Archive for the ‘בנימין נתניהו’ Category

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

8 באוגוסט 2017

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה אורך תקופה מספר הרוגים בטרור ומלחמה סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה 5 שנים וחצי בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת שנתיים התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים. כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה 7 שנים וחצי בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות. כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול 5 שנים ושני שלישים בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר 5 שנים בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים. כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה 3 שנים כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו). כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין 6 שנים ושליש בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה כ-3.3 מיליון יהודים.

הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.

יצחק שמיר בקדנציה ראשונה שנה בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה שנתיים בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה 5 שנים ושני שלישים כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה. כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה 3 שנים ושליש כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה חצי שנה כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה שלוש שנים כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל. כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק שנה ושני שלישים 55 הרוגים כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון 4 שנים ושני שלישים למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט 3 שנים ושליש כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה. כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה 8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים. כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה
מודעות פרסומת

צוק איתן בדיעבד

24 בינואר 2017

דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן מוציא טוב את נפתלי בנט שהתריע בנושא המנהרות ומוציא רע את ביבי ובוגי שניסו למסמס את ההתעסקות בנושא. זהו לפחות הניתוח הפשטני. אבל דעתי שהנושא מסובך.

סוגיית המנהרות היא מורכבת. מצד אחד זהו איום בלתי נסבל. בפרט עבור תושבי עוטף עזה. מצד שני כל עוד אין התקדמות טכנולוגית ניכרת קשה יהיה למנוע משלטון החמאס להמשיך בבניית מנהרות. והאלטרנטיבה היחידה האמיתית לכך היא השתלטות על עזה שמחירה מטורף, אולי כמחיר החללים במלחמת יום כיפור. שלא לדבר על הצורך לשלוט בעזה אחר כך ולנהל חיי תושביה.

בסופו של דבר בחר הדרג המדיני בכורח הנסיבות שנוצרו במבצע להשמיד כמה שיותר מנהרות וכך להשקיט את תושבי האזור. היה לכך מחיר כבד בנפש – עשרות חיילים נהרגו במבצע. 

עם זאת, מסתבר שהסיבה העיקרית לכך שעתה אין פיגועי מנהרות על ימין ועל שמאל אינה העדר מנהרות. מן הסתם נותרו מנהרות שלא התגלו. הסיבה להעדר פיגועים ממנהרות היא כוח ההרתעה האווירי של ישראל שמבשר לעזתים חורבן עצום כנקמה על פיגוע. זו הרי גם הסיבה להעדר קסאמים, שבוודאי מצויים בידי החמאס.

היה הרבה הגיון ברצונם של נתניהו ויעלון להשתית את השקט בעוטף עזה על עקרון ההרתעה ולא על מרדף סיזיפי אחר מנהרות, שאליו נגררו אמנם בסוף.

אי אפשר לשלול לחלוטין את עמדת בנט. כל עוד המנהרות נותרו בשלמותן, לחמאס הייתה אופציה קלה לביצוע מגה פיגוע שלא ייאמן – הריגה וחטיפה של עשרות או אף מאות אזרחים. פיתוי כזה עלול לגבור אף על החשש מתגובת נגד. בנוסף גם שלוותם הנפשית של תושבי עוטף עזה אינה דבר של מה בכך.

ביבי מצד שני לא שש ללחוץ על ההדק. הוא כנראה ראש הממשלה הכי פחות הרפתקן מאז שרת, ואת עמדתו (בניגוד לעמדת שרת שבתקופתו היה העסק הביש) אימץ הצבא. לא סתם הסטטיסטיקות אומרות שבתקופתו מניין הרוגי הצבא והטרור הגיע לרמה נמוכה מאי פעם.

עמדות שני הצדדים בויכוח המנהרות היו לגיטימיות, אבל עמדתו של ביבי מזכירה שוב את אופיו המיוחד כמנהיג זהיר ושקול. עזיבתו את הזירה הפוליטית בישראל בעקבות הפרשיות המשפטיות, אם תקרה, תהיה סיבה לכל אם עברייה לישון פחות טוב בלילה.

על פרשיות ביבי

20 בינואר 2017

בשני עניינים הסתבך ראש הממשלה וכמעט אין לי ספק שהן יובילו לסוף כהונתו הנוכחית. לא בהכרח לסוף הקריירה הפוליטית שלו, הרי גם אריה דרעי שר בממשלה כיום, אבל קרוב לוודאי שיסיימו את רצף השנים הנוכחי שבו מכהן כראש ממשלה. בשנות העשרים של המאה שלנו אולי בנסיבות מסוימות שוב ייקרא לדגל. הוריו מתו באזור גיל מאה, אז יש לו עוד זמן.

