האנדרדוגים של העשור הקודם

פנו לעצמכם רבע שעה וקראו את הראיון הזה של נתניהו עם ארי שביט בשנת 2006. חכם, מעניין, מרחיק ראות וגם מציב את ביבי בעמדה לא מוכרת למי שזכרונו קצר, עמדת האנדרדוג. הוא גם מדבר על שחיתות ועל עסקאות אפלות עם בעלי הון. מרתק בדיעבד.

הערה אחת: נתניהו חזה בראיון שבעקבות פעולותיו כשר אוצר נפתחה לפני ישראל הדרך לצמיחה כלכלית מהירה שתוביל אותה לתמ"ג של 250 מיליארד דולר כעבור עשור, מספר שנשמע דמיוני (התמ"ג אז היה 140 מיליארד דולר). העשור ההוא כבר מאחורינו ואנו יודעים כיצד הסתיים. התמ"ג הישראלי בשנת 2016 היה 315 מיליארד דולר. מעל ומעבר לאופטימיות של ביבי. מדינת ישראל ונתניהו ביצעו יחד את המעבר מעמדת האנדרדוג לעמדת המנצח הטבעי.

מודעות פרסומת

כשיתגעגעו לדוקטרינת נתניהו-עוז

בגלובס התפרסם ראיון עם הליכודניקים החדשים, קבוצה של פעילים שככל הנראה ממוקמים פוליטית בין גנץ לגלאון אבל מעוניינים להשפיע על הליכוד מבפנים. כעת הם נאבקים על חייהם הפוליטיים מול ניסיון להדיחם מהתנועה.

רכיב בפעילותם של הליכודניקים החדשים הוא העלאת זכרם של האבות המייסדים, ז'בוטינסקי ובגין, והצגת עצמם כמי שחותרים לשחזר את ההדר הבית"רי הישן מהימים ההם.  נחמד להיזכר אם כך מה באמת הייתה דעתו של השמאל בשנות השמונים על מנחם בגין. ספר מאמרים ישנים של עמוס עוז, שעתה, עם לכתו לעולמו, יש להם עדנה – "ממורדות הלבנון", מאפשר להיזכר בכך. ובעיקר להיזכר שמבחינה מהותית אחת בנימין נתניהו, השנוא כל כך, עולה על בגין כראש ממשלה, לפחות מבחינת טעמו של השמאל.

נתניהו שונא מלחמות מיותרות. ואילו בגין בזמן מלחמת לבנון הראשונה?

המלחמה יצאה מבין שפתיו כצעצוע אשר הוענק לו סוף סוף ככלות המתנה מתסכלת שנמשכה אולי מאז ימי נעוריו. קנטרן, קטנוני ונקמני כלפי מתנגדיו. אדיש לאיומי המלחמה. אכול שנאת נחיתות אל "עולם הגויים" ומכסה עליה בפוזה של עליונות מלגלגלת. (ממורדות הלבנון, עמ' 18)

גולדה כאבה באמת את כאב מותם של הנופלים ואילו בגין נראה בימים אלה צוהל ופורח. מאז תחילת המלחמה מלאו הופעותיו בציבור טון של זחיחות דעת ארסית, נוקמנית, של צהלה קנטרנית. איזה פורקן עמוק מצטייר על פניו ומהדהד בקולו לא פחות מאשר בתוכן דבריו. הוא מופיע על מסך הטלביזיה כעושה חיים ונהנה מכל רגע. (ממורדות הלבנון, עמ' 35)

את המלחמה עצמה מתאר עוז כך:

מלחמת שקר וכזב ושטיפת מוח שמטרותיה האמיתיות הוסתרו מפני העם, מפני הלוחמים, מפני הכנסת ומפני רוב שרי הממשלה (ממורדות הלבנון, עמ' 15)

מנגד קשה שלא לראות דווקא בנתניהו מישהו שמגשים את דוקטרינת ההבלגה של עוז:

לא פעם הבלגנו במקום שעם אחר היה מרביץ והרבצנו מכה חלקית וסלקטיבית במצבים שבהם עם אחר היה רץ לעשות מלחמה כוללת. למלחמה כוללת יצאנו כאשר קמו להרגנו – ולא כאשר הטרידו אותנו, ולא כשמישהו אמר שהוא היה רוצה במותנו, ולא כשמישהו הכריז אי פעם, בעתיד, יש בדעתו לחסל אותנו.

