Archive for the ‘ביטחון לאומי’ Category

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

8 באוגוסט 2017

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה אורך תקופה מספר הרוגים בטרור ומלחמה סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה 5 שנים וחצי בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת שנתיים התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים. כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה 7 שנים וחצי בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות. כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול 5 שנים ושני שלישים בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר 5 שנים בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים. כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה 3 שנים כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו). כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין 6 שנים ושליש בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה כ-3.3 מיליון יהודים.

הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.

יצחק שמיר בקדנציה ראשונה שנה בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה שנתיים בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה 5 שנים ושני שלישים כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה. כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה 3 שנים ושליש כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה חצי שנה כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה שלוש שנים כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל. כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק שנה ושני שלישים 55 הרוגים כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון 4 שנים ושני שלישים למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט 3 שנים ושליש כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה. כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה 8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים. כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה

הטרור והפרדיגמה

15 ביולי 2016

פיגוע קשה בתוצאותיו בניס שבריביירה הצרפתית בזמן סמלי – חגיגות יום הבסטיליה. נורא בפשטותו – מתברר שאדם אחד ששכר משאית יכול לחולל מוות בהיקף בלתי נתפס. כבר לא צריך מחבל במטוס כדי לגבות מחיר דמים כזה.

הטוקבקיסטים אצלנו ומן הסתם גם בעולם הרחב תוהים האם הכול יימשך כרגיל, מפיגוע לפיגוע, מירי לדריסה ולפיצוץ, מגינוי להוקעה, או שמא ישתנה משהו, משהו גדול – האם תשתנה הפרדיגמה?

לקחי לבנון

בשנת 1978 אירע פיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה אז ועד היום, הפיגוע באוטובוס הדמים בכביש החוף. הפיגוע בוצע בידי מחבלים פלסטינים שיצאו מלבנון. בתגובה אליו החליטה מדינת ישראל לחרוג מאופן התגובה השגרתי לטרור ופלשה ללבנון במבצע ליטני. זה היה שינוי פרדיגמה מוגבל. ב-1982, בעקבות עוד פיגועי טרור ובשל האופי הבלתי נסבל שלבשו החיים בצפון הארץ תחת קטיושות, ישראל החליטה לשנות את פני הדברים מהקצה אל הקצה ולחבור לצד הנוצרי במלחמת האזרחים. המטרה הייתה להביא לניצחונו ולהפיכת לבנון למדינה ידידה. אף שמלחמת לבנון הראשונה נחשבת כישלון יקר בחיי חיילים, אין זה ברור בפרספקטיבה של כמעט 35 שנים שבאמת נכשלה. הפלסטינים ספגו מכה ניצחת. אף על פי שהחיזבאללה, הכוח שהחליף אותם בלבנון, אינו ידידותי לישראל בלשון המעטה, סדר העדיפויות שלו שונה. הוא ביסודו ארגון פנים לבנוני ולא ארגון לשחרור פלסטין ולכן יתכן שהפסקת אש בת דורות יכולה להתקיים עמו. בכל אופן ברור שההחלטה של אריק שרון ב-1982 לנסות לשנות את הפרדיגמה לחלוטין במאבק בטרור שבא אז מלבנון גבתה מחיר כבד ממנו ומהחברה הישראלית.

לקחי האינתיפאדה השנייה

השפעתה של טראומת לבנון התבררה ב-2001. האינתיפאדה השתוללה, אזרחים נרצחו על ימין ועל שמאל, ושרון, למוד לקח לבנון, שב על המנטרה:"הבלגה זה כוח" והסתפק בשבלונה של תגובות לא אפקטיביות. המחשבה על טיפול שורש בטרור באמצעות חדירה לסמטאות ולקסבות שבהן מיוצרות חגורות הנפץ ובהן מגויסים המתאבדים נדחתה כמטורפת וכלא קבילה בינלאומית.  רק הפיגוע שבו נרצחו קשישים בליל הסדר במלון פארק היה כה נורא שהביא לשינוי פרדיגמה, כניסת צה"ל למרכזי הערים במבצעים חומת מגן ודרך נחושה. שינוי המדיניות הביא בסופו של דבר לסיום פיגועי ההתאבדות. גם האמצעי ההגנתי המרכזי, גדר ההפרדה, עורר כל כך הרבה התנגדויות מכל הכיוונים, שרק מסת הפיגועים הובילה בסופו של דבר לשכנוע בנחיצותו.

לקחי ה-11 בספטמבר

ארה"ב עברה שינוי פרדיגמה ביחס לטרור בשל יום פיגועים אחד בלבד, ה-11 בספטמבר. אבל היה זה יום כה נורא, עם תמונות שכאילו נלקחו מדמיון הזוועות ההוליוודי, שדי היה בו. האמריקנים פלשו לשתי מדינות במזרח התיכון, עירק ואפגניסטן, במדיניות אגרסיבית הרפתקנית, ומצד שני הגבירו מאוד את הניטור הפנימי ואת אמצעי הביטחון, תוך שהם מתפשרים על תפיסת החירות האמריקנית.

העובדה שהפיגועים לא שבו באותה צורה על אדמת ארצות הברית יכולה להתפרש כהצלחת אותה מדיניות, אך היא גם מפחיתה את המוטיבציה למלחמה בטרור ומעלה סימני שאלה האם היה היגיון באותה תגובה שוברת פרדיגמה. מספר החיילים שנהרגו במלחמות שארה"ב פתחה בהן בעקבות ה-11 בספטמבר עולה על מספר ההרוגים במתקפת הטרור עצמה.

האם המערב ישנה פרדיגמה?

מהו שינוי הפרדיגמה האפשרי בעקבות הפיגועים בצרפת ודומיהם שקדמו להם? הכיוון המסתמן אינו הכרזת מלחמה גלובאלית על האיסלאם הקיצוני. הכוחות שצפויים להפיק תועלת פוליטית מאיום הטרור, טראמפ בארה"ב ולה פן בצרפת, אינם חובבים גדולים של הרעיון הזה. להיפך, הם בדלניים מטבעם.

מה שסביר יותר שיקרה הוא ניטור אגרסיבי של האוכלוסיה המוסלמית המקומית, באופן דומה לזה שהשב"כ מקיים בארץ בהצלחה עצומה. ומצד שני, נוקשות כלפי הגירה מארצות מוסלמיות, גם אם מדובר לכאורה בקליטת פליטים אומללים. בשני הנושאים לא מדובר בשלב זה מהבחינה המעשית בשינוי פרדיגמה מהקצה אל הקצה, משום שאת הניצנים כבר ראינו. נושא ביטחון הפנים כבר מזמן קיבל עדיפות גבוהה ואילו האיחוד האירופי חתם על הסכם להשבת פליטים לטורקיה, שעצר את גל ההסתננות לשטחי האיחוד. מנגד גירוש המוני של המוסלמים מאירופה, כמו גירושם מספרד בתחילת המאה ה-16, שעליו מפנטזים כמה טוקבקיסטים קיצוניים, לא יקרה אלא אולי אם טרוריסטים יתחילו לפוצץ פצצות גרעין בערים מרכזיות בשם הג'יהאד.

