אז באו כבר כולם

בסוף שנות הארבעים, מעט אחרי הקמת המדינה, קיבל דוד בן גוריון החלטה היסטורית: העברת משרדי הממשלה לירושלים. ההחלטה עוררה התנגדות. שר החוץ משה שרת, היונה הצחורה של הממשלה, התנגד ואף רצה להתפטר. מעניין לקרוא את מאמרו מאיר העיניים של זכי שלום על המחלוקת וההתחבטות בנושא בפרספקטיבה של הימים האחרונים – אחרי שארצות הברית הכירה בריבונות ישראל בעיר.

בן גוריון התעקש על מעמד ירושלים כבירת ישראל והבין שגם המערכת הבינלאומית הנוקשה שסירבה להכיר בשלטון ישראל בירושלים, תעבוד בסופו של דבר על פי עיקרון פשוט:"אני ואתה נשנה את העולם. אז יבואו כבר כולם". ואכן כבר בתקופת שלטונו של בן גוריון הם באו – השגרירים הזרים הסכימו להגיע להשבעת הנשיא בן צבי בירושלים; שרי חוץ מהעולם הסכימו לבוא לירושלים לפגוש בנציגי הממשלה. ההכרה הרשמית, מה שמכונה בעגה הדיפלומטית הכרה דה יורה, אמנם לא הגיעה במשך שבעים שנה, עד שלשום. להחלטת בן גוריון היו משמעויות דרמטיות בזמנה מעבר לשאלה היכן ישבו הממשלה והכנסת. היא הבהירה שישראל לא תשלים בשום פנים עם הרעיון של העברת ירושלים לריבונות זרה בינלאומית, כפי שתבע האו"ם. הוא דחה אפשרות זו באומרו: "זה יהיה הניצחון הראשון של עמי ערב על ישראל".

בן גוריון היה אפוף חרדה מההחלטה שקיבל ובעיקר חשש מתגובתה של ארצות הברית על הצפצוף שמצפצפת ישראל על האו"ם:

אמריקה יכולה בהחלט להחניק אותנו, כי זוהי כמעט הארץ היחידה שזרם ההון חופשי בתוכה, ובה יושבים חמישה מיליון יהודים. אם היא תאחז נגדנו באמצעים כלכליים, בהסכמת או"ם – מי יודע אם נוכל לעמוד.

עוזרו הצמוד של בן גוריון, נחמיה ארגוב, סיפר:

ראיתי את הזקן הזה מחליט החלטות גורליות מאוד. חשתי תמיד הביטחון בצדקת ההחלטה, וביטחון זה עבר כזרם חשמלי אל אלה הנמצאים בקרבתו, ומהם אל אלו המרוחקים ממנו. הפעם לא ראיתי את ברק הביטחון בעיני הזקן.

חלפו הדורות ואנחנו יודעים טוב מאי פעם: בן גוריון צדק. מי יגול עפר מעיניו. ומוסר ההשכל נדמה פשוט: ישראל צריכה לעשות מה שטוב לה, ולצפצף על המערכת הבינלאומית. בסוף יבואו כולם ויודו בצדקתנו.

דוגמה להתרחשות דומה אפשר לראות בסוגיית הגולן. מנחם בגין סיפחו לישראל, על אף אזהרות השמאל והתנגדותו. יצחק רבין הזהיר שחוק הסיפוח יביא את סופם של הסכמי קמפ דיוויד, ומאוחר יותר חתר להחזיר את הגולן לסוריה. אהוד ברק עשה הכול כדי להושיב את הסורים על הכנרת ורק עקשנותו של אסאד הזקן מנעה זאת ברגע האחרון. ברם, עכשיו כשסוריה מפורקת לנתחים, ואסאד הצעיר תלוי לחלוטין באירן העוינת, האפשרות שישראל תסכים להיפרד מהגולן נראית כמדע בדיוני. צעדי הסיפוח הצליחו, הקונצנזוס הבינלאומי נגדו התפורר. בהחלט אפשר לתאר לעצמנו את נשיא ארה"ב, בעוד שבעים שנה או אולי אפילו הרבה קודם, נושא נאום ובו מכריז על הכרת ארה"ב ברמת הגולן כחלק מישראל.

