גילאי המזל

הלמ"ס פרסמה את לוח התמותה של ישראל, כלומר את הדו"ח שמראה את סיכויי התמותה של אדם בכל גיל. הלוח מבוסס על השנים 2016-2020 ולכן מכיל באופן חלקי את אפקט הקורונה.

מעניין אותי לבחון בלוח כזה באיזה גיל אדם ייחשב כבר לבן מזל, כלומר למי שחי נגד הסיכויים. והתשובה היא: בגיל 88 לאישה יהודיה, בגיל 84 לגבר יהודי, בגיל 84 לאישה ערביה ובגיל 80 לגבר ערבי. כלומר עד גילאים אלו, רוב השנתון צפוי לשרוד. הדבר הפתיע אותי קצת. לא חשבתי על גיל 88 כעל גיל שעד אליו רוב הנשים שורדות. עם זאת, בגילאים אלו ההידרדרות מהירה ולגיל 93 פחות מרבע מהנשים היהודיות יגיעו. כלומר רבע מהתמותה של נשים יהודיות מרוכז בטווח גילאים צר זה.

צריך להגיד שמדובר בעצם בהמצאה סטטיסטית. אין הכוונה שמסתכלים על האנשים שנולדו לפני 80 שנה בארץ ישראל, במזרח אירופה או בהרי האטלס ובוחנים כמה מבני השנתון שלהם נותרו בחיים עד הלום במדינת ישראל. אם היינו עושים כך, היינו מייד קולטים שבני 80 פלוס ששרדו את התקופה ללא אנטיביוטיקה, את השואה, את המלחמות ואת מגפות העבר הם בני מזל גדולים. ברור שיותר מחצי מהשנתון שלהם נעלם מזמן. חלקו כבר בתמותת התינוקות של שנות השלושים והארבעים.

כוונת הלמ"ס היא שבתנאים שמתקיימים כיום במדינת ישראל, הגעה לגילאים 84-88 ליהודים ולגילאים 80-84 לערבים צפויה להיות נחלת רוב האוכלוסיה. תנאים אלו בוודאי לא יישארו אותו דבר ב-88 השנים הקרובות, אבל איננו יודעים איך הם ישתנו עבור רך בן יומו שבקע מבטן האם. כל מה שיש לנו כדי להעריך את עתידנו הוא מה שקורה בהווה, ואת ההווה המספרים של הלמ"ס משקפים.

לא מסוכן פה, להיפך

ביום הזיכרון צפים רגשות צער וכאב על המחיר הכרוך בהקמת מדינת ישראל ובשימורה, מחיר שאנחנו עדיין משלמים גם בתקופת פיגועים זו. את המחיר נושאים בניה ובנותיה של המדינה, אבל בעיקר בניה, שכן אלו המשרתים ביחידות הקרביות בצה"ל הם זכרים. במערכה הצבאית האחרונה שבה צה"ל איבד חיילים רבים, צוק איתן ב-2014, נהרגו 68 חיילים, כולם גברים.

לא מעטים תוהים האם באמת חיים בישראל מצדיקים את הסכנה האיומה לעצמם או לבניהם שילכו לצבא בבוא העת. לאלו יש לסטטיסטיקאים אמת מפתיעה להגיד: ישראל היא אחד המקומות שבו החיים הם הכי פחות מסוכנים לזכרים. תוחלת החיים של הזכר הישראלי היהודי היא הגבוהה ב-OECD פרט לשוויץ. האישה היהודיה בישראל נהנית מתוחלת חיים יפה מאוד, אבל היא לא יכולה להשתבח בנס של הזכרים – תוחלת החיים שלה גבוהה ביחס למדינות ה-OECD, אבל עדיין נמוכה מזו של נשות צרפת, איטליה, יפן וספרד.