מה שכן ניתן לומר הוא שאם התגובה המעשית לטרור תלווה בשינוי פוליטי שיביא לשלטון את טראמפ, את לה פן, את חירט וילדרס או מנהיגים מסוגם במדינות אחרות, יהיה זה שינוי כה גדול באווירה הציבורית וביחס לתקינות הפוליטית, שאפשר יהיה לדבר על מהפכה בפרדיגמה.

 

שער השקל ביום של הפצצה

8 ביולי 2016

אם פצצה אטומית תוטל על תל אביב, לאן יצלול שער השקל בשוקי המטבע העולמיים?

זו שאלה פרובוקטיבית שדורשת מאיתנו לחשוב על מה שלא ניתן לחשוב עליו ולעשות זאת מזווית כספית צרה. אבל היא אינה מנותקת מהמציאות. אומות חוו במהלך ההיסטוריה קטסטרופות שנראו קודם לכן דמיוניות, וכשהתגברו עליהן נדרשו להתמודד עם כל ההשלכות, לרבות הכלכליות.

אומות אירופה קמו מחורבות עריהן הגדולות במלחמת העולם השנייה. יפן הייתה צריכה להתמודד גם עם מוראות שתי פצצות גרעיניות. כוויית התאוששה מכיבושה בידי עירק. ההתחממות הגלובאלית מאיימת להטביע מדינות איים באוקיינוס השקט והן כבר שוקדות על תוכנית ב'.

בימים אלו התעורר דיון מחודש על קניית הדולרים בידי בנק ישראל. כבר הסברתי מדוע זו אסטרטגיה טובה מההיבט הכלכלי. אבל אין לשכוח גם את חשיבותה כעניין של ביטחון לאומי.

בשכונה הקשה והמאיימת הזו במזרח התיכון אי אפשר לשלול את האפשרות שמלחמה בקנה מידה גדול משהכרנו תפרוץ ותשתק את המשק  הישראלי לתקופה ארוכה. איש גם לא מבטיח שלא תתרחש רעידת אדמה בעוצמה של פעם באלף שנה.

בכל השעות הקשות האלו שחלילה יבואו יכולה לבוא לעזרנו פוליסת ביטוח בדמות יתרות ענק של דולרים בחשבונות בנק ישראל במערכת הבנקאות העולמית. הידיעה שיש כוח עצום שמגן על השקל תמנע מפולת ותאפשר להמשיך לייבא. יש כאלו שמהלכים עלינו אימה מטעם הלובי החקלאי   באמירה שעלינו לשמור על יכולת יצור מזון עצמית ליום צרה. בהנחה שהתעבורה הבינלאומית תתקיים גם בעת מתקפת הזומבים הגדולה, הררי דולרים ישרתו מטרה זו לא פחות מחממות בערבה.

לקנות פוליסת ביטוח זה דבר מעצבן. כל פעם שמתקשרים אליי מטלמרקטינג של חברת ביטוח אני יודע שאפול בפח בהיותי אחד שאוהב לצמצם סיכונים. אחר כך יופיעו בחשבון לאורך שנים חיובים מעיקים, שיתבררו, כך יש לקוות, מיותרים לחלוטין.

קניית מט"ח בידי הבנק המרכזי היא סוג יוצא דופן של ביטוח. גם תופעת הלוואי שלו יוצאת דופן. כמו בקניית כל ביטוח כוח הקנייה של הקונה מצטמצם. נותר לו פחות כסף. שלא כבדרך כלל, על ידי הקנייה הזו משתפרת תמונת התמריצים. ערך המטבע יורד ותורם לתעשיות היצוא בעלות הפריון הגבוה ופוגע בתמורות שמתקבלות בסקטור הציבורי המאובן.

מה ישתנה, מה לא ישתנה ומה אולי ישתנה

14 בנובמבר 2015

כשרואים בטלוויזיה טרור במימדים שידעה צרפת אתמול, מפתה לחשוב בלהט הרגע שאנו צופים בנקודת מפנה היסטורית, שממנה והלאה שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אבל ניסיון העבר טופח על פנינו. אירופה ידעה כבר התקפות טרור גדולות: הטבח ברכבת במדריד ב-2004, הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון ב-2007, הפיגוע במערכת שרלי הבדו בתחילת 2015. קשה לומר שהן שינו את היחס לאיסלאם הקיצוני מהקצה אל הקצה. כשמתבוננים על השורה התחתונה בעת הזאת – נכונות לקלוט מיליוני פליטים מוסלמים, אפשר לומר שאירופה עדיין אוחזת בגישה מאוד נאיבית כלפי האיסלאם.

האם הפיגועים הנוכחיים בצרפת יהיו שונים? ייתכן. בעוד שהמלחמה בעירק שהביאה לפיגועים במדריד ובלונדון הייתה שנויה במחלוקת, המלחמה בדאעש שמבטא ללא בושה ברבריות שנראית לקוחה מימי הביניים, היא כבר יותר בקונצנזוס.  בשל כך הפיגועים לא ייתפסו כאילו הם נובעים מהחלטה אומללה להתערב במלחמת שווא. גם לא קדמה לפיגועים התגרות בוטה בדת האיסלאם, כמו זו שהביאה לפיגועים בשרלי הבדו.

הימין יתחזק

במזרח אירופה, במדינות כמו הונגריה, צ'כיה ופולין, מפלגות בעלות עמדות אנטי מוסלמיות בוטות כבר אוחזות בשלטון. המגמה הזו מתחילה להדביק גם את מערב היבשת, שם יש הרבה יותר מוסלמים, ושם הוויכוח על האיסלאם יותר רלוונטי. אם מארין לה פן תזכה בבחירות לנשיאות בצרפת, אפשרות שעדיין נראית רחוקה, זו תהיה נקודת מפנה במעמדו של האיסלאם ביבשת. זו אינה אפשרות מופרכת לחלוטין. במערב אירופה משתחזר אותו תהליך שקרה כבר בארצות הברית. המעמד הנמוך הלבן שבעבר היה מחובר למפלגת השמאל, נוטש אותה בשל הברית שלה עם קבוצות אתניות שהוא סולד מהן. הדמוקרטים בארצות הברית העדיפו את האינטרסים של השחורים וההיספנים על פני האינטרסים של המעמד הלבן הנמוך. כתוצאה מכך היום אם רואים בארצות הברית גבר לבן גדל מימדים מקועקע שכל חזותו מעידה עליו שהוא בן המעמד הנמוך, כמעט בטוח שהוא מצביע בבחירות למועמד רפובליקני. המפנה האלקטורלי שעבר על המדינה הלבנה הענייה בארצות הברית, מערב וירג'יניה הוא דוגמה לכך. בעבר הצביעה לביל קלינטון ברוב גורף, וכיום אין ספק שתתלכד מאחורי המועמד הרפובליקני, יהיה אשר יהיה.

