חשיבותה של רצינות

ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות היה האירוע המגוחך ביותר שחווינו בימי חיינו. עיניהם של הרבה אנשים נותרו מאז כואבות וגרויות מרוב שפשופים, לוודא שזו המציאות ולא חלום. אבל כנראה שאנו בתוך המציאות, כי על אף האירוע הקומי החד פעמי – בחירת טראמפ, הדברים המרכזיים שקרו מאז מראים את חשיבותה של הרצינות. שני אירועים כאלו קרו רק הלילה. הסתיים בכישלון המאמץ להחליף את אובמה קר, מאמץ שהתבסס על שקרים והצהרות סרק על כישלון אובמה קר וניסה להותיר את ארה"ב כמדינה המפותחת היחידה שלא דואגת לאזרחיה החולים. הרפובליקנים לא הרימו ידיים לגמרי ועתה חותרים לביטול אובמה קר ללא החלפתו, אך נראה שהסיכוי לכך נמוך. 

בחזית אחרת נאלץ הנשיא טראמפ לאשרר את הסכם הגרעין עם אירן. גם כאן דיבורי רהב חסרי אחריות על ביטול ההסכם מצאו דרכם לפח האשפה. זה לא שהסכם הגרעין עם אירן הוא מושלם. רחוק מזה. הוא מציב סכנה לעולם בעתיד הרחוק אבל לא כל כך רחוק. ברם, ברור שבעת הזו אין כל דרך לבטלו במציאות הבינלאומית, וכל הבטחה אחרת הייתה שקר. יאמר לזכותו של ראש הממשלה נתניהו שלא שם יהבו באפיק חסר תקווה זה.

על אבסורד שהוא קוהרנטי ועל קוהרנטיות שהיא אבסורד

מגזין האינטרנט האמריקני הליברלי ווקס לעג למאמר שפרסמו בכירי ממשל טראמפ ובו הכתירו את יעדי ממשלם כהגנה על ערכים אמריקניים כמו חופש דת ושוויון לנשים. חופש דת? טראמפ הבטיח שלא יתן לאף מוסלמי להיכנס לארצות הברית, וגם אם נסוג בו מההבטחה במלואה הוא מנסה ואף מצליח ליישמה חלקית בדרכים אחרות. שוויון לנשים? טראמפ הוקלט בהתבטאויות שוביניסטיות מבחילות. 

זהו אבסורד שאדם כמו טראמפ עם כל האינסטינקטים הגסים והלא דמוקרטיים שלו יהיה זה שינהל מאבק בשם ערכי המערב הליברליים. אבל זהו אבסורד אפשרי, שמוביל לתוצאה קוהרנטית. נטייתו של טראמפ לראות את העולם בצורה של "אנחנו מול הם" מאפשרת לו להגן על ערכי המערב מבלי ליפול במכשולים הבלתי אפשריים שמציבה התקינות הפוליטית.

ההיפך הוא יותר בעייתי. יש מי שמבטא את ערכי המערב בכנות ובהגינות, כמו למשל עמנואל מקרון או אנגלה מרקל, אך מאפשר בשמם הגירה המונית של המונים מתרבויות שבהן ערכי המערב נתעבים ושיעור הפריון גבוה. זו קוהרנטיות שמביאה לתוצאה אבסורדית. 

האם חופש הדת וזכויות הנשים יקרים לעמנואל מקרון יותר מאשר לדונאלד טראמפ? אין ספק. אבל האם יש באמת חופש דת היום בצרפת? יהודי צרפת מרגישים מאוימים במולדתם ואנו למעשה נמצאים בתקופה רבת שנים שבה מתנהל, אמנם באיטיות רבה, גירוש היהודים מצרפת. שלא כמו כל הגירושים האחרים בהיסטוריה, הוא אינו ביוזמת המדינה, אבל הוא תוצאת לוואי של מדיניות ההגירה שהיא מאפשרת. 