ניתחתי הפרשיות מבחינת התמריצים של גופי האכיפה ועתה אנתחן לגופן שלהן.

נתחיל מפרשיית 2000, השיחות המוקלטות עם נוני מוזס. אפשר להסתכל על כל העניין לדעתי בשתי דרכים. הדרך האחת היא לראות את ישראל היום וידיעות אחרונות כשני עיתונים לגיטימיים ועצמאיים המתחרים בתנאי שוק חופשי. נתניהו קשר עם מו"ל קשר לחוקק חוק שיחבל בעיתון השני תמורת קבלת טובות הנאה ממנו בצורת הסיקור. זהו שוחד ברמה החמורה ביותר, רמת רפובליקת בננות. אמת, דברים כאלו נעשים ברמה המשתמעת כל הזמן בעיתונות, אך המו"מ המפורש והיורד לפרטים הופך זאת לשוחד מובהק.

נכון שהמו"מ לא הבשיל והשוחד לא מומש, אבל אף שופט לא יקנה את זה שביבי רק רצה להפיל בפח את נוני ולא התכוון ברצינות.

דרך שנייה לראות את פרשת 2000, להערכתי קרובה יותר לאמת אך באופן אירוני רחוקה ממה שנתניהו עצמו טען לאורך השנים, היא שישראל היום הוא עיתון מפלגתי של סיעת נתניהו בתנועת הליכוד. ביטאון תעמולה רגיל שהוספו לו כתבות פנאי וסגנון חיים על מנת למשוך קוראים. לגיטימי וסביר לדעתי שמפלגה תחליט על הרחבתו או צמצומו של הביטאון שלה לפי יחס כלי תקשורת אחרים והתחייבויותיהם לסיקור הוגן ואוהד.

אלא שאם ישראל היום הוא ביטאון תעמולה של המועמד נתניהו, פירושו של דבר שמימונו בידי אדלסון מעורר שאלות קשות מבחינת חוק מימון מפלגות ומבחינת תצהיר השקר שהוגש בנושא וטען להעדר קשר ביניהם.

בנושא טובות ההנאה מארנון מילצ'ן, פרשת 1000, הקייס נגד נתניהו חזק מאוד. הוא השתמש במעמדו כדי להשיג טובות הנאה במאות אלפי שקלים ממיליארדר. זה דבר שאולי היה קביל בישראל בתקופות אחרות. לא בימינו אנו. מרים נאור לא תסיים את כהונתה בעליון כשהיא מאפשרת לכאלו תופעות לחמוק ללא עונש. אפשר להתווכח אם היה מתן מובהק של שוחד, אך מערכת יחסים בלתי נסבלת עם תומך עשיר ודאי הייתה, מה שללא ספק יכול להיחשב הפרת אמונים של עובד ציבור.

תחת הפרשנות המקלה ביותר יוכל נתניהו לצאת בזול מהפרשיות ולא לאכלס את התא שבו שוהה כיום אולמרט. אבל לפחות לכמה שנים יצטרך לנטוש את תפקידו הנוכחי.

סוף עידן ביבי

10 בינואר 2017

אחרי בחירת טראמפ הבנתי שאין טעם לפרסם תחזיות שנתיות. המציאות עולה על כל תחזית, והכאוס שולט בכול. מצד שני, מה הערך בתיאוריות על העולם ללא תחזיות שיוצאות מהן. כל עוד לא משתמשים בתיאוריה כדי לנבא בצורה ברורה ומוגדרת מה יוליד יום, היא רק מילים, מילים, מילים.

אז הנה אסתכן בניבוי לגמרי לא טריוויאלי: נתניהו לא ישרוד את החקירות הפליליות הנוכחיות וייאלץ להתפטר. הפרטים המלאים לא ברורים עד הסוף, אבל כבר נראה כעובדה מוגמרת שנתניהו פישל בשתי חזיתות: ניהל חיי מותרות על חשבון מיליארדרים ורקם עסקאות מושחתות עם נוני מוזס סביב עסקי עיתון ישראל היום.

הסיבה לדעתי היא ניתוח מערכת התמריצים שפועלת על הגורמים המשפטיים שיכריעו בעניין נתניהו. ראשית, רובם לא מחבבים אותו בהיותם, כטבעם של משפטנים חכמים, שייכים לאליטות השמאלניות. איני אומר שדבר זה לבדו יוביל למסע צלב פלילי נגד אדם חף מפשע, אבל אתרוג לא יהיה כאן.

