אולי אין צורך באלטרנטיבה

תקופה מטורפת עברה על המדינה מסוף החודש הקודם. מאז נאום הקלסרים של ביבי וחשיפת המבצע מעורר התדהמה של המוסד לחילוץ ארכיון הגרעין האיראני. מהמכות האפקטיביות על הבסיסים האיראניים בסוריה ועד לנטע ברזילי הלילה ולפתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים ביום שני. הנסיבות הן כאלה שנזכרים בהבטחה של דונאלד טראמפ לתומכיו – ננצח כל כך הרבה שנהיה עייפים מלנצח. אם כבר כמה שנים אנחנו במעין תור זהב לאומי, אז עכשיו בכלל – האופוריה הלאומית עולה לראש, ברמה כזו שאני חושב שמחלחלת כבר לתחושות האישיות של כל אחד ואחד בחייו, אפילו החמוצים שבינינו. האירוע הגדול ביותר של התקופה – ביטול הסכם הגרעין עם איראן בידי נשיא ארה"ב בעקבות הלחץ הישראלי – יוכל להישפט רק במבחן ההיסטוריה, אבל בינתיים אין מנוס מלהודות שביבי משחק אותה בגדול לאחרונה, חוץ מהשיר של נטע – כל שאר ההישגים קשורים ישירות לסיכונים שלקח – ואולי הייתי פזיז מדי בפזילה לכחלון.

מודעות פרסומת

תחי האלטרנטיבה לליכוד

אני לא משתגע על משה כחלון. מדי פעם הוא משליך איזה מקל להאט את גלגלי השוק החופשי כמו בתוכנית מחיר למשתכן שהוא מקדם או ברעיונות האוויליים שלו על מיסוי דירה שלישית או הנהגת מס ירושה. אבל מצד שני יש גם את הדברים הטובים – ראויה לציון ההתרסה שלו כלפי נגידת בנק ישראל וכלפי תשוקתה המטרידה להעלאות מס. או עמידתו על הפטור ממע"מ למשלוחים באינטרנט מחו"ל. בסך הכול כלכלת ישראל משגשגת בתקופתו, והתזוזה המתמדת של הליכוד ימינה, אל עבר רעיונות מסוכנים של סיפוח ולקראת חקיקה לא מידתית נגד בית המשפט העליון, מעלה אצלי את התחושה שבלית ברירה גם כחלון יכול להיות אלטרנטיבה.

פסקת ההתגברות מטרידה במיוחד. נדב אייל הסביר יפה היום בידיעות אחרונות שיכולת להתגבר בקלות על בג"ץ תשאב את המדינה לסחרור – לא יהיה עוד תירוץ משפטי לעצור כל מיני רעיונות הזויים וסחטניים מצד החרדים והמתנחלים, שעד עתה בג"ץ היה המחסום שהפכם ללא ריאליים. גם מבחינת החרדים והמתנחלים עצמם זו לא כזו מציאה. אלו ציבורים דתיים שמחויבים כלפי ההשגחה העליונה להשתדלות, לא לתוצאה. עד עתה יכולים היו להיות שלמים עם השתדלותם ולהאשים את בג"ץ בכישלון בשורה התחתונה. כאשר לא יהיה את בג"ץ שיחצוץ בין רעיונותיהם לבין התוצאות הרעות שימיטו על המדינה – הם יצטרכו לשאת בהשלכות מעשיהם וכולנו איתם. עבור השמאל הרדיקלי זו סיבה לחכוך כפיים בהנאה, לא עבור אנשי ימין-מרכז פרגמטי שרוצים שישראל תתנהל בזהירות בדרך החתחתים שמזמנות לה הזירות הפנימיות והבינלאומיות.

לא ברור אם נתניהו יוליך את הליכוד לבחירות הבאות. לאור בעיותיו המשפטיות ספק רב אם יוכל להובילו לאחריהן. גדעון סער לכאורה אלטרנטיבה סבירה, עד שנתקלים ברעיונות הסיפוח שלו. בינתיים אני בזהירות מדדה לכיוונו של כחלון.

