אנחנו פה. זה שם.

כשהנשיא לשעבר משה קצב נשאל איזה ספר מונח ליד מיטתו, הוא נקב ב"קדמוניות היהודים" של יוספוס פלביוס, ההיסטוריון של חורבן בית שני. עיתון הארץ, בטוב הלב האופייני לכותביו, שם לב לכך שקצב נקב בשם אותו ספר בתשובה לשאלה דומה כבר שנים קודם לכן ותהה כמה זמן יכול הנשיא להקדיש לקריאת אותה יצירה. מאז היו לקצב בעיות קשות בהרבה מהעקיצה הארסית הזו, אבל אני עדיין זוכר אותה ומשתדל בהתאם לגוון את רשימת הספרים הפתוחים ליד מיטתי, או פתוחים דיגיטלית באפליקציית הקינדל. ובכל אופן כמה ספרים פתוחים בה דרך קבע ואיני מסיימם כי הם מלאים באנקדוטות שופעות ובנתונים סטטיסטיים מהסוג ההולם עלעול מתמשך יותר מאשר קריאה רציפה. שלושה מהם, אחד מאת רוברט גורדון ושניים מאת סטיבן פינקר, כבר סיקרתי פה (כאן וכאן וכאן וגם כאן) ועדיין נותר לי מידע לשאוב מהם. אלו ספרים דומים לכאורה – מתארים את הקידמה המדהימה שזכינו לה במאה וחמישים השנים האחרונות (והררי כזכור הרי גורס שקודם לעידן החדש שהחל בערך ב-1870 עדיף כבר היה להיות צייד לקט קדמון). רוחם של הספרים שונה. כשסטיבן פינקר כותב על הקדמה הוא מלא בתקווה שתמשיך להובילנו לעתיד של שלום ושגשוג הצפוי לאנושות. רוברט גורדון לעומת זאת מאמין בכך שהישגי העבר הם סיבה לפסימיות. הצמיחה הכלכלית המדהימה שחווינו בעידן המודרני התבססה על הישגים חד פעמיים מטבעם שאין דרך לשחזרם.

בספרו של גורדון קראתי את הפרק שכתב על עליית תוחלת החיים באמריקה במפנה המאה העשרים וחשבתי שהנקודה העיקרית בו מצדיקה רשומה, גם אם אינה בהכרח חידוש עצום לקורא המשכיל. לפי גורדון השינוי העיקרי שבישר בריאות להמונים היה פשוט למדי: תפסנו מרחק מהפרשות מעיים. אנחנו פה. הקקי שם.

כולנו מודעים לכך שלמכוניות יש פליטות ואלו מזהמות את הפלנטה ובטרם הממיר הקטליטי היו מזהמות מאוד גם את העיר. אבל גם לכלי הרכב של המאה התשע עשרה, עגלות הסוסים, היו הפרשות מהסוג הביולוגי, גללים ושתן בכמויות עצומות. קרה גם שהסוסים עצמם צנחו ומתו ונותרו כך ברחוב לאורך זמן. אנשי העיר היו מוקפים בזוהמה. גללי הסוסים היו מפגע תברואה קשה בפרט כי בסופו של דבר הם עלולים היו להתערבב עם מקורות המים.

בטרם תשתיות צינורות הביוב הושלמו זרמו שאריות הצואה ברחובות והיו כר פורה למגיפות. לקראת תחילת המאה העשרים רוב הניו יורקים היו צריכים לצאת החוצה כדי לעשות את צרכיהם. ערים היו מקומות מזוהמים ביותר. הביוב שבא מהערים נשפך לנהרות ללא כל סינון ומשם היו נשאבים מי שתיה מתוך הנחה שבזרימת הנהר יש כוח טיהור טבעי של שפכים אנושיים. הנחה שגויה שהולידה התפרצויות טיפוס וכולרה ומחלות שלשוליות קטלניות. גם השימוש בצואה אנושית כדשן היה הרה סכנות.

אחד המחקרים שגורדון מצטט מייחס כמעט את כל העלייה בתוחלת החיים בבוא המאה העשרים לשיפור בתנאים הסניטריים. מחלות מדבקות הפסיקו להרוג. ניתוח סטטיסטי מראה שלא היה זה דווקא הפנצילין שעשה את השינוי הגדול. ההפרדה בין שאריות צואה למים נקיים הייתה ההמצאה הקריטית. התהליך אמנם ארך זמן ורק ב-1940 חוברו 90% מהבתים באמריקה למים זורמים. טיהור מים באמצעות כלור התגלה בסוף המאה ה-19 והפך לשימושי במחצית הראשונה של המאה ה-20. תרומת התהליך לתוחלת החיים של תינוקות וגם של מבוגרים הייתה ניכרת.

הגעת מים נקיים לבתים תרמה למעגל קסמים חיובי שבו ניתן היה לנקות בקלות את הגוף. התיאוריה שהגה המדען הצרפתי לואי פסטר על סכנות החיידקים היוותה השראה להמצאות מדעיות אך גם חלחלה לתודעת ההמון ושיפרה את הרגלי הניקיון.