מעבר לכך לכל משפטן יש תמריץ למתוח עוד ועוד נורמות של ניקיון כפיים. איש לא ירוויח מוניטין ואהדה ציבורית על ידי סלחנות לאלמנטים של שחיתות. לא לחינם הנורמות הולכות ונעשות תובעניות יותר ויותר עם השנים. למשפטנים יש אינטרס ברור להעמיק אותן. ממש כפי שקורה בנושא היחס להטרדות מיניות. כך זה בעניינים שבהם יש לובי ציבורי חזק רק לצד אחד של המתרס.

גם נתניהו עצמו יצטרך לשקול את שיקוליו. אם יסכים לפרוש בצורה מכובדת אולי יוכל לרקוח תמורת זאת דיל להסרת כתב האישום. אם יאחז בקרנות המזבח, עלולים לקחת אותו מהן הישר לכלא.

 

קדחת השטויות והשאיפה לתיאוריה האחת

21 באוקטובר 2015

לאחרונה אוחזת במפלגה הרפובליקנית בארה"ב קדחת של אמירות שנויות במחלוקת בהקשר לאירוע הנורא בתולדות העם שלנו, שואת היהודים באירופה. בן קרסון מיודענו למשל טען שאם בגרמניה היה תקף חוק כדוגמת התיקון השני לחוקת ארה"ב המבטיח את הזכות להחזיק נשק, היטלר לא היה מצליח להשמיד היהודים.

נתניהו הוא רפובליקני עד לשד עצמותיו. לא פלא שכאשר מגפה אוחזת בעמיתיו, הוא נדבק. אתמול בנאום בקונגרס הציוני הכריז על חידוש היסטורי מרתק משלו: היטלר לא רצה להשמיד את היהודים עד שהמופתי לא שכנע אותו. אלמלא המופתי היה היטלר מסתפק בגירוש היהודים ולא מקצין עד כדי השמדתם הכוללת. המטרה הגלומה בדבריו של נתניהו היא להעצים את חלקם של הפלסטינים בשואה, אך הטיעון שלו סותר את השכל הישר: האם באמת היטלר והצמרת הנאצית קיבלו הכרעה היסטורית כה קריטית על פי דרישתו של איזה כהן דת מוסלמי מהמזרח התיכון? מופרך על פניו.
באופן אירוני בעבר מי שתמיד נהנו להציג את השתלשלות האירועים ככזו אלו דווקא החוגים החרדיים האנטי ציונים. המופתי גרם לשואה ואם ממשיכים את המעגל הלאה, אז מי שחולל את השואה הוא מי שהרגיז את המופתי, ואלו כמובן הציונים.

זה נכון שהמופתי היה אנטישמי ארסי, תומך בנאציזם ובהחלט ייתכן שסיכל מאמצי הצלה שנעשו כדי לחלץ אלפי יהודים על ידי הבאתם לארץ ישראל. ראיות לכך עלו במשפט אייכמן. מכאן ועד ייחוס השואה למופתי בפרט ולפלסטינים בכלל הדרך ארוכה מאוד, ורק בעלי נטיה לקונספירציות ולהזיות בשירות השקפת עולמם יכולים לדלג עליה בקלילות כזו.

מזווית אחרת הניסיון להדביק את השואה לאשמה ערבית מוסלמית דומה למה שעשה איינשטיין כשניסה למצוא תיאוריה אחת שתסביר את כל חוקי הפיזיקה. יש קסם באחידות. זה מפתה להסביר שכל הצרות הגדולות מאז ומעולם נבעו ממקור אחד. לא רק שתיאור כזה משרת את האג'נדה האנטי איסלמית, הוא גם הופך את ההיסטוריה ואת העולם לאלגנטיים וסימטריים. היהודים הפכו את אלוהים לאחד וכך יצרו את המונותאיזם. כמה אלגנטי להפוך גם את השטן לאחד ולתלות מקור כל רעה גדולה, אפילו השואה באירופה, באיסלאם.

השמאל כמובן עושה בדיוק ההיפך – השטן שלו זה הגזענות של האדם הלבן. גם היום, כאשר אנטישמיות אירופית לבנה היא בעיה מינורית במערב אירופה, ואילו הבעיה האמיתית היא המוסלמים שם, השמאלנים יתקשו להודות בכך. מבחינתם השטן הוא תמיד אחד. זה הגזען הלבן ולא ייתכן שהתהפכו היוצרות.

