הכלכלן השמאלני שאוהב את טראמפ

אסף צימרינג כתב בבלוגו בזלזול על כלכלת הפלאים של דונאלד טראמפ, כאילו היא רק ממשיכה מגמות של ימי אובמה. אותה צמיחה, אותה עליה בשיעור התעסוקה. אבל זו הצגה מטעה לדעתי. אין שום חוק טבע שגורס שצמיחה וירידה באבטלה ימשיכו לעד, ובפרט כששיעור האבטלה מגיעה לטריטוריות שנחשבו בעבר פשוט בלתי אפשריות כמו בימי טראמפ. אין שום דבר רגיל בכך שדברים ממשיכים כרגיל. להיפך. העשור האחרון הוא עשור יוצא מהכלל וחסר תקדים בכך שלא נרשם בו מיתון.

הצגה משקפת יותר של פני הדברים נעשתה דווקא בידי כלכלן שמאלני בשם ביל מיטשל, מאוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה. מיטשל הוא איש MMT והוא יודע להעריך את העובדה שטראמפ הוא נשיא MMT מובהק, כלומר מאמין בהדפסת כסף חסרת חשבון ומייחס אפס חשיבות לגרעונות תקציביים.

המורשת של טראמפ היא שהוא הורס את המפלגה הרפובליקנית. הוא הורס את הרעיון שגרעונות תקציביים הם רעים ושחייבת להיות תקרה לחוב. תיאוריות שהחוב מביא קטסטרופה הן בדרכן החוצה.

אין זה דבר של מה בכך שכלכלן MMT, המזוהה לרוב עם הצד השמאלי של המפה, מרוצה כל כך מטראמפ, וייתכן שכלכלני MMT אף לא מסוגלים להעריך את מלוא גדולתו של טראמפ כנשיא כלכלי, משום שהם שוגים ולא מייחסים חשיבות לשיעור הריבית. האמת היא שריבית נמוכה היא חשובה מאוד, וטראמפ, שכנדל"ניסט מבין זאת היטב, מטיל אימה על אנשי הפדרל ריזרב שמקשה עליהם להעלות את הריבית. אם בעבר הפד נאלץ להתמודד עם לחץ מצד המפלגה הרפובליקנית להעלות ריביות, היום ההיפך הוא הנכון.

אין זה אומר שהדפסת כסף חסרת חשבון היא משנה נכונה לכל עת. מרגרט תאצ'ר נקטה בגישה ההפוכה, הקפדה על ריביות גבוהות, מה שכונה סאדו-מוניטריזם והושיע את בריטניה בשנות השמונים. אלו היו זמנים אחרים שהתאימו להם צעדים אחרים. לפני הגלובליזציה, לפני האוטומציה, לפני היחלשות הגידול הדמוגרפי ולפני ההיפטרות מעריצות ועדי העובדים.

אפשר למצוא דמיון בין ההערצה הרפובליקנית לדונלד טראמפ, מגדיל הגרעונות, לבין הערצת הליכודניקים לנתניהו, מי שחותר להסדרה עם החמאס. לכאורה שני המנהיגים שומטים את  הבסיסים האידיאולוגיים הגדולים לתנועתם, אבל אנשים יודעים להעריך הצלחה ולגמד את חשיבות הויתורים האידיאולוגיים שנלקחו בדרך אליה. אף אחד לא היה מוקסם מטהרנות אידיאולוגית שסופה מפלה.

דונאלד מזמין אתכם לשוק

דונאלד טראמפ שובר מדי יום שיאים חדשים של חוסר יציבות, נבערות וגסות רוח. רק עתה היה מבזק על כך שהחיש את סילוק שר ההגנה שלו. במהרה בטח יגדפו כמו שגידף את שר החוץ הקודם, רקס טילרסון.

אולי בכך, במלחמת הסחר עם סין, בממשל המושבת וסתם במצב רוח רע יש לתלות את הנפילות החדות בשווקים. אבל אני רוצה להציע נקודת מבט הפוכה. יש דווקא מקום לאופטימיות בשוק המניות. המכפיל על הרווחים הצפויים ל-2018 נעשה סביר מאוד ואפילו זול – אזור ה-15. אין בועה וכנראה גם לא הייתה. העובדה שהמניות זולות כשלעצמה היא ברכה. כפי שהסברתי בפוסט אחר, חלק גדול מהתשואה ארוכת הטווח מגיע מקניית מניות עצמית וזו עובדת היטב כשהשוק זול.