בבריטניה קורה אותו דבר. ההמונים הלבנים העניים לבטח יעדיפו את נייג'ל פאראג' על פי ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, שאפילו רוצה ליטול מהם את משוש לבם, בית המלוכה, ויליאם וקייט. כך גם במדינות אחרות כמו הולנד ודנמרק – הימין לוכד את לב ההמונים. השמאל ימשיך להתבסס על שותפות בין ליברלים חילוניים המאמינים בערכים שוויוניים, ירוקים ופמיניסטיים לבין המונים מוסלמים, אבל יהיה קשה לזכות בבחירות עם כזה אלקטורט. עדיין אין כל כך הרבה מוסלמים במערב אירופה שהולכים להצביע.

תגבר ההתנגדות לגל ההגירה

פוליטיקאים מהימין, כמו המועמד הרפובליקני האמריקני דונאלד טראמפ, הזהירו ללא הרף שגל ההגירה מביא איתו תאים רדומים של דאעש. הם נשמעו מפחידנים וגזענים. אבל עתה התמונה משתנה. הרבה תלוי בפרטים המדויקים שייצאו מחקירת הפיגוע. אבל על פי הדיווחים הראשונים לפחות מחבל אחד אכן הגיע מסוריה. זו מכה קשה לאנגלה מרקל ולמדיניות הדלתות הפתוחות שלה ונשק למתנגדים להגירה.  בכל מקרה ההגירה מגיעה עתה למימדים בלתי אפשריים. אבל גם עצירת המהגרים אינה פשוטה. אפילו אם ישכנעו את ארדואן לחסום בפניהם את היציאה מטורקיה, יהיה קשה יותר לנעול את שערי הים התיכון.

פעילי השמאל ברשתות החברתיות במערב כבר החלו בקמפיין מונע. הפליטים מסוריה, הם אומרים, בורחים בדיוק מאותם אנשים שחוללו את הפיגועים בפריז. זו אמת, אבל רק חצי אמת. הפליטים בורחים מדאעש, אך לפחות חלק מהם מביאים איתם את אותה תרבות שתצמיח על אדמת אירופה עוד דורות של פעילי דאעש – קיצוניות דתית וניכור לערכים מערביים. זו בעצם הטרגדיה של רבים מהפליטים האלו – הם בורחים ממה שהם ומביאים איתם את מה שהם נמלטים ממנו.

היחס לישראל לא ישתנה

אירופה אינה מקשרת בין דאעש לבין הטרור הפלסטיני, למורת רוחם של הטוקבקיסטים, אבל בצדק רב. הטרור הפלסטיני לא בהכרח מבוסס על איסלאם קיצוני מהסוג של דאעש. אפילו החמאס אינו קיצוני כדאעש ואינו בעל אותה אג'נדה. אירופה עדיין תסלוד ממפעל ההתנחלויות, וגם מבחינתנו עצמנו יהיה קשה למצוא הצדקה לרעיון האווילי להתנחל בכל פינה ביהודה ושומרון, בתוך אוכלוסיה ערבית צפופה, עם הפיצוצים בפריז כמו גם בלעדיהם. גם ההתגרות הכרוכה בעלייה הפגנתית להר הבית תיראה מטופשת וחסרת אחריות אחרי הפיגועים בפריז כפי שנראתה קודם לכן.

העלייה מצרפת

עד עתה הטרור נגד יהודי צרפת הציב אותם בעמדת בדידות נוראית. הם מהווים בסך הכול מיעוט קטן במדינה, אך שימשו כמטרה עיקרית לטרור האיסלאמי. ייתכן שעתה ישראל תיראה מפתה עוד יותר עבורם, אך ייתכן גם שירגישו שנטל הבדידות ירד מעליהם. הפעם המוסלמים לא הסתפקו בשעיר לעזאזל הרגיל שלהם. האש לא כוונה כלפי היהודים בלבד. עתה כל הצרפתים מהווים מטרה. אמנם אם בעוד שנה ושנתיים תהיה תחושה שדבר לא השתנה ולא השתפר, וצרפת תמשיך לשוט בפסיביות לעבר החיזיון שהתווה לה מישל וולבק ב"כניעה", אולי אז יפול האסימון ליהודי צרפת. בניגוד לבני מדינתם הנוצרים, להם יש מדינה אחרת שבה הם יכולים להרגיש בבית.

מדינת האח הגדול

נראה בלתי נמנע שהאח הגדול יתחזק במערב. יותר תקציבים יופנו להאזנה לשיחות, ניתוח תכתובות, פיצוח צפנים, סינון בנמלי תעופה ואפילו לחיטוט בתיקים לפני כניסה לאירוע המוני. צרפת ומדינות אירופיות אחרות לבטח יתגברו את שירותי הביטחון שלהן וישקיעו הרבה יותר תקציבים בהשגת מודיעין טכנולוגי ואנושי. מבחינתן זה שווה את הכסף, ולו רק בשל הנזק התיירותי העצום שמסב הטרור. זו נראית גם הזדמנות עסקית מעולה לחברות ישראליות בתחום.

זמן הברית עם אמריקה

25 ביולי 2015

הסכם הגרעין עם אירן, אפילו אם יכובד במלואו, יאפשר לאירן להפוך בעוד חמש עשרה שנה למדינת סף גרעינית שרשאית לצבור מלאי אורניום כרצונה, כביכול למטרות שלום. אם כך ניתן לנבא בלי להגזים בספקולציות שגם במקרה הטוב, בעוד עשרים שנה תימצא אירן, מדינה שאם לא תשתנה תיוותר אנטישמית ארסית וקיצונית, במרחק קצר מאוד לא מפצצה אחת, אלא מחמישים או מאה פצצות.  מיצובה ככזו בוודאי ידרבן את יריבותיה הסוניות, בראש ובראשונה ערב הסעודית, להגיע לסטטוס דומה.
פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית אמנם יהיו אמורים לעקוב גם אז ולוודא שאירן ומדינות אחרות אינן מפתחות דרכים להשתמש בגרעין למטרות צבאיות, אולם הגדרתן של הפעולות האסורות מעורפלת ויכולת ההסתרה שלהן גדולה.

זו המורשת המסוכנת שמותיר אחריו הנשיא אובמה בתחום הגרעיני, ונראה שהוא מודע היטב לכך שהלך רחוק כדי לחמוק מהצורך להשתמש בפיתרון כוחני לבעיית הגרעין האיראני. על מנת להעביר את ההסכם שחתם בקונגרס ובכדי שלא יירשם בהיסטוריה כשונא ישראל שהמיט עליה סכנה קיומית, נראה שאובמה יהיה מוכן ללכת רחוק גם בחזית הפיצוי. אפשר ורצוי לדרוש ממנו עוד מטוסי קרב, עוד סיוע בהגנה נגד טילים, עוד פצצות חודרות בונקרים. אבל זו הזדמנות היסטורית לבקש משהו שבאמת ישנה את חוקי המשחק – ברית הגנה שבמסגרתה ארה"ב תערוב לישראל מול איומים קיומיים ותבטיח להתייחס להתקפה שתסכן את קיום ישראל כהתקפה על ארה"ב עצמה.