במציאות אין אחידות מלאכותית שכזו, והמציאות מסובכת ומורכבת. לא כל הצרות נגרמות מאותו מקור שגרם להן בעבר, ולעתים הדברים מתהפכים ממש. ואני מרבה לכתוב בבלוג על כך גם בהקשר הכלכלי. האינפלציה הייתה אסון בשנות השבעים והשמונים, אבל היום האסון הוא דווקא הפחד המופרז מהאינפלציה. מקור השפע והשגשוג של העולם המערבי הוא הקפיטליזם והחירות הכלכלית, אבל אין זה אומר שחירות כלכלית ללא מעצורים תמיד תעשה רק טוב. לפעמים היא תיצור נסיבות שיעודדו ניצול וסבל אנושי מיותר. החוק הכללי היחיד שתמיד נכון הוא שצריך להשתדל לחשוב על כל דבר ודבר באופן פרטני, וכמובן – לגבות את המחשבה בראיות עובדתיות.

אובמה ונתניהו – התאומים הסיאמיים

17 בספטמבר 2015

יש שני מנהיגים בעולם שאני מאוד מעריך – נשיא ארה"ב ברק אובמה, וראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו. להתייחס לשניהם בחיוב זו עמדה נדירה. מי שמחבב את האחד בדרך כלל מתעב את השני. שניהם מייצגים השקפות עולם קוטביות, האחד אהוד בעיני הליברלים בארצו ובעולם, והשני הוא גיבור של שמרנים. האחד נערץ על ידי שלדון אדלסון, ואת השני שלדון לא סובל. ההבדל נראה עצום עד שאתה מסתכל על התנהלותם בפועל, מעבר לסיסמאות שטחיות שמושכות את לב ההמונים אך הן לצנינים בעיני הציבור שמוכן להעמיק, ומגלה שאלו הם פשוט תאומים סיאמיים, שאפילו בן קרסון המנתח הדגול היה מתקשה להפריד ביניהם.

הישגו הגדול ביותר של הנשיא אובמה הוא רפורמת הבריאות. בנושא זה נראה שנתניהו נמצא שמאלה מאובמה. אובמה הביא רפורמת בריאות שמבוססת על קיום חברות ביטוח פרטיות, בעוד שנתניהו עמד כראש ממשלה (ועד לאחרונה גם כשר בריאות) לחלוטין מאחורי השיטה שבה מתנהלת מערכת הבריאות הישראלית – קופות חולים ציבוריות שאינן פועלות למטרות רווח. עם זאת סביר להניח שאם הנסיבות האמריקניות היו מאפשרות זאת, אובמה היה נוקט עמדה דומה לזו של נתניהו, ולפיכך אפשר להעריך שעמדותיהם בנושא זהות לחלוטין.

אובמה העלה במידה מתונה את המסים על העשירים ועל רווחי ההון. הוא תומך בפומבי בהורדת הגרעון, אך רואה זאת כמשימה לטווח הארוך ולא כאובססיה שמצדיקה הקרבת תוכניות חברתיות כאן ועכשיו. נתניהו נוהג בצורה זהה ממש – היה מוכן להעלאה מתונה בגרעון, על אף מחויבות פומבית למדיניות תקציבית זהירה. בתקופתו הועלה המס על רווחי הון והונהג מס עשירים (מס יסף).  גם אובמה וגם נתניהו פעלו להעלאת שכר המינימום במדינותיהם. בתחום המדיניות המוניטרית שניהם נקטו בגישה אחת המראה כמה קשה יהיה לבן קרסון להצליח להפריד ביניהם – הם מינו את סטנלי פישר לבנק המרכזי (נתניהו כנגיד, אובמה כסגן נגיד).

אולי הדמיון גדול ביניהם במיוחד בזירה המדינית – בטחונית. שניהם סולדים מהרפתקנות צבאית שתסבך אותם במזרח התיכון הקורס לתוך עצמו. שניהם דיברו על קיומה של אופציה צבאית מול אירן, אך לבסוף העדיפו לא להשתמש בה. אובמה חתם לבסוף על הסכם עם האירנים. נתניהו לא יכול היה לחתום על הסכם עם חמינאי. חמינאי לא רוצה לדבר איתו. אבל באופן מאוד דומה העדיף להגיע להסכמות שקטות עם אויב מר, מאשר להסתבך איתו במלחמה ממושכת – כך עשה עם שלטון החמאס בעזה.  נתניהו היה מוכן להחליף שבויים עם הטרור האיסלמי הקיצוני בעסקת גלעד שליט, ואובמה נקט בגישה דומה לגבי החייל האמריקני השבוי בו ברגדל.

