הטוב אינו רע

סגן השר אביר קארה הפיץ בטוויטר גרף שמראה כמה התייקרה ישראל בתקופת שלטונו של בנימין נתניהו. אין לי כל כך חשק להגן על ביבי בימים אלו. מגיע לו שיפיצו עליו שקרים וסילופים, כפי שהוא ונאמניו מפיצים על הממשלה הנוכחית. מה שראש הממשלה בנט קרא לו בצדק "מכונת הרעל".  ברם, האמת צריכה להיאמר – זהו סילוף מוחלט, קיצוני ממש.  אף שאפילו עומר מואב בא לעזרו של קארה וצידד בצדקתו.

הגרף של קארה מראה התייקרות בערכים דולריים, ואין זה מפתיע בכלל שישראל התייקרה במונחים דולריים, כי השקל התחזק מאוד בזמן ביבי. גם בגלל שביבי כנראה עשה כמה דברים טובים, וגם ובעיקר כמובן בשל תעשיית ההייטק הישראלית המזהירה. העובדה שהשקל התחזק כל כך (בערך ב-40% מול סל המטבעות) היא בשום פנים ואופן לא לרעת ביבי, אלא רק בעדו. הטוב אינו רע. זה שכל קנייה בשקל דורשת הרבה יותר דולרים זו עובדה משמחת מנקודת המבט של הכלכלה הישראלית. רכושם של הישראלים בשקלים ופרנסתם בשקלים, וטוב ששקליהם שווים הרבה.

איך יודעים בבטחה שטענה מסוימת היא סילוף מוחלט? אם רואים שההיגיון הפנימי שהיא צופנת בתוכה הוא תמריץ מזעזע. אם באמת אזרחי ישראל היו חיים ונושמים את הגרף של אביר קארה, ואם היו מתרשמים ממנו עד כדי כך שהיו מצביעים לפיו, היה לראש ממשלה תמריץ לחולל קטסטרופה כזו, כלכלית או בטחונית, שבה הדולר יגיע לחמישה או לשישה שקלים, בדומה למה שקרה במשבר הכלכלי הגדול ב-2003. אז המחירים בסופרמרקטים פה יראו פתאום מאוד זולים בתרגום למט"ח, ופתאום ישראל תצטייר כמופת של הוזלת מחירים למי שמודד דברים בדולרים. זו תהיה כמובן תפיסה מעוותת לחלוטין. לא כך מודדים התייקרות.

אני בנטיסט גאה

לפי סקרי "דיירקט פולס", ראש הממשלה הנוכחי בכלל היה אמור להיות בנימין נתניהו.  לכן יש להתייחס בחשדנות מה לסקר האחרון של מכון זה לפיו נפתלי בנט לא עובר את אחוז החסימה. עם זאת, הממצאים גם לא לחלוטין מופרכים. הבייס הדתי לאומי התרחק ברובו מבנט. שופרי ביבי מצליחים לשכנע מצביעים ימניים כשהם מקשקשים על זוועת השותפות עם רע"מ, כאילו לא כל הח"כים של הימין הסכימו לקונספט אחרי הבחירות פרט לאחד ויחיד, בצלאל סמוטריץ'. מי שהאזין לראיונות עם כל ח"כ ימני אחר בימים שבהם נתניהו ניסה בקדחתנות להקים קואליציה, הבין היטב שאנשי הימין מוכנים לסבול שותפות עם רע"מ למען הקמת ממשלת ימין. ואגב, אם באמת בנט הוא אסון ונתניהו הוא גואל ישראל, הסירוב של סמוטריץ' לאפשר לביבי להקים ממשלה עם עבאס היה חוסר אחריות מוחלט.