אבל כמה מסוכן יהיה לקחת את התקדימים האלו וללמוד מהם על הגישה הנכונה באזור שהוא ליבת הסכסוך, ביהודה ושומרון. המערכת הבינלאומית מוכנה להתגמש עם שינוי המציאות, אבל על זכויות האדם אין סיבה להניח שתתגמש בעתיד. הרגישות לזכויות אדם רק גוברת עם השנים, לא פוחתת. גם אם אפשר לדמיין שבעתיד העולם יגלה פתיחות לרעיון סיפוח יהודה ושומרון בידי ישראל, אי אפשר לדמיין שיעשה זאת תוך השלמה עם מדיניות אפרטהייד כלפי התושבים הפלסטינים, שלא תקנה להם זכויות מלאות. סיפוח יהודה ושומרון הוא רעיון שכרוך בבליעת מיליוני אזרחים פלסטינים ולפיכך מהווה סכנה קיומית למדינה, והתממשותו אינה חלום כי אם סיוט. גם אם שיקולי ביטחון מחייבים להוסיף ולהחזיק ביהודה ושומרון עוד שנים רבות, החזון שהממשלה צריכה להציב בפני הקהילה הבינלאומית הוא חזון שתי המדינות, לא הזיית הסיפוח.

דוד בן גוריון ניתח את בחירות 2015 – ודי טעה

בשנת 1961 נשא ראש הממשלה דוד בן גוריון נאום בכנס בחירות. באופן מוזר משהו, דבריו מעניינים על רקע בחירות 2015, חמישים וארבע שנים אחר כך, לא פחות ואולי יותר משהיו רלוונטיים לבחירות דאז לכנסת החמישית.

מה יהיה גודל הדור הבא? זאת אני עומד להסביר עכשיו, כי זה דבר חשוב מאוד. לאשכנזים יש בממוצע 2 ילדים למשפחה. לבני עדות המזרח 6-7 ילדים בממוצע. אילו למדנו מהם את מלאכת ריבוי הילדים והם היו לומדים מאתנו את מלאכת התרבות – היו הדברים משתלבים. אבל אין כל ספק שבעוד 15-20 שנה הרוב הגדול של העם היהודי בארץ יהיה מורכב מיוצאי אסיה ואפריקה […]

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים. השאלה היא מה תהיה הדמות הרוחנית של העם החדש הזה? וייתכנו שני דברים שונים: ייתכן שהם יהיו כמו העמים מסביבנו. כי הם באים מאותה סביבה. הם לא יעשו דבר יוצא מן הכלל במאמצים גדולים. הם יהיו עם חופשי כשם שהרוסים הם עם חופשי, או כמו המצרים. שם יש שחיתות וגם כאן תהיה שחיתות. שם יש עם לבנטיני וגם פה יהיה עם לבנטיני. ואני אומר שעם יהודי לבנטיני לא יתקיים. הוא לא ימצא בו כוחות אלו שמצאו בתוכם 650 אלף יהודים לעמוד נגד 30 מיליון ערבים. הם יהיו כמותם. הם יהיה נציונליסטיים יותר מאתנו. הם יהיו מיליטריסטים. הם יהיו לאומנים לא כמונו אלא כמו הערבים. הם ישנאו כל עם אחר. וכיצד הם יעמדו?

איזו נבואה דמוגרפית מעניינת מלפני 54 שנים על עתידה של מדינת ישראל, ועוד מפי הישראלי הדגול ביותר שחי! כמי שאוהב לעסוק בניבויים ובתרחישים דמוגרפיים, מאוד מעניין להסתכל על הניבוי הזה בדיעבד. אחרי בחירות 2015 המוני שמאלנים ממורמרים היו שמחים להצביע על התממשות העתיד שבן גוריון חזה – אמנם רק בשיחה פרטית, כי השתנו נורמות התקינות הפוליטית, ויש דברים שלא מקובל לומר בפומבי.  המזרחיים הפכו לרוב, התנערו משלטונם של מייסדי המדינה האשכנזים ובנו מדינה מושחתת, לאומנית ומיליטריסטית בדמותם הלבנטינית, שמתגלמת בשלטון הליכוד.