בתחום החברתי שניהם מחזיקים בעמדות ליברליות. אובמה ידוע בכך, וגם נתניהו מדבר בנאומיו על זכויות נשים וגייז, אמנם בדרך כלל כדי לנגח את האיסלאם הקיצוני העוין לקבוצות האלו. שניהם לא עשו כל כך הרבה בעצמם כדי לקדם נושאים ליברליים, אלא הסתמכו על בית המשפט העליון של מדינתם. אובמה דאג לשמור על נטייתו הליברלית של בית המשפט על ידי מינוי שופטים המחזיקים בדעות ליברליות. נתניהו אינו ממנה ישירות שופטים, על פי השיטה הישראלית, אך וידא שכל יוזמה שעלתה בכנסת לשינויים דרמטיים במעמד בית המשפט תיקטע באיבה.

שני מנהיגים הגיעו מנקודות מוצא כל כך שונות: האחד קצין קרבי ואח של גיבור מלחמה, בן של היסטוריון רואה שחורות שהושפע מערכי השמרנות האמריקנית. השני בן של מהגר מקניה שחי את קיפוח העולם השלישי. איך יכול להיות שהם נוקטים מדיניות כה זהה? כדי להסביר זאת אולי צריך לגייס את משפטו המפורסם של טולסטוי בתחילת "אנה קרנינה" ולערוך עליו פרפרזה – כל המנהיגים הטובים דומים. כל המנהיגים הגרועים, גרועים בדרכם שלהם.

זמן הברית עם אמריקה

25 ביולי 2015

הסכם הגרעין עם אירן, אפילו אם יכובד במלואו, יאפשר לאירן להפוך בעוד חמש עשרה שנה למדינת סף גרעינית שרשאית לצבור מלאי אורניום כרצונה, כביכול למטרות שלום. אם כך ניתן לנבא בלי להגזים בספקולציות שגם במקרה הטוב, בעוד עשרים שנה תימצא אירן, מדינה שאם לא תשתנה תיוותר אנטישמית ארסית וקיצונית, במרחק קצר מאוד לא מפצצה אחת, אלא מחמישים או מאה פצצות.  מיצובה ככזו בוודאי ידרבן את יריבותיה הסוניות, בראש ובראשונה ערב הסעודית, להגיע לסטטוס דומה.
פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית אמנם יהיו אמורים לעקוב גם אז ולוודא שאירן ומדינות אחרות אינן מפתחות דרכים להשתמש בגרעין למטרות צבאיות, אולם הגדרתן של הפעולות האסורות מעורפלת ויכולת ההסתרה שלהן גדולה.

זו המורשת המסוכנת שמותיר אחריו הנשיא אובמה בתחום הגרעיני, ונראה שהוא מודע היטב לכך שהלך רחוק כדי לחמוק מהצורך להשתמש בפיתרון כוחני לבעיית הגרעין האיראני. על מנת להעביר את ההסכם שחתם בקונגרס ובכדי שלא יירשם בהיסטוריה כשונא ישראל שהמיט עליה סכנה קיומית, נראה שאובמה יהיה מוכן ללכת רחוק גם בחזית הפיצוי. אפשר ורצוי לדרוש ממנו עוד מטוסי קרב, עוד סיוע בהגנה נגד טילים, עוד פצצות חודרות בונקרים. אבל זו הזדמנות היסטורית לבקש משהו שבאמת ישנה את חוקי המשחק – ברית הגנה שבמסגרתה ארה"ב תערוב לישראל מול איומים קיומיים ותבטיח להתייחס להתקפה שתסכן את קיום ישראל כהתקפה על ארה"ב עצמה.

זה ברור שאין לישראל שום אינטרס להכניס את ארה"ב כצד צבאי למבצעים מול החמאס, או לתקיפות מוגבלות בסוריה ובלבנון. נוכל להסתדר בעצמנו מול האיומים האלו. אבל הגעתו המסתמנת של העידן הגרעיני למזרח התיכון יוצרת מאזן אימה שגדול עלינו. עם כל הדיבורים על מכה שנייה וכתבות במגזיני סופשבוע על הצוללות בגרמניה, צריך להיות ריאליסטיים – מדינת ישראל שולטת בשטח של קצת יותר מ-20 אלף קמ"ר. אין לה עומק אסטרטגי, אין לה נושאות מטוסים וגם לא יהיו לה בעוד עשרים שנה.