והאם זכויות האישה בגרמניה ויכולתה להסתובב חופשי בחוצות הערים לא ספגו מכה קשה מאז אירועי חגיגות סוף השנה שבהם הוטרדו נשים באופן המוני בידי מהגרים?

ההיסטוריה הפתיעה אותנו הרבה פעמים לטובה מאז קץ מלחמת העולם השנייה, אבל על פניו התסריט שבו ההגירה ההולכת וגוברת לאירופה מערערת יותר ויותר את תחושת הביטחון של יהודיה ונשיה – נשמע התרחיש הסביר. הליברלים במערב קרובים לנקודה שבה יצטרכו להחליט האם הם מנסים לשמור על ערכיהם כקוהרנטיים, כולל האמונה בשוויון אוניברסלי וגבולות פתוחים, וכך מסתכנים בתוצאה אבסורדית. בעוד שדווקא עולם הערכים הגס והאבסורדי של הנמסיס שלהם טראמפ יכול להוביל לתוצאה קוהרנטית.

אסון להסכם פריז? לא להפריז.

עדו מרוז היה בעשור החולף אחד מטובי הכותבים על השקעות בשפה העברית. לצערי הפסיק לעדכן את בלוגו בשנה האחרונה. אבל אני עדיין עוקב אחרי הטוויטר שלו, והוא מפנה לעתים קרובות לקישורים על המפנה העולמי הגדול בשימוש באנרגיה שמתרחש מול עינינו: הפחם ננטש לטובת האנרגיות המתחדשות. טורבינות רוח מוקמות, פאנלים סולריים מוזלים עוד ועוד ואילו השימוש בפחם בדעיכה מתמדת. המערב נוטש אותו, ואפילו סין מפסיקה להסתמך עליו כבסיס לצמיחה. באחד הציוצים שהפנה אליהם מוזכרים המספרים הבאים שלא יאמנו: ב-2012 הפחם היה בסיס ל-40% מצריכת האנרגיה הבריטית. ב-2013 ירד השיעור ל-37%. באפריל 2017 עמד כבר על 2%.

התחליף העיקרי המיידי לפחם הוא הגז הטבעי, שיש לו יתרון גדול: הוא פחות מזהם, אבל גם הוא מבוסס על מאובנים. קיים דיון ער בשאלה עד כמה המעבר לגז טבעי יפחית פליטת גזי חממה, ונראה שהתשובה היא באזור ה-20%. זה לא מספיק טוב. עם זאת, פריצות הדרך המרשימות ברתימת השמש והרוח להפקת אנרגיה מעידות שבעתיד הן יהיו אלו שיספקו את רוב תצרוכת האנרגיה של האנושות.

טראמפ אולי יכול לחבל משמעותית בהתפשטות המכונית החשמלית על ידי ביטול סובסידיית המס בערך של 7,500 דולר שניתנת לכל קונה מכונית כזו, אבל גם לפי החוקים הקיימים, סובסידיה זו צפויה להתפוגג במהרה, ובכל מקרה מפעלי הסוללות הגדולים שצפויים להוזיל מאוד את מחיר הרכב החשמלי ימשיכו להיבנות. יש לציין שרוב הסיכויים שהמכונית החשמלית בגרסתה העכשווית לא תעלה או תוריד הרבה בנושא ההתחממות הגלובאלית. בטווח הארוך התפשטות הרכב ללא נהג יכולה להתבסס על הצפת הערים במוניות אוטומטיות חשמליות קטנות ולא מזהמות. ברם, עד אז וכל עוד משקי בית קונים רכב לא אוטונומי משלהם שמיועד לכל סוגי הנסיעות, סביר להניח שהם ימשיכו להעדיף רכב מבוסס דלק בשל מחיר הסוללה, מחשש לחרדת טווח ולאור הסרבול שבזמני טעינה ארוכים. על כל פנים, גם פיתוח כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית לא יעמוד במקום ותימשך ההתייעלות שלהם בצריכת דלק. אפילו אם יצרניות הרכב יניחו שארה"ב תישלט בידי טראמפ לנצח, והקונגרס והמדינות יעמדו לצידו, יש להם עוד מדינות בעולם לטרוח למענן.

