שיקולים נגד השקל

איתן אבריאל מדה מרקר כתב מאמר ארוך נגד מדיניות בנק ישראל לקניית מט"ח על מנת להחליש את השקל. העיתוי למתקפה כזו על בנק ישראל מפתיע כי השקל דווקא חזק כיום מאוד. חזק עד כדי כך שהוא מקפיץ את נתוני התמ"ג לנפש הישראלים הנקובים בשקל בהמרתם לדולרים נומינליים לרמה שמשתווה ואולי אף עולה על זו של מדינות כמו גרמניה, בריטניה, צרפת ויפן. זה מצב חסר תקדים שהובילני בין השאר למסקנה שמדינת ישראל מצויה כיום בתור זהב

בין הטיעונים שמונה אבריאל בעד ונגד נשמט לגמרי עיקר העיקרים. בנק ישראל מחויב על פי החלטת הממשלה ליעד אינפלציה שנתי העומד על שני אחוזים. ניתן לטעון לדעתי שלאור הפספוס של היעד כלפי מטה בשנים האחרונות ראוי לפצות ולכוון לשלושה אחוזים. אין זה מתקבל על הדעת שבנק ישראל ישנה מדיניות ויעבור למדיניות המקבלת ללא סייג חיזוק השקל וכך יתרחק עוד יותר מיעד האינפלציה שלו. הרי אם השקל יעלה המחירים ירדו ויווצר לחץ דפלציוני.

האם ההפסדים של בנק ישראל משנים משהו? כנראה שלא

פרופ' יקיר פלסנר פרסם מאמר בגלובס, שבו הוא טוען שאין בועת נדל"ן בישראל, מחירי הדירות לא נוסקים לעומת מחירי השכירויות, ולפיכך אין סיבה לבנק ישראל להעלות את הריבית. כל אלו טענות הגיוניות, ואני נוטה להסכים איתן.

אבל הנימוק המרכזי של פלסנר לכך שבנק ישראל לא יכול להנהיג מדיניות של ריבית גבוהה פשוט אינו לעניין לדעתי. הוא טוען שבמצב הנוכחי שבו בנק ישראל מחזיק ביתרות מט"ח עצומות ומדפיס שקלים כדי לקנות עוד ועוד מט"ח, הוא מנגד צריך להנפיק מק"מים בכדי לקנות שקלים כנגד הכמות שהדפיס. הכול נעשה במטרה שהכמות הכוללת של הכסף בשוק לא תזנק ותחולל אינפלציה.  אלא שעל המק"מים צריך לשלם ריבית, ותשלום הריבית מסב לבנק ישראל הפסדים כבדים במאזנו.  לסיכום – אי אפשר להעלות ריבית כי הריבית יקרה ומכבידה על ספרי החשבונות של בנק ישראל.

ואני שואל: למי אכפת מה קורה לבנק ישראל במאזנו? זה לא שבסיטואציה של אוברדרפט חריף יבואו חבר'ה מהשוק האפור וידרשו נתח מהמשכורות השמנות של בכירי הבנק, או שיעקלו את שולחן העבודה מול פרצופה של קרנית פלוג (או של מריו בלכר).  בנק ישראל לעולם לא יהיה בסכנת חדלות פרעון בשקלים. ככה זה כשאתה אדון מדפסת השקלים. מכיוון שכך, השאלה מה קורה במאזן של בנק ישראל היא אחת השאלות המיותרות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והרצון לשמור על המאזן בריא, הוא אחד הרצונות המופרכים ביותר.