מחקר שניסה לפרוט לפרוטות את היתרון של הזכר הישראלי על מקביליו במערב מצא הבדלים לטובתו בתמותה ממחלות לב וכלי דם ומסרטן. אבל גם השפעה של גורמים חיצוניים כמו תאונות, עישון ואלכוהול. היהודי הישראלי נהרג בתאונות דרכים פחות ממקביליו במדינות המפותחות, הוא מעשן פחות ושותה אלכוהול פחות. הקטסטרופה שאלכוהול יכול לגרום ניכרת בתמותת הזכרים ברוסיה ובאוקראינה (בימים אלו לנתוני התמותה שם מצטרף גורם נוסף, למרבה הצער).

מדוע גברים יהודים בישראל מתנהלים בצורה אחראית יותר? אולי כי יש להם יותר ילדים, אולי כי הם מתבגרים מהר יותר ויש להם יותר אחריות, אולי השפעת הדת והמסורת, אולי כי החברה מלוכדת יותר, אולי כי האינטליגנציה המילולית של יהודים גבוהה ואינטליגנציה מילולית קשורה להפנמת חרדות; אולי אפילו כי טקסי יום הזיכרון מזכירים להם שהחיים חשובים ומעניקים להם משמעות. מי יודע. בשורה התחתונה לא מסוכן פה. להיפך.

כלכלת המגפה

תרחיש שייתכן חלילה שמתגשם מול עינינו – מגפה מכה באנושות. המוני אנשים גוססים ומתים. קצב ההידבקות מסחרר והנגיף עובר מארץ לארץ. בהינתן כל הצרות האלו איך הדבר ישפיע על הכלכלה העולמית?

האם הבורסות יקרסו?

בהחלט יהיו ירידות בבורסה ויהיו סקטורים שייפגעו במיוחד, אבל קריסה כוללת כמו בימי המשבר הכלכלי ב-2009 נראית פחות סבירה. מגפות חולפות להן ולמה למישהו למכור מניה בזול אם יש לו כל הסיבות להאמין שבתוך כמה חודשים המגפה תחלוף או שיימצא לה חיסון.
כל זה אם מדובר במגפה מהסוג ששומעים עליו עכשיו בסין – עם שיעור תמותה נמוך (באזור האחוז) וכזו שלוקחת עמה בעיקר את הזקנים והחולים. היא מספיק קשה כדי לשתק את כלכלת העולם, אבל אינה צפויה לחולל נזק ארוך טווח. שונים הדברים כמובן אם מדובר באחוזי תמותה של אבולה. מגפה מדבקת במהירות נוסח אבולה ללא חיסון באופק היא סוף העולם, והמניות היו נסחרות בהתאם. אבל במקרה זה ספק אם הבורסות היו בכלל נפתחות או אפילו אם היה חשמל לטעון את הסמרטפון ולבחון איתו את שערי המניות.

במגפה מהסוג המתון איזה סקטורים ייפגעו במיוחד?

בטח לא סקטור הבריאות.. אבל התיירות העולמית פשוט תושמד. אנשים יסתגרו עם ילדיהם בבית. הקניונים יינעלו על בריח. מי שיוכל לעבוד מרחוק יעשה זאת. עם הקיטון החד בתנועת כלי רכב צריכת הדלק העולמית תרד בחדות ומחיר הנפט ייגע ברצפה. לגבי מחיר הנפט תמיד צריך לזכור שירידה של 5% בצריכה יכולה להוביל לירידה של 90% אחוז במחיר.

האם עסקים מבוססי תיירות יפשטו רגל?

סביר שממשלות לא ירצו להוסיף פאניקה כלכלית לפאניקה הבריאותית ויבטיחו חבילות סיוע לסקטורים שנפגעו.

האם ממשלות יפשטו רגל?

מדינות שלא תלויות במחיר הנפט או בתיירות צפויות לעבור את המשבר ללא בעיות מיוחדות. נכון שהיצוא שלהן יצנח, אבל מן הסתם כך יקרה גם ליבוא. מדינות שתלויות ביצוא נפט עלולות להיות בבעיה קשה כי הן מייצאות את המוצר שהכי יפגע מהמשבר, אבל מייבאות את כל סוגי המוצרים. כך גם לגבי מדינות שכלכלתן מבוססת על תיירות.