גורדון מביא כל זה להוכחת התזה המרכזית של ספרו: הצמיחה המהירה סיימה את ימיה. הרי לא נוכל להמציא שוב את הגלגל ולהפיק שוב את התועלת הבריאותית שבאה מהרחקת הצואה מחיינו. היא הורחקה דיה. מה שכן, לא יזיק לזכור את הלקחים בתקופה של התחממות גלובאלית וכשמתקני טיהור השפכים של השכנים בעזה מקרטעים.

מודעות פרסומת

על החיים ועל המוות

הפרסום האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כלל לוחות תמותה מעודכנים לישראל. אם מתעמקים בהם מוצאים כל מיני מספרים מעניינים על תוחלת חיים של יהודים וערבים פה במדינה. האם שאלתם את עצמכם אי פעם את השאלות המקאבריות הבאות: כמה אחוז מהתינוקות צולחים את שנת החיים הראשונה? כמה מקרי מוות של ילדים בני שש יש בשנה? מה הסיכוי להגיע לגיל 20?  מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה יום הולדת שלושים? מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה את יום הולדת 90? מה הסיכוי למות בשנה שחגגת בה את יום הולדת 109? מה הסיכוי להגיע לגיל 90? לגיל 100? נסו קודם כל לתת אומדן אינטואיטיבי מהיר משלכם ואז תמשיכו לתשובות שמצאתי לשאלות האלו:

  • גיל 6 הוא הגיל הבטוח ביותר. עדיין, 1 ל-18,000 אלף ילדים יהודים שחוגגים יום הולדת שש לא יחגגו יום הולדת שבע. כל מקרה כזה הוא טרגדיה גדולה ובלתי נסבלת, אבל מדובר במספר מקרים חד ספרתי בשנה בכל המדינה. סיכויי ילד ערבי בן שש למות גדולים פי ארבעה.
  •  תחילת החיים היא הרבה יותר שברירית. 1 מכל 500 נולדים לא יגיעו ליום ההולדת הראשון. בקרב הערבים 1 מכל 180 נולדים לא יגיעו ליום ההולדת הראשון.
  • הסיכוי להגיע לגיל 20 הוא 99.5%, אבל אצל ערבים ממין זכר רק 98.5%. אצל ערביות – 99%. כאמור, חלק גדול מאוד מהסיכון עד אז מרוכז בשנת החיים הראשונה.
  • אם כבר הגעת לגיל עשרים, בשנות העשרים ובשנות השלושים המוקדמות הסיכוי לא לצלוח שנת חיים הוא בערך 1 ל-2,000 עבור זכר ו-1 ל-4,000 עבור נקבה.
  • בשנות החמישים המאוחרות הסיכוי הזה מגיע כבר ל-1 ל-200 לזכר ו-1 ל-300 לנקבה. כלומר יש סיכוי של חצי אחוז או שליש אחוז שמי שחוגג יום הולדת 57 או 58 לא יחגוג את יום ההולדת שנה אחר כך.
  • בקרב היהודים 80% מהזכרים מגיעים לגיל 72, 88% מהנקבות.
  • הסיכוי לעבור בשלום את גיל 80, עבור מי שהתחיל אותו, הוא 95%.
  • בסך הכול רבע מהזכרים היהודים מגיעים לגיל 90, שליש מהנקבות.
  • הסיכוי לעבור בשלום את גיל 90 הוא 85%, עבור מי שהתחיל אותו.
  • בקרב היהודים 2% מהזכרים ו-3% מהנקבות מגיעים לגיל 100.
  • עבור ישראלי הסיכוי לצלוח כל שנת חיים גדול משמעותית מחצי, פרט לגיל 108 ולגיל 109 שרק חצי ממי שמתחיל אותם זוכה לסיים.
  • חצי אחוז מאלו שעברו את גיל 100 יעברו את גיל 110.

לחיי התינוקות והשיפור השקט

אחת התופעות המרתקות והמשמחות במדינה המערבית המודרנית היא השיפור השקט. בחלוף השנים מדדים שונים ומשונים של בריאות, בטיחות ואיכות חיים משתפרים. השיפור נובע ממספר רב מאוד של גורמים, שחלקם או אף כולם חולפים מתחת לרדאר הציבורי. כך גם כאשר הכותרות באתרי החדשות מבשרות על עוד חיים שאבדו בתאונת דרכים מיותרת, בפועל מספר ההרוגים בתאונות נמוך בהרבה מלפני כמה עשורים. תוחלת החיים ממשיכה לעלות, התמותה מסרטן יורדת, מספר הנופשים בחו"ל ממריא לשיאים. השיפורים השקטים כמעט שאינם זוכים להד ציבורי, ונחשפים אליהם בדרך כלל רק מצפייה בגליונות סטטיסטיים.

בירחון הסטטיסטי של הלמ"ס אפשר לראות את השיפור המעניין בתחום אחד כדוגמה: תמותת תינוקות בשנה הראשונה לחייהם. התוצאות מובאות ביחס ל-1000 לידות. כפי שניתן לראות למטה, ב-1996 אחוז מהתינוקות המוסלמים וחצי אחוז מהתינוקות היהודים מתו בשנה הראשונה. השיעור ירד מאז בחדות.