ראש ממשלה כלוא מהלך

הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו הסתיימה הערב, ככל הנראה, עם חתימת הסכם עד המדינה של מקורבו שלמה פילבר. פילבר מן הסתם יפליל את נתניהו ברקימת עסקת שוחד – רגולציה אוהדת לטובת בזק תמורת סיקור אוהד באתר וואלה לו ובעיקר לאשתו. די מדהים כמה הרבה הקריב נתניהו בטיפשות תמורת כל כך מעט, ממש כמו בעניין הסיגרים, ולכאורה חשבנו שמדובר בפוליטיקאי זהיר מאין כמוהו. מן הסתם נכון כאן הביטוי הצרפתי: חפשו את האישה.

עד עתה היה נראה שנתניהו יצטרך להתפטר בעקבות הפרשות, אבל בלי ענישה משמעותית ועם אופציה לחזרה לפוליטיקה בתוך כמה שנים. עכשיו פני הדברים שונים: שוחד מובהק, שהתמורה בו הייתה במיליונים רבים על חשבון אזרחי המדינה, הוא עניין חמור יותר וגם נושא עמו קלון ארוך טווח. בשב"ס לא ימהרו לפרק את המתקן שהוכן לאהוד אולמרט. רובי ריבלין אינו בדיוק האדם שימהר לתת חנינה לנתניהו שנוא נפשו, אם כי לעתים מוכנים לגלות גדלות נפש כשרואים יריב על הקרשים. התקדים אומר שלאולמרט לא נתנו חנינה (רק קצת ובסוף), אז למה לביבי.

על הדרך הפרשיות שנחשפו היום, ממש יום היסטורי בתולדות המדינה, מביכות מאוד למערכת המשפט ולשתי משפטניות בכירות ביותר, השופטות אסתר חיות והילה גרסטל. התנהגותן הייתה אנושית, לא ממהרים להפוך הסתודדות בין חברים לעניין פלילי, אבל בתרבות המשפטיזציה הנוכחית זו אינה התנהגות שנושאי הגיליוטינות הצדקניים רואים בסלחנות.

תמונת התמריצים בעייתית: הדבר הנכון מבחינת עם ישראל הוא לשלוח את נתניהו לתקופת נבצרות (אולי בחקיקה מיוחדת שתסדיר נבצרות ארוכת טווח של ראש הממשלה מחמת הליך פלילי), ולאפשר את המשך ניהול המדינה השוטף תחת שרביטו של ארדן, כץ, אדלשטיין או ג'וקר ליכודניקי אחר. אבל לנתניהו יש את כל התמריצים להישאר על כסאו. גם כי הוא רוצה להיות ראש ממשלה ובעיקר כי מעמדת ראש הממשלה קל יותר לרקום עסקאות טיעון מקלות, לקבל יחס של כבוד ממערכת המשפט ולעורר תחושה שהרשעתו בפלילים תיתקל במחאת המונים.

כנחמה צריך להגיד שמהסיבה הזו בדיוק לנתניהו יש את כל התמריצים ליצור תחושה שהוא מפוקס ומרוכז לחלוטין במלאכתו, והוא יודע שייבחן בשבע עיניים. לכן הוא עדיין צפוי להיות ראש ממשלה טוב, אם לא יאבד עשתונות לחלוטין, אבל השעון מחשב את קיצו לאחור.