הסנאט האמריקני הוא, כפי שאמר פעם צחי הנגבי, פרו ישראלי יותר מהכנסת. אין שם תואמי חנין זועבי. בוודאי ניתן יהיה למצוא בו רוב של שני שלישים שיאשר ברית הגנה, כפי שדורשת החוקה וכמו שנמצא בזמנו לאישור הכנסת פולין וצ'כיה למטריה של נאט"ו (אף ש-19 סנטורים התנגדו אז ב-1998 מחשש להרגיז את הרוסים). הסנטורים הדמוקרטים ינשמו נשימת רווחה שתישמע בכל וושינגטון הבירה כשהסכמה על ברית הגנה תהפוך לפשרה המקובלת על כל הצדדים ותשחררם מהדילמה אם לסכל את ההסכם עם אירן או להתמודד מול זעם תומכי ישראל.

הדמוגרפיה האמריקנית עובדת לרעתנו וכך גם הקמפיין השוחק את מעמד ישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד. ייתכן שלא תמיד ניתן יהיה לגייס תמיכה כזו בקונגרס, וגם הנשיא לא תמיד יהיה בהכרח אוהד. זה הזמן לחשק במסגרת חוקית את הנאמנות של ארה"ב לישראל. אולי זה משהו שגם יוכל להוציא לאייתוללות את התיאבון לפצצה מלכתחילה. הם יבינו שהיא חסרת טעם מול ישראל – בשום תסריט של התקפת פתע מקדימה, לא יוכלו להימנע מלספוג מנה אחת אפיים. זהו גם עניין כלכלי מובהק – אנחנו רוצים למשוך השקעות זרות מתאגידי העולם. כל דירקטוריון סביר חייב לשקול סיכונים. אבל אף דירקטוריון לא יכניס לשיקולי ההשקעה שלו את האפשרות שניו יורק, סן פרנסיסקו או סיאטל יספגו מתקפה גרעינית. למען הכלכלה צריך לוודא שתל אביב תיחשב כסיאטל מבחינת התאגידים הבינלאומיים לעניין זה, גם היום וגם בעוד שנות דור.

אפשרי שניתן יהיה להוציא בעתיד התחייבות לברית הגנה מהילארי (שהצהירה בעבר בפומבי שאירן תושמד אם תתקוף את ישראל גרעינית) או מנשיא רפובליקני. ברם, יש חשיבות היסטורית ארוכת טווח לכך שדווקא נשיא ליברלי ובן מיעוטים כמו אובמה יהיה זה שיציג ברית כזו.

מבחינת נתניהו הדיל עם אירן סותם את הגולל על שנים שבהם ראה את מניעת הפצצה האיראנית כמשימת חייו. אין מדובר בכישלון מוחלט – בשורה התחתונה רוב הסיכויים שלא יהיו בעשרים השנים הקרובות ראשי חץ גרעיניים מוכנים להפעלה המכוונים מאירן לתל אביב, אבל כפי שנתניהו עצמו יהיה הראשון לזהות ולהודות, גם הצלחה מסחררת אין פה.
זה הזמן מבחינת נתניהו לנטוש את האיבה העקרה לממשל אובמה, גם אם היא אובססיה של פטרונו שלדון אדלסון, ולצאת מהמאבק הגדול שניהל עם הישג אסטרטגי ראשון במעלה. הישג שיהווה גם מורשת להתהדר בה לאחר כהונה באורך המתקרב לזה של דוד בן גוריון שהקנתה לישראל יציבות אך לא כללה עד עתה פסגות היסטוריות.

גם מהבחינה הפוליטית קצרת הטווח מדובר בבוננזה רצינית. נתניהו תקוע עם ממשלה צרה. ליברמן הכפיש את נתניהו בעיתון השבת האחרונה ולא נראה שבכוונתו לחלץ אותו מגיהנום 61 הח"כים בקרוב. המגעים על הסכם הגנה היסטורי עם ארה"ב הם בדיוק ההזדמנות לגייס את בוז'י הרצוג כשר חוץ האחראי על ניהול המשא ומתן. גם האמריקנים ישמחו כשיגרמו באופן זה להכנסת השמאל לממשלה וכך יהפכו אותה לגמישה יותר בעניין הפלסטיני.
בוז'י ודאי יהנה מהשליחות ההיסטורית, ואני לא רואה את היונים של מפלגת העבודה, אפילו שלי יחימוביץ' ויוסי יונה, מעזים להוביל התנגדות נחרצת לכניסה לממשלה, כאשר עניין קיומי עומד על הפרק.

ברית הגנה עם ארה"ב אינה נטולת חסרונות: היא עלולה לכבול את ידי ישראל בתגובות צבאיות (אבל הרי אנחנו די כבולים ממילא). היא עלולה בנסיבות עתידיות רחוקות אבל לא בלתי אפשריות לחייב אותנו לגמול לארה"ב על ידי כך שנהיה מעורבים בסכסוכים שלה שלא כל כך מעניינים אותנו, למשל מול סין, צפון קוריאה, רוסיה (אבל במילא לא היינו יכולים להגיד לארה"ב לא).

