הצבעה לביבי כהשקעת ערך

בעקבות אנלוגיה פוליטית (שגויה לדעתי) שעשה אלדד בתגובות לפוסט הקודם שעסק בהשקעות ערך, תהיתי האם לא ניתן לעשות אנלוגיה פוליטית אחרת ולהקביל השקעות ערך להצבעה לביבי. לדעתי נקודות הדמיון ברורות.

משקיע הערך מעדיף להשקיע בעסקים יציבים, פשוטים וניתנים לניבוי ללא מינופים והרפתקאות פיננסיות וללא הבטחות מרחיקות לכת על צמיחה. כך גם כהונתו של ביבי שמתאפיינת ביציבות ובסלידה מהרפתקנות. ביבי אמנם מדבר על איומי שואה ועל תקיפה באירן אבל אלו דיבורים שלא הופכים למעשה. כמוהו כעסק יציב ומשעמם שמשתמש בפרסומות טורדות שלווה. לא משהו שירתיע משקיע ערך שאומנותו על התבוננות שמעבר לקליפה השטחית.

משקיע הערך קורא דו"חות ומבסס תפיסתו על מספרים ונתונים עובדתיים. לא על התלהמות והתלהבות בתקשורת וברחוב. בתקופת ביבי מצב הכלכלה והביטחון, כפי שמתבטאים במספרים קונקרטיים כמו מספר המובטלים ומספר ההרוגים במלחמות, הטוב בתולדות המדינה. זאת בניגוד לרחש בחש של כישלון ותבוסה בכל החזיתות שמייצרת התקשורת.

משקיע ערך מוכן להשקיע לעתים גם בתעשיות שכולם קוברים אותן וסבורים שעבר זמנן כמו רדיו או כבלים. בשאלה המדינית העיקרית כולם טוענים שהסטטוס קוו עם הפלסטינים לא בר קיימא, וצריך להיערך לאחת משתי אפשרויות:סיפוח או מדינה פלסטינית, שאת שתיהן ביבי שולל. בפועל הסטטוס קוו שביבי פועל להמשכתו, הוא כמו תעשיית הרדיו, חזק בהרבה ממספידיו. למה שעובד בהווה יש סיכוי גדול משנדמה להמשיך לעבוד בעתיד.

איני מאמין שרוב אלו הכלולים בקבוצה המצומצת של משקיעי הערך במדינה הצביעו לביבי. משקיעי ערך מטבעם שייכים לאליטות, והאליטות שמאלניות. גם באמריקה וורן באפט הוא תומך מושבע של המפלגה הדמוקרטית. אבל השיטה של השקעת הערך – היא מצביעה לביבי.

נתניהו מומחה למלחמה בטרור? לפי המספרים, כן.

ציוץ לעגני של כתב ynet אטילה שומפלבי בטוויטר לכד את עיני. שומפלבי, מבקר ידוע של ראש הממשלה, הציג תצלום של ספריו של נתניהו על המלחמה בטרור וכיצד המערב יוכל לנצחו והוסיף את הכיתוב הלועג "מממ, בהחלט".  אבל המספרים היבשים מראים שאין כל מקום ללעוג ליומרותיו של נתניהו להיות לוחם נחוש בטרור. אדרבה, הם תומכים ביומרה הזו.

בשש השנים האחרונות שבהן כיהן נתניהו כראש ממשלה עמד מספר הישראלים ההרוגים כתוצאה מפעולות טרור על 24 בממוצע לשנה, גם כאשר כוללים את כל קורבנות צוק איתן. מספר זה נמוך  מזה שנרשם בזמן ממשלת בגין שנקלעה למלחמת לבנון ושהתמודדה עם פיגועים קשים, נמוך מזה שנרשם אצל ממשלת שמיר שבתקופתה התחוללה האינתיפאדה הראשונה (164 הרוגים, בנוסף להרוגים כתוצאה משהיית צה"ל בלבנון). ממשלת רבין-פרס רשמה עשרות רבות של הרוגי טרור בכל אחת משנות הכהונה שלה – בחודש אחד ב-1996 תחת שלטונו של שמעון פרס נהרגו כ-60 ישראלים בגל טרור.