האם מתן סיוע לסקטורים שיקרסו לא ירושש ממשלות?

לחד פעמי אין הרבה חשיבות בכלכלה. סיוע חד פעמי לא צפוי לחולל בעיה גדולה. מה עוד שסיוע כזה לא נועד ליצור עושר חדש ולגרום לצריכת משאבים שלא ניתן לעמוד בה אלא לסתום חורים במאזנים כספיים של חברות שיכולות לפשוט רגל אחרת, בפרט חברות תעופה.
עם זאת עבור מדינות מייצאות נפט שמצויות כבר ככה במצוקת מט"ח חמורה (למשל אירן וונצואלה), זה יהיה אתגר.

להיחתם לחיים ארוכים

הלמ"ס פרסמה, לקראת ראש השנה וחתימת השנתון הסטטיסטי 2018, את נתוני תוחלת החיים של הזכר היהודי הישראלי. תוחלת החיים שלו עומדת על 81.7 שנה. זו תוחלת החיים הגבוהה בעולם (כנראה היא בתיקו פחות או יותר עם הנתונים משווייץ ומהונג קונג).

זה נתון חשוב לאור העובדה שישראל ידועה כמדינה שבה גברים מחרפים נפשם במלחמות… ובכן כנראה הסכנה לא כל כך גדולה. אולי אפילו התועלת הבריאותית מהליכוד החברתי שמביא איתו האיום החיצוני גבוהה מהנזק.

מדהים גם השיפור. כל מה שיש לנו היום תרבותית וטכנולוגית היה לנו, פחות או יותר, גם ב-2012. אולי האייפון קצת השתכלל, לא משהו דרמטי. אז כבר יצא אייפון 5. ובכל אופן ב-2012 תוחלת החיים הייתה שנה אחת פחות. נדרשו אינספור דורות של ציביליזציה אנושית כדי להגיע לתוחלת חיים של 80 שנה. נדרשו שבע שנים נטולות אירועים מיוחדים כדי להוסיף לזכר הישראלי עוד שנה אחת שלמה. עידן הפלאות. אין פלא שהחברות שמוכרות ביטוח פנסיוני מצויות במצוקה.

גם תוחלת חיים של אישה יהודיה היא מופלגת, יותר מ-85 שנה, אבל כאן מחבל בממוצע הסטטיסטי המצב בקרב הנשים הערביות שחיות רק עד גיל 82.

יש סוציאליסטים-קומוניסטים שמוכנים להגן על העוני והנחשלות המחפירים בקובה ולהיאחז נואשות בנתון שלפיו תוחלת החיים שם מכובדת ודומה לזו שבארצות הברית.  כך הם מראים שפידל קסטרו בכל אופן הגשים משהו מהתקוות שתלו בו. מעניין אם היו מוכנים להעלות על נס באופן דומה את מצב ערביי ישראל. תוחלת החיים שלהם עולה בהרבה על זו של בני עמם בירדן. הפרש של ארבע עד חמש שנים.

גיורא איילנד מול הסרטן

למי שסרטן הערמונית רלוונטי לו או למשפחתו, ספרו החדש של גיורא איילנד על המחלה הוא מסמך מכונן. זהו המשך לעמדותיו בנושא שנחשפו גם בתוכנית המקור ומקורן בחוויותיו הקשות כחולה.

תמיד החזקתי מאיילנד שאחרי מלחמת לבנון השנייה היה מאלו שדיברו לעניין והבינו היטב את מפת התמריצים (לצד חיים רמון ומאוחר יותר גם נפתלי בנט). מהספר החדש שלו עולה שגם בתחום שונה לגמרי הוא עדיין מדבר לעניין ובאופן מרשים ומיטיב לזהות תמריצים ומשמעותם.

