Archive for the ‘ברק אובמה’ Category

שבע השנים הטובות

20 בינואר 2016

התאריך היום, 20 בינואר, חותם שבע שנים בכהונתו של הנשיא אובמה ופותח את השנה האחרונה שלו בתפקיד. שבע השנים שבהן הנהיג אובמה את ארצות הברית היו שנים טובות לאמריקה. כבר מניתי בעבר את שלל הישגיו – מהתאוששות הכלכלה ורפורמת הבריאות ועד הוצאת ארצו ממלחמות שווא. כשאובמה נכנס לתפקידו כולם ניבאו קריסה לדולר ועתה הוא שוב המטבע החזק בעולם. לאחרונה כשפורקה תשתית הגרעין האירנית נוסף לממשל אובמה עוד הישג עצום במדיניות החוץ, גם אם רק בעתיד נדע לאמוד אותו בראייה ארוכת טווח. הסכנות שעלולות להופיע מכיוון אירן עוד חמש עשרה שנה לא יכולות לגמד כליל את הפלא שבצנטריפוגות המפורקות ובליבת הכור באראק המוצאת מכלל שימוש.

במובן מסוים שאובמה בוודאי לא התכוון לו, ניתן לומר שהוא גורף עוד הצלחה. השנאה אליו הוציאה לגמרי את המפלגה הרפובליקנית, היריבה האידיאולוגית שלו, משיווי המשקל והיא עלולה עוד לקרוס לתוך עצמה. הרפובליקנים היו צריכים לשנן את המשפט שאומר שלשנוא זה להעניש את עצמך על מעשיהם של אחרים. במקום זאת הם נתנו לשנאתם להוליך אותם למחוזות הטירוף שבהם דונלד טראמפ וטד קרוז הפכו לגיבוריהם.

מי שרוצה למצוא תירוץ לשנוא את אובמה יכול למצוא כזה. תמיד אפשר להיטפל לאיזה משפט לא מוצלח שפלט, לאיזה סכסוך בן עשרות דורות במזרח התיכון שניצת מחדש בתקופתו, לאיזו תקנה בלתי מוצלחת שכלולה בביטוח הבריאות שלו.

מי שרוצה להסתכל על הדברים לאמיתם, צריך להיצמד לכלל הזהב של הסתכלות רציונלית ומדעית על המציאות – חפשו את קבוצת הביקורת. אובמה אינו הנשיא היחיד בהיסטוריה של ארה"ב ואינו המנהיג היחיד בעולם המערבי. אפשר לראות מנהיגים אחרים כקבוצת הביקורת ולבחון עד כמה אובמה תפקד לטובה ביחס אליהם. קחו את הנשיא הקודם בוש שסיבך ארצו במלחמה הרסנית שהשיגה את ההיפך הגמור ממה שייחל לו. קחו את אנגלה מרקל, בעלת דימוי חזק ונחוש. היחצ"נים שלה עשו עבודה טובה יותר מאלו של אובמה. אבל אילו החלטות שגויות ורעות קיבלה בשני המשברים ההיסטוריים שנקלעו לפתחה – משבר האירו ומשבר הפליטים. קחו את שינזו אבה, ראש ממשלת יפן, דווקא מנהיג גדול של ארצו. אבל הוא לא הצליח להניע רפורמות שיזניקו את כלכלת יפן באותה מידה שבה הצליח בכך אובמה בארה"ב. קחו את דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה. הדבר הגדול שאולי יתרחש בזמנו, יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, יקרה בעל כורחו בעלילה שבה הוא גיבור משנה כמעט טרגי. קחו את פרנסואה הולנד ראש ממשלת צרפת שניתב את הסוציאליזם שלו למקום שבו המיט סכנה חריפה על כלכלת ארצו, מה שאובמה מעולם לא עשה.

המורשת של אובמה ביחס לקפיטליזם מול סוציאליזם ראויה לתשומת לב מחודשת לאור העימות בין הילארי קלינטון לברני סאנדרס. קלינטון מציגה עצמה כממשיכת דרכו של אובמה וזוכה לתמיכה עצומה בקרב השחורים וההיספנים מעריצי הנשיא. זאת דווקא בעוד הלבנים הדמוקרטים מוכנים להצביע לסאנדרס, הרדיקלי מקלינטון. באופן אירוני לאור הצורה הקיצונית שבה ציירו אותו מתנגדיו, אובמה מייצג עתה את מה שיוצג בזמן המשבר הכלכלי הגדול הקודם בידי המשנה הקיינסיאנית או נשיאותו של פרנקלין רוזוולט – את הנכונות לשמור על לבו של הקפיטליזם תוך כדי עריכת תיקונים, מבלי לחתור למהפכה חברתית מוחלטת שתזרע הרבה יותר הרס מתועלת. חזון אובמה המאומץ עתה בידי קלינטון מאפשר לשמור על המורשת הייחודית של ארה"ב כמדינה קפיטליסטית ולא כחיקוי של דנמרק או צרפת, ואפילו קונה לחזון הזה תמיכה בקרב המיעוטים.