במקום אינספור מילים

מילים. מילים. מילים. מתוכניות הבוקר ועד למהדורות החדשות בפריים טיים ולעיתוני הערב הררי מילים נשפכות ועוד יישפכו על שאלת אשמתו של ראש הממשלה נתניהו ועל טיב יחסיו עם מיליארדרים. נהרות קוצפים של מילים טרחניות. מהנה יותר להתמקד בגיבורי עונת האח הגדול הבאה עלינו לטובה. לפיכך אני חושב שאעשה שירות טוב לקוראיי אם אעז להביא להם כבר עכשיו את השורה התחתונה ולחסוך מהם את כל השאר הכה מיותר: אין בישראל אליטה משפטית שתגיד שראש הממשלה ורעייתו הוציאו מתנות עצומות מעשירים אבל זה בסדר. אין חיה כזו. אז ביבי יצטרך לפרוש. מקווה ומאמין בשבילו ובשבילנו שלא ילך לכלא (ניתוח מפורט יותר כתבתי לפני שנה).

קראתי את הביוגרפיה המעניינת של בן כספית על נתניהו. בעקבות זאת יש לומר שלצד הצער על עזיבתו של מנהיג ששמר על ביטחון ישראל ועל כלכלת ישראל בצורה פנומנלית, יש גם הקלת מה. בעיקר על כך שיושם סוף לתופעות הפתולוגיות שרעייתו הנחילה – כמו ההתנכלות לדמויות רבות כישורים שהסתבכו איתה ועם מקורביה הבעייתיים – מנפתלי בנט ואיילת שקד ועד יועז הנדל וצבי האוזר.

שומרים, גם על סודות

די זועזעתי מההקלטה ששודרה הערב בערוץ 2, ולא מדבריהם של יאיר נתניהו וחבריו, אמנם אף אחד מהם לא מופת להליכות ולדרך ארץ. כשמתקוטטים בבית הספר מכריזים "בלי לערב הורים". כשמתקוטטים בפוליטיקה מעורר שאט נפש לערב את הילדים.

השאלה העקרונית כביכול שעלתה בכתבה, האם מאבטחים צריכים ללוות את המאובטחים שלהם עד למועדוני חשפנות, אינה שאלה כלל. מטרתם של המאבטחים אינה לחנך את המאובטחים ללכת בדרך הישר ולהימנע מהחפצת נשים חלילה. אפילו בעידן הפרוגרסיבי הנוכחי לא לשם כך שוכרים אנשים חמושים המלווים צעיר הולל.  מטרת המאבטחים היא להגן על חייהם של אלו שהם שומרים עליהם, וההגנה הזו כמובן הכרחית במועדון החשפנות לא פחות משהיא הכרחית במסעדה, בקולנוע או במוזיאון. תארו לעצמכם איזו מערכת תמריצים תופעל על המאובטח אם השב"כ יכריז שאינו מוכן ללוותו למקומות מפוקפקים כאלו או אחרים. הוא צפוי לחמוק אליהם בכוחות עצמו, ללא אבטחה, ולחשוף את עצמו ואת המדינה לסכנות שמהן האבטחה אמורה להגן עליו. מטבע הדברים דווקא מקומות אלו שבהם האורות מעומעמים והברנשים בעייתיים עלולים להיות המסוכנים ביותר עבור המאובטח. למעשה גם החשש שמאבטח של השב"כ יחשוף סיטואציות מביכות שהתוודע אליהן בחיי זה שעליו הוא שומר – הוא לבדו מהווה בעיה ביטחונית, כי מספק תמריץ למאובטחים לחמוק מהשמירה עליהם. סוגיה דומה עלתה כבר סביב השר סטס מיסז'ניקוב, שמאבטחיו הפרו את חובות הסודיות כלפיו וחשפו את אורח חייו ההולל. בצדק גינו בשב"כ את התנהגות המאבטחים אז כהפרה של קוד אתי, והיא לא חמורה פחות מהתנהגות רופא שמפר סודיות רפואית, פסיכולוג שמספר סודות מחדר הטיפולים או כומר שחושף תוכן וידוי.

לסיכום, מה שעלה מהכתבה בערוץ 2 זהו שילוב של שנאת נתניהו וצדקנות דוחה אבל לא ממש דילמה אתית בסוגיות אבטחה.