איילנד חושף כיצד רופאים נמנעים לפרט למטופליהם על מכלול הטיפולים האפשריים, חלקם לא חודרניים ולא מסוכנים כמו הטיפולים הרגילים. איילנד עצמו סובל מיסורי תופת מהניתוח שעבר, ואחד המשפטים החזקים שמותיר ספרו במוחו של הקורא הוא שבניגוד לקלישאה, לא הבריאות היא העיקר, אלא העדר הכאב הוא העיקר.

אולי התנהלות האורולוגים הקלוקלת מקורה בעצלנות וחוסר סקרנות ועניין בחידושים. ברם, אפשר להצביע לפחות על שלושה תמריצים מעוותים עיקריים שמוסיפים לכך, לפי ספרו של איילנד.

ראשית, התמריץ הכספי הפשוט והמוכר כל כך. אורולוגים מרוויחים הון עתק על ניתוחי ערמונית ולכן מטבע הדברים הם מושכים לכיוון הניתוח הזה, גם כאשר יש לעתים פתרונות אחרים, בעייתיים פחות. גם קופות החולים מושכות לבדיקות הזולות ביותר ולאו דווקא לאלו המועילות ביותר. שימו לב גם לדבריו של אריה אלדד בנושא.

שנית, התמריץ שנותנות שיטות המדידה. הצלחה של טיפולים בסרטן נמדדת בתוחלת חיים. ניתוח באמת אינו בעייתי מבחינת תוחלת החיים, אבל הוא יכול להיות הרסני מבחינת איכות החיים. הפגיעה בחיי המין והכאבים שאחר כך יכולים להיות משמעותיים. גם איבר המין, החשוב כל כך לדימוי העצמי הגברי, עלול להתקצר ולשנות צורה. תיעוד הניתוחים אינו נשמר דיגיטלית, כפי שהיה צריך להיות. כך הרופא יודע שעל החלטותיו לא תהיה ביקורת, והוא יכול לעשות דברים מהר ומלוכלך באזור של עצבים רגישים הקשורים לחיי המין.

שלישית, רופאים מחפים זה על זה ואינם מעוניינים לגלות האחד את כישלונותיו של השני. זוהי הסיבה, לדברי איילנד, שרק בשוויץ הצליח למצוא רופא שיאתר את אחד ממקורות הכאבים העזים שלו – החדרת נקז שנעשתה ברשלנות. גם האגודה למלחמה בסרטן, ארגון שלרוב אומרים עליו רק מילים טובות, מצטיירת כמשרתת של הממסד האורולוגי.

די מדכא אם כך לקרוא את ספרו של איילנד. סביר להניח שמתישהו כל אחד מאיתנו יהיה נתון לחסדי הרופאים, בתחום זה או בתחום אחר, ובריאותו תהיה כפופה לתמריציהם שאינם תמיד אופטימליים. אבל יש גם כמה דברים מעודדים. קודם כל מעודד לראות כיצד אדם אינטליגנטי שאינו בעל השכלה רפואית מעז לחקור את התחום לעומק ולתת את הזווית הביקורתית שלו. ירבו כמותו. מעודד גם לקרוא על שפע האפשרויות החדשות שנפתחו לאיתור מוקדם של סרטן הערמונית ולטיפול בו ובלי יסורים וסיבוכים.

יש דברים מסוכנים פחות מהגרעון

לעניות דעתי אין שום דבר פחות מסוכן מ"הגרעון הקטסטרופלי" כביכול ששר האוצר כחלון מותיר אחריו. לפחות כך חשבתי עד שראיתי מבזק בישראל היום על קו מתח גבוה שמחולל סרטן בישוב שבו חי הרמטכ"ל ומכניס את התושבים לפאניקה. אז האם חיי הרמטכ"ל ובני ביתו ושכניו בסכנת חיים ממשית ומיידית? ממש לא.