אני כיום בנטיסט גאה ובר מזל לא קטן. יש לי מזל לחיות הרבה שנים במדינה שבה אני אוהב, ואפילו מעריץ, את ראש הממשלה. כך בתקופה האחרונה בה נפתלי בנט ראש הממשלה. כך היה בתקופת נתניהו. כל עוד תפקד באופן שפוי ולא גרר את המדינה לסבבי בחירות אינסופיים וללא תקציב, שמחתי בו וסמכתי עליו. התרשמתי מהכלכלה הרותחת, מנתוני דיכוי הטרור המרשימים, מההישגים בזירה הבינלאומית, מהסלידה מהרפתקנות צבאית ומנחישותו מול אירן. נדמה לי שהפוסט שבו אני מראה את הישגיו המדהימים של נתניהו בעצירת טרור הוא הנצפה בתולדות הבלוג (אולי לצד הציטטות שאיינשטיין אמר ושלא אמר).

אבל בשלב מסוים הנושאים האלו ירדו לעדיפות שנייה מבחינת ביבי. העדיפות הראשונה הייתה להוליך את העם שוב ושוב לקלפיות כדי שמתישהו איכשהו יקבל סוף סוף 61 מנדטים שיאפשרו לו לבטל את משפטו ולהשתלט על מערכת המשפט. זה לא קרה. אין לכך רוב בציבור, בפרט לא כאשר סמוטריץ' מסרב לשבת עם רע"מ.

אלמלא אומץ לבו של אדם אחד (שגם, בל נכחיש, ראה הזדמנות פוליטית אישית לפתחו) היינו עוד תקועים בלופ המטורף. אשרינו שנפתלי בנט נכנס לפוליטיקה והיה שם בזמן הנכון כדי לעצור את הטירוף. ובכלל חשוב שמחנה אידיאולוגי יכיל קולות מגוונים ולא יתמסר לפולחן אישיות של אדם אחד כפי שקורה בשיגיון הביביסטי.

התנהלותו של בנט במגפת הדלתא הייתה ללא רבב. הוא הבין שהמדיניות הקודמת לה הטיף, בדיקות וסגרים מקומיים, אינה רלוונטית כלל מול הנגיף. שינה כיוון במהירות. התעקש לא להיגרר לסגר מיותר וחסר שחר וזיהה שהחיסונים הם המשחק היחיד בעיר.

יש ספקות רבים כיום האם נתניחו פעל נכון בנושא העיקרי שהתמסר לו – עצירת המירוץ של אירן לפצצה האטומית. נתניהו כה מזוהה עם הנושא שהציבור נתן בו אמון אוטומטי לגביו. אבל דומה שנתניהו לא העריך עד כמה המפלגה הדמוקרטית מתקדמת בכיוון הפרוגרסיבי, ובאור זה אולי ביטול עסקת הגרעין עם אירן היה טעות. היא הייתה הרע במיעוטו כי ממשל דמוקרטי לא יעשה יותר ממנה כדי לעצור את המירוץ האירני לפצצה. מנגד, אם רפובליקני נחוש יחזור לשלטון עוד שלוש שנים וירסק את שלטון האייתולות, אולי עוד גישתו של נתניהו תוצדק. בכל אופן אין סיבה הגיונית לכך שלא נעשתה הכנה מספקת לשימור האופציה הצבאית מול אירן, דבר שהממשלה הנוכחית מתקנת בתקציב הנוכחי.

תקציב המדינה שצפוי לעבור השבוע מכיל גם רפורמות כלכליות חיוניות ומשמעותיות. הוא יוציא המון פרויקטים ממשלתיים מהקיפאון ובעיקר הוא יביא לקיצה סיטואציה חולנית וחצופה מאין כמוה שבה אינטרסים של כמעט עשרה מיליוני אזרחים משועבדים לאינטרס של אדם יחיד. כל זה לא היה קורה אלמלא נפתלי בנט, ועל כן אני מעריץ את התנהלותו ואת אומץ לבו ומגדיר את עצמי – בנטיסט גאה.