וברמת המקרו אירעה התרחשות מכוננת. לאורך שנות אובמה היה ברור שהמפלגה הדמוקרטית תומכת בריביות נמוכות ואילו הרפובליקנים מתנגדים ומאמינים בדולר חזק. אבל עתה הרפובליקנים מכרו את נשמתם לדונלד טראמפ, ואילו טראמפ בוטה בדרישתו לקבל מנגיד הבנק שלו ריביות נמוכות כפי שאף נשיא לפניו לא העז להיות. עד כדי איום בפיטוריו. בטווח הארוך, הטווח ההיסטורי, נראה שקטן משמעותית הסיכוי שהמפלגה הרפובליקנית תשים מקלות בגלגליה של מדיניות מוניטרית מקלה. שוק המניות זקוק לריביות נמוכות כאוויר לנשימה והעובדה שחצי מהפוליטיקאים באמריקה שוכנעו בחשיבותן היא ברכה. טראמפ יכול להתגאות במורשת הזו: הנחלת חשיבות הריבית הנמוכה למפלגתו, מורשת שיכולה להצטרף לרשימה הקצרה אך הלא לגמרי ריקה של ההישגים שלו.

גם זו לטובה (בקושי רב)

אחרי בחירות אמצע הקדנציה טראמפ מרשה לעצמו להיות מי שתמיד רצה להיות, נטול עניין בבעלי ברית במרחב המזרח התיכון. החלטתו לסגת מסוריה וכנראה גם מאפגניסטן הותירה בהלם את בכירי הרפובליקנים והביאה להתפטרות שר ההגנה מאטיס.

זו קריאת השכמה למעריציו של טראמפ בארץ, מגיא בכור ועד אחרון הכותבים בפורומים של רוטר. אין לו עניין לכהן כמשיח בן יוסף. החלטתו מסכנת את ישראל ועדיין אינו ממצמץ.

הנזק לאמריקה ולתפקידה בעולם הוא עצום וארוך טווח. היא מאבדת אמינות כבעלת ברית. גם אם היא ידידותית תחת נשיא אחד, איש אינו ערב לכך שיחליפו בהמשך נשיא אחר לגמרי בסגנונו. רק שוטה ישים בה מבטחו. פוטין קיבל בונוס נאה לכאורה על הקמפיין הנסתר שניהל למען בחירת טראמפ.

על הרע בצעדי טראמפ כבר נכתב בכל מקום ועוד ייכתב. אין מה לחדש. שווה לנסות לגרד בכוח אלמנטים חיוביים ולו רק כדי להתעודד ערב השנה האזרחית החדשה ממצב העולם.

אז מה חיובי? צעדי טראמפ אולי יתרמו לחזרת הברית בין המפלגה הדמוקרטית לישראל. הדמוקרטים יקבלו הזדמנות להיות יותר פרו ישראלים מטראמפ וגם יוכלו להתלכד סביב התנגדותם לבדלנות כאנטגוניזם לטראמפ. מה שיריבי עושה הוא ההיפך ממה שאני רוצה לעשות. זה אותו היגיון שהפך תמיכה בישראל לעיקר אמונה רפובליקני אחרי שהנשיא אובמה שנוא נפשם של הרפובליקנים התבלט בקרירותו לישראל.

גם ישראל עצמה קיבלה קריאת השכמה ואולי תחדל מלכרכר סביב טראמפ. התנהגות שלא הוסיפה לה כבוד בעיני רבים מאוהדיה.

במישור בניית הכוח הצבאי, לקח לדורות שאין להסתמך על אמריקה יביא לגידול בתקציבי הביטחון בעולם. טראמפ כל הזמן מטיף לאירופה להוציא יותר על צבא. במעשיו הנוכחיים הוא מספק לה תמריצים רבי עוצמה לעשות כך. תמריצים שיכולים לעמוד אפילו כשיעזוב את משרתו, כי סכנת שובו של הטראמפיזם תישמר. אנו יודעים איזו מדינה מרוויחה יפה כשתעשיותיה הביטחוניות מקבלות הזמנות חדשות. ובכלל לא יזיק לאירופים לצאת קצת מתחושת השאננות והפינוק.

גם לנו לא יזיק לזכור שאי אפשר לקבל החלטות אסטרטגיות מסוכנות מתוך הנחה שאמריקה תמיד תהיה שם עבורנו.