אבל דבריו של בן גוריון גם ממחישים את הקושי לבנות תסריטים על העתיד הרחוק, אף כשהוא לכאורה הוא דטרמיניסטי ובלתי נמנע.

ראשית מבחינת הילודה: בני עדות המזרח כבר הפסיקו מזמן לעשות 6-7 ילדים. אלו שעושים היום המון ילדים הם החרדים והמתנחלים, ואלו ציבורים שמתפלגים די שווה מבחינה עדתית. גם הילודה הזו מובילה כנראה ללאומנות, אבל זהו סיפור אחר, והוא גם מתקזז עם הילודה הערבית.

שנית, האם באמת שלטון הליכוד מגלם את ישראל המושחתת והלאומנית? די בטוח שישראל של היום הרבה פחות מושחתת משלטון מפא"י של פעם מבחינת העדפת מקורבים וחוסר שקיפות. דברים שייצגו את השחיתות הלבנטינית שבן גוריון חשש ממנה – מרכז הליכוד או האופן שבו התנהלה ש"ס, טופלו באגרסיביות בידי המשטרה והתקשורת.

שלישית, האם ישראל כל כך מיליטריסטית? אני בספק. וגם אם כן, האם דבר זה באמת קשור לדמוגרפיה המזרחית? הנסיבות המזרח תיכוניות נראות הרבה יותר משפיעות מאשר גוון העור הממוצע של התינוקות הנולדים במדינה. כשסאדאת הדהים את העולם ובא לנאום בכנסת, ראש הממשלה בגין, שכיהן בחסד המזרחיים, העניק לו את כל סיני עד הסנטימטר האחרון. ממשלת שרון שזכתה לאמונו הגורף של העם בפריפריה, הייתה זו שביצעה את ההתנתקות, ונסוגה מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון (אמנם היו נציגי פריפריה בליכוד שהתנגדו ומרדו, למשל משה כחלון, והשפעתם גם בלטה בכישלון משאל מתפקדי הליכוד, אבל בחשבון הסופי זה לא באמת שינה). בנסיבות שבהן היו מתממשות התחזיות הוורודות לגבי הנסיגה מעזה, כמעט אין ספק שהמוני הליכודניקים היו מגבים נסיגות נוספות. גם נתניהו שלכאורה מייצג בעיני התקשורת והעולם ימניות קיצונית שמלהיבה את האספסוף, בפועל סולד מהרפתקנות צבאית. קשה לראותו שולח את צה"ל לכבוש את סיני כפי שעשה בן גוריון עצמו ב-1956. באופן שללא ספק היה מפתיע את בן גוריון, הימין הקיצוני והלאומני באמת, זה של נפתלי בנט ועוד יותר, זה של ברוך מרזל, אינו מצליח לזכות באהדת המוני המזרחיים. ודווקא הבחירות המחישו זאת יפה. נפתלי בנט כשל לחלוטין במאמציו לגייס את המזרחיים, מה שכמובן הגיע לשיא בפיאסקו אלי אוחנה. ו"יחד" של ישי ומרזל לא עברה את אחוז החסימה.

רביעית, בניגוד לדימוי המדינה הלבנטינית החשוכה שמחכה בסוף הדרך ושראה בן גוריון בעיני רוחו – ישראל של שנות האלפיים היא מדינה עשירה ומשגשגת, הרבה יותר מבשנות השישים, ובקרוב תעקוף בעושרה את צרפת – מי היה מאמין. תל אביב מככבת כמרכז תרבות והייטק עולמי. סביר להניח, דרך אגב, להניח שתפקידה כבירת גייז היה מעורר סלידה בבן גוריון הרבה יותר משהוא מעורר במזרחי הליכודניק הצעיר בן זמננו. מה שמראה עד כמה רוחות הזמן משפיעות בישראל יותר מאשר דטרמניזם תרבותי-גנטי.