צריך לדעת ממי להתגרש

ביבי לא סולח למדינה על כך שלא הותירה אותו כראש ממשלה, אז הוא נוקם בכך שהוא מנסה לערער בתגובה את מצבה הדמוגרפי והביטחוני. זאת כפי שהומחש בהצבעה נגד חוק האזרחות בניגוד לדעת השב״כ. מזכיר את הקלישאה על כך ש״צריך לדעת ממי להתגרש״. כשמתאהבים בבן זוג או בבת זוג בוחנים את הסיכוי לקיים איתם יחסי אהבה מוצלחים. אבל זהו רק חלק מהעניין. צריך גם לוודא שביום שאחרי, כשיחסי האהבה יעלו על שרטון, נשארים עם פרטנר שלא מעלה את הבית באש. מתברר בדיעבד שהיה יותר צדק בתיעוב לביבי משהיה נראה בזמנו. הוא אולי היה פרטנר טוב לנישואים, אבל הוא פרטנר נורא לגירושים.

ממשלה טובה לביטחון

הממשלה החדשה תהיה טובה לביטחון ישראל? אין לדעת. ימים יגידו. אבל אפשר להעלות לפחות נימוק מהותי אחד לכך שכך יהיה. בעצם שניים. הנימוק האחד הוא שהיחסים עם ארה"ב ישתפרו, וביבי שאורב בפינה הוא בבחינת "השוטר הרע", שיכול לשכנע את האמריקנים להרעיף תופינים על השוטר הטוב, ממשלת בנט-לפיד. בצדק בנט-לפיד מותקפים על כך שהם כפופים לאג'נדה האמריקנית ולא יוכלו להתקומם מולה. אבל נתניהו יכול למלא את תפקיד ההרתעה מול ממשל ביידן. החשש לחזרתו יכול להצדיק התחשבות יתרה של הממשל באינטרסים של ישראל. זהו תפקיד כפוי טובה מבחינת נתניהו, שהיה רוצה לאייש תפקידים מהנים יותר מאשר תפקיד הדחליל לאמריקנים מספסלי האופוזיציה. אבל אפשר לשרת את העם גם משם. במידה מסוימת זה פיתרון נפלא לפרדוקס קשה ביחסינו עם ארצות הברית. אלו יחסים שמבוססים על הבנה, ערכים משותפים, אכפתיות עמוקה. איך אפשר להכניס למערכת יחסים קסומה כזו מקלות מחד ומצד שני איזו מערכת תמריצים יכולה לתפקד בלי מקלות. נמצא הפיתרון בדמות דחליל ביבי שישמש כמקל מהאופוזיציה.

הנימוק השני לטובת הממשלה החדשה הוא שקל בהרבה להתקיף את בנט-לפיד על שאננות מול החיזבאללה או הגרעין האיראני מאשר להתקיף את ביבי על כך, שהרי זו אובססיית חייו והוא בעל כישורים מוכחים נפלאים בתחום הביטחון. אבל בשורה התחתונה חיזבאללה מצטייד באינספור טילים מדויקים ואירן מעשירה בימים אלו אורניום באחוזים המאפשרים לה להגיע לפצצת אטום. מאחר שאנו רק ביום השלישי לכהונת נפתלי בנט, מוקדם מדי להאשים אותו בכך. זה ביבי שנכשל במבחן התוצאה, אבל קשה לבוא איתו חשבון על כך מאחר שאין ספק שהוא כל כך ניסה ומאחר שרבים מאמינים בפנאטיות בכשירותו העילאית להגן על ביטחון ישראל. עם בנט ולפיד לא יהיה קשה לבוא חשבון. אדרבה כישלונם בסוגיות האסטרטגיות העמוקות יאושש חשדות שיש לרבים בעם, אולי רוב העם, לגבי חוסר כשירותם בתחומים אלו. ולכן הם יצטרכו להוכיח את עצמם מעל ומעבר. כמו אהוד אולמרט ועמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה. לגביהם, בטווח של חמש עשרה שנות שקט בלבנון, אפשר להגיד שהמוטיבציה הגבוהה שהייתה להם להוכחת יכולת שמעטים חשבו שיש להם, ניהול מלחמה, חיפתה על הניהול הטקטי הגרוע של המערכה ההיא. בסופו של דבר החלטתם לפתוח במלחמה התבררה כנכונה.