ולסיום צריך להגיד שבאופן פרדוקסלי כל הגדלה של ספקטרום האפשרויות שעומדות בפני נשיא אמריקני, מעצימה את ההרתעה האמריקנית. טראמפ הוא בלתי צפוי בעליל. האיראנים כבר היום מבינים זאת ואינם ממהרים לנטוש את הסכם הגרעין. צעדיו האחרונים לכאורה מחזקים מאוד את אירן וזה מזעזע. אך הם גם ממחישים לה ולכל שחקן אזורי אחר שטראמפ משוגע וגחמתי ואין טעם לנסות לחזות את התנהגותו. מכיוון שטראמפ במהותו הוא גם בדלן אך גם כוחני וחסר מעצורים – יש לכך גם ערך הרתעתי חיובי. בפרט אם צעדיו האחרונים יתבררו במהרה כאסון בשטח כפי שכולם צופים, ייתכן שבתגובה הוא יחתור להבליט יותר הצד הכוחני שלו במדיניות החוץ.

שחמט עם הפרסים

מוקדם עדיין לסכם ובכל אופן צריך לומר שהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם אירן נראית לעת עתה הצלחה מסחררת. התקשורת המיינסטרימית מתקשה לפרגן לו על כך כפי שהיא אינה מסוגלת להחמיא לו על הכלכלה הלוהטת. אבל זו האמת.

זה היה מהלך מסוכן מאוד ועל כן לא האמנתי שטראמפ באמת יעז לנקוט בו. הוא העז.

אירן יכולה הייתה לסגת מהסכם הגרעין כנקמה, אבל אז הייתה מאבדת את אירופה ואפילו הסינים והרוסים היו בבעיה. אף שכנראה לא טראמפ ולא אירופה מכוונים לכך, נראה שהם משחקים עם אירן משחק משולב. האחד הוא החוקר הרע. השני הוא החוקר הטוב וביחד הם מביכים את אירן.

האופציה הטובה ביותר לפני ארה"ב היא הגעה להסדרה מקיפה עם אירן שתקפיא את התמיכה בטרור ואת תוכנית הטילים ובראש ובראשונה תאריך את הסכם הגרעין שכרגע מאפשר לאירן נתיב קל לפצצה עתידית. בתמורה ארה"ב תבטל כל מגבלה מעל אירן ותפתח את המדינה לזרם השקעות זרות שלו היא זקוקה באופן נואש.

אם טראמפ יגיע להסדר כזה, והוא שב ומצהיר שהוא פתוח לכך, הוא יותקף מימין על כך שפספס הזדמנות להחלפת משטר, אך זו אשליה: אין נתיב ריאלי להחלפת משטר האייתולות.

המהלך של טראמפ חשף אמת שעד עתה לא הייתה ברורה וידועה – ארה"ב כשהיא נחושה מסוגלת לבדה למוטט את כלכלת אירן. גם אם האירופים ינסו לסייע, אף תאגיד גדול לא יבחר בכלכלת אירן על פני כלכלת ארה"ב הגדולה ממנה פי חמישים.

אמת זו תצטרך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי אירן כשיתוו את האסטרגיה רבת השנים של ארצם. האידיאולוגיה האיראנית הנוכחית מבססת עצמה על התנגדות אבל אל מול כוחה של ארה"ב התנגדות היא עקרה. ארה"ב לא מפסידה כלום מהסנקציות על אירן ואילו אירן מפסידה הכול. נואשותה רק גוררת אותה למעשי איוולת כלכליים כמו הגבלת המסחר במט"ח או סבסוד חקלאות בזבזנית במים.

טראמפ הראה גם שאירן אינה צפון קוריאה מבחינה קריטית: העם האירני אינו קונפורמיסטי וצייתן. הוא ישתולל אל מול הרעה בתנאי חייו בזעקות "מוות לדיקטטור" ו"מוות לחיזבאללה". גם לא רואים התלכדות מול האויב האמריקני. השנאה לדיקטטורה האיסלמית גדולה מההזדהות הפטריוטית. מי שמקשיב לדברי הצמרת האירנית בימים האחרונים מזהה נימת התנצלות שלה בפני עמה על כך שקלעה אותו לעימות מטורף כזה עם מעצמת העל היחידה.

גילוי נוסף מפתיע לטובה הוא שבסיוע סעודיה ושגשוג סקטור הנפט האמריקני עצמו אפשר לעמוד בהשפעות של הוצאת אירן מהשוק על מחיר הנפט.

