Archive for the ‘דה מרקר’ Category

האם דה מרקר מתחרפן?

3 באוקטובר 2013

נראה שדה מרקר עובר תהליך של התחרפנות מסוימת. אפשר לראות זאת בשנאת העשירים שנושבת מהמאמרים של איתן אבריאל, מההתמכרות של גיא רולניק למדד הפריון שהוא פיקציה סטטיסטית מטופשת, ועכשיו במאמר רדיקלי שמפורסם ככותרת ראשית ודורש לתקן את מערכת הכסף מהיסוד, להפסיק לתת לבנקים לשלוט בהנפקת החובות.

הבעיה היסודית שהמאמר מצביע עליה היא אכן בעיה, אבל היא ניתנת לפתרון בצורה הרבה פחות רדיקלית והרבה יותר פשוטה מהאלטרנטיבה שמוצעת לה במאמר.

אם נוצר מצב שבו יש יותר מדי חובות במשק והדבר גורר מיתון, פשוט צריך סובלנות גדולה יותר לגירעון ממשלתי ולהפחתות מס, בהתאם לאסכולה הקיינסיאנית שהיא במיינסטרים של הכלכלה.

בעקבות הגדלת הגרעון והפחתות המס, המגזר הפרטי יקבל יותר כסף מהממשלה ולכן יהיו לו פחות חובות. לממשלה אמנם יהיו יותר חובות, אבל מאחר שהחובות נקובים במטבע שהממשלה יוצרת בעצמה ברצונה השרירותי , החובות האלו לא מסכנים אותה בחדלות פירעון ובעצם לא מהווים שום איום. הרי תמיד יהיה ביכולתה להדפיס עוד כסף לפרוע את החוב.

אם אכן דה מרקר היה מקדם סובלנות גדולה יותר לגרעונות ממשלתיים ולהפחתות מס, בתקופה שבה הריבית נמוכה מדי והמגזר הפרטי שקוע בחובות, זה היה נפלא. למרבה הצער ההיפך הוא נכון – הרי היו אלו כתבי דה מרקר שציינו את הגירעון הנוראי כאות לכישלון של ממשלת נתניהו ושל מדיניות הורדת המסים שלה. בעוד שהגרעון הזה היה הישג גדול, לא כישלון. והפחתתו בידי לפיד – טעות איומה.

למה נביאי הזעם מתעסקים במדדים פיקטיביים במקום בדברים אמיתיים?

13 בספטמבר 2013

יש בני אדם שנהנים מאוד לתאר כמה המצב נוראי, כמה רבים החטאים שעושה החברה ואילו אסונות עתידים ליפול עליה בגין כך.   "יש אדם רואה הכול באפלה קודרת", כפי שכתב אלתרמן. נביאי זעם שכאלו היו קיימים בעמנו מימים ימימה ופועלם אף הונצח בתנ"ך.

בתחום הכלכלי רבים נביאי הזעם. אתר האינטרנט של גלובס אוהב תמיד להקדיש כותרת ראשית לפסיכי כזה או אחר שחוזה לבורסות העולם קריסה כלכלית שתבוא בשבוע הבא או בחודש שלאחריו.

אין לי התנגדות לנביאי זעם כלכליים בעולם ובארצנו, אם הם אומרים דברי טעם. בארצנו בפרט, יש הרבה על מה לזעום, על מחירי הנדל"ן שהורגים את הצעירים, על הביורוקרטיה החונקת, על מכסי היבוא הגבוהים,  על התחבורה הציבורית האיומה (אם כי הולכת ונבנית פה בעשור האחרון תשתית רכבות מפוארת), על הטפילות של סקטורים מסוימים (אם כי חל שיפור גדול בנושא בעשור האחרון), על המיסוי העצום והפופוליזם שכל הזמן דוחק רק להעלותו.  אמנם הזעם הזה לא יכול להסוות את העובדה שכלכלת ישראל מתפקדת מעולה בסך הכול, אבל אם נטייתו הנפשית של מישהו היא להתמקד רק בדברים מעוררי הזעם, זו זכותו.

מה שלעתים מעצבן בנביאי זעם כלכליים הוא לא הזעם, אלא הפנייתו לכיוונים לא רלוונטיים. הרבה פעמים הם מתמקדים במדדים כלכליים שנשמעים רע, אך אין מאחוריהם באמת שום דבר, כשבוחנים אותם לעומק, במקום להתמקד בדברים פשוטים ואמיתיים.  למשל, מי שמנבא שחורות ליפן על סמך החובות שלה, מדבר שטות לדעתי, אבל מי שמנבא לה שחורות בשל שיעור הילודה האפסי, אולי מדבר לעניין (אם כי גם על כך אפשר להתווכח).  מי שמנבא שחורות לישראל על סמך הגרעון הנורא (שבינתיים נעלם בשל תרגיל של הלמ"ס), מקשקש. מי שמנבא לה רעות בשל הגרעין האיראני, אובדן תמיכת ארה"ב שנעשית יותר ויותר היספנית או הילודה הערבית והחרדית – אולי מדבר לעניין (אם כי אני מאמין שהפסימיים יתבדו).