זה ברור שאין לישראל שום אינטרס להכניס את ארה"ב כצד צבאי למבצעים מול החמאס, או לתקיפות מוגבלות בסוריה ובלבנון. נוכל להסתדר בעצמנו מול האיומים האלו. אבל הגעתו המסתמנת של העידן הגרעיני למזרח התיכון יוצרת מאזן אימה שגדול עלינו. עם כל הדיבורים על מכה שנייה וכתבות במגזיני סופשבוע על הצוללות בגרמניה, צריך להיות ריאליסטיים – מדינת ישראל שולטת בשטח של קצת יותר מ-20 אלף קמ"ר. אין לה עומק אסטרטגי, אין לה נושאות מטוסים וגם לא יהיו לה בעוד עשרים שנה.

הסנאט האמריקני הוא, כפי שאמר פעם צחי הנגבי, פרו ישראלי יותר מהכנסת. אין שם תואמי חנין זועבי. בוודאי ניתן יהיה למצוא בו רוב של שני שלישים שיאשר ברית הגנה, כפי שדורשת החוקה וכמו שנמצא בזמנו לאישור הכנסת פולין וצ'כיה למטריה של נאט"ו (אף ש-19 סנטורים התנגדו אז ב-1998 מחשש להרגיז את הרוסים). הסנטורים הדמוקרטים ינשמו נשימת רווחה שתישמע בכל וושינגטון הבירה כשהסכמה על ברית הגנה תהפוך לפשרה המקובלת על כל הצדדים ותשחררם מהדילמה אם לסכל את ההסכם עם אירן או להתמודד מול זעם תומכי ישראל.

הדמוגרפיה האמריקנית עובדת לרעתנו וכך גם הקמפיין השוחק את מעמד ישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד. ייתכן שלא תמיד ניתן יהיה לגייס תמיכה כזו בקונגרס, וגם הנשיא לא תמיד יהיה בהכרח אוהד. זה הזמן לחשק במסגרת חוקית את הנאמנות של ארה"ב לישראל. אולי זה משהו שגם יוכל להוציא לאייתוללות את התיאבון לפצצה מלכתחילה. הם יבינו שהיא חסרת טעם מול ישראל – בשום תסריט של התקפת פתע מקדימה, לא יוכלו להימנע מלספוג מנה אחת אפיים. זהו גם עניין כלכלי מובהק – אנחנו רוצים למשוך השקעות זרות מתאגידי העולם. כל דירקטוריון סביר חייב לשקול סיכונים. אבל אף דירקטוריון לא יכניס לשיקולי ההשקעה שלו את האפשרות שניו יורק, סן פרנסיסקו או סיאטל יספגו מתקפה גרעינית. למען הכלכלה צריך לוודא שתל אביב תיחשב כסיאטל מבחינת התאגידים הבינלאומיים לעניין זה, גם היום וגם בעוד שנות דור.

אפשרי שניתן יהיה להוציא בעתיד התחייבות לברית הגנה מהילארי (שהצהירה בעבר בפומבי שאירן תושמד אם תתקוף את ישראל גרעינית) או מנשיא רפובליקני. ברם, יש חשיבות היסטורית ארוכת טווח לכך שדווקא נשיא ליברלי ובן מיעוטים כמו אובמה יהיה זה שיציג ברית כזו.

מבחינת נתניהו הדיל עם אירן סותם את הגולל על שנים שבהם ראה את מניעת הפצצה האיראנית כמשימת חייו. אין מדובר בכישלון מוחלט – בשורה התחתונה רוב הסיכויים שלא יהיו בעשרים השנים הקרובות ראשי חץ גרעיניים מוכנים להפעלה המכוונים מאירן לתל אביב, אבל כפי שנתניהו עצמו יהיה הראשון לזהות ולהודות, גם הצלחה מסחררת אין פה.
זה הזמן מבחינת נתניהו לנטוש את האיבה העקרה לממשל אובמה, גם אם היא אובססיה של פטרונו שלדון אדלסון, ולצאת מהמאבק הגדול שניהל עם הישג אסטרטגי ראשון במעלה. הישג שיהווה גם מורשת להתהדר בה לאחר כהונה באורך המתקרב לזה של דוד בן גוריון שהקנתה לישראל יציבות אך לא כללה עד עתה פסגות היסטוריות.

גם מהבחינה הפוליטית קצרת הטווח מדובר בבוננזה רצינית. נתניהו תקוע עם ממשלה צרה. ליברמן הכפיש את נתניהו בעיתון השבת האחרונה ולא נראה שבכוונתו לחלץ אותו מגיהנום 61 הח"כים בקרוב. המגעים על הסכם הגנה היסטורי עם ארה"ב הם בדיוק ההזדמנות לגייס את בוז'י הרצוג כשר חוץ האחראי על ניהול המשא ומתן. גם האמריקנים ישמחו כשיגרמו באופן זה להכנסת השמאל לממשלה וכך יהפכו אותה לגמישה יותר בעניין הפלסטיני.
בוז'י ודאי יהנה מהשליחות ההיסטורית, ואני לא רואה את היונים של מפלגת העבודה, אפילו שלי יחימוביץ' ויוסי יונה, מעזים להוביל התנגדות נחרצת לכניסה לממשלה, כאשר עניין קיומי עומד על הפרק.

ברית הגנה עם ארה"ב אינה נטולת חסרונות: היא עלולה לכבול את ידי ישראל בתגובות צבאיות (אבל הרי אנחנו די כבולים ממילא). היא עלולה בנסיבות עתידיות רחוקות אבל לא בלתי אפשריות לחייב אותנו לגמול לארה"ב על ידי כך שנהיה מעורבים בסכסוכים שלה שלא כל כך מעניינים אותנו, למשל מול סין, צפון קוריאה, רוסיה (אבל במילא לא היינו יכולים להגיד לארה"ב לא).

ומצד שני, ברית הגנה היא הפיתרון הטוב ביותר שיש באמתחתנו לאימה שבגללה אירן כל כך מפחידה מלכתחילה – האפשרות של חורבן מוחלט, מהסוג שעם ישראל כבר ידע כמה פעמים בהיסטוריה. תשעה באב שחל הערב מציין את החורבן שהתחולל לפני אלפיים שנה כשהיהודים קראו תיגר על המעצמה העולמית של אותם ימים. ההיסטוריה נותנת לנו הזדמנות לתיקון – להבטיח את קיומו הריבוני המחודש של העם היהודי בארצו על ידי הידוק הברית עם המעצמה העולמית של ימינו אנו.

עסקת שליט נראית נכונה – גם בדיעבד

23 ביולי 2015

בעקבות הידיעות שמשוחררי עסקת שליט היו שותפים לתכנון כמה מהפיגועים האחרונים, נראה כאילו מתגבש קונצנזוס בציבור שעסקה זו הייתה טעות. אני חשבתי בזמנו שעסקת שליט הייתה רעיון נכון, ולא נראה לי שמה שקרה מאז מצדיק שינוי עמדה.

אפשר להסתכל על עסקת שליט בפרספקטיבת "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הצלתו של צעיר בן עמנו מצדיקה תשלום מחירים גבוהים מאוד, כמו ויתור על מיצוי הדין עם רוצחים בני בליעל. אבל הצדקת העסקה מפרספקטיבה זו מביאה אותנו למבוי סתום כאשר משוחררי העסקה רוצחים ישראלים אחרים. מה נפשו של גלעד שליט שניצלה עדיפה על נפשם שנספתה.