ומצד שני, ברית הגנה היא הפיתרון הטוב ביותר שיש באמתחתנו לאימה שבגללה אירן כל כך מפחידה מלכתחילה – האפשרות של חורבן מוחלט, מהסוג שעם ישראל כבר ידע כמה פעמים בהיסטוריה. תשעה באב שחל הערב מציין את החורבן שהתחולל לפני אלפיים שנה כשהיהודים קראו תיגר על המעצמה העולמית של אותם ימים. ההיסטוריה נותנת לנו הזדמנות לתיקון – להבטיח את קיומו הריבוני המחודש של העם היהודי בארצו על ידי הידוק הברית עם המעצמה העולמית של ימינו אנו.

ואם ביבי היה חושב שההסכם עם אירן הוא נפלא

18 ביולי 2015

אין כל ספק שבנימין נתניהו חושב שההסכם בנושא הגרעין שנחתם עם איראן הוא אסון לעולם ואסון לישראל, שהוא סולל לאיראן את הדרך אל הפצצה, ושהתקוות שתולים בו במערב הן נאיביות ומזכירות את הנאיביות לגבי כוונותיה של גרמניה הנאצית. אבל נניח שביבי היה חושב אחרת, נניח שדעתו הייתה זהה לדעתם של רבים מבעלי הטור בתקשורת הליברלית בארצות הברית, וכמוהם היה חושב שזהו הסכם מופלא שמסיר את סיוט הפצצה האיראנית מעלינו. מה היה צריך לעשות אז? כיצד היה עליו לנהוג? התשובה המוזרה היא שגם אם זו הייתה דעתו, היה צריך לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג עכשיו – להשמיץ בפנים חמורות סבר את ההסכם, לרמוז שאובמה נאיבי וחסר אחריות ולהפעיל לחץ על חברי הקונגרס להצביע כנגדו.

ככל שאובמה יידחק אל הקיר ויצטרך להתגונן מפני ההאשמה שחתם דיל רע שמהווה סכנה קיומית עבורנו, כך יגדל הסיכוי שהוא יהסס ללחוץ על ישראל בנושאים אחרים, שהוא יבטיח חבילת סיוע ביטחונית נדיבה ביותר, שלא יעשה בעיות עם שחרורו המתקרב של ג'ונתן פולארד – הרי יש גבול עד כמה נשיא יכול להרשות לעצמו להצטייר כשונא ישראל. יותר מזה – ככל שישראל תנאץ ותשמיץ יותר את ההסכם, כך יגדל הפיתוי עבור איראן לדבוק בו ולראותו כמשרת את האינטרסים שלה.

אני לא רוצה להגיד שנתניהו מבלף. לאורך עשורים נתניהו מתריע מפני איראן, הנושא בדמו, וקשה להאמין שהסכם פשרה כזה שבו איראן השיגה הישגים ניכרים מהרבה בחינות, מוצא חן בעיניו.  בכל אופן הבנת התמריצים שעומדים בפני נתניהו מזכירה שהתבטאויות של פוליטיקאים בנושאי השעה הן פעמים רבות די חסרות משמעות. הם לא יותר מאשר קריינים משעממים של מה שמערכת התמריצים מקרינה להם על הטלפרומטר.

נתניהו הוא לא ציפראס

16 ביולי 2015

הסיטואציה ביהודה ושומרון מזכירה במידה מסוימת את עניין הישארות יוון באירו. האליטות במערב מאמינות בהסדר שאינו בר קיימא, במקרה של יוון קיומו של מטבע אירופי אחיד, במקרה של יהודה ושומרון הקמת מדינה פלסטינית שתהפוך במהרה לחממת טרור ואי יציבות. האליטות לא מתרגשות מהעובדה שהמציאות טופחת על פניהן (ראו קישור שהוזכר בתגובות לפוסט קודם ומראה איזה אסון כלכלי המיט האירו על המדינות שאימצו אותו) והן מתכוונות להמשיך בדרכן, לא משנה עד כמה העובדות הפשוטות יראו שהיא שגויה.