מודעות פרסומת

אובמה ונתניהו – התאומים הסיאמיים

17 בספטמבר 2015

יש שני מנהיגים בעולם שאני מאוד מעריך – נשיא ארה"ב ברק אובמה, וראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו. להתייחס לשניהם בחיוב זו עמדה נדירה. מי שמחבב את האחד בדרך כלל מתעב את השני. שניהם מייצגים השקפות עולם קוטביות, האחד אהוד בעיני הליברלים בארצו ובעולם, והשני הוא גיבור של שמרנים. האחד נערץ על ידי שלדון אדלסון, ואת השני שלדון לא סובל. ההבדל נראה עצום עד שאתה מסתכל על התנהלותם בפועל, מעבר לסיסמאות שטחיות שמושכות את לב ההמונים אך הן לצנינים בעיני הציבור שמוכן להעמיק, ומגלה שאלו הם פשוט תאומים סיאמיים, שאפילו בן קרסון המנתח הדגול היה מתקשה להפריד ביניהם.

הישגו הגדול ביותר של הנשיא אובמה הוא רפורמת הבריאות. בנושא זה נראה שנתניהו נמצא שמאלה מאובמה. אובמה הביא רפורמת בריאות שמבוססת על קיום חברות ביטוח פרטיות, בעוד שנתניהו עמד כראש ממשלה (ועד לאחרונה גם כשר בריאות) לחלוטין מאחורי השיטה שבה מתנהלת מערכת הבריאות הישראלית – קופות חולים ציבוריות שאינן פועלות למטרות רווח. עם זאת סביר להניח שאם הנסיבות האמריקניות היו מאפשרות זאת, אובמה היה נוקט עמדה דומה לזו של נתניהו, ולפיכך אפשר להעריך שעמדותיהם בנושא זהות לחלוטין.

אובמה העלה במידה מתונה את המסים על העשירים ועל רווחי ההון. הוא תומך בפומבי בהורדת הגרעון, אך רואה זאת כמשימה לטווח הארוך ולא כאובססיה שמצדיקה הקרבת תוכניות חברתיות כאן ועכשיו. נתניהו נוהג בצורה זהה ממש – היה מוכן להעלאה מתונה בגרעון, על אף מחויבות פומבית למדיניות תקציבית זהירה. בתקופתו הועלה המס על רווחי הון והונהג מס עשירים (מס יסף).  גם אובמה וגם נתניהו פעלו להעלאת שכר המינימום במדינותיהם. בתחום המדיניות המוניטרית שניהם נקטו בגישה אחת המראה כמה קשה יהיה לבן קרסון להצליח להפריד ביניהם – הם מינו את סטנלי פישר לבנק המרכזי (נתניהו כנגיד, אובמה כסגן נגיד).

אולי הדמיון גדול ביניהם במיוחד בזירה המדינית – בטחונית. שניהם סולדים מהרפתקנות צבאית שתסבך אותם במזרח התיכון הקורס לתוך עצמו. שניהם דיברו על קיומה של אופציה צבאית מול אירן, אך לבסוף העדיפו לא להשתמש בה. אובמה חתם לבסוף על הסכם עם האירנים. נתניהו לא יכול היה לחתום על הסכם עם חמינאי. חמינאי לא רוצה לדבר איתו. אבל באופן מאוד דומה העדיף להגיע להסכמות שקטות עם אויב מר, מאשר להסתבך איתו במלחמה ממושכת – כך עשה עם שלטון החמאס בעזה.  נתניהו היה מוכן להחליף שבויים עם הטרור האיסלמי הקיצוני בעסקת גלעד שליט, ואובמה נקט בגישה דומה לגבי החייל האמריקני השבוי בו ברגדל.