אולם גם מול שאלה זו אפשר לדעתי לטעון שהסבל שחווים שבוי ומשפחתו ואיתם אפילו העם כולו, מהווה צורה יוצאת דופן של עינוי שהחברה הישראלית אינה יכולה לקבל ועל כן הפסקתו יכולה להצדיק הקרבת חייהם של מספר ישראלים. ייתכן גם לומר שככלל מוסרי חייהם של מעטים שמצויים בסכנה ודאית, חשובים יותר מחייהם של אחרים רבים יותר שמצויים בסכנה שהיא רק הסתברותית. אני חושב שהרבה אנשים שיתרגזו אם נשתמש בלוגיקות אלו כדי להצדיק שחרור מחבלים, היו מקבלים אותן בהבנה אם היו משמשות להצדקת מבצע צבאי הרפתקני לשחרור החייל, גם אם היה כרוך בכך שחיילים רבים יחרפו נפשם.

בנוסף נראה לי שעל עסקת שליט צריך להסתכל גם מפרספקטיבה אסטרטגית. ישראל במצב לא פשוט מול רצועת עזה. נמצאים שם שני מיליון ערבים שאין לנו כל תשוקה לשלוט בהן (אפילו הימין מתענג עתה על תוצאות ההתנתקות שפטרו אותנו מעונשם, ומפנטז על סיפוח יהודה ושומרון לבדם). מצד שני גם איננו יכולים לסבול רקטות ופצמ"רים שנורים מכיוון הרצועה לעבר דרום הארץ. שיגורם הבלתי פוסק כבר הוביל לשלושה מבצעים צבאיים רצופים עקובים מדם.   זהו מבוי סתום שלא ברור איך נוכל לצאת ממנו, אבל ממשלת נתניהו מנסה לפלס נתיב, בצורה שהיא חכמה לדעתי: לפנק את תושבי עזה ככל האפשר מבחינת אספקת סחורה ומתן הזדמנויות כלכליות, כדי שיחושו שבעים ולא ישושו למלחמה, וזאת מבלי להכיר בחמאס ומבלי לנהל איתו משא ומתן.

ניהול אסטרטגיה כזו היה כמעט בלתי אפשרי כל עוד גלעד שליט היה בשבי. היה מאוד קשה לנהוג בעזה בנדיבות כאשר שבוי שלנו נמצא שם בחשכת איזשהו בור צר. כדאי לזכור בהקשר זה שגם אירועי המשט, שללא ספק הביאו נזק אסטרטגי עצום לישראל שעדיין לא סיימנו למנות אותו, היו קשורים למצור על עזה, והמצור על עזה היה קשור כמובן לשבי של גלעד.

ללא שחרור גלעד שליט היינו צריכים לבחור באחת משתי אפשרויות – להפקיר את גלעד לגורלו, תוך שאנחנו מרעיפים מכל טוב על עזה שבה הוא כלוא, דבר שעבור הרבה ישראלים מימין ומשמאל היה מסמן התפרקות מוחלטת מערכי המדינה, ואיני מאמין שיכול היה להחזיק לאורך שנים. או לחילופין – כעונש על ההחזקה בשבוי, להטיל על העזתים כל מיני הגבלות וסנקציות שהיו מקדמות מלחמה חדשה על הרוגיה, ואולי על תוצאתה הסופית – כיבוש עזה, אובדן מאות חיילים לכל הפחות ותשלום מחיר עצום בזירה הבינלאומית.

לדעתי אפשר להצדיק את עסקת שליט גם מהזווית המוסרית הצרה, אבל כאשר מסתכלים על התמונה האסטרטגית הרחבה ברור עוד יותר שההחלטה על העסקה הייתה החלטה נכונה.

חוקרי האו"ם הם מהאו"ם

23 ביוני 2015

דו"ח החקירה של ועדת האו"ם לחקר אירועי צוק איתן מעניק לחמאס כמה הנחות שנראות מאוד מוזר בעיניים ישראליות. החמאס, אומרים באו"ם, השתמש במנהרות רק לצורך מתקפה על חיילים ולא על אזרחים, דבר שאינו נחשב לפשע מלחמה. ואכן עובדתית הדבר נכון. אמנם היו שמועות על כוונות להשתמש במנהרות לחטיפת יישוב שלם הסמוך לגדר. שמועות אך לא ראיות. בפועל הותקפו מהמנהרות רק כוחות צבאיים.

החמאס, עוד מציינים בוועדת האו"ם, הזהיר אזרחים להתפנות לפני מתקפותיו על ערי ישראל. מצד אחד זה נראה אבסורדי למצוא תירוץ להתקפותיו של החמאס על מרכזי אוכלוסיה באזהרות המתלהמות שפרסם קודם לכן בכלי התקשורת שלו. מצד שני, האם אין ישראל פועלת בצורה דומה כאשר תוקפת אזורים מאוכלסים בצפיפות אחרי שנתנה שהות לאזרחים להתפנות? ומה בעצם ההבדל?

אולי זו פלפלנות סרק. לכל בר דעת ברור שישנו הבדל שמים וארץ בין ישראל, מדינה מערבית דמוקרטית המחויבת לזכויות אדם, לבין חמאס, ארגון רצח ג'יהדיסטי שמתמחה בהרג חסר הבחנה וחותר להשמדת ישראל. כולנו מצפים שבעולם אידיאלי האו"ם יגיד זאת ויפטור את צה"ל,  באמת אחד מהצבאות המוסריים בעולם, מכל אחריות.

אבל צריך לחשוב גם על התמריצים. חוקי המלחמה אוסרים על הרג אזרחים ומתירים הרג חיילים, אך לא משום שלהרוג חיילים זה סבבה. אזרח הוא חף מפשע, אך גם חייל גויס לעתים בעל כרחו ואינו נושא בשום אשמה. הריגת חיילים אינה נחשבת כפשע רק מאחר שאיסור כולל על מלחמות אינו מעשי. חוקי המלחמה נועדו ליצור סביבת תמריצים מעשית ובת ביצוע שבה תהיה סיבה לצבאות יריבים להימנע מהרג כולל ומטבח חסר הבחנה של מיליונים.

איזה דו"ח של האו"ם ישמר טוב יותר את התמריצים הנכונים האלו מבחינתו, דו"ח שמטהר את ישראל או דו"ח שמגנה אותה?

נראה לי שדו"ח שהיה מטהר את ישראל כליל היה יוצר תמריצים בעייתיים מבחינת האו"ם פעמיים. ראשית, הוא לא היה יוצר תמריץ עבור ישראל להתאמץ יותר משהתאמצה למנוע פגיעה באזרחים. שנית, הוא היה מלמד את החמאס שאין מבחינתו שום תועלת בהימנעות מהתקפות ישירות על אזרחים. בכל מקרה הדבר לא היה נזקף לזכותו. בפיגועי ההתאבדות שחולל החמאס לאורך השנים הוא רצח ללא כל הבחנה זקנים וזקנות בליל הסדר, כלות לפני חופה, צעירים בדיסקוטק, ילדים בחגיגות פורים. אולם אז החמאס היה ארגון טרור מחתרתי. כיום הוא נושא באחריות למדינה קטנה ברצועת עזה. התנאים השתנו, וייתכן שגם החמאס בשל לשינוי. עתה זהו אינטרס בינלאומי ליצור בסכסוך הישראלי ערבי סביבה משפטית שבה אפילו החמאס יבין שפגיעה באזרחים היא טאבו ויש תמריץ להימנע ממנה. העובדה שהאו"ם נותן לחמאס קרדיט על הימנעותו מפגיעה מכוונת באזרחים יוצרת תמריץ כזה.

