כך כפי שהיא אינה מסוגלת להחמיא לו על הכלכלה הלוהטת. אבל זו האמת.

זה היה מהלך מסוכן מאוד ועל כן לא האמנתי שטראמפ באמת יעז לנקוט בו. הוא העז.

אירן יכולה הייתה לסגת מהסכם הגרעין כנקמה, אבל אז הייתה מאבדת את אירופה ואפילו הסינים והרוסים היו בבעיה. אף שכנראה לא טראמפ ולא אירופה מכוונים לכך, נראה שהם משחקים עם אירן משחק משולב. האחד הוא החוקר הרע. השני הוא החוקר הטוב וביחד הם מביכים את אירן.

האופציה הטובה ביותר לפני ארה"ב היא הגעה להסדרה מקיפה עם אירן שתקפיא את התמיכה בטרור ואת תוכנית הטילים ובראש ובראשונה תאריך את הסכם הגרעין שכרגע מאפשר לאירן נתיב קל לפצצה עתידית. בתמורה ארה"ב תבטל כל מגבלה מעל אירן ותפתח את המדינה לזרם השקעות זרות שלו היא זקוקה באופן נואש.

אם טראמפ יגיע להסדר כזה, והוא שב ומצהיר שהוא פתוח לכך, הוא יותקף מימין על כך שפספס הזדמנות להחלפת משטר, אך זו אשליה: אין נתיב ריאלי להחלפת משטר האייתולות.

המהלך של טראמפ חשף אמת שעד עתה לא הייתה ברורה וידועה – ארה"ב כשהיא נחושה מסוגלת לבדה למוטט את כלכלת אירן. גם אם האירופים ינסו לסייע, אף תאגיד גדול לא יבחר בכלכלת אירן על פני כלכלת ארה"ב הגדולה ממנה פי חמישים.

אמת זו תצטרך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי אירן כשיתוו את האסטרגיה רבת השנים של ארצם. האידיאולוגיה האיראנית הנוכחית מבססת עצמה על התנגדות אבל אל מול כוחה של ארה"ב התנגדות היא עקרה. ארה"ב לא מפסידה כלום מהסנקציות על אירן ואילו אירן מפסידה הכול. נואשותה רק גוררת אותה למעשי איוולת כלכליים כמו הגבלת המסחר במט"ח או סבסוד חקלאות בזבזנית במים.

טראמפ הראה גם שאירן אינה צפון קוריאה מבחינה קריטית: העם האירני אינו קונפורמיסטי וצייתן. הוא ישתולל אל מול הרעה בתנאי חייו בזעקות "מוות לדיקטטור" ו"מוות לחיזבאללה". גם לא רואים התלכדות מול האויב האמריקני. השנאה לדיקטטורה האיסלמית גדולה מההזדהות הפטריוטית. מי שמקשיב לדברי הצמרת האירנית בימים האחרונים מזהה נימת התנצלות שלה בפני עמה על כך שקלעה אותו לעימות מטורף כזה עם מעצמת העל היחידה.

גילוי נוסף מפתיע לטובה הוא שבסיוע סעודיה ושגשוג סקטור הנפט האמריקני עצמו אפשר לעמוד בהשפעות של הוצאת אירן מהשוק על מחיר הנפט.

במהלך של טראמפ היה סיכון אבל עתה סביר להניח שהוא יהפוך לנורמה שתחייב ממשלים רפובליקניים בעתיד, אפילו כאלו שיהיו פחות נועזים מממשל טראמפ. אפילו הדמוקרטים יהססו להחזיר לאירן את כל הטובות מבלי שתיתן משהו. אירן אולי מצייתת להסכם הגרעין אך מצפצפת על החלטות בינלאומיות אחרות.

אין זה דבר רגיל שמנהיג מקבל החלטה נועזת בניגוד לדעת המומחים ובסופו של דבר מתברר שהיא הייתה חכמה ומחושבת ביותר, וטראמפ ראוי לקבל על כך את כל הקרדיט.

אסטרטגיית התקף הזעם

כיצד יש להבין את התנהגות ממשל טראמפ שפותח במלחמת סחר עם העולם כולו? (אפילו איתנו!)

מדובר באקט שמחבל בכלכלה ומאיים על הישגו הגדול ביותר של טראמפ – השגשוג הכלכלי באמריקה. אם כולם היו יודעים שמכסי המגן יהיו לנצח, לפחות היה בכך עידוד להשקעה בייצור באמריקה. ייתכן שהאמריקנים בכללותם היו משלמים יותר על מוצרים, אבל ציבור גדול שתומך בטראמפ במקומות עניים ווייט טרשיים היה נהנה מתוספת מקומות עבודה בענף הייצור.

