עדו מרוז היה בעשור החולף אחד מטובי הכותבים על השקעות בשפה העברית. לצערי הפסיק לעדכן את בלוגו בשנה האחרונה. אבל אני עדיין עוקב אחרי הטוויטר שלו, והוא מפנה לעתים קרובות לקישורים על המפנה העולמי הגדול בשימוש באנרגיה שמתרחש מול עינינו: הפחם ננטש לטובת האנרגיות המתחדשות. טורבינות רוח מוקמות, פאנלים סולריים מוזלים עוד ועוד ואילו השימוש בפחם בדעיכה מתמדת. המערב נוטש אותו, ואפילו סין מפסיקה להסתמך עליו כבסיס לצמיחה. באחד הציוצים שהפנה אליהם מוזכרים המספרים הבאים שלא יאמנו: ב-2012 הפחם היה בסיס ל-40% מצריכת האנרגיה הבריטית. ב-2013 ירד השיעור ל-37%. באפריל 2017 עמד כבר על 2%.
התחליף העיקרי המיידי לפחם הוא הגז הטבעי, שיש לו יתרון גדול: הוא פחות מזהם, אבל גם הוא מבוסס על מאובנים. קיים דיון ער בשאלה עד כמה המעבר לגז טבעי יפחית פליטת גזי חממה, ונראה שהתשובה היא באזור ה-20%. זה לא מספיק טוב. עם זאת, פריצות הדרך המרשימות ברתימת השמש והרוח להפקת אנרגיה מעידות שבעתיד הן יהיו אלו שיספקו את רוב תצרוכת האנרגיה של האנושות.
טראמפ אולי יכול לחבל משמעותית בהתפשטות המכונית החשמלית על ידי ביטול סובסידיית המס בערך של 7,500 דולר שניתנת לכל קונה מכונית כזו, אבל גם לפי החוקים הקיימים, סובסידיה זו צפויה להתפוגג במהרה, ובכל מקרה מפעלי הסוללות הגדולים שצפויים להוזיל מאוד את מחיר הרכב החשמלי ימשיכו להיבנות. יש לציין שרוב הסיכויים שהמכונית החשמלית בגרסתה העכשווית לא תעלה או תוריד הרבה בנושא ההתחממות הגלובאלית. בטווח הארוך התפשטות הרכב ללא נהג יכולה להתבסס על הצפת הערים במוניות אוטומטיות חשמליות קטנות ולא מזהמות. ברם, עד אז וכל עוד משקי בית קונים רכב לא אוטונומי משלהם שמיועד לכל סוגי הנסיעות, סביר להניח שהם ימשיכו להעדיף רכב מבוסס דלק בשל מחיר הסוללה, מחשש לחרדת טווח ולאור הסרבול שבזמני טעינה ארוכים. על כל פנים, גם פיתוח כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית לא יעמוד במקום ותימשך ההתייעלות שלהם בצריכת דלק. אפילו אם יצרניות הרכב יניחו שארה"ב תישלט בידי טראמפ לנצח, והקונגרס והמדינות יעמדו לצידו, יש להם עוד מדינות בעולם לטרוח למענן.
הרכבת יצאה אפוא מהתחנה, והיא מונעת באנרגיה מתחדשת או לפחות פחות מזהמת מאי פעם. החלטתו של דונלד טראמפ לזנוח את הסכם פריז לא תעלה או תוריד כל כך הרבה. גם יש להתבונן על מערכת התמריצים שעומדת בפני תאגידים ולא נראה שהשינוי בה כה משמעותי. ראשית, תאגידים המקבלים החלטות השקעה צריכים לשקול שיקולים שמעבר לשנים בודדות, ונשיאותו הקפריזית של טראמפ רק מעוררת את התחושה שגדולים הסיכויים שיחליפו בקדנציה הבאה נשיא שיהווה לו תמונת מראה. יתרה מכך הסקרים מעידים שכבר בקונגרס הבא שיבחר ב-2018 יהיה לדמוקרטים הרבה יותר כוח למנוע חקיקה שלא תתחשב באיכות הסביבה. כבר היום ספק אם הסנאט הרפובליקני יאשר ביטול המוני של סובסידיות לאנרגיות מתחדשות. בנוסף, בראש תאגידים עומדים מטבע הדברים אנשים השייכים לאליטה, ולאליטות אין פקפוקים לגבי התחממות כדור הארץ. טראמפ מעורר כל כך הרבה סלידה וזלזול בקרב בני האליטות שהחלטותיו מועילות רק להתלכדותם כנגדו. כך למשל מיט רומני, לא בדיוק פוליטיקאי ליברל, התריע בטוויטר נגד ההחלטה לזנוח את הסכם פריז. בארצות הברית גם ישנו כוח גדול למדינות, וקליפורניה וניו יורק כבר הודיעו שיפעלו ביתר שאת להקטנת פליטות גזי חממה. אפילו טקסס מתגאה בכך שהרוח מספקת רבע מהחשמל שלה בחורף.
ארה"ב של טראמפ מספקת למעצמות אחרות כמו סין הזדמנות ייחודית: להתריס נגדה בכך שיהיו טובות ממנה. סין הודיעה שמחויבותה להסכם פריז עומדת בעינה, ואלו אינן מילים ריקות. סין משקיעה מאמץ עצום באנרגיות מתחדשות ובהקמת פרויקטים של תחבורה ציבורית בערים הגדולות שלה. יותר משמטרידה את הסינים הסכנה העתידית הרחוקה של התחממות הפלנטה, מטריד אותם זיהום האוויר המיידי והמוחשי שהם חשים ומקשה על הנשימה. צמיחה מבוססת פחם אינה קוסמת להם עוד.
הדרך הטובה ביותר שבה נשיא אמריקני יכול להועיל במאבק נגד ההתחממות הגלובאלית היא על ידי נקיטת צעדים להעלאת מחיר הנפט. לכל השאר כבר ידאג השוק הפרטי. טראמפ בגישתו המתנגדת לרגולציה לא צפוי להיות נשיא מועיל מבחינה זו. אבל גם אובמה לא היה. בתקופתו הפראקינג שגשג. לפעמים נשיאים משרתים את המטרה באופן בלתי צפוי. החלטתו של ניקסון לתמוך בישראל בזמן מלחמת יום כיפור הביאה לאמברגו הנפט של מדינות ערב וחוללה גלי הדף עצומים שתרמו להתייעלות השימוש באנרגיה לאורך דורות. פה בארץ למשל החקיקה שמחייבת הקמת דודי שמש היא תולדה של משבר הנפט הגדול ההוא. טראמפ יכול אולי לחולל תוצאה דומה אם יהיה מעורב בעימות עם איראן שישתק את תנועת מיכליות הנפט במפרץ הפרסי. אבל גם בלי הפתעות כאלו מכיוונו, כדור הארץ ישרוד את הקדנציה שלו.