אולי היה מחיר לאיפוק הזה, אבל היו בו יתרונות חשובים: גם בהיקף התמיכה מבחוץ. גם בקיום הברית עם חלקי העם היהודי. אבל קודם כל – האיפוק הזה היה מרכיב חיוני של עוצמתנו. כי עוצמה אינה מורכבת רק מן המכפלה הפרימיטיבית של מספר הטנקים והמטוסים כפול מספר הקילומטרים המרובעים. היא עשויה, בראש ובראשונה, מנכונותם של אנשים ללכת להילחם. מהסכמתם של הלוחמים לחרף את נפשם. […] ב"שיח לוחמים" בין כל הערעורים והמצוקת והלבטים, לא תמצא אפילו פסוק אחד של ערעור על עצם היציאה למלחמת ששת הימים. אפילו במבצע קדש של שנת חמישים ושש, שאינני שלם איתו בדיעבד, היו סיבות משכנעות לחשוש שבתוך כמה חודשים יתחזק נאצר עד לנקודה שיכול להביס אותנו וזו הייתה כוונתו הגלויה והמוצהרת. (ממורדות הלבנון, עמ' 55)

יבוא יום ויהיה לימין בישראל מנהיג מרגיז ושנוי במחלוקת, ואנשי שמאל-מרכז יעלו בגעגוע ובנוסטלגיה את זכרו של בנימין נתניהו כמנהיג עבר אידיאלי של הימין. הפואנטה היא שקרוב לוודאי שבגעגועים העתידיים אז יהיה טעם ויהיה צדק.

אולי אין צורך באלטרנטיבה

תקופה מטורפת עברה על המדינה מסוף החודש הקודם. מאז נאום הקלסרים של ביבי וחשיפת המבצע מעורר התדהמה של המוסד לחילוץ ארכיון הגרעין האיראני. מהמכות האפקטיביות על הבסיסים האיראניים בסוריה ועד לנטע ברזילי הלילה ולפתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים ביום שני. הנסיבות הן כאלה שנזכרים בהבטחה של דונאלד טראמפ לתומכיו – ננצח כל כך הרבה שנהיה עייפים מלנצח. אם כבר כמה שנים אנחנו במעין תור זהב לאומי, אז עכשיו בכלל – האופוריה הלאומית עולה לראש, ברמה כזו שאני חושב שמחלחלת כבר לתחושות האישיות של כל אחד ואחד בחייו, אפילו החמוצים שבינינו. האירוע הגדול ביותר של התקופה – ביטול הסכם הגרעין עם איראן בידי נשיא ארה"ב בעקבות הלחץ הישראלי – יוכל להישפט רק במבחן ההיסטוריה, אבל בינתיים אין מנוס מלהודות שביבי משחק אותה בגדול לאחרונה, חוץ מהשיר של נטע – כל שאר ההישגים קשורים ישירות לסיכונים שלקח – ואולי הייתי פזיז מדי בפזילה לכחלון.

תחי האלטרנטיבה לליכוד

אני לא משתגע על משה כחלון. מדי פעם הוא משליך איזה מקל להאט את גלגלי השוק החופשי כמו בתוכנית מחיר למשתכן שהוא מקדם או ברעיונות האוויליים שלו על מיסוי דירה שלישית או הנהגת מס ירושה. אבל מצד שני יש גם את הדברים הטובים – ראויה לציון ההתרסה שלו כלפי נגידת בנק ישראל וכלפי תשוקתה המטרידה להעלאות מס. או עמידתו על הפטור ממע"מ למשלוחים באינטרנט מחו"ל. בסך הכול כלכלת ישראל משגשגת בתקופתו, והתזוזה המתמדת של הליכוד ימינה, אל עבר רעיונות מסוכנים של סיפוח ולקראת חקיקה לא מידתית נגד בית המשפט העליון, מעלה אצלי את התחושה שבלית ברירה גם כחלון יכול להיות אלטרנטיבה.