על מה שחולל אהוד ברק שבתקופתו אירעו מהומות אוקטובר ופרצה אינתיפאדת אל אקצה מיותר לדבר. וכך גם על אריאל שרון שאמנם הצליח לרסן בסופו של דבר את פיגועי הטרור, אבל לא לפני שהפקיר חיים של מאות חיילים ואזרחים במדיניות "ההבלגה זה כוח" שלו שקדמה למבצע חומת מגן.  כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה התאפיינה ברמות נמוכות יחסית של טרור בעזה, יהודה ושומרון ובמבצע גדול אחד שניהל היטב ובמחיר דמים מינימלי – מבצע עופרת יצוקה. אבל הישגים אלו מחווירים לעומת השלכות מלחמת לבנון השנייה שהחל בה ומחיר הדמים המיותר ששולם במהלכה בשל טעויותיו הקשות – 165 חיילים ואזרחים שקיפחו חייהם.

נתניהו הצליח לרסן את הטרור כבר בכהונתו הראשונה. אז החליף את שמעון פרס שכשל בהתמודדות מול פיגועי ההתאבדות והביא לשלוש שנים שקטות יחסית. אמנם מהומות הכותל והפיגוע במחנה יהודה ב-1997 יכולים להירשם לחובתו, אבל כשבודקים את המספרים, סטטיסטיקת ההרוגים מראה שזו הייתה כהונה שקטה במיוחד בחזית הפלסטינית הן בהשוואה למי שבא אחריו והן בהשוואה למי שבא לפניו. עם זאת יש צל כבד שמעיב על כהונתו הראשונה – שהות צה"ל בלבנון. לא ניתן לסכם את מספר החיילים שנפלו בכהונתו הראשונה מבלי להכריע בסוגיה האם יש לכלול את 73 הרוגי אסון המסוקים כקורבנות מלחמה או כקורבנות תאונה. גם אם נכריע שזו תאונה שאין לייחס לו את התרחשותה, עדיין נצטרך להתמודד עם העובדה שאף ללא האסון השהות ברצועת הביטחון גבתה בממוצע את חייהם של 20 חיילים מדי שנה, אם כי נתון זה אינו מיוחד רק לנתניהו ואפיין גם את כהונת קודמיו.

לסיכום ניתן לומר שכשבוחנים התמודדות עם אויבי ישראל מפרספקטיבה של מספר ההרוגים, נתניהו הוא בבירור ראש הממשלה המוצלח ביותר בתולדות המדינה, בפרט בשש שנות כהונתו האחרונות. גם כשהולכים אחורה לראשי ממשלה מהעבר הרחוק רואים שתמיד כהונתם הייתה כרוכה באובדן חיים המוני כתוצאה מטרור ומלחמות. גולדה מאיר (מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור), לוי אשכול (מלחמת ששת הימים), דוד בן גוריון (מלחמת השחרור, מלחמת סיני).   אולי בתקופת משה שרת היו פחות הרוגים מדי שנה מאשר בזמן נתניהו, אך כהונתו הייתה קצרה וכללה את הטבח במעלה עקרבים ועוד כמה פיגועים קטנים יותר. מספר תושבי ישראל היה נמוך בהרבה, כך שביחס הרוגים מטרור ומלחמות לנפש עדיין תקופת נתניהו מציגה תוצאות טובות יותר.

מה שמתעתע בנתניהו הוא הפער בין האופן שבו תמיד השתמע ממנו שיש להילחם בטרור – בתרועות חצוצרה ומצילתיים, בנחישות מופגנת, לבין האופן המאופק והשמרני שבו הוא מתנהל בפועל, תוך סלידה עמוקה מהרפתקנות. ממשלתו אינה ממוטטת את שלטון החמאס אלא מזרימה כמויות עצומות של אספקה לממשלת הטרור בעזה, רק כדי שלא ליצור לה מוטיבציה לפתוח בעימות. בכהונתו הראשונה נמנע מלבקש את הסגרתו של בכיר החמאס אבו מרזוק, כדי שלא לעודד פיגועי תגמול.  אבל נתניהו אינו עושה זאת מתוך שמאלנות אלא מתוך זהירות ושמרנות, שבגללן הוא גם נמנע בעקשנות מכל ויתור טריטוריאלי מתוך הנחה סבירה שכל מקום שיפנו חיילי צה"ל יהפוך לבסיס טרור.