אין סיבה מדעית לחשוב שקרינה חשמלית מסכנת בני אדם בסרטן. מחקרים במעבדה ומחקרים קורלטיביים לא הניבו שום גוף ידע כזה או שהניבו ממצאים קלושים ולא עקביים כפי שצפוי בתחום שבו החוקרים ממש רוצים ומתומרצים למצוא משהו שאינו קיים. גם אין הגיון תיאורטי כלשהו. דנ"א אינו צפוי להשתנות כתוצאה מקרינה כזו.

נראה שהעניין המשמעותי כאן הוא מה שנקרא בפילוסופיה הימי ביניימית "שיתוף השם". משתמשים באותו שם כדי לתאר קרינה נוסח צ'רנוביל וקרינה נוסח קווי מתח גבוה (או מכשירי סלולר). כמו שאותה מילה משמשת לתאר את השיח הפוסט מודרני ואת שיח השדה. אבל אין באמת קשר. ואגב, גם בנזקי קרינה נוסח צ'רנוביל הייתה הגזמה פראית.

אנחנו פה. זה שם.

כשהנשיא לשעבר משה קצב נשאל איזה ספר מונח ליד מיטתו, הוא נקב ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון של חורבן בית שני. עיתון הארץ, בטוב הלב האופייני לכותביו, שם לב לכך שקצב נקב בשם אותו ספר בתשובה לשאלה דומה כבר שנים קודם לכן ותהה כמה זמן יכול הנשיא להקדיש לקריאת אותה יצירה. מאז היו לקצב בעיות קשות בהרבה מהעקיצה הארסית הזו, אבל אני עדיין זוכר אותה ומשתדל בהתאם לגוון את רשימת הספרים הפתוחים ליד מיטתי, או פתוחים דיגיטלית באפליקציית הקינדל. ובכל אופן כמה ספרים פתוחים בה דרך קבע ואיני מסיימם כי הם מלאים באנקדוטות שופעות ובנתונים סטטיסטיים מהסוג ההולם עלעול מתמשך יותר מאשר קריאה רציפה. שלושה מהם, אחד מאת רוברט גורדון ושניים מאת סטיבן פינקר, כבר סיקרתי פה (כאן וכאן וכאן וגם כאן) ועדיין נותר לי מידע לשאוב מהם. אלו ספרים דומים לכאורה – מתארים את הקידמה המדהימה שזכינו לה במאה וחמישים השנים האחרונות (והררי כזכור הרי גורס שקודם לעידן החדש שהחל בערך ב-1870 עדיף כבר היה להיות צייד לקט קדמון). רוחם של הספרים שונה. כשסטיבן פינקר כותב על הקדמה הוא מלא בתקווה שתמשיך להובילנו לעתיד של שלום ושגשוג הצפוי לאנושות. רוברט גורדון לעומת זאת מאמין בכך שהישגי העבר הם סיבה לפסימיות. הצמיחה הכלכלית המדהימה שחווינו בעידן המודרני התבססה על הישגים חד פעמיים מטבעם שאין דרך לשחזרם.

בספרו של גורדון קראתי את הפרק שכתב על עליית תוחלת החיים באמריקה במפנה המאה העשרים וחשבתי שהנקודה העיקרית בו מצדיקה רשומה, גם אם אינה בהכרח חידוש עצום לקורא המשכיל. לפי גורדון השינוי העיקרי שבישר בריאות להמונים היה פשוט למדי: תפסנו מרחק מהפרשות מעיים. אנחנו פה. הקקי שם.

כולנו מודעים לכך שלמכוניות יש פליטות ואלו מזהמות את הפלנטה ובטרם הממיר הקטליטי היו מזהמות מאוד גם את העיר. אבל גם לכלי הרכב של המאה התשע עשרה, עגלות הסוסים, היו הפרשות מהסוג הביולוגי, גללים ושתן בכמויות עצומות. קרה גם שהסוסים עצמם צנחו ומתו ונותרו כך ברחוב לאורך זמן. אנשי העיר היו מוקפים בזוהמה. גללי הסוסים היו מפגע תברואה קשה בפרט כי בסופו של דבר הם עלולים היו להתערבב עם מקורות המים.