נכון שלא היינו רוצים דו"ח כזה. היינו רוצים דו"ח שמסביר כמה אנחנו טובים וכמה החמאס רעים. אנחנו לא מהאו"ם. אבל חברי הוועדה שחיברה את הדו"ח על צוק איתן – הם כן מהאו"ם.

מזרח תיכון ללא גבולות פתוחים. למזלנו.

27 במאי 2015

אחרי חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 הכריז השר יוסי שריד:

"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה. הבעיה לדעתי היא שרוב האנשים חושבים על המזרח התיכון במושגים של העבר".

ובכן, ההיסטוריה לא תמיד מאירה פנים לניבויים ולתחזיות, מה לעשות. המזרח התיכון לא נעשה אזור של גבולות פתוחים כעבור שנה וגם לא כעבור עשרים שנה. אבל מה שמעניין במיוחד בתחזית שנתן יוסי שריד ב-1993 הוא שכבר בשעתה ניתן היה להבין שהתסריט ששריד הכריז עליו באופטימיות רבה הוא למעשה חלום בלהות עבורנו, תושביה היהודים של מדינת ישראל. כאשר מדינה כל כך עשירה כמו ישראל סמוכה למדינות כל כך עניות כמו מדינות ערב והרשות הפלסטינית, גבולות פתוחים משמעותם הגירה לא מרוסנת מהמדינות העניות אל המדינה העשירה. מי רוצה להיות עני במדינה ערבית, כאשר אפשר לנסוע כמה עשרות קילומטרים ולחלוק עם היאהוד העשירים ולו מקצת מעושרם. ישראל היא מדינה שבה חיים כמה מיליוני יהודים בתוך מרחב שמכיל מאות מיליוני מוסלמים. מה היה נשאר מהזהות היהודית (והמערבית) בעולם של גבולות פתוחים?

אף שהעתיד שהתממש אחרי הסכם אוסלו היה הרבה יותר עגום ממה שראה יוסי שריד בעיני רוחו, עדיין נותר בו שמץ מחזון הגבולות הפתוחים. מכל מיני סיבות, בעשור שלאחר אוסלו צבר תאוצה התהליך שבו תושבי השטחים נישאים לערביי ישראל ומקבלים אישור לאיחוד משפחות ותושבות. מה שנקרא "זכות השיבה הזוחלת" שלמעלה ממאה אלף פלסטינים מימשו.
רק פיגועי הטרור שאת חלקם יזמו פלסטינים שנכנסו במסגרת איחוד משפחות שכנעו את המדינה ואת בג"ץ (בהחלטה שהתקבלה על חודו של קול – שישה שופטים נגד חמישה) בתחילת העשור הקודם שצריך להפסיק את התהליך הזה. אבל גם אם היינו חיים בשלום אוטופי ולא היה כרוך בהתאזרחות הפלסטינים איום טרור, עדיין היה בו איום גדול על אופיה הדמוגרפי של המדינה. רק שאז לא היה לנו תירוץ קביל משפטית להפסיק את השיבה הזוחלת.

הדוגמה הכי משכנעת לגורלנו הצפוי במזרח תיכון של גבולות פתוחים היא מה שקורה לאירופה. המוני פליטים מסוריה שוטפים את גבולותיה, והיא חסרת אונים. שוודיה עומדת לקלוט בשנים הקרובות פליטים מסוריה בקנה מידה עצום שיעמוד על כמה אחוזים מאוכלוסייתה, ודבר זה מעורר במדינה תרעומת עצומה ומחזק את מפלגת הימין הקיצוני המנודה שכבר מגיעה ל-20% בסקרים. אפילו לא ניתן לטעון, כמו שטוענים בדרך כלל מתנגדי הגירה, שהסורים הם מהגרים כלכליים ואינם פליטים של אמת, מאחר שכל אחד רואה את זוועות דעאש בטלוויזיה וביוטיוב ומבין שלסורים יש סיבה טובה מאוד לברוח מארצם.

אפשר לומר שאם לא הייתה קיימת העוינות הערבית לישראל, היינו צריכים להמציא אותה. מה מונע מערבי סורי לברוח אל ישראל, המדינה השכנה העשירה והשלווה, במקום לשלם הון עתק למבריחים שיעבירוהו לאירופה במסע רב חתחתים? רק החשש מהאויב הציוני והידיעה שהוא יתקבל כמחבל פוטנציאלי ויחטוף כדור אם ינסה לחתוך הגדר. היו אמנם בעלי מוחות פוריים כמו העיתונאי בן כספית שסברו שעלינו להקים מחנה פליטים בגולן כדי לסייע לאזרחי סוריה ולהוכיח להם כמה הומניים ונחמדים אנחנו. למרבה המזל לא בן כספית מנהיג את המדינה (אלא שנוא נפשו ראש הממשלה הנוכחי) ולפיכך הרעיון לא קרם עור וגידים.

נפתלי בנט הזהיר לא פעם מכך שמדינה פלסטינית, אם תקום ביהודה ושומרון, תקלוט המוני פליטים פלסטינים מכל ארצות ערב ותרע את המאזן הדמוגרפי בין הים לנהר. אמנם האמת היא שהפלסטינים עצמם סולדים מהרעיון הזה. הם לא מייעדים לפליטיהם עתיד בשכם ובג'נין, אלא בצפת, בחיפה ובאשקלון. הרי מערים אלו הנמצאות בתוך ישראל הריבונית אבותיהם ברחו. עקשנותם היא כנראה המזל שלנו. אם לא היו נוגחים עם ראשם בקיר ומתעקשים על הסדר בתנאים שאפילו זהבה גלאון לא תוכל לקבל, ייתכן שהיו יכולים לממש את תשוקתם לשוב לארץ ישראל שלא כקריאת תגר, אלא במסגרת הנדידה הטבעית מהאזורים העניים לאזורים העשירים במזרח תיכון של גבולות פתוחים.

האסטרטג הנשכח של מלחמת לבנון השנייה

24 במאי 2015

בעקבות התוכנית של רביב דרוקר על מלחמת לבנון השנייה, קראתי קצת מהעדויות בוועדת וינוגרד שהוקמה לחקר מחדלי המלחמה. גיא בכור סקר בעדותו לפני הוועדה את תולדות השיעים בלבנון – כיצד העדה הכי מושפלת והכי בזויה, עדת איכרים שנקראו בלעג "חמורים" בפי שאר העדות בלבנון, הצליחה להפוך לגורם החזק במדינה בזכות החיזבאללה, ואילו החיזבאללה שאב את הלגיטימציה לעלייתו בהיררכיה הלבנונית  מהמלחמה בישראל. רעיונותיו הפרקטיים של גיא בכור, כפי שהם עד היום, לא תמיד מחוברים למציאות בעיניי, אבל בקיאותו ההיסטורית ותיאוריו הצבעוניים מרתקים.  אצל בכור רואים גם את ההבנה, שמתממשת בשנים האחרונות מול עינינו, שחשיבותה של ישראל במזרח התיכון מתגמדת אל מול מאבק האיתנים האכזרי בין הסונה לשיעה.