אלא שברור לכול שמכסי המגן נועדו לביטול. אם בידי טראמפ עצמו במסגרת הסכמה שתושג לבסוף או כשיחטוף רגליים קרות. אם בידי הממשל הבא. בנסיבות אלו הם רק מייקרים את החיים באמריקה, מהווים תוספת מס ונטולי השפעה מיטיבה גדולה על הייצור באמריקה. אף אחד לא ילך להוציא מיליונים על מפעלים חדשים שיתבססו על ההנחה שהמכסים יימשכו כשברור שהם לא. משקיעים צריכים יציבות.

אולי יש להבין את התנהלות ממשל טראמפ בנושא זה כהחלטה אסטרטגית לביים התקף זעם על ניצולה של אמריקה בידי ארצות אחרות שמתייחסות אליה כפראיירית. בראש ובראשונה סין.

מי שמוכן להפגין זעם ממושך משלם על כך מחיר. אבל זהו בדיוק העניין – אין דבר מרתיע יותר מהנכונות להוציא לעצמך עין כדי להוציא ליריבך שתיים. התנהגותו של ממשל טראמפ מאותתת לכולם שזה החומר הזועם ממנו הוא עשוי. זעם יוצר הרתעה ובפרט כשהזועם הוא הבריון החזק בשכונה. גם לפסגת נאט"ו היום נראה שטראמפ הגיע באותה רוח.

טראמפ לא לעולם יהיה נשיא ארה"ב, והשאלה הגדולה שאיננו יודעים את התשובה עליה היא כיצד תיתפס תקופתו בדיעבד – כהוכחה שאין לנצל את אמריקה כי מתישהו יעלה שם משוגע שידע לגבות מחיר על כך או לחילופין כהוכחה שאל לאמריקה להתריס נגד כאלו שמנצלים אותה כי דבר זה יהרוס את הנשיא שיעשה כך.

קוריאה מקווה, הדמוקרטים לא

מה למדנו מהפסגה ההיסטורית בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה? לא הרבה למדנו על עתיד חצי האי הקוריאני. ייתכן שנפתח מהלך היסטורי משנה כול, ממש כמו ביקור סאדאת בירושלים, וייתכן שהדברים יסתיים בלא כלום. מי יודע מה מתבשל במוחו של מנהיג צפון קוריאה הצעיר והמסתורי – בסופו של דבר כל מנהיג רוצה שארצו תשגשג, וצפון קוריאה יכולה להשיג המון על ידי ויתור על הגרעין. מצד שני, הגרעין מיטיב עם כושר ההרתעה של המשטר ומהווה כשלעצמו את הסיבה לרצון העולם לפייס את הצפון קוריאנים. אני חושב שבכל אופן יש סיכוי מה שצפון קוריאה תוותר על הגרעין לאור העובדה שגם בלעדיו ארה"ב או דרום קוריאה לעולם לא יפלשו אליה. יש לה יכולת הרתעה קונבנציונלית עצומה. הסתכלות שקולה בתמריצים מראה שבמבט הגיוני וקר לחלוטין שווה לקוריאנים לוותר על הנשק הגרעיני או לפחות להתחיל בהליך התפרקות ממנו, איטי ורב שנים. אחרי הכול זו מדינה שבה לחיילים יש תולעים בבטן כי חומר הדשן הזמין העיקרי הוא צואה אנושית. ישנם גם המקרה הסיני והויאטנמי שיכולים לנבא טוב לכלכלת הצפון וגם לצמרת השלטון – יש תקדים למדינות מזרח אסייתיות קומוניסטיות קנאיות שנפתחו לקפיטליזם מבלי להקריב את שלטון המפלגה.

מותר לקוות בזהירות, אבל האמת שאין עדיין עדויות מכריעות לניצחון התקווה. הרבה למדנו על הפסיכולוגיה הפוליטית האנושית. פרשנים מימין היללו את טראמפ ואת פריצת הדרך. פרשנים משמאל הביעו חשדנות  וסקפטיות. והרי הכול היה הפוך לגמרי אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים. הימין היה מגדפו על חולשתו והשמאל היה מהללו על פריצת הדרך.