לדעתי למרות המספרים המרשימים שמציג נתניהו ועל אף שללא ספק מסתובבים בינינו רבים שחבים את חייהם לאופן השקול שבו הוא מנהל את ביטחון המדינה, משפט ההיסטוריה יאמר כנראה שלעתים הגזים בשמרנותו. דוגמה לכך היא סוגיית דרום לבנון. נתניהו שקל יציאה משם במהלך כהונתו הראשונה, אך לא היה נחוש בכך ולא גבר על התנגדותו של שר הביטחון שלו יצחק מרדכי. בזכות אהוד ברק יצא צה"ל מלבנון, נתניהו ירש מצב נוח בגזרה הזו, ויכול להרשות לעצמו פעולות זהירות פה ושם נגד חיזבאללה, כמו אלו ששמענו עליהן ביום שישי האחרון,  מבלי להסתכן בחזרת שפיכות הדמים המתמדת של שנות התשעים בחזית הזו.

מעבר לכל דמיון

תוצאות האמת של בחירות 2015 מדהימות ונוגדות כל אינטואיציה. בכל מקום שומעים אנשים ממורמרים על ביבי. נהגי המונית מצביעים לכחלון. האליטות מתעבות את ביבי תיעוב עמוק. קשה היה למצוא מכרים שלא הצביעו לו בבחירות הקודמות והצביעו לו עכשיו. היה סביר להניח שבכל אופן ינצח בדוחק. אבל מאיפה הגיע הניצחון המדהים הזה ואיך הסוקרים טעו כל כך?

הצביעו נתניהו ומחל

הבחירות לכנסת העשרים ייערכו בעוד שבועיים וקצת. זה זמן לגבש החלטה למי להצביע. את הפוסט שלהלן אקדיש כדי לבטא עמדה שהיא יחסית פחות שכיחה בקרב אנשים משכילים במדינה – תמיכה בליכוד בראשות נתניהו. מכרים ששואלים אותי לכוונות ההצבעה שלי לפעמים ממש נרעשים לגלות שבדעתי להצביע לליכוד. כיצד אפשר להצביע לביבי? יש את שרה ויש את גלידות הפיסטוק ויש את הסרטון הלא מוצלח של מושיק גלאמין. בעיניי כל זה רכילות שכיף לקרוא בעיתונות צהובה, אבל היא טפלה לחלוטין לנושאים החשובים באמת. הרי היסטוריון שיסקור את תפקידו של דוד בן גוריון בהקמת מדינת ישראל לא יטען שהקלפטומניה שיוחסה לפולה אשתו מעיבה עליו.   בעולמנו יש דברים חשובים ויש אנקדוטות ושטויות. הצבעה בבחירות צריכה להיעשות על פי הדברים החשובים ולא על פי האנקדוטות והשטויות. לכן אייחד את הפוסט לדברים החשובים.

אירן

האובססיה שיש לנתניהו לנושא האירני כבר כמעט הפכה לבדיחה, בפרט כשהזכיר את אירן בתגובתו ברשתות החברתיות לדו"ח הדיור. אולם נתניהו צודק – הוא בצדק מקדיש כל כך הרבה לסוגייה הזו, וחשים שדם אביו ההיסטוריון זורם בעורקיו. מאז החל המפעל הציוני ניסה העולם הערבי-מוסלמי שוב ושוב להשמידו, והיה מוכן לשלם מחירים עצומים לשם כך. אם תתחמש אירן בפצצה גרעינית הדרך תהיה קצרה בפניה להפוך למעצמה המחזיקה בארסנל גרעיני שלם, ואז יהיה ביכולתה לעשות את מה שהמופתי רצה ושבע מדינות ערב במלחמת השחרור רצו, וערפאת ונאצר ואסד רצו ולא יכלו לעשות – להשמיד את המפעל הציוני. קשה לדעת מראש האם שליטי אירן יהיו מטורפים מספיק כדי לנסות למחוק את ישראל מהמפה בפועל, אבל זה אינו דבר מופרך. ההיסטוריה הראתה שוב ושוב שאידיאולוגיות קיצוניות עלולות להוביל משטרים למעשי טירוף שיגבו את חייהם של מאות אלפים ואף מיליונים. הגרעין האירני אכן חשוב כיום יותר מכל סוגיה אחרת, וטוב שלישראל יהיה ראש ממשלה שמבין זאת, גם אם מרחב הפעולה שלנו מוגבל מאוד.