ביבי נתניהו הופיע לפני הועדה כחבר כנסת, תפקידו אז, ודיבר הן על האופן שבו מתנהלים תהליכי התייעצות של ראש ממשלה והן על תוכניות הפעולה בלבנון לגופן. עדותו הייתה מאכזבת בעיניי. גם משום שהביע התנגדות לנסיגה מלבנון, צעד שלדעתי היה חכם ונחוץ וחבל שביבי לא נקט בו בעצמו. גם מאחר שההצעה האלטרנטיבית שלו לניהול המלחמה כללה מהלך קרקעי גדול. זה היה רעיון סרק מטופש, ועובדה שגם ביבי לא ינקוט בו במשמרת שלו מול החמאס בעזה, אף ששם הייתה לו עוד יותר הצדקה.

הכי הרשים אותי חיים רמון. הוא ניתח בחדות את המחדל המרכזי של המלחמה – סירובו של אולמרט לתקוף את תשתיות לבנון, והחסינות שניתנה למדינה הלבנונית. אולמרט פחד מהתנגדות המעצמות (בעיקר ארצות הברית כמובן), אולם כפי שרמון הבין, דווקא החרדה של המעצמות מהאפשרות של החרבת לבנון הייתה תמריץ שהיה מניע את העולם לפעולה מיידית ומאפשר את הפסקת המלחמה במהירות, לפני שניגרר למהלך קרקעי חסר טעם ושהרקטות ייפגעו בעוד ועוד אזרחים וחיילים.  התנהגותו של אולמרט הייתה תמונת ראי להתנהגותו של נתניהו היום. נתניהו שש יתר על המידה לעימות עם נשיא ארה"ב, ואילו אולמרט התנהג כמשרת צייתני של הנשיא בוש. במבחן התוצאה גם התנהלות נתניהו לא מולידה נסים, אבל לבטח היא מניבה תוצאות יותר טובות מאלו שהביא לנו אולמרט.

רמון תיאר בצורה מזהירה את השלכות מערכת התמריצים האיומה שהייתה נוצרת, אם היינו מקבלים את ההיגיון הפנימי שמדינות ערביות היו מנסות לכפות עלינו כאילו זה לא הן שאשמות בירי עלינו, זה מליציות סוררות, ולכן אל לנו לפגוע בתשתיותיהן המדינתיות.

כשירדן הפסיקה להיות מדינה אפקטיבית ואז היה ברור למלך חוסיין ב- 1970 שאו שהוא נהיה מדינה אפקטיבית או שאנחנו נעשה מעשה. ככה אמרנו. . . . והוא הבין שאם הוא לא  יילחם בספטמבר השחור, הוא יחדל להיות ממלכה. אנחנו לא יכולים, התופעה הזאת כבר היתה לנו בירדן, אח"כ בלבנון.  אנחנו צריכים לשים לה סוף, כי היא יכולה להיות פטנט נפלא. מה הבעיה שבסעודיה, בקצה ליד אילת, תקום מיליציה, הכוח הסעודי יכול לעשות את זה? ואנחנו נצטרך לרוץ אחרי כל חיזבאללאי . . . – לא בא בחשבון. צריך להיות ברור. אין דבר כזה […] אם המדינה לא אפקטיבית, אזרחיה – אני אומר את זה בדחילו ורחימו, אזרחים, אזרחי מדינה צריכים לשלם עבור בחירתם. אנחנו לא יכולים לשלם. אנחנו צריכים להתחשב? מה שאתה אומר לי למעשה, אני צריך להתחשב בכל הבעיות הפנימיות בלבנון, ופה ייחטפו חיילים וייהרגו אנשים? למה אני צריך להתחשב בזה?!

כדאי לקרוא. כל עדותו של רמון לפני הוועדה רצופה בתובנות אסטרטגיות חכמות – תענוג לעיניים לראות שהיה אדם כזה בצמרת קבלת ההחלטות הישראלית.

הקריירה של רמון הפגינה פוטנציאל לגדולה. הוא היה תומך נלהב של היציאה מלבנון, הקמת גדר ההפרדה וההתנתקות. הוא ניסה לרסן את האקטיביזם השיפוטי וזאת בניגוד לעמדה הרגילה של מחנה השמאל אליו הוא שייך.  אני אפילו זוכר לו לטובה את התנגדותו למינוי דוד קליין לנגיד בנק ישראל. יותר מכל הוא נקשר לשני מהלכים כלכליים-חברתיים דרמטיים מבורכים בהיסטוריה של מדינת ישראל: הנהגת ביטוח בריאות ממלכתי ופירוק ההסתדרות. נשיקה מיותרת ומגעילה כמעט חיסלה לו את הקריירה, אבל אם לשפוט לפי הנחרצות שהביע לאחרונה בראיון בעיתון הארץ, בדבריו נגד חזון המדינה הדו לאומית שהימין מוליך אליו, הצורך להשפיע אסטרטגית בוער בעורקיו, והוא בדרך לחזור מהשממה של הכדורגל הישראלי שבה שהה בשנים האחרונות.

ואולי בטווח הארוך השמאלנים צודקים?

29 באפריל 2015

בוויכוח הפוליטי בישראל טוען הימין שאסור לסגת משטחים, אסור לוותר לערבים, וכל נסיגה לא תביא שלום, אלא תגבה מחיר דמים כואב. עמדתו של הימין הוצדקה בידי ההיסטוריה, או לפחות כך נתפסים פני הדברים, וסיבה זו, ולא שדונים עדתיים או פרימיטיביות גורפת של החברה הישראלית, מובילה לכך שהוא מצליח להנציח את שלטונו לאורך שנים.

השלום עם מצרים אמנם הוכיח את עצמו לאורך שלושים וחמש שנה. ייתכן שאחרי האביב הערבי כפסע היה בינינו לבין שלטון אחים מוסלמים ממושך שהיה מביא לקצו של השלום, אך הדבר לא קרה. בחזיתות אחרות הדברים הצליחו פחות. הסכמי אוסלו המיטו עלינו את פיגועי ההתאבדות במסעדות ובאוטובוסים. הנסיגה מלבנון הובילה למלחמת לבנון השנייה וכנראה האיצה בפלסטינים להתחיל באינתיפאדת אל אקצה העקובה מדם כדי להניס את ישראל חד צדדית גם משטחיהם. הנסיגה מעזה במסגרת תוכנית ההתנתקות העלתה לשלטון את החמאס, ולאחר מכן הצריכה כמה וכמה מבצעים צבאיים גדולים – האחרון ביניהם היה כבר מלחמה לכל דבר ולקח מאיתנו 72 חיילים ואזרחים בקיץ האחרון.