שתי מחשבות עם הקמת הממשלה החדשה

ה-13 ביוני, יום השבעת הממשלה ה-36, צריך להיות מצוין בישראל וגם ברחבי העולם כיום האירוניה. נפתלי בנט הגיע לרגע המדהים הזה שבו הוא הופך לראש הממשלה ה-13 של מדינת ישראל רק מאחר שלא עבר את אחוז החסימה בבחירות הראשונות בשנת 2019 ולא הצליח לקושש 1,800 קולות חסרים במרתפי ועדת הבחירות. כמו ההתנקשות בארכי דוכס לפני מאה, כישלון הימין החדש פתח סדרה מסחררת ובלתי סבירה של אירועים שפסגתם השבעת הממשלה הצפויה שבה מי שלא עבר את אחוז החסימה הופך לראש הממשלה. רק אדם נועז כמו בנט יכול היה להחזיק כך בהשתלשלות האירועים בקרניה ולהישאר רכוב. על השלכותיו ההיסטוריות של המהפך השלטוני בישראל מוקדם עדיין לעמוד. אולי מדובר באפיזודה ארעית שתושלך לפח של ההיסטוריה, ואולי כמו מהפכי 77׳, 92׳ וחזרתו לשלטון של נתניהו ב-2009 יהיה זה אירוע שיעצב דורות.

השבעת הממשלה החדשה היא גם הזדמנות לשמאלנים לעשות משהו שאינם מיטיבים לעשות – להיכנס לנעלי הזולת המזרח תיכוני ולהבין ערבים. שנאה בעוצמה מטורפת, חייתית, קדמונית ולא רציונלית שמנחה כל החלטה פוליטית, ועומדת מעבר לכל אינטרס אישי, אינה דבר ששמאלנים מסוגלים כל כך להבין. לכן הם ממעיטים במשמעותה של שנאת ישראל בקרב אויבינו. והנה עתה עליהם להתבונן ברגשותיהם שלהם עצמם ולהבין את עוצמותיה של שנאה כזו אשר הם הפנו במשך שנים לראש הממשלה נתניהו. זאת על אף הישגיו של נתניהו בהפחתת קורבנות טרור, בכינון יחסי שלום, בחיזוק הכלכלה וכמובן בגאולת המדינה מהקורונה. שמאלנים יקרים, חשבו על שנאתכם לנתניהו והבינו את הסכנה האיומה ששנאת הערבים מעמידה אותנו בה במזרח התיכון.

לנתץ את הפסלים

ממשלת השינוי מעוררת הרבה התלבטות. מצד אחד היא יכולה להוציא את המדינה סוף סוף מהשיתוק הפוליטי, להעביר תקציב, לשים שרים ראויים, רעבים להצלחה וחדורי מוטיבציה במשרדי הממשלה (גם מצד שמאל מיכאלי בתחבורה והורוביץ בבריאות יכולים להיות שרים מצוינים). מצד שני, יאיר לפיד כראש ממשלה? לא בשביל זה הצבעתי לבנט. ישראל לא מדינה עם מרחב טעות גדול. דילמה לא פשוטה.

ואולי זה המקום לפנות אל המקור האולטימטיבי, כפי שמפנה אליו המחוקק: ״עקרונות החירות הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל״. כמובן זו הגדרה עמומה שכל אחד יכול למצוא בה את מה שירצה. אבל דומה שכולם יסכימו שהשנאה העמוקה ביותר של מורשת ישראל היא, מעבר לכל דבר אחר, לעבודה זרה. הדבר הקרוב ביותר לכך שחזיתי בו בימי חיי במקומותינו הוא פולחן הביבי. מבחינת מעריציו ותומכיו, הכול כשר אצלו. כל שקר, כל נוכלות. כל תרמית. וכל התעקשות לגרור את המדינה לשנים של חוסר יציבות במקום לפרוש ולהניח לאחר ליטול את המושכות. זאת אחרי ארבע מערכות בחירות שהביא בהן את הגוש שלו להפסד ואת המדינה לשיתוק.