הסיבה למותם של יותר תינוקות במגזר המוסלמי מיוחסת בעיקר למומים גנטיים, ואפשר להעריך שנישואי קרובים קשורים לכך קשר הדוק. הייתי מצפה שהתמותה המוסלמית תצנח בשיעור חד יותר מאשר התמותה היהודית, מאחר שקל יותר לפתור את הבעיה של נישואי קרובים. אפשר פשוט להתחתן עם בן דוד רחוק במקום עם בן דוד מדרגה ראשונה. אבל במפתיע, הירידה בתמותת התינוקות היהודים חדה יותר. התקופה של תחילת שנות ה-2000 זכורה לי כתקופה מלאת אופטימיות וקדמה. אפילו האינטרנט כבר החל להתפשט. גם אז היינו בטוחים שמערכת הרפואה שלנו מעולה, בטח בטיפולה בתינוקות יהודים. זו לא הייתה תקופה של רפואה פרימיטיבית משום בחינה. לכן מרשים להיווכח שגם כאשר משווים לנתונים דאז, תמותת תינוקות במגזר היהודי צנחה בחצי, וזהו שיעור עצום!

 

החטא ומשקלו

הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן מרבה לכתוב בבוז על התפיסה שלפיה כלכלות דרום אירופה סובלות כיום בעקבות שנים ארוכות של בזבוז נהנתני וחסר אחריות. זו תפיסה שרואה את העולם כמחזה מוסר, שבו החוטאים מתהוללים להם בשאננות אך לבסוף כמובן באים על עונשם הבלתי נמנע. אבל העולם הוא העולם על מורכבותו וסיבוכיו, הדקויות והאירוניות. קטן עליו לשמש כמחזה מוסר חינוכי.  האמת היא שמדינות דרום אירופה סובלות מחוסר הנכונות לבזבז של ימינו אנו, לא מהבזבזנות המופרזת של ימים עברו.

ספר שאני קורא בימים אלו מחזיר אותי אל האובססיה האנושית למחזות מוסר מכיוון אחר לגמרי. אנשים שמנים נתפסים ככאלו שבשל חולשת כוח רצון והתמכרות לדברים טעימים אך מזיקים מסכנים את בריאותם. אכן, אין ספק שאלו שהשמנתם קיצונית מצויים בסכנה בריאותית חמורה. מחקר אחד הראה שתוחלת החיים שלהם נמוכה ב-14 שנים מזו של האוכלוסייה הרגילה. זו פגיעה בתוחלת החיים הגבוהה משמעותית מזו הנגרמת כתוצאה מעישון או אף מנשאות HIV. השמנה קיצונית היא סכנה בריאותית חמורה. אבל רבים מאלו הכופים על עצמם משטר דיאטתי בלתי נסבל עושים זאת בשל חריגה קלה יחסית ממשקל הגוף הרצוי, מה שמוגדר כ-BMI שבין 25 ל-30. בפועל מחקרים אמפיריים מראים אמת מפתיעה: אלו שהם בעלי עודף משקל בטווחים אלו הם בעלי תוחלת חיים גבוהה יותר. אין מדובר במסקנה של איזה מחקר חריג, אלא במסקנה חוזרת ונשנית ממגוון מחקרים. BMI שמגיע עד 30 מקושר עם חיים ארוכים יותר. זה לא משהו שקל לשמוע מרופא משפחה או מתזונאים. הם כמו כל בני האדם, מעדיפים מחזות מוסר שבהם מי שזולל גביעי מילקי נענש ומי שמתאפק בא על שכרו.

היו מבין אויבי ההשמנה שניסו לתרץ את הממצאים ולומר שהסיבתיות הפוכה. זה לא שעודף משקל קל טוב לבריאות, אלא שבריאות טובה מובילה לעודף משקל בעוד שמחלות גורמות לאבד משקל. אם כך ניתן לסכם ולומר שרזון לא מוסבר עלול להעיד על מחלה, אבל עדיין לאדם בריא עדיף להיות רזה יותר. ייתכן שיש אמת בטענה זו, אבל ניסיונות להוכיח אותה בצורה משכנעת לא צלחו. בינתיים נותרנו עם הממצאים בשטח – בגבול הסביר משקל עודף משמעותו יותר חיים. כל זה לא אומר שלא חשוב שבעל הכרס יעשה כושר. בנושא זה הממצאים חד משמעיים – פעילות גופנית היא דבר טוב (אף שהליכה נעימה ברחוב כנראה יכולה לספק את הסחורה לא פחות מכל מיני סוגי פעילויות אינטנסיביים ותובעניים יותר – גם כאן לא צריך להגזים עם מחזה המוסר). אבל לא צריך להיות מתוסכלים אם הכושר אינו מוליד הורדת משקל דרמטית. לא בריא להיות הרי אדם, אבל אין סיבה להתאמץ להפוך למקלות דקיקים.