אפשר ללמד סניגוריה על הצד הימני. אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים כמו טראמפ ואומר את אותם משפטים, הוא היה חוטף על כך ביקורת ארסית ומשתלחת מהימין, אבל זו לא הייתה נובעת רק מצביעות מושלמת. מערכת התמריצים שאובמה יצר לאויביו שונה מזו של טראמפ. יש הבדל בין אדם כמו טראמפ שמגיע עם גזרים גדולים ושמנים שהוא מנפנף בהם בהתלהבות ילדותית, אבל מתרמילו מבצבץ גם מקל, לבין אובמה. כאשר מנהיג נותן תחושה שהרפתקנות צבאית מעוררת בו סלידה וגועל, תחושות שקרנו מאובמה, רדיפת השלום שלו נתפסת בצדק כתבוסתנות ופחדנות.

טראמפ, לעומת זאת, הרי לא באמת ויתר על שום דבר. הוא עדיין נתפס כמי שמסוגל להוביל את ארה"ב לעימות צבאי אם יתברר לו שקים ג'ונג און מתעתע בו. ארה"ב נשארת חזקה עשרת מונים מצפון קוריאה, שום חבל סודטים לא הוקרב ואף מחבל לא הוחזר לשטח מגלותו בתוניסיה. בניגוד למה שקרה בהסדר של אובמה עם אירן, ארה"ב לא צפויה להשלים אחרי הסדר עם המשך פעילות עוינת של צפון קוריאה נגדה ונגד בעלות בריתה. הפשעים הקיצוניים בחומרתם שמבוצעים בצפון קוריאה נגד זכויות האדם אמנם יימשכו ככל הנראה בכל סוג של הסדר, אבל אף אחד לא יוצא למלחמה למען זכויות אדם ולו רק בגלל חוסר הטעם שבכך – המלחמה מטבעה מהווה בעצמה פגיעה אנושה, לפחות בטווח הקצר, במיליוני חפים מפשע.

על השמאל קשה יותר ללמד סניגוריה. טראמפ וסגנונו הגס והילדותי מעוררים לעג, אבל האם נכונותו לשבת ולדבר אינה אמורה להיות עדיפה מבחינת שוחרי השלום מאשר חרחורי המלחמה קודם לכן? והאם הנשיאים המיושבים בדעתם שקדמו לטראמפ יצאו מהזירה הצפון קוריאנית עם איזשהו הישג? הסגנון הטראמפי הולם כמו כפפה ליד את סגנונה של צפון קוריאה עצמה. אולי שני הברנשים הקשוחים של הזירה הבינלאומית יצליחו למצוא שפה משותפת?

האליטה התקשורתית שונאת כל כך את טראמפ שרבים בה אינם מסוגלים לתת לו שום סוג של קרדיט (צריך לציין פה בישראל את שלי יחימוביץ' ואלדד יניב שדווקא פרגנו לטראמפ ביושר בטוויטר ובפייסבוק). אבל מזווית רציונלית ומתוחכמת, למודת תורת המשחקים, אי אפשר להתעלם מכך שלהיותו של טראמפ בלתי צפוי יש יתרונות גדולים בהתמודדות עם ישויות אויב. הוא מכניס חוסר ודאות וסיכון לזירה וכך מחייב את כולם לצמצם את הסיכונים שהם עצמם לוקחים אם אינם רוצים להגיע לעימות איתו. אם טראמפ היה מוביל איזו ישות בינונית בכוחה, התנהלותו הייתה סכנה עצומה לשלום העולם מאחר שהייתה מעוררת תסיסה ובלגן. אבל הוא מוביל את מעצמת העל שאף גורם אינו באמת רוצה ללכת איתה ראש בראש. כשהבריון של השכונה צועד בראש מורם, כל הנמושות מסתתרות. כל התנהלות לא אורתודוקסית של טראמפ – העברת השגרירות לירושלים, קריעת ההסכם עם איראן, קטטות מילוליות עם ראש ממשלת קנדה – אולי מעוררת שאלות בפני עצמה, אבל משרתת היטב את דימויו הפרוע, ולדימוי הזה יש כוח עצום בהשכנת שקט.

אבל לא במהרה נשמע מהתקשורת האמריקנית הלל לאסטרטגיה הטראמפית. לשמאל האמריקני יש את התמריצים שלו. בחירות אמצע הקדנציה מתקרבות, וככל שהסיפור הצפון קוריאני ייתפס כפלופ של טראמפ, ייגדל הסיכוי שהדמוקרטים יוכלו לחזק אחיזה בקונגרס האמריקני וכך לפעול למען מהגרים לא חוקיים ולמען תקציבי רווחה ונגד שופטים שמרנים ואיסורים על הפלות.