אפשר היה להגיד משהו דומה גם על טירופם של האנטי ביביסטים. ובפרט שבאופן אובייקטיבי ועם כל מגבלותיו האישיות החמורות ביבי היה ראש ממשלה מצוין. אבל מרגע שביבי בחר להפר את הסכם הרוטציה ולהשפיל את בני גנץ שקודם לכן שבר באומץ את הלחש האנטי ביביסטי ששבה חצי מדינה – הוא איבד את היכולת למצוא פשרה עם הפלג היותר שפוי בקרב האנטי ביביסטים. כך נותר פולחן הביביזם לבדו פולחן העבודה הזרה שיש למגר, וזו העת עבור בנט ושקד לעשות מה שבזמנו עשה אבינו הקדמון אברהם ולנתץ את הפסלים.

מדוע אני מוקסם מאבישי בן חיים?

יש מעט דמויות ציבוריות שאני ממש מוקסם מהן. בין הדמויות הבולטות בציבוריות הישראלית הייתי מונה שלושה: אבישי בן חיים, חנוך דאום וצופית גרנט. את שלושתם אני מעריך על האותנטיות והמקוריות הבלתי מתפשרות. לכתיבתו של אבישי בן חיים, האינטלקטואל שבהם, העיתונאי, הפרשן והדוקטור, התוודעתי לראשונה לפני שנים רבות. אז התמקצע בחקר ההשקפה החרדית הליטאית. הוא היטיב לנתח אותה בצורה קולעת וחריפה. אחר כך קראתי גם את מחקרו המרשים על מפעלו ההלכתי של הרב עובדיה.

אבל בשנים האחרונות אב״ח בולט בהקשר של תיקי נתניהו. התיאוריה שלו היא שישראל הראשונה, כלומר האליטה האשכנזית, באמצעות שליטתה במערכת המשפט, מנסה להתנכל לנתניהו בהיותו בחיר לבה של ישראל השנייה, כלומר הציבור המזרחי המסורתי. קשה מאוד לדעת אם בשורה התחתונה אב״ח צודק, כי מדע אמיתי דורש קבוצת ביקורת. אין לנו קבוצת ביקורת מדויקת, אבל באופן כללי ניתן לומר שגם דמויות שזוהו עם ישראל הראשונה כמו אריק שרון ואהוד אולמרט (בגלגולם אחרי ההתנתקות) ועזר ויצמן נאלצו לשלם מחיר משפטי או לפחות פוליטי על עבירות מהסוג שבו מואשם נתניהו. אפילו יצחק רבין בתום הקדנציה הראשונה. כך שטענתו של אב״ח אינה מאוד חזקה. התיק נגד נתניהו אינו מופרך, גם אם מתיחתו לכדי עבירת שוחד (במקום להסתפק בהפרת אמונים) אולי מוגזמת ומגמתית.

ועדיין יש ערך רב לדבריו של אב״ח. ראשית הם שופכים אור אמיתי על שנאת נתניהו. אחרי 15 שנות שלטון ניתן בוודאות לומר שנתניהו הוא מדינאי ואסטרטג מהמעלה הראשונה שהנחיל לישראל הישגים עצומים, הביא שלום בלתי צפוי, נמנע בעקשנות קיצונית מכל מלחמה מיותרת ופיקד על כמה מבצעים חשאיים נגד אירן שאינם נופלים ממבצע אנטבה. אז למה הוא מעורר כזו שנאה? תיק בזק המפותל רחוק מלספק הצדקה מספקת לכך. נראה לי שאין מנוס מלהודות שהאיבה לביבי היא גם איבה לדמותה של ישראל השנייה, הדתית, המסורתית, הלא משכילה, בעלת הזיקה הלאומית החזקה, שהוא מנהיגה האהוב והבלתי מעורער.

