האיומים הקיומיים 

מה מאיים על מדינת ישראל במידה כזו שמעלה את החשש שלא תתקיים, או לכל הפחות שתתקיים כישות שאין לה דבר עם המאוויים והתקוות שנתלו בה בידי מקימיה ובידי רוב תושביה הנוכחיים?

לתקשורת הישראלית השמאלנית יש תשובה חד משמעית: התערבבות הישראלים והפלסטינים עלולה להגיע למצב כזה שהפרדה ביניהם לא תיתכן. או אז ייתכנו שתי אופציות: קיום ישראל כמדינה דו לאומית או כמדינת דיכוי ואפרטהייד. שתי האפשרויות איומות: היהודים בעלי היכולת יברחו ממדינה דו לאומית או שתפרוץ בה מלחמת אזרחים אכזרית. מדינת אפרטהייד תנודה בידי העולם ושליטיה יוותרו בלית ברירה על כוחם, כפי שעשו הלבנים בדרום אפריקה. האמת היא, אף על פי כן, שהתסריט הדו לאומי הוא רחוק ודי מופרך. בפועל יש הפרדה גמורה בין חייהם האזרחיים של הפלסטינים בשטחי הרשות לבין חיי הישראליים. זו מורשתם הנפלאה של רבין ופרס בהסכמי אוסלו והיום אפילו נפתלי בנט מקבל את היגיון ההפרדה שבקיום הרשות בשטחי אי ובי. השמאל הישראלי מבין זאת ומתוסכל. הוא רוצה לזכור את רבין ופרס כמי שסללו דרך לשלום שוויוני בין יהודים וערבים. לא כמי שאפשרו כיבוש נוח שיש בו הפרדה. לכן בשמאל יש שממליצים בחום לרשות הפלסטינית להתפרק ולהחזיר לישראל השליטה האזרחית בתושביה. אבל זה דבר שלא באמת הגיוני שיקרה. אף פקיד ערבי בכיר ובעל כוח לא יזרוק כוחו לפח למען הרפתקאה כזו, וגם אם כן ישראל לא תמהר להרים הכפפה. בקיצור, האיום הדו לאומי אינו באמת ממשמש ובא אלא מהווה יותר הפחדה מנותקת מהמציאות.

גם לימין יש את האיום הקיומי שלו – שליטת פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. מסירת השטחים לפלסטינים ביו"ש היא מסוכנת ביותר ללא ספק. עם זאת עדיין מדובר בפלסטינים, לא בצבא אימתני. ישראל תמיד תוכל לכתוש אותם מהאוויר ומהקרקע כפי שעשתה ברצועת עזה. זה הרבה פחות פשוט וקל משנדמה אבל כשהסכנה מיו"ש תהפוך לאיום קיומי – המחיר הכבד ישולם, בחיי חיילים או ביוקרה בינלאומית, וישראל תנצח במערכה. שימו לב לאופן שבו רוסיה וארה"ב ניצחו את דאעש מהאוויר. לקח חיובי לנו.

ראש הממשלה נתניהו מדבר רבות על סכנה קיומית אחרת – פצצת גרעין איראנית. זהו  איום אמת, גם אם הסכם הגרעין סילקו מהשולחן לעת עתה. אין לדעת בוודאות מה יהיו הנסיבות באירן בעשורים הבאים אבל גם לצד שלנו יש זמן להתכונן ולפתח יכולת מכה שנייה, יכולת הגנה מפני טילים גרעיניים ועוד. אפשר גם לקוות לחתימת ברית הגנה מפני התקפה גרעינית שתכריז שהתקפה על ישראל תיחשב כהתקפה על ארצות הברית עצמה.

בשנות השבעים והשמונים היה נדמה שהאיום הקיומי הקשה ביותר הוא הריבוי הטבעי של ערביי ישראל שיצליחו כך בדרך דמוקרטית להשתלט על מדינת היהודים. זה באמת היה איום קיומי חריף שלא ברור איך היהודים בישראל היו מצליחים לעמוד מולו ברגע האמת. רק ליברמן מציג תוכנית ריאלית מול איום כזה – סיפוח רבים מערביי ישראל לרשות. אך זו תוכנית קשה לביצוע. למרבה המזל המגמות הדמוגרפיות השתנו מאז וכיום שורר שוויון בפריון בין יהודים וערבים בישראל.