במהלך של טראמפ היה סיכון אבל עתה סביר להניח שהוא יהפוך לנורמה שתחייב ממשלים רפובליקניים בעתיד, אפילו כאלו שיהיו פחות נועזים מממשל טראמפ. אפילו הדמוקרטים יהססו להחזיר לאירן את כל הטובות מבלי שתיתן משהו. אירן אולי מצייתת להסכם הגרעין אך מצפצפת על החלטות בינלאומיות אחרות.

אין זה דבר רגיל שמנהיג מקבל החלטה נועזת בניגוד לדעת המומחים ובסופו של דבר מתברר שהיא הייתה חכמה ומחושבת ביותר, וטראמפ ראוי לקבל על כך את כל הקרדיט.

אסטרטגיית התקף הזעם

כיצד יש להבין את התנהגות ממשל טראמפ שפותח במלחמת סחר עם העולם כולו? (אפילו איתנו!)

מדובר באקט שמחבל בכלכלה ומאיים על הישגו הגדול ביותר של טראמפ – השגשוג הכלכלי באמריקה. אם כולם היו יודעים שמכסי המגן יהיו לנצח, לפחות היה בכך עידוד להשקעה בייצור באמריקה. ייתכן שהאמריקנים בכללותם היו משלמים יותר על מוצרים, אבל ציבור גדול שתומך בטראמפ במקומות עניים ווייט טרשיים היה נהנה מתוספת מקומות עבודה בענף הייצור.

אלא שברור לכול שמכסי המגן נועדו לביטול. אם בידי טראמפ עצמו במסגרת הסכמה שתושג לבסוף או כשיחטוף רגליים קרות. אם בידי הממשל הבא. בנסיבות אלו הם רק מייקרים את החיים באמריקה, מהווים תוספת מס ונטולי השפעה מיטיבה גדולה על הייצור באמריקה. אף אחד לא ילך להוציא מיליונים על מפעלים חדשים שיתבססו על ההנחה שהמכסים יימשכו כשברור שהם לא. משקיעים צריכים יציבות.

אולי יש להבין את התנהלות ממשל טראמפ בנושא זה כהחלטה אסטרטגית לביים התקף זעם על ניצולה של אמריקה בידי ארצות אחרות שמתייחסות אליה כפראיירית. בראש ובראשונה סין.

מי שמוכן להפגין זעם ממושך משלם על כך מחיר. אבל זהו בדיוק העניין – אין דבר מרתיע יותר מהנכונות להוציא לעצמך עין כדי להוציא ליריבך שתיים. התנהגותו של ממשל טראמפ מאותתת לכולם שזה החומר הזועם ממנו הוא עשוי. זעם יוצר הרתעה ובפרט כשהזועם הוא הבריון החזק בשכונה. גם לפסגת נאט"ו היום נראה שטראמפ הגיע באותה רוח.

טראמפ לא לעולם יהיה נשיא ארה"ב, והשאלה הגדולה שאיננו יודעים את התשובה עליה היא כיצד תיתפס תקופתו בדיעבד – כהוכחה שאין לנצל את אמריקה כי מתישהו יעלה שם משוגע שידע לגבות מחיר על כך או לחילופין כהוכחה שאל לאמריקה להתריס נגד כאלו שמנצלים אותה כי דבר זה יהרוס את הנשיא שיעשה כך.

קוריאה מקווה, הדמוקרטים לא

מה למדנו מהפסגה ההיסטורית בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה? לא הרבה למדנו על עתיד חצי האי הקוריאני. ייתכן שנפתח מהלך היסטורי משנה כול, ממש כמו ביקור סאדאת בירושלים, וייתכן שהדברים יסתיים בלא כלום. מי יודע מה מתבשל במוחו של מנהיג צפון קוריאה הצעיר והמסתורי – בסופו של דבר כל מנהיג רוצה שארצו תשגשג, וצפון קוריאה יכולה להשיג המון על ידי ויתור על הגרעין. מצד שני, הגרעין מיטיב עם כושר ההרתעה של המשטר ומהווה כשלעצמו את הסיבה לרצון העולם לפייס את הצפון קוריאנים. אני חושב שבכל אופן יש סיכוי מה שצפון קוריאה תוותר על הגרעין לאור העובדה שגם בלעדיו ארה"ב או דרום קוריאה לעולם לא יפלשו אליה. יש לה יכולת הרתעה קונבנציונלית עצומה. הסתכלות שקולה בתמריצים מראה שבמבט הגיוני וקר לחלוטין שווה לקוריאנים לוותר על הנשק הגרעיני או לפחות להתחיל בהליך התפרקות ממנו, איטי ורב שנים. אחרי הכול זו מדינה שבה לחיילים יש תולעים בבטן כי חומר הדשן הזמין העיקרי הוא צואה אנושית. ישנם גם המקרה הסיני והויאטנמי שיכולים לנבא טוב לכלכלת הצפון וגם לצמרת השלטון – יש תקדים למדינות מזרח אסייתיות קומוניסטיות קנאיות שנפתחו לקפיטליזם מבלי להקריב את שלטון המפלגה.