שנית, אב״ח עושה חסד גדול עם ישראל השנייה בכך שהוא מקנה לה ולבחירותיה ערך אמיתי שאכן יש להן. בעיתון הארץ יהססו מאוד להתייחס לישראל השנייה מתוך שנאה. זה ייתפס גזעני. אבל יכתבו עליה מתוך רחמים. המזרחים בעיירות הפיתוח לא משכילים ומקופחים ולכן אין להאשימם במשוגותיהם. במילותיו של ישוע מנצרת: ״סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים״. לא יעלה על דעתו של הכותב בעיתון הארץ שאנשי ישראל השנייה תומכים בנתניהו לא מתוך אומללות אלא בשל אידיאולוגיה מוצקה לא פחות מזו שלו. מבחן התוצאה מוכיח שאין לבוחרי ישראל השנייה במה להתבייש – הבחירה שלהם במשך חמש עשרה שנה הייתה אפילו נבונה מאוד.

אב״ח לכאורה מדבר מתוך פוליטיקת הזהויות, אבל גם יודע לגבור על המכשול שהיא מציבה בהקשר לנתניהו. נכון, ביבי הוא אולי שיא הפריבילגיה האשכנזית כשלעצמו, אבל הציבור הגדול של ישראל השנייה בחר להיקסם ממנו, בכך הוא קשר את גורלם זה בזה.

שלישית, אב״ח הוא אינטלקטואל מזרחי אמיתי ואותנטי. אפשר לתהות: מה משנה זהותו העדתית של אדם חושב. ידע הוא ידע, מחשבות הן מחשבות ולוגיקה היא לוגיקה. אבל אצל אב״ח יש אלמנט אמיתי ונדיר לאינטלקטואל שיש בו ממה שמאפיין את המזרח: חום ואהבה שופעים ואמיתיים שהוא חש כלפי מושאי סיקורו ושהוא מוכן לבטא בפומבי ללא היסוס.

רביעית, אב״ח כבר הודיע (למגינת לבם של עוקביו מישראל השנייה) שיתמוך בבני גנץ בבחירות הבאות (אם לא יבשיל דיל של הרגע האחרון למנוע אותן), מתוך הערכה לנכונותו להכריע למען אחדות. הדבר משקף את הדגש ששם אב״ח על כך שהוא לא קורא לשלילתה של ישראל הראשונה או לביטול מעמדה. הוא רק רוצה שישראל השנייה, היקרה ללבו, תקבל גם היא את המקום שהיא ראויה לו במסגרת פיוס לאומי. לכאורה זו עמדת קונצנזוס מתקתקה, אבל בפועל זו עמדה מקורית, חריגה ונדירה מאוד בנוף ההתלהמות המקוטב כל כך ברשתות החברתיות. אולי היא נאיבית מדי בזמן הזה. שנאת נתניהו עזה מדי, ההליכים הפליליים נגדו מתקדמים מדי והתעלולים שעשה לחמוק מהרוטציה מכוערים מדי. אבל יש לקוות שבעתיד, בימיו של המנהיג הכריזמטי השלישי של ישראל השנייה, זה שיבוא אחרי בגין ונתניהו, יהיה לעמדה הזו מקום.

הנשיא הבא

חידת הגיון: מיהו הנשיא הבא אבל לא ג׳ו ביידן? תשובה: בנימין נתניהו. יש סיכוי טוב שביבי ירצה להחליף את רובי בבית הנשיא. בנשיאות יש גם מימון הוצאות מלא וגם הפסקה מיידית של ההליכים המשפטיים נגדו.

השאלה המעניינת היא האם האנטי ביביסטים יהיו מרוצים. הם ירוויחו את סילוקו של ביבי מהנהגת המדינה בפועל. אבל מובן שהדבר לא ישביע את רצונם כי אין להם דבר נגד מדיניותו של ביבי. גם הם כמו יתר האזרחים מרוצים מהשקט הבטחוני, מהניסים המדיניים, מהכלכלה החזקה עד לקורונה ואילו נזקי הקורונה עצמה כבר יחלפו עד הבחירות לנשיאות.