בתחום החברתי שניהם מחזיקים בעמדות ליברליות. אובמה ידוע בכך, וגם נתניהו מדבר בנאומיו על זכויות נשים וגייז, אמנם בדרך כלל כדי לנגח את האיסלאם הקיצוני העוין לקבוצות האלו. שניהם לא עשו כל כך הרבה בעצמם כדי לקדם נושאים ליברליים, אלא הסתמכו על בית המשפט העליון של מדינתם. אובמה דאג לשמור על נטייתו הליברלית של בית המשפט על ידי מינוי שופטים המחזיקים בדעות ליברליות. נתניהו אינו ממנה ישירות שופטים, על פי השיטה הישראלית, אך וידא שכל יוזמה שעלתה בכנסת לשינויים דרמטיים במעמד בית המשפט תיקטע באיבה.

שני מנהיגים הגיעו מנקודות מוצא כל כך שונות: האחד קצין קרבי ואח של גיבור מלחמה, בן של היסטוריון רואה שחורות שהושפע מערכי השמרנות האמריקנית. השני בן של מהגר מקניה שחי את קיפוח העולם השלישי. איך יכול להיות שהם נוקטים מדיניות כה זהה? כדי להסביר זאת אולי צריך לגייס את משפטו המפורסם של טולסטוי בתחילת "אנה קרנינה" ולערוך עליו פרפרזה – כל המנהיגים הטובים דומים. כל המנהיגים הגרועים, גרועים בדרכם שלהם.

אובמה במזרח התיכון

28 במרץ 2015

אנחנו חיים בזמנים דרמטיים מאוד בהיסטוריה של המזרח התיכון. אל מלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה ובעירק התווספה עכשיו מערכה חדשה: בתימן החלו מדינות האיסלם הסוני בראשות סעודיה לתקוף את הכוחות השיעיים הנתמכים בידי אירן. גיא בכור רואה את האירועים, אולי בהפרזה הססגונית האופיינית לו, כראשיתה של מלחמת מאה שנה בין הסונים לשיעים, ולדעתו אל לישראל לנקוט עמדה במלחמה זאת.

ברם נראה שדווקא ממשל אובמה נוקט עמדה ברורה והיא פרו שיעית. בעירק הוא מסייע לכוחות השיעים הנלחמים בדעאש ובסוריה הוא זנח את תביעתו שאסד יטוש את הזירה. החשוב ביותר, בלוזאן שבשוויץ הוא רוקם הסכם עם אירן שיסיר מעליה את הסנקציות ויכלול ויתורים רבים בסוגיית הגרעין. כל זה קורה בעוד מנהיגה העליון של אירן חמינאי מעודד את ההמונים לקרוא "מוות לאמריקה".

מה פשר התנהגותו של אובמה? גם חורשי תיאוריות הקשר המשוכנעים שאובמה נאמן לחינוכו המוסלמי יתקשו להסביר מדוע הוא מצדד דווקא בצד השיעי. הוא הרי גדל באינדונזיה שהיא ארץ מוסלמית סונית.
את ההסבר לגישתו של אובמה יש למצוא במקום אחר. אובמה שונה מאוד בהתייחסותו למזרח התיכון מקודמו ג'ורג' בוש. בעוד בוש העדיף מעורבות פעילה כפי שהתגלמה במלחמה בעירק, אובמה מעדיף בדלנות. הנחת המזרח התיכון לנפשו. לבדלנות יכולים להיות שני מניעים שונים בתכלית. הבדלנות מהסוג הראשון שאפיינה את ההתנגדות לכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה ושמייצג עד היום הסנטור ראנד פול במפלגה הרפובליקנית נובעת מהעדפת ארה"ב והאינטרסים שלה ומחוסר עניין בעמים אחרים ומצוקותיהם. הבדלנות מהסוג השני המאפיינת את אובמה מקורה אחר, כמעט הפוך. היא נובעת מסלידה עמוקה מחוסר שוויון ובעיקר מתחושת אשמה על כל ביטוי אקטיבי של חוסר שוויון. כמו באג'נדת הפנים שלו המנסה להפחית חוסר שוויון על ידי מיסוי עשירים והנהגת ביטוח בריאות לכול, כך גם באג'נדת החוץ סולד אובמה מביטויים של חוסר שוויון. מצב שבו מדינה מערבית כמו ארה"ב תכפה בכוח הזרוע את ערכיה על אומות אחרות מהעולם השלישי יבטא חוסר שוויון ואימפריאליזם גס. אובמה אינו נלהב להגיע לכך וגם מפקפק באפקטיביות של הדבר.  אלא שכאן אובמה בבעיה כי בסופו של דבר, בניגוד ללחישות שונאיו, אובמה הוא פטריוט אמריקני ומחויב לשלומה של ארה"ב. אינטרסים אמריקניים חיוניים ומובהקים נמצאים על הכף שאם יינטשו יתחולל תוהו ובוהו – מניעת הפצת נשק גרעיני וכימי וכן מניעת התפשטותו של ארגון טרור כמו דאעש שאינו בוחל בהשמדת עם ויש לו שלוחות במדינות המערב. לפיכך אובמה מנסה למצוא דרך לא כוחנית שתאפשר לו לשמור על האינטרסים האמריקניים. גם במקרה של הנשק הגרעיני והכימי וגם במקרה של דאעש מאמין אובמה שהצד השיעי הוא זה שמסוגל לספק לו את הפתרון הלא כוחני או הפחות כוחני. בהסדרים עם אירן וסוריה ניתן יהיה להיפטר מהנשק הגרעיני והכימי שבידיהן ללא מלחמה ובסיוע אירן והחיזבאללה ניתן יהיה למגר את דאאש ללא כוחות קרקע אמריקניים. בסוגיות הגורליות של המזרח התיכון יש אם כך דווקא לצד השיעי את הסחורה שאובמה מעוניין בה – הפיתרון הפחות כוחני, ולפיכך אין פלא שאחריו הוא מחזר.
אבל לחתירה העקבית אחר הפיתרון הפחות כוחני יש מחיר – מצד אחד, ארצות הברית מאבדת מכוח ההרתעה שלה ומתרחקת מבעלות בריתה שמאבדות אמון בה. מצד שני, ניתן להשתמש בחששה מעימות כדי לסחוט אותה ולהוציא ממנה ויתורים מפליגים. האם לאור זאת אובמה הוא צ'מברליין בן זמננו? ואולי גישתו הזהירה והלא כוחנית תתברר כמפוכחת וכרואה למרחוק? ימים יגידו.