מותר לקוות בזהירות, אבל האמת שאין עדיין עדויות מכריעות לניצחון התקווה. הרבה למדנו על הפסיכולוגיה הפוליטית האנושית. פרשנים מימין היללו את טראמפ ואת פריצת הדרך. פרשנים משמאל הביעו חשדנות  וסקפטיות. והרי הכול היה הפוך לגמרי אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים. הימין היה מגדפו על חולשתו והשמאל היה מהללו על פריצת הדרך.

אפשר ללמד סניגוריה על הצד הימני. אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים כמו טראמפ ואומר את אותם משפטים, הוא היה חוטף על כך ביקורת ארסית ומשתלחת מהימין, אבל זו לא הייתה נובעת רק מצביעות מושלמת. מערכת התמריצים שאובמה יצר לאויביו שונה מזו של טראמפ. יש הבדל בין אדם כמו טראמפ שמגיע עם גזרים גדולים ושמנים שהוא מנפנף בהם בהתלהבות ילדותית, אבל מתרמילו מבצבץ גם מקל, לבין אובמה. כאשר מנהיג נותן תחושה שהרפתקנות צבאית מעוררת בו סלידה וגועל, תחושות שקרנו מאובמה, רדיפת השלום שלו נתפסת בצדק כתבוסתנות ופחדנות.

טראמפ, לעומת זאת, הרי לא באמת ויתר על שום דבר. הוא עדיין נתפס כמי שמסוגל להוביל את ארה"ב לעימות צבאי אם יתברר לו שקים ג'ונג און מתעתע בו. ארה"ב נשארת חזקה עשרת מונים מצפון קוריאה, שום חבל סודטים לא הוקרב ואף מחבל לא הוחזר לשטח מגלותו בתוניסיה. בניגוד למה שקרה בהסדר של אובמה עם אירן, ארה"ב לא צפויה להשלים אחרי הסדר עם המשך פעילות עוינת של צפון קוריאה נגדה ונגד בעלות בריתה. הפשעים הקיצוניים בחומרתם שמבוצעים בצפון קוריאה נגד זכויות האדם אמנם יימשכו ככל הנראה בכל סוג של הסדר, אבל אף אחד לא יוצא למלחמה למען זכויות אדם ולו רק בגלל חוסר הטעם שבכך – המלחמה מטבעה מהווה בעצמה פגיעה אנושה, לפחות בטווח הקצר, במיליוני חפים מפשע.

על השמאל קשה יותר ללמד סניגוריה. טראמפ וסגנונו הגס והילדותי מעוררים לעג, אבל האם נכונותו לשבת ולדבר אינה אמורה להיות עדיפה מבחינת שוחרי השלום מאשר חרחורי המלחמה קודם לכן? והאם הנשיאים המיושבים בדעתם שקדמו לטראמפ יצאו מהזירה הצפון קוריאנית עם איזשהו הישג? הסגנון הטראמפי הולם כמו כפפה ליד את סגנונה של צפון קוריאה עצמה. אולי שני הברנשים הקשוחים של הזירה הבינלאומית יצליחו למצוא שפה משותפת?

האליטה התקשורתית שונאת כל כך את טראמפ שרבים בה אינם מסוגלים לתת לו שום סוג של קרדיט (צריך לציין פה בישראל את שלי יחימוביץ' ואלדד יניב שדווקא פרגנו לטראמפ ביושר בטוויטר ובפייסבוק). אבל מזווית רציונלית ומתוחכמת, למודת תורת המשחקים, אי אפשר להתעלם מכך שלהיותו של טראמפ בלתי צפוי יש יתרונות גדולים בהתמודדות עם ישויות אויב. הוא מכניס חוסר ודאות וסיכון לזירה וכך מחייב את כולם לצמצם את הסיכונים שהם עצמם לוקחים אם אינם רוצים להגיע לעימות איתו. אם טראמפ היה מוביל איזו ישות בינונית בכוחה, התנהלותו הייתה סכנה עצומה לשלום העולם מאחר שהייתה מעוררת תסיסה ובלגן. אבל הוא מוביל את מעצמת העל שאף גורם אינו באמת רוצה ללכת איתה ראש בראש. כשהבריון של השכונה צועד בראש מורם, כל הנמושות מסתתרות. כל התנהלות לא אורתודוקסית של טראמפ – העברת השגרירות לירושלים, קריעת ההסכם עם איראן, קטטות מילוליות עם ראש ממשלת קנדה – אולי מעוררת שאלות בפני עצמה, אבל משרתת היטב את דימויו הפרוע, ולדימוי הזה יש כוח עצום בהשכנת שקט.