המגמות הדמוגרפיות השתנו הרבה בזכות הגידול באוכלוסיה החרדית וכאן הגענו לאיום קיומי מסוג אחר, שמטריד מאוד כמעט כל מי שאני מכיר ושייך למעמד הביניים החילוני בישראל. בניגוד לאיומים אחרים שהתקשורת או הפוליטיקאים מפיצים, כאן אני חש שתחושת האיום באה מלמטה – מתחושתם של אזרחים חילונים במדינה, שלא יהיה להם ולצאצאיהם מקום במדינה מתחרדת. אבל לדעתי תחושת איום זו נובעת מחוסר הבנה של אופי החרדיות. החרדים בורחים מעימותים ישירים. אין להם עוצמה צבאית או כלכלית שתאפשר להם עימותים כאלו ואין להם גם שום עניין לבנות עוצמה שתאפשר השתלטות. הם רק רוצים לשרוד בצורתם הנוכחית. הם תוחמים את פעילותם למרחב שמאפשרת להם החברה הכללית. מי שרוצה לשנות את החרדים, לא צריך לנסות לשנות אותם, אלא לשנות את האופן שבו החילונים נוהגים כלפיהם. למשל מתקצבים לימודים נטולי ליבה. למשל מקבלים אי שוויון בשירות בצה"ל והסתה נגד המדינה. לא העכבר גנב, אלא החור. הסיבה שהחילונים (והדתיים לאומיים) נוהגים כך היא שהפוליטיקאים שהם שולחים לכנסת אינם מוטרדים מהחרדיות כאיום על אופי המדינה, אלא מוטרדים מהשאלה הפלסטינית. אם תשתנה תחושת האיום החילונית, תשתנה מערכת התמריצים שתופעל כלפי החרדים וישתנו החרדים עצמם.

ההתחממות הגלובאלית שמשתקפת גם בחורף השחון הנוכחי יכולה להוות איום קיומי ברור ומוחשי על אזור כמו שלנו שנמצא בספר המדבר. מידבור ובצורת בישראל עצמה אולי יוכלו להיפתר, כפי שנפתרו עד עתה, בידי קידמה טכנולוגית. אך מה יקרה במדינות השכנות שיזועזעו עד היסוד? ואם מאמצי האנושות להיפטר מפליטות פחמן יעלו יפה, יהיה צפוי זעזוע טקטוני אחר באזור: התרוששות מדינות הנפט הערביות, שחלקן מהוות כרגע גורם מייצב.

העתיד הרחוק שלנו נראה כרוך ללא הפרדה בעתידן של אומות אירופה. איך הן יתמודדו עם האיסלאם בתחומן. כבר עתה הנושא הדמוגרפי נדון בהן באובססיה אך המפנה הדמוגרפי אצלן מנצרות לאיסלאם יכול להבשיל רק בעוד מאה שנה או יותר. אבל בינתיים פיגועים מזכירים להן שדמות ארצן משתנה. לא כל כך מזמן, בימים האופטימיים שבהן שלטה השקפת קץ ההיסטוריה בשלהי המאה העשרים, התקפות טרור שכיחות במערב אירופה נדמו כחיזיון בלהות. עתה הן המציאות עצמה.

מותם החוזר ונשנה של אזרחים בלב ערים אירופיות שלוות ממחיש באיזו מהירות השתנתה הפרספקטיבה: התברר פתאום שהאיום הקיומי שלנו פה, מוקפים בטרור מוסלמי, אינו שונה מהאיום הקיומי הגלובאלי. צרת רבים.

מודעות פרסומת

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה אורך תקופה מספר הרוגים בטרור ומלחמה סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה 5 שנים וחצי בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת שנתיים התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים. כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה 7 שנים וחצי בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות. כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול 5 שנים ושני שלישים בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר 5 שנים בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים. כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה 3 שנים כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו). כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין 6 שנים ושליש בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה כ-3.3 מיליון יהודים.

הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.

יצחק שמיר בקדנציה ראשונה שנה בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה שנתיים בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה 5 שנים ושני שלישים כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה. כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה 3 שנים ושליש כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה חצי שנה כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה שלוש שנים כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל. כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק שנה ושני שלישים 55 הרוגים כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון 4 שנים ושני שלישים למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט 3 שנים ושליש כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה. כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה 8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים. כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה

הטרור והפרדיגמה

פיגוע קשה בתוצאותיו בניס שבריביירה הצרפתית בזמן סמלי – חגיגות יום הבסטיליה. נורא בפשטותו – מתברר שאדם אחד ששכר משאית יכול לחולל מוות בהיקף בלתי נתפס. כבר לא צריך מחבל במטוס כדי לגבות מחיר דמים כזה.

הטוקבקיסטים אצלנו ומן הסתם גם בעולם הרחב תוהים האם הכול יימשך כרגיל, מפיגוע לפיגוע, מירי לדריסה ולפיצוץ, מגינוי להוקעה, או שמא ישתנה משהו, משהו גדול – האם תשתנה הפרדיגמה?