אובמה – אחד מנשיאיה הגדולים של ארה"ב

23 בדצמבר 2014

נתוני הצמיחה החדשים שמגיעים מארה"ב הם מרשימים מאוד. ארה"ב צמחה בקצב שנתי של 5%. שווקי המניות כבר הקדימו לנבא את הצמיחה המרשימה, והם מצויים בשיא מפואר.

זו הזדמנות לעמוד על העוול שנעשה לברק אובמה שצויר כנשיא חלש אך למעשה צבר שורה של הישגים היסטוריים – הוא הנשיא שהוציא את חייליו ממלחמות חסרות תועלות במזרח התיכון, הנהיג לראשונה ביטוח בריאות להמונים בארה"ב וגיבה את הבנק הפדרלי בהדפסות הכסף שלו, גיבוי שהביא להתאוששות הנוכחית. לשם השוואה, מיט רומני, יריבו ב-2012, הודיע שבכוונתו להיפטר מבן ברננקי אם ייבחר.

זה נכון שנשיאות תלויה הרבה במזל – מחקר הראה פעם שנשיא ארה"ב מפסיד בבחירות אחרי שנת בצורת, כאילו הוא היה האחראי להוריד הגשמים. מזלו של אובמה לא תמיד שפר עליו. המזרח התיכון התפורר בתקופתו, בתקופתו הצטברו נסיבות שהביאו את פוטין לפלוש לאוקראינה. אפילו כשאתר תוכנית ביטוח הבריאות קרס, האשימו אותו בכך. אבל תמיד תגובותיו היו סבירות.

בחזית הפנים התרחק אובמה מהקנאות שכפו הפונדמנטליסטים על ארה"ב בנושאים כמו הפלות, זכויות גייז, מחקר תאי גזע ועוד.  בחזית החוץ היטיב לעשות לאחרונה כשהתנער ממדיניות האיוולת נגד קובה.

אנחנו כישראלים חייבים תודה לאובמה גם על ההתאוששות העולמית, אבל גם על כך שאירן אינה גרעינית עדיין וגם על כך שעל אף סלידתו ממדיניות ההתנחלויות של ממשלת נתניהו, בכל אופן שמר על קשרים סבירים וחיוביים עם ישראל. אובמה גם נמנע מלגבות הקמה חד צדדית של מדינה פלסטינית, אף שמבחינת המקום שבו לבו נמצא, בוודאי חש שזו החלטה ששמה אותו בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

תמיד האשימו את אובמה בהקרנת חולשה במדיניות החוץ. זו הייתה האשמה מוגזמת, אך היא שיקפה באמת את התחושה בעולם. אבל עכשיו כשפוטין איבד שליטה על מחיר הנפט, ואזרחי רוסיה עתידים לגלות שכוחניותו לא הביאה אותם לשום מקום טוב, משתנה גם התחושה הזו וניתנת לנו ההזדמנות להעריך את אובמה כפי שהוא באמת – נשיא דגול.