אפשר היה לצפות לאור זאת שהימין יתמוך בביטול הסכמי אוסלו ובהחזרת צה"ל לטול כרם, שכם ולג'נין. בפלישה מחודשת ללבנון ובהקמת רצועת הביטחון מחדש. בביטול ההתנתקות והחזרת צה"ל לשליטה בנצרים, בציר כיסופים, בציר פילדלפי ובכל המובלעות האלו. אולם עמדה זו די נדירה בימין. אפילו בבית היהודי, המפלגה הימנית ביותר בכנסת, לא שומעים אותה. בנט מציע לספח את השטחים שהסכמי אוסלו הותירו בשליטה ישראלית, לא את אלו שהוציאו ממנה.

יותר מזה, הימין איים ערב הנסיגות למיניהן: ההתנתקות, אוסלו, היציאה מלבנון (שם התמונה הייתה יותר מורכבת. חלק מהימניים תמכו בה וחלק מהשמאלנים שללו אותה), שהתוצאה תהיה קטסטרופלית. אבל היום אנחנו חיים בתקופה שבאה אחרי שכל הנסיגות האלו קרו, והמצב הביטחוני רחוק מלהיות קטסטרופה. כפי שהראיתי בפוסט הקודם, שש שנות הכהונה השנייה של נתניהו היו השנים הטובות ביותר מבחינה ביטחונית בתולדות מדינת ישראל. נרשמו בהן הכי פחות הרוגים ממלחמות ומטרור. ואלו שנים שבאו אחרי אוסלו, אחרי הנסיגה מלבנון, אחרי ההתנתקות, ובלי שהגלגל הושב לאחור ושישראל ביטלה מהלכים אלו.

כל זה מלמד שהתמונה פחות חד גונית – בוודאי שהיא יותר מורכבת מההבטחות הוורודות לשלום שהשמאל השלה אותנו איתן, אבל היא גם יותר מורכבת מהתמונה השחורה משחור שמייצר הימין. נראה שהדברים עובדים בצורה מסובכת יותר. כשישראל נסוגה משטח כבוש, היא משדרת לערבים חולשה מצד אחד ומצד שני מניחה יסודות שיאפשרו סטטוס קוו נוח יותר בטווח הארוך. כשצה"ל יצא מלבנון, הוא שידר לחיזבאללה ולפלסטינים חולשה עצומה, ולחלש אין זכות קיום במזרח התיכון. מצד שני, על ידי יציאת צה"ל התאפשר קיום סטטוס קוו עם חיזבאללה בגבול מוכר בינלאומית, ונחסך מחיילי צה"ל הצורך לערוך מארבים בלילות בשטחים לבנוניים מאוכלסים. ההבדל בין שני צדדי המטבע האלו הוא שהראשון הוא קצר טווח. זיכרון של חולשה אפשר להפיג, גם אם במחיר יקר. הריסות הדאחייה המופצצת השכיחו מהערבים את זכר החולשה הישראלית וזה התפוגג לו. השיפור בסטטוס קוו, לעומת זאת, הוא ארוך טווח, ומשמעותו תתמיד גם הרבה אחרי שזיכרון החולשה ייעלם. עד עצם היום הזה מדי רגע ברגע אלפי אמהות של חיילים קרביים יכולות לנשום לרווחה כי בניהן אינן מסתכנים לשווא על אדמת לבנון.

כך גם בעזה. בתחילה החמאס חשב שיוכל להשתמש ברצועה שבשליטתו כבסיס טרור שממנו יחטוף חיילים וימרר את החיים לתושבי הדרום. אבל מאז חלפו שלושה מבצעים שבהם נהרגו יותר מפי שניים עזתים משנהרגו בכל השנים שמ-1967 ועד ההתנתקות. מוקדם לדעת אם גם ברצועת עזה הגענו למצב שבו החמאס למד את כוחו של צה"ל. אני מאמין שהעזתים עדיין מלקקים את הפצעים ולא במהרה יתגרו שוב בישראל. מה עוד שממשלת נתניהו עשתה בחוכמה כשנטשה את מדיניות הסגר, והיא דואגת לספק לרצועת עזה את כל צרכיה כדי להקטין את המוטיבציה לשוב ולפתוח בעימות, ובכך שומרת על הסטטוס קוו הנוח.   אם השקט ברצועה יתמיד לאורך שנים, אפשר יהיה לראות זאת כדוגמה נוספת למעין פרדוקס הזה. הנסיגה הזמינה מלחמה בטווח הקצר, אבל מאפשרת רגיעה בטווח הארוך.

גם בגדה המערבית אנחנו מצויים במצב טוב יותר מזה שהיינו מצויים בו לפני אוסלו. הערבים נתונים לשלטון עצמי ודואגים לעצמם מבלי שחיילי צה"ל יצטרכו להסתובב בסמטאות הצרות של הערים הפלסטיניות ולחשוש לחטוף בלוקים על הראש. המשך קיום הרשות שהתהוותה באוסלו הפך לאינטרס ישראלי. האפשרות שהרשות הפלסטינית תקרוס היא הסיוט של ישראל, לא התקווה שלה. הרשות אינה מסייעת לטרור, אלא לוחמת בו ומשתפת פעולה בתחום הביטחוני. היא אמנם יכולה לגרום לנו צרות צרורות במאבק הדיפלומטי, אבל דיפלומטיה בזירה הבינלאומית עדיין רחוקה מרחק רב מסכינים נוטפות דם, מלינצ'ים, מאוטובוסים מתפוצצים ומרצח של גברים, נשים וטף.

גם כאן השיפור הושג בתהליך דו שלבי. בתחילה נאלצנו לשלם מחיר נורא על החולשה שהפגינה הממשלה בתהליך אוסלו ועל חופש הפעולה שהסכמי אוסלו נתנו לטרוריסטים. רק בטווח הארוך, אחרי מבצע חומת מגן, החולשה נמוגה ונותרה רק העובדה שהסטטוס קוו נוח יותר לישראל שאינה צריכה לכבוש ערים פלסטיניות מאוכלסות בצפיפות.

מה מוסר ההשכל? ייתכן שמוסר ההשכל הוא שהשמאל מטעה בהבטחותיו לשקט בטווח הקצר, אבל למען האמת הוא צודק בטווח הארוך. כלומר אפשר לסגת משטחים, לספוג בשיניים חשוקות את מחיר הדמים המיידי, להגיב בנחישות ולצפות למחר טוב יותר. אבל אני חייב להודות שאיני בטוח בכך כלל וכלל. הנסיגה שמדובר עליה עכשיו בהקשר הפלסטיני צפויה לכלול את שטחי יהודה ושומרון ואת ירושלים. שליטה מלאה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תותיר את ישראל פגיעה מאוד, הרבה יותר מאשר אחרי הנסיגה מלבנון או מעזה. הרי ריכוזי אוכלוסיה מרכזיים וצפופים של ישראל קרובים מאוד לשטחי יו"ש, כמו גם נמל התעופה הבינלאומי שלה. בפרט הרגישות המיוחדת של ירושלים ושל המקומות הקדושים בה יכולה להפוך קונפליקט שם בין פלסטיניים לישראלים לקטסטרופה אסטרטגית שתגרור אותנו לעימות עם כל העולם המוסלמי. אני חושש שנסיגה ביו"ש עלולה אפוא להוליד מלחמת גוג ומגוג בטווח הקצר, ואז גם בשקט שאולי ישרור בטווח הארוך לא תהיה הרבה נחמה.