לקחי לבנון

בשנת 1978 אירע פיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה אז ועד היום, הפיגוע באוטובוס הדמים בכביש החוף. הפיגוע בוצע בידי מחבלים פלסטינים שיצאו מלבנון. בתגובה אליו החליטה מדינת ישראל לחרוג מאופן התגובה השגרתי לטרור ופלשה ללבנון במבצע ליטני. זה היה שינוי פרדיגמה מוגבל. ב-1982, בעקבות עוד פיגועי טרור ובשל האופי הבלתי נסבל שלבשו החיים בצפון הארץ תחת קטיושות, ישראל החליטה לשנות את פני הדברים מהקצה אל הקצה ולחבור לצד הנוצרי במלחמת האזרחים. המטרה הייתה להביא לניצחונו ולהפיכת לבנון למדינה ידידה. אף שמלחמת לבנון הראשונה נחשבת כישלון יקר בחיי חיילים, אין זה ברור בפרספקטיבה של כמעט 35 שנים שבאמת נכשלה. הפלסטינים ספגו מכה ניצחת. אף על פי שהחיזבאללה, הכוח שהחליף אותם בלבנון, אינו ידידותי לישראל בלשון המעטה, סדר העדיפויות שלו שונה. הוא ביסודו ארגון פנים לבנוני ולא ארגון לשחרור פלסטין ולכן יתכן שהפסקת אש בת דורות יכולה להתקיים עמו. בכל אופן ברור שההחלטה של אריק שרון ב-1982 לנסות לשנות את הפרדיגמה לחלוטין במאבק בטרור שבא אז מלבנון גבתה מחיר כבד ממנו ומהחברה הישראלית.

לקחי האינתיפאדה השנייה

השפעתה של טראומת לבנון התבררה ב-2001. האינתיפאדה השתוללה, אזרחים נרצחו על ימין ועל שמאל, ושרון, למוד לקח לבנון, שב על המנטרה:"הבלגה זה כוח" והסתפק בשבלונה של תגובות לא אפקטיביות. המחשבה על טיפול שורש בטרור באמצעות חדירה לסמטאות ולקסבות שבהן מיוצרות חגורות הנפץ ובהן מגויסים המתאבדים נדחתה כמטורפת וכלא קבילה בינלאומית.  רק הפיגוע שבו נרצחו קשישים בליל הסדר במלון פארק היה כה נורא שהביא לשינוי פרדיגמה, כניסת צה"ל למרכזי הערים במבצעים חומת מגן ודרך נחושה. שינוי המדיניות הביא בסופו של דבר לסיום פיגועי ההתאבדות. גם האמצעי ההגנתי המרכזי, גדר ההפרדה, עורר כל כך הרבה התנגדויות מכל הכיוונים, שרק מסת הפיגועים הובילה בסופו של דבר לשכנוע בנחיצותו.

לקחי ה-11 בספטמבר

ארה"ב עברה שינוי פרדיגמה ביחס לטרור בשל יום פיגועים אחד בלבד, ה-11 בספטמבר. אבל היה זה יום כה נורא, עם תמונות שכאילו נלקחו מדמיון הזוועות ההוליוודי, שדי היה בו. האמריקנים פלשו לשתי מדינות במזרח התיכון, עירק ואפגניסטן, במדיניות אגרסיבית הרפתקנית, ומצד שני הגבירו מאוד את הניטור הפנימי ואת אמצעי הביטחון, תוך שהם מתפשרים על תפיסת החירות האמריקנית.

העובדה שהפיגועים לא שבו באותה צורה על אדמת ארצות הברית יכולה להתפרש כהצלחת אותה מדיניות, אך היא גם מפחיתה את המוטיבציה למלחמה בטרור ומעלה סימני שאלה האם היה היגיון באותה תגובה שוברת פרדיגמה. מספר החיילים שנהרגו במלחמות שארה"ב פתחה בהן בעקבות ה-11 בספטמבר עולה על מספר ההרוגים במתקפת הטרור עצמה.

האם המערב ישנה פרדיגמה?

מהו שינוי הפרדיגמה האפשרי בעקבות הפיגועים בצרפת ודומיהם שקדמו להם? הכיוון המסתמן אינו הכרזת מלחמה גלובאלית על האיסלאם הקיצוני. הכוחות שצפויים להפיק תועלת פוליטית מאיום הטרור, טראמפ בארה"ב ולה פן בצרפת, אינם חובבים גדולים של הרעיון הזה. להיפך, הם בדלניים מטבעם.