לא ברור האם נתניהו צודק כשיוצא לוושינגטון על אפו ועל חמתו של ממשל אובמה, אולם אם ההסכם המתגבש עם אירן רע כפי שחלק מהפרשנים טוענים – זו חובתו להיסטוריה, ואולי אף יצליח כך לסמן לאובמה שיש גבול לוותרנותו כלפי אירן.

הפלסטינים

במדעי החברה ניבויים שמצליחים ב-30% או ב-40% מהמקרים נחשבים למוצלחים מאוד. בנושא הפלסטיני קיים ניבוי אחד שהצליח ב-100% מהמקרים – כל טריטוריה שניתנה לשליטתם של הפלסטינים הפכה לבסיס טרור. זה קרה בגדה המערבית וקרה בעזה, וקרה אף בלבנון ובירדן בזמנו. כפי שאומר המשפט המפורסם, לחזור שוב ושוב על אותו דבר ולצפות לתוצאות שונות – זהו טירוף.  נתניהו מבין היטב אמיתה זאת, כפי שמבינה ומבטאה יפה נפתלי בנט. אבל נתניהו מבין דבר נוסף שבנט מתקשה להבין – ישראל היא מדינה קטנה שזקוקה לסיועו ולתמיכתו של העולם, ואינה יכולה להרשות לעצמה להיות מבודדת. התגרות ישראלית תחולל תגובת נגד שבסופו של דבר תאלץ את ישראל דווקא לעשות את הוויתורים שכה מסוכנים לה. על כן נוקט נתניהו מדיניות של הליכה בין הטיפות. מכיר בזכותם של הפלסטינים במדינה, אך מציב תנאים שמונעים את הקמתה. מבין את סכנותיה של המציאות הדו לאומית אך אינו ממהר לפנות התנחלויות. התקשורת מדגישה את נזקיה של המדיניות הזו – האמריקנים והאירופאים מאסו בנתניהו וחושבים אותו לשקרן. אולם שלא במפתיע התקשורת שוכחת לציין שבשורה התחתונה זו מדיניות שמניבה הישגים מעולים – מעצמות כלכליות כמו סין, יפן והודו קרובות מאי פעם לישראל ואף אירופה וארה"ב לא באמת הרעו את היחסים עמה מכל בחינה מעשית. ההתקרבות של יפן והודו לישראל היא אירוע די מדהים שאינו זוכה למספיק תשומת לב. נתניהו אמנם לא חולל אותו, והוא נובע מהתפתחויות פנימיות במדינות אלו. אך נתניהו גם לא פגם בו על ידי המדיניות הפרובוקטיבית שבנט מציע.

צוק איתן

אפילו אם הייתי מתנגד לעמדותיו של נתניהו בכל תחום אחר, עדיין הייתי שוקל להצביע לו על סמך תפקודו, לצד שר הביטחון והרמטכ"ל, במהלך המלחמה האחרונה. הוא הפגין שיקול דעת וגישה שמרנית המבקשת לחסוך בחיי חיילים ולהימנע מהרפתקנות צבאית מיותרת. בצדק העדיף התקפה מהאוויר על פני פעולה יבשתית. בניגוד להתלהמות של נפתלי בנט, לאור המחיר בחיי אדם, גם אל פירוק המנהרות היה צריך לגשת רק כמוצא אחרון, כפי שנתניהו עשה בצדק.