השנאה לביבי היא שנאה אישית לאיש, לסגנונו ולרעייתו וגם ואולי בעיקר לאופי המלוכני מסורתי שלובש שלטונו, דבר שחילונים אשכנזים אינם מסוגלים לשאת. אבישי בן חיים מגדיר זאת היטב במילים אחרות. נשיאות לביבי תשמר את סמלי המלוכה הזו ותעורר ביריביו סלידה עצומה. לכן תהפוך לקרב גדול שספק אם ישרוד את בית המשפט העליון.

180 נקודות אייקיו בפעולה

אם כל טרלול הסיפוח לא היה אלא עז שהוכנסה לחדר כדי להשיג הסכם שלום שיהיו לו השלכות פנטסטיות מבחינה אזורית, כלכלית, בטחונית ותיירותית – לא נותר אלא להוריד את הכובע בפני גאונותו של נתניהו ולהצדיע.

רבי נחמן על מורשת ביבי

אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של רבי נחמן מברסלב הוא מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון (או סיפור ההינדיק, תרנגול הודו בלעז).

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'. וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו:ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.

אז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות. ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת.

ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.

ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים לא יכולים להיות הינדיק? אפשר לאכול מאכלים טובים ולהיות הינדיק! ואכלו.

ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי

האם נכתב סיפור טוב יותר אי פעם על מורשת בנימין נתניהו כראש ממשלה?

בא ביבי אל הציבור הישראלי, הימני ברובו, וישב עמו בצוותא, ימני יחד עם ימניים, בעוד האליטות והעולם המערבי מתבוננים בחלחלה בשיגעונם. רצו הימניים לצאת למלחמות שונות ומשונות ומיותרות, אמר להם ביבי: "אתם חושבים שצריכים לצאת למלחמות מיותרות כדי להיות ימני? אפשר להיות ראש הממשלה הכי פחות הרפתקן אי פעם ועדיין להיות ימני".

רצו הימניים לחסל את אוסלו ולהישאר בחברון, אמר להם ביבי:"אתם חושבים שצריכים להפר את הסכמי אוסלו ולהימנע מלמסור את חברון כדי להיות ימניים? אפשר לכבד את הסכמי אוסלו ולמסור את חברון ואפילו ללחוץ יד לערפאת ולחתום על הסכמי וויי ולנאום את נאום בר אילן ועדיין להיות ימניים".

רצו הימניים להתנגד להתנתקות, אמר להם ביבי:"אתם חושבים שצריכים להישאר בעזה כדי להיות ימניים? אפשר לתמוך בפינוי היישובים ועדיין להיות ימניים".

רצו הימניים לחסל את החמאס בעזה, להצית תבערה בהר הבית עם המגנומטרים ולהחריב את בית המשפט העליון, אמר להם ביבי:"אתה חושבים שצריכים להילחם בעזה, לחולל מהומת אלוהים במקום הכי נפיץ על הגלובוס ולהרוס את מערכת המשפט כדי להיות ימניים? אפשר להעביר מזוודות כסף לחמאס, להתקפל בהר הבית ולשמור על בית המשפט העליון ועדיין להיות ימניים".

זו מורשת ביבי הנפלאה – במשך שנים ארוכות הוא ישב יחד עם משוגעי הימין וריכך את שגעונותיהם, כאותו חכם שצייר רבי נחמן מברסלב.

לרוע המזל הנסיבות השתנו והתמריצים השתנו, כתב האישום הוגש. פתאום נדמה שאנו מצויים באגדה אחרת, אפלה יותר, שבה לא החכם הוא זה שמלמד את בן המלך את דרכי הנורמליות, אלא בן המלך המשוגע מוליך את החכם לנהוג כתרנגול הודו.