גרעון הוא לא המדד הפיקטיבי היחיד שמשתמשים בו להוקעת כלכלת ישראל. יש מדד אחר שחביב על גיא רולניק, עורך דה מרקר, ואחד מבכירי נביאי הזעם הכלכליים בארצנו – הפריון. הפריון לעובד בישראל נמוך, הוא טוען, וזה שורש כל רע. אבל כשמסתכלים על האופן שבו מחשבים פריון, קשה הרבה יותר להתרשם שבאמת זהו מדד שמלמד את מה שנטען.

כיצד מחשבים פריון? לוקחים את התמ"ג ומחלקים אותו בשעות העבודה, ומקבלים את הפריון לשעת עבודה.  מה קורה במדינה כמו ישראל, שבה מקובל לעבוד המון שעות? התמ"ג בישראל אומנם גבוה יותר מזה של האיחוד האירופי, אבל בגלל החלוקה במספר רב של שעות עבודה, מתקבל שהפריון נמוך.  קשה ללמוד מכך – האם העובדה שעובדים הרבה שעות בישראל מסמלת שהתפוקה הכלכלית באמת נמוכה וצריך לעבוד המון שעות כדי לפצות על כך? ואולי זה רק עניין תרבותי? האם אנחנו אמורים ללמוד כלכלה ממדינות אירופה שבהן סוגרים את הבאסטות מוקדם? הרי תמיד דווקא מביאים את העצלנות האירופאית כהוכחה לניוון של היבשת.

ואם אנחנו נחושים להעלות את הפריון, מה ההשלכות המעשיות – אולי AM PM צריכה לסגור בלילות, לגרום לקופאיה לעבוד פחות שעות וכך להגדיל את הפריון במשק? אולי נכפה שבע שעות עבודה מקסימליות, בפרט במגזר ההייטק, כמו שהיה רוצה הרצל שהציע שבדגל מדינת היהודים יהיו שבעה כוכבים זהובים לסמל שבע שעות עבודה?   כל אלו רעיונות שיכולים לשפר את הפריון במשק. אבל לא עליהם חושב רולניק.  הוא משתמש במדד הפריון באופן נאיבי כאינדיקציה מדויקת לתפוקה של העובד הישראלי בהשוואה לעמיתיו בעולם.  כך הוא הופך להיות עוד אחד מנביאי הזעם שמעדיפים לדקלם מדדים מספריים לא רלוונטיים במקום לדבר על דברים אמיתיים.

הדמגוגיה של גיא רולניק (או: למה הוא רוצה לסגור את AM PM)

16 במרץ 2013

גיא רולניק כתב טור שבו הוא מפרט על המצב המזעזע של פריון העבודה בישראל

http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.1965671

ואכן הסטטיסטיקה לא משקרת – המצב של ישראל בטבלה המשורטטת שם עגום מאוד, או שמא הסטטיסטיקה כן משקרת?

היא משקרת. פריון עבודה לא נמדד על ידי אלפי מודדים חרוצים שבוחנים בקפידה את איכותו של כל תוצר שעובד ישראלי הנפיק, אלא על ידי חלוקה פשוטה של התמ"ג במספר שעות העבודה. בישראל, מסיבה שאינה ברורה לי כל צרכה, עובדים הרבה יותר מאשר ברוב הארצות המפותחות. דבר זה מעוות לרעה, באופן מלאכותי, את הפריון, שהרי ברור שהגדלת המכנה, מספר שעות העבודה, מקטינה את התוצאה.

ברור שהדרך הקלה ביותר לשפר את הפריון היא להקטין את מספר שעות העבודה בישראל. הרי אם נוריד את שעות הלילה המתות של קופאיות AM PM, ברור שהתמ"ג שיוצרת החנות יקטן רק בשיעור מועט, ואילו מספר שעות העבודה שלהן יקטן במידה דרמטית. כך, הרפורמה שמציע נפתלי בנט, חופש ביום ראשון, יכולה לשפר פלאים את הפריון, באמצעות הקטנת שעות העבודה, אבל האם באמת היא תגרום שיפור דרמטי בהתנהלותו של המשק הישראלי?  ספק רב.

מה שבטוח, לבעיית הפריון, שמתבטאת בעיקר במספר רב של שעות העבודה, יש קשר מועט ביותר לחוסר תחרותיות כפי שמלין רולניק. למעשה, שעות ארוכות של עבודה יכולות להעיד ההיפך הגמור – על מאמץ מוגבר ואינטנסיבי שנעשה במקומות עבודה בישראל. ולכן הקשר שמותח רולניק בין הפריון לבין חוסר התחרותיות בישראל הוא מגמתי ומפוקפק.  רולניק אולי מפחד להיות בנאלי, אבל במקום להתמקד בפרמטר סטטיסטי מפוקפק, מוטב לו להלין על הדברים הרעים שכל אחד יכול לשים לב אליהם בכלכלת ישראל – היצע הדירות הנמוך, הטפילות של סקטורים מסוימים, הבורסה הגוססת, תשתיות התחבורה הציבורית האיומות וכן הלאה.