בטרם תשתיות צינורות הביוב הושלמו זרמו שאריות הצואה ברחובות והיו כר פורה למגיפות. לקראת תחילת המאה העשרים רוב הניו יורקים היו צריכים לצאת החוצה כדי לעשות את צרכיהם. ערים היו מקומות מזוהמים ביותר. הביוב שבא מהערים נשפך לנהרות ללא כל סינון ומשם היו נשאבים מי שתיה מתוך הנחה שבזרימת הנהר יש כוח טיהור טבעי של שפכים אנושיים. הנחה שגויה שהולידה התפרצויות טיפוס וכולרה ומחלות שלשוליות קטלניות. גם השימוש בצואה אנושית כדשן היה הרה סכנות.

אחד המחקרים שגורדון מצטט מייחס כמעט את כל העלייה בתוחלת החיים בבוא המאה העשרים לשיפור בתנאים הסניטריים. מחלות מדבקות הפסיקו להרוג. ניתוח סטטיסטי מראה שלא היה זה דווקא הפנצילין שעשה את השינוי הגדול. ההפרדה בין שאריות צואה למים נקיים הייתה ההמצאה הקריטית. התהליך אמנם ארך זמן ורק ב-1940 חוברו 90% מהבתים באמריקה למים זורמים. טיהור מים באמצעות כלור התגלה בסוף המאה ה-19 והפך לשימושי במחצית הראשונה של המאה ה-20. תרומת התהליך לתוחלת החיים של תינוקות וגם של מבוגרים הייתה ניכרת.

הגעת מים נקיים לבתים תרמה למעגל קסמים חיובי שבו ניתן היה לנקות בקלות את הגוף. התיאוריה שהגה המדען הצרפתי לואי פסטר על סכנות החיידקים היוותה השראה להמצאות מדעיות אך גם חלחלה לתודעת ההמון ושיפרה את הרגלי הניקיון.

גורדון מביא כל זה להוכחת התזה המרכזית של ספרו: הצמיחה המהירה סיימה את ימיה. הרי לא נוכל להמציא שוב את הגלגל ולהפיק שוב את התועלת הבריאותית שבאה מהרחקת הצואה מחיינו. היא הורחקה דיה. מה שכן, לא יזיק לזכור את הלקחים בתקופה של התחממות גלובאלית וכשמתקני טיהור השפכים של השכנים בעזה מקרטעים.

על החיים ועל המוות

הפרסום האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כלל לוחות תמותה מעודכנים לישראל. אם מתעמקים בהם מוצאים כל מיני מספרים מעניינים על תוחלת חיים של יהודים וערבים פה במדינה. האם שאלתם את עצמכם אי פעם את השאלות המקאבריות הבאות: כמה אחוז מהתינוקות צולחים את שנת החיים הראשונה? כמה מקרי מוות של ילדים בני שש יש בשנה? מה הסיכוי להגיע לגיל 20?  מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה יום הולדת שלושים? מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה את יום הולדת 90? מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה את יום הולדת 109? מה הסיכוי להגיע לגיל 90? לגיל 100? נסו קודם כל לתת אומדן אינטואיטיבי מהיר משלכם ואז תמשיכו לתשובות שמצאתי לשאלות האלו:

• גיל 6 הוא הגיל הבטוח ביותר. עדיין, 1 ל-18,000 אלף ילדים יהודים שחוגגים יום הולדת שש לא יחגגו יום הולדת שבע. כל מקרה כזה הוא טרגדיה גדולה ובלתי נסבלת, אבל מדובר במספר מקרים חד ספרתי בשנה בכל המדינה. סיכויי ילד ערבי בן שש למות גדולים פי ארבעה.
•  תחילת החיים היא הרבה יותר שברירית. 1 מכל 500 נולדים לא יגיעו ליום ההולדת הראשון. בקרב הערבים 1 מכל 180 נולדים לא יגיעו ליום ההולדת הראשון.
• הסיכוי להגיע לגיל 20 הוא 99.5%, אבל אצל ערבים ממין זכר רק 98.5%. אצל ערביות – 99%. כאמור, חלק גדול מאוד מהסיכון עד אז מרוכז בשנת החיים הראשונה.
• אם כבר הגעת לגיל עשרים, בשנות העשרים ובשנות השלושים המוקדמות הסיכוי לא לצלוח שנת חיים הוא בערך 1 ל-2,000 עבור זכר ו-1 ל-4,000 עבור נקבה.
• בשנות החמישים המאוחרות הסיכוי הזה מגיע כבר ל-1 ל-200 לזכר ו-1 ל-300 לנקבה. כלומר יש סיכוי של חצי אחוז או שליש אחוז שמי שחוגג יום הולדת 57 או 58 לא יחגוג את יום ההולדת שנה אחר כך.
• בקרב היהודים 80% מהזכרים מגיעים לגיל 72, 88% מהנקבות.
• הסיכוי לעבור בשלום את גיל 80, עבור מי שהתחיל אותו, הוא 95%.
• בסך הכול רבע מהזכרים היהודים מגיעים לגיל 90, שליש מהנקבות.
• הסיכוי לעבור בשלום את גיל 90 הוא 85%, עבור מי שהתחיל אותו.
• בקרב היהודים 2% מהזכרים ו-3% מהנקבות מגיעים לגיל 100.
• עבור ישראלי הסיכוי לצלוח כל שנת חיים גדול משמעותית מחצי, פרט לגיל 108 ולגיל 109 שרק חצי ממי שמתחיל אותם זוכה לסיים.
• חצי אחוז מאלו שעברו את גיל 100 יעברו את גיל 110.

לחיי התינוקות והשיפור השקט

אחת התופעות המרתקות והמשמחות במדינה המערבית המודרנית היא השיפור השקט. בחלוף השנים מדדים שונים ומשונים של בריאות, בטיחות ואיכות חיים משתפרים. השיפור נובע ממספר רב מאוד של גורמים, שחלקם או אף כולם חולפים מתחת לרדאר הציבורי. כך גם כאשר הכותרות באתרי החדשות מבשרות על עוד חיים שאבדו בתאונת דרכים מיותרת, בפועל מספר ההרוגים בתאונות נמוך בהרבה מלפני כמה עשורים. תוחלת החיים ממשיכה לעלות, התמותה מסרטן יורדת, מספר הנופשים בחו"ל ממריא לשיאים. השיפורים השקטים כמעט שאינם זוכים להד ציבורי, ונחשפים אליהם בדרך כלל רק מצפייה בגליונות סטטיסטיים.

בירחון הסטטיסטי של הלמ"ס אפשר לראות את השיפור המעניין בתחום אחד כדוגמה: תמותת תינוקות בשנה הראשונה לחייהם. התוצאות מובאות ביחס ל-1000 לידות. כפי שניתן לראות למטה, ב-1996 אחוז מהתינוקות המוסלמים וחצי אחוז מהתינוקות היהודים מתו בשנה הראשונה. השיעור ירד מאז בחדות.

הסיבה למותם של יותר תינוקות במגזר המוסלמי מיוחסת בעיקר למומים גנטיים, ואפשר להעריך שנישואי קרובים קשורים לכך קשר הדוק. הייתי מצפה שהתמותה המוסלמית תצנח בשיעור חד יותר מאשר התמותה היהודית, מאחר שקל יותר לפתור את הבעיה של נישואי קרובים. אפשר פשוט להתחתן עם בן דוד רחוק במקום עם בן דוד מדרגה ראשונה. אבל במפתיע, הירידה בתמותת התינוקות היהודים חדה יותר. התקופה של תחילת שנות ה-2000 זכורה לי כתקופה מלאת אופטימיות וקדמה. אפילו האינטרנט כבר החל להתפשט. גם אז היינו בטוחים שמערכת הרפואה שלנו מעולה, בטח בטיפולה בתינוקות יהודים. זו לא הייתה תקופה של רפואה פרימיטיבית משום בחינה. לכן מרשים להיווכח שגם כאשר משווים לנתונים דאז, תמותת תינוקות במגזר היהודי צנחה בחצי, וזהו שיעור עצום!