הרכבת יצאה אפוא מהתחנה, והיא מונעת באנרגיה מתחדשת או לפחות פחות מזהמת מאי פעם. החלטתו של דונלד טראמפ לזנוח את הסכם פריז לא תעלה או תוריד כל כך הרבה. גם יש להתבונן על מערכת התמריצים שעומדת בפני תאגידים ולא נראה שהשינוי בה כה משמעותי. ראשית, תאגידים המקבלים החלטות השקעה צריכים לשקול שיקולים שמעבר לשנים בודדות, ונשיאותו הקפריזית של טראמפ רק מעוררת את התחושה שגדולים הסיכויים שיחליפו בקדנציה הבאה נשיא שיהווה לו תמונת מראה. יתרה מכך הסקרים מעידים שכבר בקונגרס הבא שיבחר ב-2018 יהיה לדמוקרטים הרבה יותר כוח למנוע חקיקה שלא תתחשב באיכות הסביבה. כבר היום ספק אם הסנאט הרפובליקני יאשר ביטול המוני של סובסידיות לאנרגיות מתחדשות. בנוסף, בראש תאגידים עומדים מטבע הדברים אנשים השייכים לאליטה, ולאליטות אין פקפוקים לגבי התחממות כדור הארץ. טראמפ מעורר כל כך הרבה סלידה וזלזול בקרב בני האליטות שהחלטותיו מועילות רק להתלכדותם כנגדו. כך למשל מיט רומני, לא בדיוק פוליטיקאי ליברל, התריע בטוויטר נגד ההחלטה לזנוח את הסכם פריז. בארצות הברית גם ישנו כוח גדול למדינות, וקליפורניה וניו יורק כבר הודיעו שיפעלו ביתר שאת להקטנת פליטות גזי חממה. אפילו טקסס מתגאה בכך שהרוח מספקת רבע מהחשמל שלה בחורף.

ארה"ב של טראמפ מספקת למעצמות אחרות כמו סין הזדמנות ייחודית: להתריס נגדה בכך שיהיו טובות ממנה. סין הודיעה שמחויבותה להסכם פריז עומדת בעינה, ואלו אינן מילים ריקות. סין משקיעה מאמץ עצום באנרגיות מתחדשות ובהקמת פרויקטים של תחבורה ציבורית בערים הגדולות שלה. יותר משמטרידה את הסינים הסכנה העתידית הרחוקה של התחממות הפלנטה, מטריד אותם זיהום האוויר המיידי והמוחשי שהם חשים ומקשה על הנשימה. צמיחה מבוססת פחם אינה קוסמת להם עוד.

הדרך הטובה ביותר שבה נשיא אמריקני יכול להועיל במאבק נגד ההתחממות הגלובאלית היא על ידי נקיטת צעדים להעלאת מחיר הנפט. לכל השאר כבר ידאג השוק הפרטי. טראמפ בגישתו המתנגדת לרגולציה לא צפוי להיות נשיא מועיל מבחינה זו. אבל גם אובמה לא היה. בתקופתו הפראקינג שגשג. לפעמים נשיאים משרתים את המטרה באופן בלתי צפוי. החלטתו של ניקסון לתמוך בישראל בזמן מלחמת יום כיפור הביאה לאמברגו הנפט של מדינות ערב וחוללה גלי הדף עצומים שתרמו להתייעלות השימוש באנרגיה לאורך דורות. פה בארץ למשל החקיקה שמחייבת הקמת דודי שמש היא תולדה של משבר הנפט הגדול ההוא. טראמפ יכול אולי לחולל תוצאה דומה אם יהיה מעורב בעימות עם איראן שישתק את תנועת מיכליות הנפט במפרץ הפרסי. אבל גם בלי הפתעות כאלו מכיוונו, כדור הארץ ישרוד את הקדנציה שלו.