ומה המזל שלנו? המזל שלנו הוא שנתניהו הוא לא ציפראס. ראש ממשלת ישראל אינו ראש ממשלת יוון. בראש הממשלה שלנו יש את שיעור הקומה האישי והאינטלקטואלי לעמוד מול כל האנשים החשובים, נכבדי האיחוד האירופי, כותבי הטור בעיתונים המרכזיים, והיועצים של ממשל אובמה שמתדרכים את העיתונות בדברי ארס נגדו, ולהתעקש על כך שהוא מבין את המציאות, והם לא. קחו למשל את יאיר לפיד. הוא מתעקש שהוא לא יחלק את ירושלים, אבל האם מישהו באמת מאמין שאם יבוא יום והוא יהיה ראש ממשלה, והאליטות העולמיות יסבירו לו בנחישות וברגישות שחלוקת ירושלים חיונית להסדר שלום, הוא יהיה מסוגל להגיד להן לא? אני לא מאמין לרגע. נתניהו לעומת זאת הוכיח בשנים האחרונות את יכולתו להגיד "לא" למנהיגי המערב, כאשר חשב שהאינטרסים של ישראל בסכנה.

מבקריו של נתניהו יכולים להצביע בימים אלו על הסוגיה הקריטית האחרת – הסוגיה האירנית, ולטעון ששם השתפן, ששם דווקא כן התנהג כמו ציפראס. על אף כל אזהרותיו ברגע האמת הוא לא שלח את המטוסים לתקוף. החשד האישי שלי הוא שכאן נתניהו תמיד שיחק בקלפים ריקים, כי האופציה הצבאית של ישראל נגד אירן מעולם לא הייתה ריאלית. אפשר אולי היה להשמיד מתקן כזה או אחר, אך לא לעצור את תוכנית הגרעין כולה. לשם כך אנחנו צריכים את האמריקנים, וכל מה שעשה נתניהו נועד לגייסם למערכה. מהמעורבות האמריקנית יצא בסופו של דבר הסכם הגרעין הנוכחי, שהוא פחות ממה שקיווינו, אך יותר טוב מהחששות הגרועים ביותר שהיו, ומרגשי האשמה האמריקניים על ההסכם אפשר יהיה כנראה להוציא חבילת סיוע צבאית איכותית ביותר.

הצבעה לביבי כהשקעת ערך

18 במאי 2015

בעקבות אנלוגיה פוליטית (שגויה לדעתי) שעשה אלדד בתגובות לפוסט הקודם שעסק בהשקעות ערך, תהיתי האם לא ניתן לעשות אנלוגיה פוליטית אחרת ולהקביל השקעות ערך להצבעה לביבי. לדעתי נקודות הדמיון ברורות.

משקיע הערך מעדיף להשקיע בעסקים יציבים, פשוטים וניתנים לניבוי ללא מינופים והרפתקאות פיננסיות וללא הבטחות מרחיקות לכת על צמיחה. כך גם כהונתו של ביבי שמתאפיינת ביציבות ובסלידה מהרפתקנות. ביבי אמנם מדבר על איומי שואה ועל תקיפה באירן אבל אלו דיבורים שלא הופכים למעשה. כמוהו כעסק יציב ומשעמם שמשתמש בפרסומות טורדות שלווה. לא משהו שירתיע משקיע ערך שאומנותו על התבוננות שמעבר לקליפה השטחית.

משקיע הערך קורא דו"חות ומבסס תפיסתו על מספרים ונתונים עובדתיים. לא על התלהמות והתלהבות בתקשורת וברחוב. בתקופת ביבי מצב הכלכלה והביטחון, כפי שמתבטאים במספרים קונקרטיים כמו מספר המובטלים ומספר ההרוגים במלחמות, הטוב בתולדות המדינה. זאת בניגוד לרחש בחש של כישלון ותבוסה בכל החזיתות שמייצרת התקשורת.

משקיע ערך מוכן להשקיע לעתים גם בתעשיות שכולם קוברים אותן וסבורים שעבר זמנן כמו רדיו או כבלים. בשאלה המדינית העיקרית כולם טוענים שהסטטוס קוו עם הפלסטינים לא בר קיימא, וצריך להיערך לאחת משתי אפשרויות:סיפוח או מדינה פלסטינית, שאת שתיהן ביבי שולל. בפועל הסטטוס קוו שביבי פועל להמשכתו, הוא כמו תעשיית הרדיו, חזק בהרבה ממספידיו. למה שעובד בהווה יש סיכוי גדול משנדמה להמשיך לעבוד בעתיד.

איני מאמין שרוב אלו הכלולים בקבוצה המצומצת של משקיעי הערך במדינה הצביעו לביבי. משקיעי ערך מטבעם שייכים לאליטות, והאליטות שמאלניות. גם באמריקה וורן באפט הוא תומך מושבע של המפלגה הדמוקרטית. אבל השיטה של השקעת הערך – היא מצביעה לביבי.