מה שסביר יותר שיקרה הוא ניטור אגרסיבי של האוכלוסיה המוסלמית המקומית, באופן דומה לזה שהשב"כ מקיים בארץ בהצלחה עצומה. ומצד שני, נוקשות כלפי הגירה מארצות מוסלמיות, גם אם מדובר לכאורה בקליטת פליטים אומללים. בשני הנושאים לא מדובר בשלב זה מהבחינה המעשית בשינוי פרדיגמה מהקצה אל הקצה, משום שאת הניצנים כבר ראינו. נושא ביטחון הפנים כבר מזמן קיבל עדיפות גבוהה ואילו האיחוד האירופי חתם על הסכם להשבת פליטים לטורקיה, שעצר את גל ההסתננות לשטחי האיחוד. מנגד גירוש המוני של המוסלמים מאירופה, כמו גירושם מספרד בתחילת המאה ה-16, שעליו מפנטזים כמה טוקבקיסטים קיצוניים, לא יקרה אלא אולי אם טרוריסטים יתחילו לפוצץ פצצות גרעין בערים מרכזיות בשם הג'יהאד.

מה שכן ניתן לומר הוא שאם התגובה המעשית לטרור תלווה בשינוי פוליטי שיביא לשלטון את טראמפ, את לה פן, את חירט וילדרס או מנהיגים מסוגם במדינות אחרות, יהיה זה שינוי כה גדול באווירה הציבורית וביחס לתקינות הפוליטית, שאפשר יהיה לדבר על מהפכה בפרדיגמה.

 

שער השקל ביום של הפצצה

אם פצצה אטומית תוטל על תל אביב, לאן יצלול שער השקל בשוקי המטבע העולמיים?

זו שאלה פרובוקטיבית שדורשת מאיתנו לחשוב על מה שלא ניתן לחשוב עליו ולעשות זאת מזווית כספית צרה. אבל היא אינה מנותקת מהמציאות. אומות חוו במהלך ההיסטוריה קטסטרופות שנראו קודם לכן דמיוניות, וכשהתגברו עליהן נדרשו להתמודד עם כל ההשלכות, לרבות הכלכליות.

אומות אירופה קמו מחורבות עריהן הגדולות במלחמת העולם השנייה. יפן הייתה צריכה להתמודד גם עם מוראות שתי פצצות גרעיניות. כוויית התאוששה מכיבושה בידי עירק. ההתחממות הגלובאלית מאיימת להטביע מדינות איים באוקיינוס השקט והן כבר שוקדות על תוכנית ב'.

בימים אלו התעורר דיון מחודש על קניית הדולרים בידי בנק ישראל. כבר הסברתי מדוע זו אסטרטגיה טובה מההיבט הכלכלי. אבל אין לשכוח גם את חשיבותה כעניין של ביטחון לאומי.

בשכונה הקשה והמאיימת הזו במזרח התיכון אי אפשר לשלול את האפשרות שמלחמה בקנה מידה גדול משהכרנו תפרוץ ותשתק את המשק  הישראלי לתקופה ארוכה. איש גם לא מבטיח שלא תתרחש רעידת אדמה בעוצמה של פעם באלף שנה.

בכל השעות הקשות האלו שחלילה יבואו יכולה לבוא לעזרנו פוליסת ביטוח בדמות יתרות ענק של דולרים בחשבונות בנק ישראל במערכת הבנקאות העולמית. הידיעה שיש כוח עצום שמגן על השקל תמנע מפולת ותאפשר להמשיך לייבא. יש כאלו שמהלכים עלינו אימה מטעם הלובי החקלאי   באמירה שעלינו לשמור על יכולת יצור מזון עצמית ליום צרה. בהנחה שהתעבורה הבינלאומית תתקיים גם בעת מתקפת הזומבים הגדולה, הררי דולרים ישרתו מטרה זו לא פחות מחממות בערבה.

לקנות פוליסת ביטוח זה דבר מעצבן. כל פעם שמתקשרים אליי מטלמרקטינג של חברת ביטוח אני יודע שאפול בפח בהיותי אחד שאוהב לצמצם סיכונים. אחר כך יופיעו בחשבון לאורך שנים חיובים מעיקים, שיתבררו, כך יש לקוות, מיותרים לחלוטין.

קניית מט"ח בידי הבנק המרכזי היא סוג יוצא דופן של ביטוח. גם תופעת הלוואי שלו יוצאת דופן. כמו בקניית כל ביטוח כוח הקנייה של הקונה מצטמצם. נותר לו פחות כסף. שלא כבדרך כלל, על ידי הקנייה הזו משתפרת תמונת התמריצים. ערך המטבע יורד ותורם לתעשיות היצוא בעלות הפריון הגבוה ופוגע בתמורות שמתקבלות בסקטור הציבורי המאובן.

