לפני כחצי שנה פרסמתי פוסט על בני גנץ תחת הכותרת "בני גנץ – איך הפסקתי לזלזל והתחלתי להיות מוקסם". לאור התנהגותו של גנץ בימים האחרונים – הוא מנסה לחבל במדיניות הסגר למיגור הקורונה בניסיון (נראה לי לא מוצלח) לקושש קולות שיעזרו לו לעבור את אחוז החסימה, אני מבקש את סליחת הקוראים.
מגיעה התנצלות גם לביבי על כך שהוקעתי אותו כנוכל כשחמק ממימוש הסכם הרוטציה עם כחול לבן. אולי צריך להסתכל עליו כמי שהקריב באומץ את המוניטין שלו כאדם ישר כדי להצילנו מראש הממשלה גנץ. ישראל לפני הכול.
הרבה שנים מאוד אהבתי את ביבי נתניהו והצבעתי לו בלב שלם מדי מערכת בחירות. אבל הדבר אינו אפשרי עוד. נתניהו נקלע, לא רק באשמתו, למצב שבו מערכת התמריצים האישית שלו שונה באופן קולוסאלי מהתמריצים הנכונים למדינה. הדוגמה הבולטת ביותר היא התקציב החד שנתי שנתניהו חותר אליו, תוך הפרת ההסכם הקואליציוני, רק בתקווה לעוד מערכת בחירות שהיא הדבר האחרון שהמדינה זקוקה לו בעת הזו. הדוגמה הבולטת השנייה היא קידום הסיפוח ביו"ש. אפשר היה לצפות מאדם מפוכח כנתניהו להבין איזה רעיון נואל זה.
מי האלטרנטיבה לנתניהו בעת הזו? יצא שזהו ראש הממשלה החלופי בני גנץ. גנץ לכאורה לא מרשים מאוד (מעבר להופעתו החיצונית הנאה). הוא לא הוגה דעות מבריק בסוגיות של מדיניות ציבורית, בוודאי לא בנושאי כלכלה, לא נואם חוצב להבות בשפה האנגלית ואיש לא ימהר לייחס לו את 180 נקודות האייקיו שמייחסים לנתניהו.
ברם, גנץ הוא אחד שיכול להקיף את עצמו באנשים מוכשרים מאוד, גם בדרג הפקידותי וגם בדרג המיניסטריאלי. זאת בעוד שנתניהו עסוק במשך שנים בלהבריח ולהקטין כל כישרון בליכוד (ורעייתו עסוקה בהברחת כל היתר). האם עדיף מישהו עם 180 נקודות אייקיו (נאמר. בפועל אין באמת כזה דבר כמו שמי שהתמקצע קצת בפסיכולוגיה קוגניטיבית יודע) שממנה את מירי רגב לשרת החוץ על פני מישהו עם אינטליגנציה יותר קרובה לנורמלי שממנה את גבי אשכנזי לשר החוץ? לא בטוח.
גנץ לא משועבד לפופוליזם הנחות של הבייס. הוא הפסיק לריב עם הרשות הפלסטינית על משכורות המחבלים (כפי שעשה בנט), מתוך הבנה שקיום הרשות הוא אינטרס ישראלי עליון שמצדיק את ספיגת התופעות המטרידות שמתלוות לו.
הוא עסוק בסיכול רעיון העיוועים הסיפוחיסטי וכך מקנה לעצמו (ולגבי אשכנזי) מקום של כבוד בפנתיאון המדינאות הישראלי, גם אם לא יעשו שום דבר נוסף בחייהם הפוליטיים.
רק הבוקר עלתה האפשרות שאולי גנץ יסדר לנו אפילו עוד הישג מרשים, כפי שמתארת מירב ארלוזורוב (תודה KB על ההפנייה) וישחרר את החרדים מכלאם בישיבות.
בכל מה שקשור להעזה ישראלית במישור הביטחוני, נראה שדברים מרעישים קורים בחזית האיראנית בתקופה האחרונה ואילו גנץ סותם פיו בחוכמה בסגנון ה"שמעתי ברדיו" של יצחק שמיר על חיסול אבו ג'יהאד. הקרדיט על התרחשויות אלו מגיע בראש ובראשונה לבנימין נתניהו, אבל נראה שגם ראש הממשלה החלופי זורם איתו.
החלטתו של גנץ לחבור לנתניהו, לאכזב את המחנה שלו, להתנתק מאחיזת הצבת של יאיר לפיד ולהחזיר למדינה קצת משפיותה הייתה אחת מההחלטות המנהיגותיות הגדולות והחשובות בתולדות המדינה. אולי אולי נולד אז מנהיג, מתוך הוואקום המוחלט שהיה עד אז סביב ביבי.
פרשת המימד החמישי שבה אנשי החברה נחשדים בכך ששיקרו לגבי המוצר שלהם וכך השיגו חוזה עם המשטרה במרמה ממחישה יפה את הכלל לפיו אפשר לתפור לכל אחד תיק אם רוצים. זו הדגמה יפה לסכנה של הפליליזציה של הפוליטיקה.
האמת היא שאנשי מכירות בהייטק משקרים בקצב שבו הם נושמים. אם אינם רוצים להסתבך בפלילים הם צריכים להתפלל שיו"ר החברה שלהם לעולם לא יחשוק להיות ראש ממשלה. אז יחפשו אותו. לכבוד העניין שלפתי ממעמקי האינטרנט קישור לטקסט קלאסי בעיניי שכתב פעם בלוגר ואיש הייטק בישראבלוג הנשכח על תרבות השקר בתחום. קריאה מומלצת.
תמריץ 