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה אורך תקופה מספר הרוגים בטרור ומלחמה סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה 5 שנים וחצי בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת שנתיים התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים. כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה 7 שנים וחצי בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות. כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול 5 שנים ושני שלישים בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר 5 שנים בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים. כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה 3 שנים כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו). כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין 6 שנים ושליש בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה כ-3.3 מיליון יהודים.

הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.

יצחק שמיר בקדנציה ראשונה שנה בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה שנתיים בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה 5 שנים ושני שלישים כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה. כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה 3 שנים ושליש כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה חצי שנה כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה שלוש שנים כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל. כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק שנה ושני שלישים 55 הרוגים כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון 4 שנים ושני שלישים למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט 3 שנים ושליש כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה. כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה 8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים. כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה

צוק איתן בדיעבד

דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן מוציא טוב את נפתלי בנט שהתריע בנושא המנהרות ומוציא רע את ביבי ובוגי שניסו למסמס את ההתעסקות בנושא. זהו לפחות הניתוח הפשטני. אבל דעתי שהנושא מסובך.

סוגיית המנהרות היא מורכבת. מצד אחד זהו איום בלתי נסבל. בפרט עבור תושבי עוטף עזה. מצד שני כל עוד אין התקדמות טכנולוגית ניכרת קשה יהיה למנוע משלטון החמאס להמשיך בבניית מנהרות. והאלטרנטיבה היחידה האמיתית לכך היא השתלטות על עזה שמחירה מטורף, אולי כמחיר החללים במלחמת יום כיפור. שלא לדבר על הצורך לשלוט בעזה אחר כך ולנהל חיי תושביה.

בסופו של דבר בחר הדרג המדיני בכורח הנסיבות שנוצרו במבצע להשמיד כמה שיותר מנהרות וכך להשקיט את תושבי האזור. היה לכך מחיר כבד בנפש – עשרות חיילים נהרגו במבצע. 

עם זאת, מסתבר שהסיבה העיקרית לכך שעתה אין פיגועי מנהרות על ימין ועל שמאל אינה העדר מנהרות. מן הסתם נותרו מנהרות שלא התגלו. הסיבה להעדר פיגועים ממנהרות היא כוח ההרתעה האווירי של ישראל שמבשר לעזתים חורבן עצום כנקמה על פיגוע. זו הרי גם הסיבה להעדר קסאמים, שבוודאי מצויים בידי החמאס.

היה הרבה הגיון ברצונם של נתניהו ויעלון להשתית את השקט בעוטף עזה על עקרון ההרתעה ולא על מרדף סיזיפי אחר מנהרות, שאליו נגררו אמנם בסוף.

אי אפשר לשלול לחלוטין את עמדת בנט. כל עוד המנהרות נותרו בשלמותן, לחמאס הייתה אופציה קלה לביצוע מגה פיגוע שלא ייאמן – הריגה וחטיפה של עשרות או אף מאות אזרחים. פיתוי כזה עלול לגבור אף על החשש מתגובת נגד. בנוסף גם שלוותם הנפשית של תושבי עוטף עזה אינה דבר של מה בכך.

ביבי מצד שני לא שש ללחוץ על ההדק. הוא כנראה ראש הממשלה הכי פחות הרפתקן מאז שרת, ואת עמדתו (בניגוד לעמדת שרת שבתקופתו היה העסק הביש) אימץ הצבא. לא סתם הסטטיסטיקות אומרות שבתקופתו מניין הרוגי הצבא והטרור הגיע לרמה נמוכה מאי פעם.

עמדות שני הצדדים בויכוח המנהרות היו לגיטימיות, אבל עמדתו של ביבי מזכירה שוב את אופיו המיוחד כמנהיג זהיר ושקול. עזיבתו את הזירה הפוליטית בישראל בעקבות הפרשיות המשפטיות, אם תקרה, תהיה סיבה לכל אם עברייה לישון פחות טוב בלילה.