מה ישתנה, מה לא ישתנה ומה אולי ישתנה

כשרואים בטלוויזיה טרור במימדים שידעה צרפת אתמול, מפתה לחשוב בלהט הרגע שאנו צופים בנקודת מפנה היסטורית, שממנה והלאה שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אבל ניסיון העבר טופח על פנינו. אירופה ידעה כבר התקפות טרור גדולות: הטבח ברכבת במדריד ב-2004, הפיגועים ברכבת התחתית בלונדון ב-2007, הפיגוע במערכת שרלי הבדו בתחילת 2015. קשה לומר שהן שינו את היחס לאיסלאם הקיצוני מהקצה אל הקצה. כשמתבוננים על השורה התחתונה בעת הזאת – נכונות לקלוט מיליוני פליטים מוסלמים, אפשר לומר שאירופה עדיין אוחזת בגישה מאוד נאיבית כלפי האיסלאם.

האם הפיגועים הנוכחיים בצרפת יהיו שונים? ייתכן. בעוד שהמלחמה בעירק שהביאה לפיגועים במדריד ובלונדון הייתה שנויה במחלוקת, המלחמה בדאעש שמבטא ללא בושה ברבריות שנראית לקוחה מימי הביניים, היא כבר יותר בקונצנזוס.  בשל כך הפיגועים לא ייתפסו כאילו הם נובעים מהחלטה אומללה להתערב במלחמת שווא. גם לא קדמה לפיגועים התגרות בוטה בדת האיסלאם, כמו זו שהביאה לפיגועים בשרלי הבדו.

הימין יתחזק

במזרח אירופה, במדינות כמו הונגריה, צ'כיה ופולין, מפלגות בעלות עמדות אנטי מוסלמיות בוטות כבר אוחזות בשלטון. המגמה הזו מתחילה להדביק גם את מערב היבשת, שם יש הרבה יותר מוסלמים, ושם הוויכוח על האיסלאם יותר רלוונטי. אם מארין לה פן תזכה בבחירות לנשיאות בצרפת, אפשרות שעדיין נראית רחוקה, זו תהיה נקודת מפנה במעמדו של האיסלאם ביבשת. זו אינה אפשרות מופרכת לחלוטין. במערב אירופה משתחזר אותו תהליך שקרה כבר בארצות הברית. המעמד הנמוך הלבן שבעבר היה מחובר למפלגת השמאל, נוטש אותה בשל הברית שלה עם קבוצות אתניות שהוא סולד מהן. הדמוקרטים בארצות הברית העדיפו את האינטרסים של השחורים וההיספנים על פני האינטרסים של המעמד הלבן הנמוך. כתוצאה מכך היום אם רואים בארצות הברית גבר לבן גדל מימדים מקועקע שכל חזותו מעידה עליו שהוא בן המעמד הנמוך, כמעט בטוח שהוא מצביע בבחירות למועמד רפובליקני. המפנה האלקטורלי שעבר על המדינה הלבנה הענייה בארצות הברית, מערב וירג'יניה הוא דוגמה לכך. בעבר הצביעה לביל קלינטון ברוב גורף, וכיום אין ספק שתתלכד מאחורי המועמד הרפובליקני, יהיה אשר יהיה.

בבריטניה קורה אותו דבר. ההמונים הלבנים העניים לבטח יעדיפו את נייג'ל פאראג' על פי ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, שאפילו רוצה ליטול מהם את משוש לבם, בית המלוכה, ויליאם וקייט. כך גם במדינות אחרות כמו הולנד ודנמרק – הימין לוכד את לב ההמונים. השמאל ימשיך להתבסס על שותפות בין ליברלים חילוניים המאמינים בערכים שוויוניים, ירוקים ופמיניסטיים לבין המונים מוסלמים, אבל יהיה קשה לזכות בבחירות עם כזה אלקטורט. עדיין אין כל כך הרבה מוסלמים במערב אירופה שהולכים להצביע.

תגבר ההתנגדות לגל ההגירה

פוליטיקאים מהימין, כמו המועמד הרפובליקני האמריקני דונאלד טראמפ, הזהירו ללא הרף שגל ההגירה מביא איתו תאים רדומים של דאעש. הם נשמעו מפחידנים וגזענים. אבל עתה התמונה משתנה. הרבה תלוי בפרטים המדויקים שייצאו מחקירת הפיגוע. אבל על פי הדיווחים הראשונים לפחות מחבל אחד אכן הגיע מסוריה. זו מכה קשה לאנגלה מרקל ולמדיניות הדלתות הפתוחות שלה ונשק למתנגדים להגירה.  בכל מקרה ההגירה מגיעה עתה למימדים בלתי אפשריים. אבל גם עצירת המהגרים אינה פשוטה. אפילו אם ישכנעו את ארדואן לחסום בפניהם את היציאה מטורקיה, יהיה קשה יותר לנעול את שערי הים התיכון.