 

החטא ומשקלו

הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן מרבה לכתוב בבוז על התפיסה שלפיה כלכלות דרום אירופה סובלות כיום בעקבות שנים ארוכות של בזבוז נהנתני וחסר אחריות. זו תפיסה שרואה את העולם כמחזה מוסר, שבו החוטאים מתהוללים להם בשאננות אך לבסוף כמובן באים על עונשם הבלתי נמנע. אבל העולם הוא העולם על מורכבותו וסיבוכיו, הדקויות והאירוניות. קטן עליו לשמש כמחזה מוסר חינוכי.  האמת היא שמדינות דרום אירופה סובלות מחוסר הנכונות לבזבז של ימינו אנו, לא מהבזבזנות המופרזת של ימים עברו.

ספר שאני קורא בימים אלו מחזיר אותי אל האובססיה האנושית למחזות מוסר מכיוון אחר לגמרי. אנשים שמנים נתפסים ככאלו שבשל חולשת כוח רצון והתמכרות לדברים טעימים אך מזיקים מסכנים את בריאותם. אכן, אין ספק שאלו שהשמנתם קיצונית מצויים בסכנה בריאותית חמורה. מחקר אחד הראה שתוחלת החיים שלהם נמוכה ב-14 שנים מזו של האוכלוסייה הרגילה. זו פגיעה בתוחלת החיים הגבוהה משמעותית מזו הנגרמת כתוצאה מעישון או אף מנשאות HIV. השמנה קיצונית היא סכנה בריאותית חמורה. אבל רבים מאלו הכופים על עצמם משטר דיאטתי בלתי נסבל עושים זאת בשל חריגה קלה יחסית ממשקל הגוף הרצוי, מה שמוגדר כ-BMI שבין 25 ל-30. בפועל מחקרים אמפיריים מראים אמת מפתיעה: אלו שהם בעלי עודף משקל בטווחים אלו הם בעלי תוחלת חיים גבוהה יותר. אין מדובר במסקנה של איזה מחקר חריג, אלא במסקנה חוזרת ונשנית ממגוון מחקרים. BMI שמגיע עד 30 מקושר עם חיים ארוכים יותר. זה לא משהו שקל לשמוע מרופא משפחה או מתזונאים. הם כמו כל בני האדם, מעדיפים מחזות מוסר שבהם מי שזולל גביעי מילקי נענש ומי שמתאפק בא על שכרו.

היו מבין אויבי ההשמנה שניסו לתרץ את הממצאים ולומר שהסיבתיות הפוכה. זה לא שעודף משקל קל טוב לבריאות, אלא שבריאות טובה מובילה לעודף משקל בעוד שמחלות גורמות לאבד משקל. אם כך ניתן לסכם ולומר שרזון לא מוסבר עלול להעיד על מחלה, אבל עדיין לאדם בריא עדיף להיות רזה יותר. ייתכן שיש אמת בטענה זו, אבל ניסיונות להוכיח אותה בצורה משכנעת לא צלחו. בינתיים נותרנו עם הממצאים בשטח – בגבול הסביר משקל עודף משמעותו יותר חיים. כל זה לא אומר שלא חשוב שבעל הכרס יעשה כושר. בנושא זה הממצאים חד משמעיים – פעילות גופנית היא דבר טוב (אף שהליכה נעימה ברחוב כנראה יכולה לספק את הסחורה לא פחות מכל מיני סוגי פעילויות אינטנסיביים ותובעניים יותר – גם כאן לא צריך להגזים עם מחזה המוסר). אבל לא צריך להיות מתוסכלים אם הכושר אינו מוליד הורדת משקל דרמטית. לא בריא להיות הרי אדם, אבל אין סיבה להתאמץ להפוך למקלות דקיקים.