פסקת ההתגברות מטרידה במיוחד. נדב אייל הסביר יפה היום בידיעות אחרונות שיכולת להתגבר בקלות על בג"ץ תשאב את המדינה לסחרור – לא יהיה עוד תירוץ משפטי לעצור כל מיני רעיונות הזויים וסחטניים מצד החרדים והמתנחלים, שעד עתה בג"ץ היה המחסום שהפכם ללא ריאליים. גם מבחינת החרדים והמתנחלים עצמם זו לא כזו מציאה. אלו ציבורים דתיים שמחויבים כלפי ההשגחה העליונה להשתדלות, לא לתוצאה. עד עתה יכולים היו להיות שלמים עם השתדלותם ולהאשים את בג"ץ בכישלון בשורה התחתונה. כאשר לא יהיה את בג"ץ שיחצוץ בין רעיונותיהם לבין התוצאות הרעות שימיטו על המדינה – הם יצטרכו לשאת בהשלכות מעשיהם וכולנו איתם. עבור השמאל הרדיקלי זו סיבה לחכוך כפיים בהנאה, לא עבור אנשי ימין-מרכז פרגמטי שרוצים שישראל תתנהל בזהירות בדרך החתחתים שמזמנות לה הזירות הפנימיות והבינלאומיות.

לא ברור אם נתניהו יוליך את הליכוד לבחירות הבאות. לאור בעיותיו המשפטיות ספק רב אם יוכל להובילו לאחריהן. גדעון סער לכאורה אלטרנטיבה סבירה, עד שנתקלים ברעיונות הסיפוח שלו. בינתיים אני בזהירות מדדה לכיוונו של כחלון.

ראש ממשלה כלוא מהלך

הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו הסתיימה הערב, ככל הנראה, עם חתימת הסכם עד המדינה של מקורבו שלמה פילבר. פילבר מן הסתם יפליל את נתניהו ברקימת עסקת שוחד – רגולציה אוהדת לטובת בזק תמורת סיקור אוהד באתר וואלה לו ובעיקר לאשתו. די מדהים כמה הרבה הקריב נתניהו בטיפשות תמורת כל כך מעט, ממש כמו בעניין הסיגרים, ולכאורה חשבנו שמדובר בפוליטיקאי זהיר מאין כמוהו. מן הסתם נכון כאן הביטוי הצרפתי: חפשו את האישה.

עד עתה היה נראה שנתניהו יצטרך להתפטר בעקבות הפרשות, אבל בלי ענישה משמעותית ועם אופציה לחזרה לפוליטיקה בתוך כמה שנים. עכשיו פני הדברים שונים: שוחד מובהק, שהתמורה בו הייתה במיליונים רבים על חשבון אזרחי המדינה, הוא עניין חמור יותר וגם נושא עמו קלון ארוך טווח. בשב"ס לא ימהרו לפרק את המתקן שהוכן לאהוד אולמרט. רובי ריבלין אינו בדיוק האדם שימהר לתת חנינה לנתניהו שנוא נפשו, אם כי לעתים מוכנים לגלות גדלות נפש כשרואים יריב על הקרשים. התקדים אומר שלאולמרט לא נתנו חנינה (רק קצת ובסוף), אז למה לביבי.

על הדרך הפרשיות שנחשפו היום, ממש יום היסטורי בתולדות המדינה, מביכות מאוד למערכת המשפט ולשתי משפטניות בכירות ביותר, השופטות אסתר חיות והילה גרסטל. התנהגותן הייתה אנושית, לא ממהרים להפוך הסתודדות בין חברים לעניין פלילי, אבל בתרבות המשפטיזציה הנוכחית זו אינה התנהגות שנושאי הגיליוטינות הצדקניים רואים בסלחנות.

תמונת התמריצים בעייתית: הדבר הנכון מבחינת עם ישראל הוא לשלוח את נתניהו לתקופת נבצרות (אולי בחקיקה מיוחדת שתסדיר נבצרות ארוכת טווח של ראש הממשלה מחמת הליך פלילי), ולאפשר את המשך ניהול המדינה השוטף תחת שרביטו של ארדן, כץ, אדלשטיין או ג'וקר ליכודניקי אחר. אבל לנתניהו יש את כל התמריצים להישאר על כסאו. גם כי הוא רוצה להיות ראש ממשלה ובעיקר כי מעמדת ראש הממשלה קל יותר לרקום עסקאות טיעון מקלות, לקבל יחס של כבוד ממערכת המשפט ולעורר תחושה שהרשעתו בפלילים תיתקל במחאת המונים.

כנחמה צריך להגיד שמהסיבה הזו בדיוק לנתניהו יש את כל התמריצים ליצור תחושה שהוא מפוקס ומרוכז לחלוטין במלאכתו, והוא יודע שייבחן בשבע עיניים. לכן הוא עדיין צפוי להיות ראש ממשלה טוב, אם לא יאבד עשתונות לחלוטין, אבל השעון מחשב את קיצו לאחור.