אבל לא במהרה נשמע מהתקשורת האמריקנית הלל לאסטרטגיה הטראמפית. לשמאל האמריקני יש את התמריצים שלו. בחירות אמצע הקדנציה מתקרבות, וככל שהסיפור הצפון קוריאני ייתפס כפלופ של טראמפ, ייגדל הסיכוי שהדמוקרטים יוכלו לחזק אחיזה בקונגרס האמריקני וכך לפעול למען מהגרים לא חוקיים ולמען תקציבי רווחה ונגד שופטים שמרנים ואיסורים על הפלות.

שובו של המרשמלו

אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה הוא ניסוי המרשמלו. הוא הולך בערך כך: הצע לילד בן 4.5 לקבל לאלתר ממתק מרשמלו (או ממתק אחר שלטעמו של הילד) או לקבל שני ממתקים אם יהיה מוכן להמתין עוד כמה דקות. הילדים שיסכימו להמתין יתבררו, עם חלוף השנים, כילדים הרבה יותר מצליחים בחיים.

הרבה ניסויים בפסיכולוגיה לא עמדו באתגר השחזור. אבל ממאמר שפורסם ממש לאחרונה התברר שניסוי המרשמלו עמד בו לא רע. כן, ילדים שהצליחו להתאפק בדרך למרשמלו קיבלו ציונים טובים יותר במבחנים גם בגיל 15. כן, האפקט השתחזר גם אם הוא נבדק על ילדים לאמהות שלא גמרו קולג' (הניסוי המקורי בוצע בפעוטון באוניברסיטת סטנפורד, כך שהילדים המשתתפים בו היו כנראה בנים ובנות להורים משכילים מאוד).

מצד שני, השחזור הראה את מגבלות האפקט. ראשית, הקשר בין זמן ההמתנה לבין ציונים בעתיד היה משמעותי אבל פחות דרמטי ממה שהוצג במחקרים קודמים. שנית, הקשר בין זמן ההמתנה למדדים של התנהגות בעייתית בגיל 15 לא בוסס במחקר. כישלון מפתיע ומעורר שאלות.

הדבר החשוב ביותר שניתן להסיק מהשחזור הוא שזמן ההמתנה למרשמלו משקף בעיקר משהו מהאייקיו של הילד. גם נטיה לאימפולסיביות, אבל בעיקר אייקיו. כמו בכל מבחן שקשור לאייקיו אפשר היה למצוא בתוצאות את ההיררכיות הרגילות. ילדים לאמהות בוגרות קולג' היו מסוגלים להמתין למרשמלו יותר מילדים לאמהות שלא בגרו קולג' ובאופן דומה מאוד ילדים לאמהות שבעצמן השיגו תוצאות טובות במבחני אינטליגנציה המתינו יותר מילדים לאמהות שהשיגו בהם תוצאות גרועות. ילדים לבנים המתינו יותר מילדים היספנים וילדים היספנים המתינו יותר מילדים שחורים – הישגיהם של ילדים שחורים במבחן זה היו נמוכים באופן בולט. ילדים למשפחות עשירות המתינו יותר מילדים למשפחות עניות. בנות הצליחו קצת יותר מבנים.

נראה שמבחן המרשמלו מגלה לנו משהו על אינטליגנציה וקצת על אימפולסיביות. כאן צריך לזכור שגם אינטליגנציה עצמה היא בעלת אפקט מוגבל בחייו של הפרט. כבר התנ"ך ידע להגיד שלא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר. היכולת להסיק מאינטליגנציה של אדם בודד על הכנסתו או על עושרו או על מעמדו היא מוגבלת. נשוב כאן לעובדה הבלתי נתפסת שהחיים הפוליטיים חגים סביבה בשנה וחצי האחרונות: דונאלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית. כמה שניות היה ממתין דונאלד הצעיר לפני שהיה חוטף את המרשמלו? אירוע שקרה בשבוע שעבר נתן לנו אומדן כלשהו – הדונאלד לא היה מסוגל להמתין בשבוע שעבר אפילו את השעה הנדרשת עד לפרסום הרשמי על ההישגים (היפים באמת) של שוק התעסוקה האמריקני בתקופת נשיאותו. לחרדת אוצרי הנתונים הממשלתיים הוא צייץ רמיזה למידע בטרם עת והקפיץ את השווקים.