יאיר לפיד ועמוס ידלין הם שני אנשים שבאופן כללי אני די מעריך, אולם הביקורת שלהם לצרכי בחירות על נתניהו ועל ניהול המבצע, היא מאכזבת. הם מבקרים את נתניהו בשל אי מימושן של מטרות לא ריאליות כמו פירוז עזה והכרעת החמאס. אולם לא היה שום טעם בהקרבת מאות חיילים רק כדי לשוב ולשלוט על שני מיליון פלסטינים או לחילופין להמליך על עזה את אבו מאזן. בשום מבחן סביר התועלת לא הצדיקה את המחיר. כפי שמלחמת עירק המיותרת דחפה את ארצות הברית לעבר בדלנות מסוכנת כיום, כך מלחמת שווא יבשתית ובזבזנית בחיי חיילים בעזה הייתה רק מקשה עלינו לנהל מלחמות צודקות ונכונות יותר, אם חלילה יידרשו בעתיד.  נכון שגם נתניהו עצמו התלהם בעבר על מיטוט שלטון החמאס, וטוב שהוא יודע להבדיל בין פנטזיות של ראש אופוזיציה לבין מדיניות ריאלית שצריך לנהל ראש ממשלה.

כלכלה

נתניהו הוא האחראי הישיר לאבטלה הנמוכה מאוד ולצמיחה הגבוהה בתוצר, אולם יש להודות שאין זה כל כך ראש הממשלה נתניהו שאחראי אלא שר האוצר נתניהו. בתקופת כהונתו כשר אוצר בממשלת שרון נטש נתניהו את הזהירות והשמרנות הטבעיים שלו והפך למהפכן. הוא חולל רפורמות שהפכו את ישראל לתחרותית, הפחיתו בתמריצים למגזרים שבחרו להתפרנס דרך הרחם והניחו את היסודות לעשור של צמיחה. הישגיו כשר אוצר גבו ממנו מחיר פוליטי יקר בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך הוסיפו הרבה לדמותו כמנהיג.

נתניהו אמנם עשה פניית פרסה מצערת אחרי המחאה החברתית ונטש את תוואי המס היורד, אך עדיין ניתן לסמוך עליו שלא ייתן לפופוליזם סוציאליסטי להחריב את הכלכלה. גישה ידידותית למשקיעים מביאה שיעור אבטלה נמוך, ושיעור אבטלה נמוך חשוב לעניים יותר מכל יוזמה סוציאליסטית הרסנית שינפיקו מוחותיהן של שלי יחימוביץ וסתיו שפיר. הצבעה לנתניהו תרחיק אותנו ממימוש רעיונות העיוועים של השתיים האלו, המובילות של מפלגת העבודה.

נתניהו מותקף על אחריותו לעליית מחירי הדירות, אך זה אינו רציני. המפלצות הביורוקרטיות והתכנוניות ומערכות התמריצים המסובכות והפגומות שמונעות בנייה נרחבת שתפתור את מצוקת הזוגות הצעירים הן הרבה מעבר לשליטתו של אדם אחד, ואפילו אם הוא ראש ממשלה. עם זאת, לבו של נתניהו במקום הנכון וניתן לסמוך עליו שיתן גיבוי לשר האוצר הבא להגדיל בנייה, לעודד יזמות ולסלק מכשולים. רוב הסיכויים שיהיה זה משה כחלון, וכחלון הרי ציין בעצמו את התפקיד החשוב שמילא נתניהו במתן גיבוי לרפורמת הסלולר שלו.

דת ומדינה

מי שחשובים לו מאוד נושאים כמו ברית הזוגיות או תחבורה ציבורית בשבת יתקשה לשאוב עידוד מעמדותיו של נתניהו, שתמיד העדיף את שימור הקשר עם החרדים על פני פריצת הסטטוס קוו. אמנם זה לא כל כך משנה בבחירות האלו – האלטרנטיבה היא בוז'י הרצוג שימהר למכור את עצמו לחרדים עוד בטרם יספיק להשלים את המשפט:"סבא שלי היה רב ראשי".

יצוין עם זאת שבתהליך הקריטי של חיבור הציבור החרדי אל שוק העבודה ואל השירות הצבאי מילא נתניהו בסך הכול תפקיד חיובי עם השנים, בפרט כשקיבל דחיפות עידוד מלפיד האב ומלפיד הבן. ממשלתו הראשונה הקימה את ועדת טל, ממשלתו האחרונה חוקקה את חוק השוויון בנטל, ובראש ובראשונה – הקיצוצים שהנהיג כשר אוצר חייבו את החרדים להפסיק להסתמך על מדינת הרווחה ובאותה הזדמנות גם פירקו את הפצצה הדמוגרפית של הילודה הבדואית.