פעילי השמאל ברשתות החברתיות במערב כבר החלו בקמפיין מונע. הפליטים מסוריה, הם אומרים, בורחים בדיוק מאותם אנשים שחוללו את הפיגועים בפריז. זו אמת, אבל רק חצי אמת. הפליטים בורחים מדאעש, אך לפחות חלק מהם מביאים איתם את אותה תרבות שתצמיח על אדמת אירופה עוד דורות של פעילי דאעש – קיצוניות דתית וניכור לערכים מערביים. זו בעצם הטרגדיה של רבים מהפליטים האלו – הם בורחים ממה שהם ומביאים איתם את מה שהם נמלטים ממנו.

היחס לישראל לא ישתנה

אירופה אינה מקשרת בין דאעש לבין הטרור הפלסטיני, למורת רוחם של הטוקבקיסטים, אבל בצדק רב. הטרור הפלסטיני לא בהכרח מבוסס על איסלאם קיצוני מהסוג של דאעש. אפילו החמאס אינו קיצוני כדאעש ואינו בעל אותה אג'נדה. אירופה עדיין תסלוד ממפעל ההתנחלויות, וגם מבחינתנו עצמנו יהיה קשה למצוא הצדקה לרעיון האווילי להתנחל בכל פינה ביהודה ושומרון, בתוך אוכלוסיה ערבית צפופה, עם הפיצוצים בפריז כמו גם בלעדיהם. גם ההתגרות הכרוכה בעלייה הפגנתית להר הבית תיראה מטופשת וחסרת אחריות אחרי הפיגועים בפריז כפי שנראתה קודם לכן.

העלייה מצרפת

עד עתה הטרור נגד יהודי צרפת הציב אותם בעמדת בדידות נוראית. הם מהווים בסך הכול מיעוט קטן במדינה, אך שימשו כמטרה עיקרית לטרור האיסלאמי. ייתכן שעתה ישראל תיראה מפתה עוד יותר עבורם, אך ייתכן גם שירגישו שנטל הבדידות ירד מעליהם. הפעם המוסלמים לא הסתפקו בשעיר לעזאזל הרגיל שלהם. האש לא כוונה כלפי היהודים בלבד. עתה כל הצרפתים מהווים מטרה. אמנם אם בעוד שנה ושנתיים תהיה תחושה שדבר לא השתנה ולא השתפר, וצרפת תמשיך לשוט בפסיביות לעבר החיזיון שהתווה לה מישל וולבק ב"כניעה", אולי אז יפול האסימון ליהודי צרפת. בניגוד לבני מדינתם הנוצרים, להם יש מדינה אחרת שבה הם יכולים להרגיש בבית.

מדינת האח הגדול

נראה בלתי נמנע שהאח הגדול יתחזק במערב. יותר תקציבים יופנו להאזנה לשיחות, ניתוח תכתובות, פיצוח צפנים, סינון בנמלי תעופה ואפילו לחיטוט בתיקים לפני כניסה לאירוע המוני. צרפת ומדינות אירופיות אחרות לבטח יתגברו את שירותי הביטחון שלהן וישקיעו הרבה יותר תקציבים בהשגת מודיעין טכנולוגי ואנושי. מבחינתן זה שווה את הכסף, ולו רק בשל הנזק התיירותי העצום שמסב הטרור. זו נראית גם הזדמנות עסקית מעולה לחברות ישראליות בתחום.

זמן הברית עם אמריקה

הסכם הגרעין עם אירן, אפילו אם יכובד במלואו, יאפשר לאירן להפוך בעוד חמש עשרה שנה למדינת סף גרעינית שרשאית לצבור מלאי אורניום כרצונה, כביכול למטרות שלום. אם כך ניתן לנבא בלי להגזים בספקולציות שגם במקרה הטוב, בעוד עשרים שנה תימצא אירן, מדינה שאם לא תשתנה תיוותר אנטישמית ארסית וקיצונית, במרחק קצר מאוד לא מפצצה אחת, אלא מחמישים או מאה פצצות.  מיצובה ככזו בוודאי ידרבן את יריבותיה הסוניות, בראש ובראשונה ערב הסעודית, להגיע לסטטוס דומה.
פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית אמנם יהיו אמורים לעקוב גם אז ולוודא שאירן ומדינות אחרות אינן מפתחות דרכים להשתמש בגרעין למטרות צבאיות, אולם הגדרתן של הפעולות האסורות מעורפלת ויכולת ההסתרה שלהן גדולה.