הצחקתם את שר ההיסטוריה

סביב אירועי יום העצמאות השבעים למדינת ישראל עקבתי אחרי אתרי האינטרנט והפורומים החרדיים. החברה החרדית עוברת מידה של ישראליזציה. בעצם היא חוזרת באיטיות לחרדיות של שנות החמישים והשישים, שבהן לפחות חלק מהרבנים החרדים חיו תחת הלם השואה ונס הקמת המדינה, לחרדים הייתה זיקה לישראליות, ועבודה ושירות בצבא לא היו מילים גסות מבחינתם.  כל זה היה לפני שהגיע מהפך 77', אז מנחם בגין נתן לחרדים צ'ק פתוח להסתגרות ולבדלנות.

בהתמודדות החרדית עם הקמת המדינה אפשר לראות אלמנט של תדהמה. החשיבה הדתית הפנאטית היא מערכת מסודרת להבנת העולם והתנהלותו, עם הגיון פנימי שמסוגל לכאורה להסביר כל דבר. פתאום היא נתקלת באירוניה הבלתי נתפסת של המציאות, של דרכו הגחמתית של שר ההיסטוריה, אם קיים כזה והרי לדעת החרדים קיים גם קיים.

מה קרה בעצם לפני שבעים שנה? דווקא חילונים וכופרים, בועלי נידות ואוכלי שרצים, הצליחו להביא לנס של שיבת ציון וכך בעצם הצילו גם את היהדות הדתית, כי ארץ ישראל היא מוקד לימוד התורה במידה שלא היה לה אח ורע מעולם. אירוניות שכאלו הן לאו דווקא דבר כל כך חריג בהיסטוריה היהודית. למשל הורדוס המלך הרצחני, השנוא כל כך על תלמידי החכמים, היה זה שהרחיב את בית המקדש ובתוכו הכותל המערבי, שריד המקדש המקודש עד ימינו. אבל החרדים בני זמננו צרי אופקים מכדי להתמודד עם אירוניה מטריפה שכזו מבחינתם ומדחיקים אותה בדרכים כאלו או אחרות.

ובמעבר חד, בן אלפי קילומטרים לתרבות ולשפה שונות לגמרי – תופעה דומה מתרחשת מול עינינו בחצי האי קוריאה. דונלד טראמפ, האנלפבית הבור, כותב הציוצים הילדותיים על מנהיג צפון קוריאה הנמוך והשמן, הוא זה שפתאום מצטייר כמדינאי הדגול שיכול להביא לפירוק צפון קוריאה מגרעין ואולי אף לשילובה ההדרגתי במשפחת האומות. הדרך עדיין רחוקה, ובכל אופן צליל פעמוני ההיסטוריה מתחיל להישמע באופק גם אם בנימה חרישית ומהוססת תחילה. הפרשנים אנשי השמאל, אלו שמתעבים את טראמפ ושחגגו את דירוגו המגוחך לאחרונה כגרוע בנשיאי ארצות הברית, למשל חמי שלו בעיתון הארץ, אינם יודעים את נפשם. ממש כמו חרדים שרואים את בן גוריון שנפשו בכלל הייתה מסורה לבודהיזם, מקים מחדש את מלכות ישראל.

כי זו המציאות – היא אינה מתנהגת לפי הציפיות מראש, ואם יש חוקיות שעל פיה נשלטת ההיסטוריה, הרי היא האירוניה. אובמה יביא שלום? טראמפ יביא מלחמה? לפעמים אנשי השלום מביאים שלום ולפעמים מביאים אותו אנשי המלחמה, ולא נדע זאת עד הישורת האחרונה ואולי אחריה. החוקיות שבאתם איתה מהבית מצחיקה את שר ההיסטוריה.