לסיכום

אם יש משהו שמעיב על רצוני להצביע לליכוד, הרי זו ההחלטה חסרת ההצדקה שקיבל נתניהו להקדים את הבחירות. חוק הלאום שסביבו נסובה המהומה בטרם פיזור הכנסת היה חוק מיותר לחלוטין. חוק מע"מ אפס וחוק ישראל היום היו אולי חוקים גרועים, אך לא במידה שהצדיקה את פיזור הכנסת שלוש שנים בטרם המועד החוקי. ההתנהלות המוזרה שהפגין נתניהו מטרידה, בפרט בעיני מי שדווקא העריך את היציבות הביטחונית והכלכלית שהקנתה ממשלת נתניהו עד אז, אבל בשיקול הכולל הסיבות שמניתי לתמוך בנתניהו עדיין מכריעות ומביאות אותי להצטרף לקריאה המפורסמת של בני בגין ערב בחירות 96': הצביעו נתניהו ומחל, הצביעו מחל ונתניהו.

האם ביבי יהיה ראש הממשלה הבא? שלושה תסריטים שלא.

בנימין נתניהו הוא עדיין, למרות כל שגיאותיו ופעולותיו המוזרות לאחרונה, המועמד המוביל להרכיב את ממשלת ישראל הבאה. ברשומה הבאה אמנה שלושה תסריטים שנראים לי סבירים שבהם בכל אופן לא יהיה נתניהו ראש הממשלה הבא, לפחות לא לארבע שנים שלמות. אני מסתמך לצורך כתיבת הרשומה על תחזיות המנדטים של הבלוג המצוין בטל בשישים, שמשקלל את ממוצעי הסקרים ומוסיף עליהן קורטוב ממגמות שנצפו בעבר.

חקירה פלילית – נתניהו פורש

השליטה האמיתית במדינה היא כידוע מערכת המשפט. אם שלל הפרשיות והסיפורים שמלווים את נתניהו יהפכו לכתב אישום נגדו, מערכת המשפט לא תראה בעין יפה את המשך כהונתו כראש ממשלה ולפיכך הוא יצטרך לפרוש. רשימת המועמדים לכנסת הבאה נסגרה, ולכן גדעון סער, מספר שתיים בליכוד בכנסת הקודמת, לא יהיה זה שיחליף את נתניהו בתסריט כזה וכך נפסיד את גאולה אבן כאשת ראש ממשלה זוהרת.  מי כן יחליף? נראה שהמועמדים הפוטנציאליים הם גלעד ארדן, סילבן שלום ומשה יעלון. ארדן צעיר מדי ועדיין לא ממש הלך בגדולות, סילבן מנוסה מאוד אך כבר איבד מזוהרו, ולדעתי הציבור יעדיף את יעלון, אך מוסדות הליכוד יקבעו, לא הציבור. אם ההתקוטטות הפנימית לא תוכרע, יכול להיות שיוכרז מועמד פשרה זמני, שאינו נתפס כמי שיחזיק בשלטון לאורך ימים, כפי שקרה במערך שבו בחרו את גולדה מאיר כמועמדת פשרה זמנית אחרי מות אשכול ב-1969.   מי יכול להיות מועמד כזה? אולי בני בגין.