זו המורשת המסוכנת שמותיר אחריו הנשיא אובמה בתחום הגרעיני, ונראה שהוא מודע היטב לכך שהלך רחוק כדי לחמוק מהצורך להשתמש בפיתרון כוחני לבעיית הגרעין האיראני. על מנת להעביר את ההסכם שחתם בקונגרס ובכדי שלא יירשם בהיסטוריה כשונא ישראל שהמיט עליה סכנה קיומית, נראה שאובמה יהיה מוכן ללכת רחוק גם בחזית הפיצוי. אפשר ורצוי לדרוש ממנו עוד מטוסי קרב, עוד סיוע בהגנה נגד טילים, עוד פצצות חודרות בונקרים. אבל זו הזדמנות היסטורית לבקש משהו שבאמת ישנה את חוקי המשחק – ברית הגנה שבמסגרתה ארה"ב תערוב לישראל מול איומים קיומיים ותבטיח להתייחס להתקפה שתסכן את קיום ישראל כהתקפה על ארה"ב עצמה.

זה ברור שאין לישראל שום אינטרס להכניס את ארה"ב כצד צבאי למבצעים מול החמאס, או לתקיפות מוגבלות בסוריה ובלבנון. נוכל להסתדר בעצמנו מול האיומים האלו. אבל הגעתו המסתמנת של העידן הגרעיני למזרח התיכון יוצרת מאזן אימה שגדול עלינו. עם כל הדיבורים על מכה שנייה וכתבות במגזיני סופשבוע על הצוללות בגרמניה, צריך להיות ריאליסטיים – מדינת ישראל שולטת בשטח של קצת יותר מ-20 אלף קמ"ר. אין לה עומק אסטרטגי, אין לה נושאות מטוסים וגם לא יהיו לה בעוד עשרים שנה.

הסנאט האמריקני הוא, כפי שאמר פעם צחי הנגבי, פרו ישראלי יותר מהכנסת. אין שם תואמי חנין זועבי. בוודאי ניתן יהיה למצוא בו רוב של שני שלישים שיאשר ברית הגנה, כפי שדורשת החוקה וכמו שנמצא בזמנו לאישור הכנסת פולין וצ'כיה למטריה של נאט"ו (אף ש-19 סנטורים התנגדו אז ב-1998 מחשש להרגיז את הרוסים). הסנטורים הדמוקרטים ינשמו נשימת רווחה שתישמע בכל וושינגטון הבירה כשהסכמה על ברית הגנה תהפוך לפשרה המקובלת על כל הצדדים ותשחררם מהדילמה אם לסכל את ההסכם עם אירן או להתמודד מול זעם תומכי ישראל.

הדמוגרפיה האמריקנית עובדת לרעתנו וכך גם הקמפיין השוחק את מעמד ישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד. ייתכן שלא תמיד ניתן יהיה לגייס תמיכה כזו בקונגרס, וגם הנשיא לא תמיד יהיה בהכרח אוהד. זה הזמן לחשק במסגרת חוקית את הנאמנות של ארה"ב לישראל. אולי זה משהו שגם יוכל להוציא לאייתוללות את התיאבון לפצצה מלכתחילה. הם יבינו שהיא חסרת טעם מול ישראל – בשום תסריט של התקפת פתע מקדימה, לא יוכלו להימנע מלספוג מנה אחת אפיים. זהו גם עניין כלכלי מובהק – אנחנו רוצים למשוך השקעות זרות מתאגידי העולם. כל דירקטוריון סביר חייב לשקול סיכונים. אבל אף דירקטוריון לא יכניס לשיקולי ההשקעה שלו את האפשרות שניו יורק, סן פרנסיסקו או סיאטל יספגו מתקפה גרעינית. למען הכלכלה צריך לוודא שתל אביב תיחשב כסיאטל מבחינת התאגידים הבינלאומיים לעניין זה, גם היום וגם בעוד שנות דור.

אפשרי שניתן יהיה להוציא בעתיד התחייבות לברית הגנה מהילארי (שהצהירה בעבר בפומבי שאירן תושמד אם תתקוף את ישראל גרעינית) או מנשיא רפובליקני. ברם, יש חשיבות היסטורית ארוכת טווח לכך שדווקא נשיא ליברלי ובן מיעוטים כמו אובמה יהיה זה שיציג ברית כזו.

מבחינת נתניהו הדיל עם אירן סותם את הגולל על שנים שבהם ראה את מניעת הפצצה האיראנית כמשימת חייו. אין מדובר בכישלון מוחלט – בשורה התחתונה רוב הסיכויים שלא יהיו בעשרים השנים הקרובות ראשי חץ גרעיניים מוכנים להפעלה המכוונים מאירן לתל אביב, אבל כפי שנתניהו עצמו יהיה הראשון לזהות ולהודות, גם הצלחה מסחררת אין פה.
זה הזמן מבחינת נתניהו לנטוש את האיבה העקרה לממשל אובמה, גם אם היא אובססיה של פטרונו שלדון אדלסון, ולצאת מהמאבק הגדול שניהל עם הישג אסטרטגי ראשון במעלה. הישג שיהווה גם מורשת להתהדר בה לאחר כהונה באורך המתקרב לזה של דוד בן גוריון שהקנתה לישראל יציבות אך לא כללה עד עתה פסגות היסטוריות.