חשיבותה של רצינות

ניצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות היה האירוע המגוחך ביותר שחווינו בימי חיינו. עיניהם של הרבה אנשים נותרו מאז כואבות וגרויות מרוב שפשופים, לוודא שזו המציאות ולא חלום. אבל כנראה שאנו בתוך המציאות, כי על אף האירוע הקומי החד פעמי – בחירת טראמפ, הדברים המרכזיים שקרו מאז מראים את חשיבותה של הרצינות. שני אירועים כאלו קרו רק הלילה. הסתיים בכישלון המאמץ להחליף את אובמה קר, מאמץ שהתבסס על שקרים והצהרות סרק על כישלון אובמה קר וניסה להותיר את ארה"ב כמדינה המפותחת היחידה שלא דואגת לאזרחיה החולים. הרפובליקנים לא הרימו ידיים לגמרי ועתה חותרים לביטול אובמה קר ללא החלפתו, אך נראה שהסיכוי לכך נמוך. 

בחזית אחרת נאלץ הנשיא טראמפ לאשרר את הסכם הגרעין עם אירן. גם כאן דיבורי רהב חסרי אחריות על ביטול ההסכם מצאו דרכם לפח האשפה. זה לא שהסכם הגרעין עם אירן הוא מושלם. רחוק מזה. הוא מציב סכנה לעולם בעתיד הרחוק אבל לא כל כך רחוק. ברם, ברור שבעת הזו אין כל דרך לבטלו במציאות הבינלאומית, וכל הבטחה אחרת הייתה שקר. יאמר לזכותו של ראש הממשלה נתניהו שלא שם יהבו באפיק חסר תקווה זה.

על אבסורד שהוא קוהרנטי ועל קוהרנטיות שהיא אבסורד

מגזין האינטרנט האמריקני הליברלי ווקס לעג למאמר שפרסמו בכירי ממשל טראמפ ובו הכתירו את יעדי ממשלם כהגנה על ערכים אמריקניים כמו חופש דת ושוויון לנשים. חופש דת? טראמפ הבטיח שלא יתן לאף מוסלמי להיכנס לארצות הברית, וגם אם נסוג בו מההבטחה במלואה הוא מנסה ואף מצליח ליישמה חלקית בדרכים אחרות. שוויון לנשים? טראמפ הוקלט בהתבטאויות שוביניסטיות מבחילות. 

זהו אבסורד שאדם כמו טראמפ עם כל האינסטינקטים הגסים והלא דמוקרטיים שלו יהיה זה שינהל מאבק בשם ערכי המערב הליברליים. אבל זהו אבסורד אפשרי, שמוביל לתוצאה קוהרנטית. נטייתו של טראמפ לראות את העולם בצורה של "אנחנו מול הם" מאפשרת לו להגן על ערכי המערב מבלי ליפול במכשולים הבלתי אפשריים שמציבה התקינות הפוליטית.

ההיפך הוא יותר בעייתי. יש מי שמבטא את ערכי המערב בכנות ובהגינות, כמו למשל עמנואל מקרון או אנגלה מרקל, אך מאפשר בשמם הגירה המונית של המונים מתרבויות שבהן ערכי המערב נתעבים ושיעור הפריון גבוה. זו קוהרנטיות שמביאה לתוצאה אבסורדית. 

האם חופש הדת וזכויות הנשים יקרים לעמנואל מקרון יותר מאשר לדונאלד טראמפ? אין ספק. אבל האם יש באמת חופש דת היום בצרפת? יהודי צרפת מרגישים מאוימים במולדתם ואנו למעשה נמצאים בתקופה רבת שנים שבה מתנהל, אמנם באיטיות רבה, גירוש היהודים מצרפת. שלא כמו כל הגירושים האחרים בהיסטוריה, הוא אינו ביוזמת המדינה, אבל הוא תוצאת לוואי של מדיניות ההגירה שהיא מאפשרת. 

והאם זכויות האישה בגרמניה ויכולתה להסתובב חופשי בחוצות הערים לא ספגו מכה קשה מאז אירועי חגיגות סוף השנה שבהם הוטרדו נשים באופן המוני בידי מהגרים?

ההיסטוריה הפתיעה אותנו הרבה פעמים לטובה מאז קץ מלחמת העולם השנייה, אבל על פניו התסריט שבו ההגירה ההולכת וגוברת לאירופה מערערת יותר ויותר את תחושת הביטחון של יהודיה ונשיה – נשמע התרחיש הסביר. הליברלים במערב קרובים לנקודה שבה יצטרכו להחליט האם הם מנסים לשמור על ערכיהם כקוהרנטיים, כולל האמונה בשוויון אוניברסלי וגבולות פתוחים, וכך מסתכנים בתוצאה אבסורדית. בעוד שדווקא עולם הערכים הגס והאבסורדי של הנמסיס שלהם טראמפ יכול להוביל לתוצאה קוהרנטית.