במקום אינספור מילים

מילים. מילים. מילים. מתוכניות הבוקר ועד למהדורות החדשות בפריים טיים ולעיתוני הערב הררי מילים נשפכות ועוד יישפכו על שאלת אשמתו של ראש הממשלה נתניהו ועל טיב יחסיו עם מיליארדרים. נהרות קוצפים של מילים טרחניות. מהנה יותר להתמקד בגיבורי עונת האח הגדול הבאה עלינו לטובה. לפיכך אני חושב שאעשה שירות טוב לקוראיי אם אעז להביא להם כבר עכשיו את השורה התחתונה ולחסוך מהם את כל השאר הכה מיותר: אין בישראל אליטה משפטית שתגיד שראש הממשלה ורעייתו הוציאו מתנות עצומות מעשירים אבל זה בסדר. אין חיה כזו. אז ביבי יצטרך לפרוש. מקווה ומאמין בשבילו ובשבילנו שלא ילך לכלא (ניתוח מפורט יותר כתבתי לפני שנה).

קראתי את הביוגרפיה המעניינת של בן כספית על נתניהו. בעקבות זאת יש לומר שלצד הצער על עזיבתו של מנהיג ששמר על ביטחון ישראל ועל כלכלת ישראל בצורה פנומנלית, יש גם הקלת מה. בעיקר על כך שיושם סוף לתופעות הפתולוגיות שרעייתו הנחילה – כמו ההתנכלות לדמויות רבות כישורים שהסתבכו איתה ועם מקורביה הבעייתיים – מנפתלי בנט ואיילת שקד ועד יועז הנדל וצבי האוזר.

שומרים, גם על סודות

די זועזעתי מההקלטה ששודרה הערב בערוץ 2, ולא מדבריהם של יאיר נתניהו וחבריו, אמנם אף אחד מהם לא מופת להליכות ולדרך ארץ. כשמתקוטטים בבית הספר מכריזים "בלי לערב הורים". כשמתקוטטים בפוליטיקה מעורר שאט נפש לערב את הילדים.

השאלה העקרונית כביכול שעלתה בכתבה, האם מאבטחים צריכים ללוות את המאובטחים שלהם עד למועדוני חשפנות, אינה שאלה כלל. מטרתם של המאבטחים אינה לחנך את המאובטחים ללכת בדרך הישר ולהימנע מהחפצת נשים חלילה. אפילו בעידן הפרוגרסיבי הנוכחי לא לשם כך שוכרים אנשים חמושים המלווים צעיר הולל.  מטרת המאבטחים היא להגן על חייהם של אלו שהם שומרים עליהם, וההגנה הזו כמובן הכרחית במועדון החשפנות לא פחות משהיא הכרחית במסעדה, בקולנוע או במוזיאון. תארו לעצמכם איזו מערכת תמריצים תופעל על המאובטח אם השב"כ יכריז שאינו מוכן ללוותו למקומות מפוקפקים כאלו או אחרים. הוא צפוי לחמוק אליהם בכוחות עצמו, ללא אבטחה, ולחשוף את עצמו ואת המדינה לסכנות שמהן האבטחה אמורה להגן עליו. מטבע הדברים דווקא מקומות אלו שבהם האורות מעומעמים והברנשים בעייתיים עלולים להיות המסוכנים ביותר עבור המאובטח. למעשה גם החשש שמאבטח של השב"כ יחשוף סיטואציות מביכות שהתוודע אליהן בחיי זה שעליו הוא שומר – הוא לבדו מהווה בעיה ביטחונית, כי מספק תמריץ למאובטחים לחמוק מהשמירה עליהם. סוגיה דומה עלתה כבר סביב השר סטס מיסז'ניקוב, שמאבטחיו הפרו את חובות הסודיות כלפיו וחשפו את אורח חייו ההולל. בצדק גינו בשב"כ את התנהגות המאבטחים אז כהפרה של קוד אתי, והיא לא חמורה פחות מהתנהגות רופא שמפר סודיות רפואית, פסיכולוג שמספר סודות מחדר הטיפולים או כומר שחושף תוכן וידוי.

לסיכום, מה שעלה מהכתבה בערוץ 2 זהו שילוב של שנאת נתניהו וצדקנות דוחה אבל לא ממש דילמה אתית בסוגיות אבטחה.