גוש המרכז מתאחד ומכתיר את כחלון

לפי תחזית בטל בשישים, שמשקללת את המומנטום הגדול שיש לגוש המרכז ביום הבחירות, אילו הבחירות היו נערכות היום הייתה יש עתיד מקבלת 14 מנדטים, כולנו 10 מנדטים וישראל ביתנו – 5 מנדטים.  אם יתאחדו המפלגות האלו אחרי הבחירות יוכלו להוות מפלגה אחת גדולה בת 29 מנדטים, וזו מפלגה שיכולה לטעון לכתר. לפיד כמעט נטול סיכוי להיות בממשלה הבאה, מאחר שגם נתניהו וגם הרצוג יעדיפו את החרדים על פניו. אבל הוא כבר הוכיח עצמו כפוליטיקאי ממולח. סביר שיעלה בראשו הרעיון להקים אחרי הבחירות מפלגת מרכז, שתהיה הגדולה במפלגות ותבטיח לו מקום בכיר בממשלה. אבל לשם כך הוא צריך את הסכמתו של משה כחלון. בניגוד ללפיד, לכחלון אין אינטרס כה גדול בהקמת מפלגה כזו. בכל מקרה הוא יהווה לשון מאזניים חיונית לכל ממשלה. לכן יצטרך לפיד להציע לכחלון משהו נוצץ באמת – מועמדות לראשות ממשלה מטעם מפלגת המרכז החדשה שתקום.     מפלגת המרכז של לפיד וכחלון תוכל לפנות לליכוד ולבית היהודי ולהציע להם הקמת ממשלת רוטציה נטולת חרדים. בממשלה זו שנתיים יהיה כחלון ראש ממשלה ושנתיים יכהן מועמד הליכוד, שיהיה כנראה נתניהו אם ישרוד את החקירות ואת החתרנות בליכוד לאור חוסר יכולתו לנצח בבחירות.   אפשרות אחרת היא להקים ממשלה של הליכוד וגוש המרכז בלי הבית היהודי ועם המחנה הציוני, אך היא נראית לי בעלת סיכוי נמוך יותר – בגלל לפיד הוגבל מספר השרים ואין מספיק ג'ובים לחלק לשלוש מפלגות גדולות וגם את הרוטציה אי אפשר לחלק לשלוש פיסות.

גוש השמאל מבטיח לכחלון גדולות ונצורות

הליכוד יצטרך את מפלגתו של משה כחלון כדי להקים ממשלה, ויהיה מוכן לתת לו לשם לכך עצמאות מלאה במשרד האוצר, ואם ירצה – גם במשרד השיכון. אין סיבה שליכודניק ותיק כמו כחלון יסרב להצעה קוסמת כזו, אולם אם איכשהו יצליחו הרצוג ולבני לשכנע את כחלון שגם בממשלתם הוא יקבל את כל מה שיחפוץ בו מלא מלא, התמונה תשתנה: האפשרות הפחות סבירה היא שכחלון ישוכנע להצטרף לממשלה צרה שתישען על קולה של חנין זועבי וכך יאפשר לבוז'י ולציפי לחלוק ברוטציה. מאוד קשה להאמין שדבר כזה יקרה, אבל אי אפשר לשלול אפשרות אחרת: כחלון יסכים להצטרף רק לממשלת אחדות ויגבה את דרישתו של הרצוג לרוטציה עם נתניהו. אם כך ידרוש כחלון הוא יוכל לכפות זאת על נתניהו ורוב הסיכויים שהרצוג יהיה הראשון ברוטציה כזו.

היידה ביבי, היידה כלכלת בחירות.

זו בדיוק כלכלת הבחירות שלה אפשר היה לייחל, שמתמקדת בדברים החשובים – הורדת מסים שתגיע לשכבות שצריכות ושצורכות וגם, חשוב לא פחות, תמורה הוגנת לחיילים על שירותם. רק חבל שביבי מקדם אותה כשהוא בשפל כוחו, וכשהרעיונות המצוינים האלו לא יתקבלו בהתלהבות, אלא בציניות ובזלזול.

היאוש מביא אנשים לרדת מהארץ. או שלא.

ברשומה כואבת, יובל דרור מקונן על ישראל שאבדה לו, בתקופת ביבי והחרדים, ועל מחשבות ירידה מהארץ.

זה הניע אותי לבדוק האם קריסת תהליך השלום והתהליך הדמוגרפי האיטי שבו שיעור החרדים גובר וישראל הישנה והטובה מאבדת מכוחה – גורמים לירידה מוגברת.

אפשר להסתכל בנתונים – http://www.cbs.gov.il/www/publications/alia/t3.pdf.

בקצרה, ממש לא.

ההערכה שלי היא שיורדים מהארץ בגלל סיבות כלכליות נטו (וכמעט אין לזה קשר לעמדה לאומית. לא סתם דווקא הליכוד מעוניין במתן זכות הצבעה ליורדים). בשנים האחרונות, הרבה בגלל ההחלטות האמיצות של ביבי כשר אוצר ב-2003, הכלכלה הישראלית הייתה במצב מעולה ביחס לעולם.  אז האם ביבי תורם לירידה מהארץ? להערכתי בדיוק ההיפך קרה. הבעיה שבשנים האחרונות – הרבה אומץ כלכלי ביבי כבר לא מגלה.