המרחק שבין הנשיא לכלא

הנשיא טראמפ ומשפחתו הולכים ומסתבכים בקצב מבהיל. האם הנשיא פיטר את ראש ה-FBI כדי לעצור חקירה בנושא קשריו עם רוסיה? האם חתנו ג'ארד קושנר חתר להקים קו קשר סודי למוסקבה כדי להשיג ממנה טובות הנאה בתמורה להקרבת האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה?   חוקת ארצות הברית נותנת הרבה כוח לנשיא, ואחת הסמכויות החזקות ביותר שבאמתחתו היא סמכות החנינה. טראמפ יכול ללא ספק לחון את חתנו קושנר וכך להבטיח שלעולם אבי נכדיו לא יישב בכלא בגין עבירות פדרליות שלו שנעשו טרם החנינה, מושחתות ככל שיהיו. אך מה לגבי האפשרות שהלהבה תלכוד את טראמפ עצמו והוא יצטרך לעמוד בפני חקירה פלילית, במפולת שתביא אותו, כדרך שהביאה את הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט אצלנו, מעמדת ההנהגה הבכירה ביותר אל הכלא?

אפשרות מעין זו עלתה כבר בהיסטוריה האמריקנית בפרשת ווטרגייט, חקירת ההאזנות שנעשו במשרדי המפלגה הדמוקרטית. הניסיון של הנשיא ניקסון לטייח את הפרשה אילץ אותו להתפטר, אך עדיין סיכן אותו בחקירה פלילית. מחליפו הנשיא פורד החליט לחון אותו. בהחלט ייתכן שאם הנשיא טראמפ יאלץ להתפטר בעקבות הפרשיות סביבו, ינקוט מחליפו מייק פנס בצעד דומה ויחון את קודמו, אך זה לא יהיה צעד פופולארי. אומרים שפורד הפסיד בבחירות בגלל החלטתו לחון את ניקסון.  לאור הגישה חסרת הבושה שמאפיינת את חייו של דונלד טראמפ עומדת בפניו אופציה אחרת, מדהימה אך אפשרית לכאורה לפי חוקת ארצות הברית – לחון את עצמו.

החוקה קובעת שחנינת הנשיא אינה חלה על פשעים שאינם פדרליים, על תביעות אזרחיות ואינה מונעת הליכי הדחה בקונגרס (אימפיצ'מנט), אך לא נאמר בחוקה שחנינת הנשיא אינה חלה על עצמו. אם טראמפ יחון את עצמו, סביר להניח שהחוצפה העצומה שבמעשה תזרז הליכי אימפיצ'מנט נגדו, ואפילו חברי הקונגרס הרפובליקנים ישקלו להצביע בעד הדחתו. אבל טראמפ כנראה ינקוט במעשה רק כשגבו לקיר ויש לו מעט מאוד מה להפסיד. גם אם הליך האימפיצ'מנט יצליח והוא יודח, הוא יאבד את משרתו וזכויות וטובות הנאה הקשורות אליה, אך כל עוד החנינה בתוקף, יוכל להמשיך מהבית הלבן לפאר האגדי של מגדל טראמפ במנהטן ולא לתא כלא טחוב בחברת ברנשים לא נחמדים.

ספר מעניין מ-2012 העוסק בסוגי קליף האנגר חוקתיים כדוגמת זה, דן בנושא החנינה העצמית בארוכה, אף שחובר לפני שנשיאות טראמפ עלתה בדימיון הסביר. יש שיקולים לכאן ולכאן: מצד אחד לשון החוקה הפשוטה לכאורה מאפשרת חנינה עצמית, ופסיקות בית המשפט העליון של ארצות הברית הבהירו שכוח החנינה נועד להיות בלתי מוגבל. מצד שני זהו עיקרון יסוד בשיטה המשפטית שאדם אינו רשאי להיות השופט של עצמו. אחרת, יהפוך אדם את עצמו להיות מעל החוק. השיטה האמריקנית אמנם ירשה את השיטה הבריטית, שבה המלך הוא אכן מעל לחוק. אם המלכה אליזבת' לשם דוגמה תיתפס עם סכין נוטפת בדם בידה גוהרת מעל המשרתת שלה, אי אפשר לעשות לה דבר. לא יכול להיפתח הליך פלילי בבריטניה שכותרתו "המלכה נגד המלכה". אבל האבות המייסדים הסתייגו מהמלוכה הבריטית וודאי לא רצו לראות במשרת הנשיא המשך שלה.

יש באמריקה פרשנים שסולדים מנשיאות טראמפ, אך תופסים אותה גם באופן סלחני משהו. הם סבורים שהנשיא אינו באמת עבריין מודע לעצמו, אלא פשוט בעל מנטליות של ילד, שאינה מאפשרת לו להבין מה מותר לו ומה אסור לו. הפרעות האישיות שלו הן כאלו שמונעות ממנו להבין את מגבלות התפקיד. הפרעות הקשב שלו מונעות ממנו להקשיב לעצות נבונות וליישמן. לגישתם יש הליך חוקתי אחר שניתן לנקוט נגד טראמפ, שלא במישור התביעתי. התיקון ה-25 לחוקה מאפשר לסגן הנשיא ולחצי משרי הקבינט להכריז שהנשיא אינו כשיר לתפקידו וכך להביא להחלפתו. ברם, יישומו של תיקון זה על טראמפ מעורר קושי גדול. אם התנהגותו המופרעת הייתה תולדה של הדרדרות קוגניטיבית לא צפויה שהחלה אחרי בחירתו, היה קייס חזק ומשכנע מאוד בעד שימוש בתיקון כדי להוציאו מהבית הלבן. אבל טראמפ המכהן הוא בדיוק אותו טראמפ חסר עכבות ותחכום שאותו ראו הבוחרים בקמפיין הבחירות. לאור זאת שימוש בתיקון ה-25 יהיה אקט מאוד לא דמוקרטי, עד כדי ערעור האמון בשיטה האמריקנית. מצד שני, אולי כן ניתן לטעון שנשיא שחש צורך לחשוף סודות מדינה קריטיים בעת שיחה עם מדינאים זרים, אכן אינו כשיר. יועצים של טראמפ צוטטו בעיתונות כאומרים שאין טעם להזהיר את טראמפ מה לא להגיד, שכן בשל בעיות הקשב שלו, סביר להניח שאזהרה כזו דווקא תגדיל הסיכוי שיפלוט את מה שהוזהר שלא להוציא מפיו.

כיוון שטראמפ הוא בעל יכולת להגיב למציאות המשתנה ולא מנותק ושקוע בשיטיון, יישום התיקון יעורר קשיים חוקתיים עצומים. טראמפ בוודאי יפטר באופן מיידי כל שר בקבינט כשתגיע אליו השמועה שהוא שוקל לתמוך בהשעייתו, ואז תעלה השאלה אם הפיטורים תקפים והשעיית הנשיא אינה תקפה, או שהשעיית הנשיא תקפה והפיטורים אינם תקפים. החוקה מאפשרת לקונגרס להקים גוף משלו שיחליט בנושא ההדחה על רקע רפואי, אבל זהו הליך שמעולם לא יושם. מלבד זאת התיקון אינו מאפשר להיפטר מטראמפ אלא רק להעביר סמכויות בפועל למייק פנס, כדרך שאולמרט כיהן כממלא מקום בתחילת זמן האשפוז של אריק שרון. טראמפ ימשיך לשאת בתואר הנשיא ואפילו יוכל מפעם לפעם לאלץ את הקונגרס להתכנס שוב כדי לבחון האם הוא עדיין לא כשיר. בקיצור – בלגן קטסטרופלי שישתק את העולם החופשי.

בשלב הזה טראמפ יכול עדיין להציל את נשיאותו, פשוט על ידי כך שיפסיק לעשות שטויות. אולם אם יבחר בנתיב הרע, הוא עלול להציב אתגרים מסוכנים לחוקה האמריקנית ומרתקים לצופים מבחוץ.