גם מהבחינה הפוליטית קצרת הטווח מדובר בבוננזה רצינית. נתניהו תקוע עם ממשלה צרה. ליברמן הכפיש את נתניהו בעיתון השבת האחרונה ולא נראה שבכוונתו לחלץ אותו מגיהנום 61 הח"כים בקרוב. המגעים על הסכם הגנה היסטורי עם ארה"ב הם בדיוק ההזדמנות לגייס את בוז'י הרצוג כשר חוץ האחראי על ניהול המשא ומתן. גם האמריקנים ישמחו כשיגרמו באופן זה להכנסת השמאל לממשלה וכך יהפכו אותה לגמישה יותר בעניין הפלסטיני.
בוז'י ודאי יהנה מהשליחות ההיסטורית, ואני לא רואה את היונים של מפלגת העבודה, אפילו שלי יחימוביץ' ויוסי יונה, מעזים להוביל התנגדות נחרצת לכניסה לממשלה, כאשר עניין קיומי עומד על הפרק.

ברית הגנה עם ארה"ב אינה נטולת חסרונות: היא עלולה לכבול את ידי ישראל בתגובות צבאיות (אבל הרי אנחנו די כבולים ממילא). היא עלולה בנסיבות עתידיות רחוקות אבל לא בלתי אפשריות לחייב אותנו לגמול לארה"ב על ידי כך שנהיה מעורבים בסכסוכים שלה שלא כל כך מעניינים אותנו, למשל מול סין, צפון קוריאה, רוסיה (אבל במילא לא היינו יכולים להגיד לארה"ב לא).

ומצד שני, ברית הגנה היא הפיתרון הטוב ביותר שיש באמתחתנו לאימה שבגללה אירן כל כך מפחידה מלכתחילה – האפשרות של חורבן מוחלט, מהסוג שעם ישראל כבר ידע כמה פעמים בהיסטוריה. תשעה באב שחל הערב מציין את החורבן שהתחולל לפני אלפיים שנה כשהיהודים קראו תיגר על המעצמה העולמית של אותם ימים. ההיסטוריה נותנת לנו הזדמנות לתיקון – להבטיח את קיומו הריבוני המחודש של העם היהודי בארצו על ידי הידוק הברית עם המעצמה העולמית של ימינו אנו.

עסקת שליט נראית נכונה – גם בדיעבד

בעקבות הידיעות שמשוחררי עסקת שליט היו שותפים לתכנון כמה מהפיגועים האחרונים, נראה כאילו מתגבש קונצנזוס בציבור שעסקה זו הייתה טעות. אני חשבתי בזמנו שעסקת שליט הייתה רעיון נכון, ולא נראה לי שמה שקרה מאז מצדיק שינוי עמדה.

אפשר להסתכל על עסקת שליט בפרספקטיבת "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הצלתו של צעיר בן עמנו מצדיקה תשלום מחירים גבוהים מאוד, כמו ויתור על מיצוי הדין עם רוצחים בני בליעל. אבל הצדקת העסקה מפרספקטיבה זו מביאה אותנו למבוי סתום כאשר משוחררי העסקה רוצחים ישראלים אחרים. מה נפשו של גלעד שליט שניצלה עדיפה על נפשם שנספתה.

אולם גם מול שאלה זו אפשר לדעתי לטעון שהסבל שחווים שבוי ומשפחתו ואיתם אפילו העם כולו, מהווה צורה יוצאת דופן של עינוי שהחברה הישראלית אינה יכולה לקבל ועל כן הפסקתו יכולה להצדיק הקרבת חייהם של מספר ישראלים. ייתכן גם לומר שככלל מוסרי חייהם של מעטים שמצויים בסכנה ודאית, חשובים יותר מחייהם של אחרים רבים יותר שמצויים בסכנה שהיא רק הסתברותית. אני חושב שהרבה אנשים שיתרגזו אם נשתמש בלוגיקות אלו כדי להצדיק שחרור מחבלים, היו מקבלים אותן בהבנה אם היו משמשות להצדקת מבצע צבאי הרפתקני לשחרור החייל, גם אם היה כרוך בכך שחיילים רבים יחרפו נפשם.

בנוסף נראה לי שעל עסקת שליט צריך להסתכל גם מפרספקטיבה אסטרטגית. ישראל במצב לא פשוט מול רצועת עזה. נמצאים שם שני מיליון ערבים שאין לנו כל תשוקה לשלוט בהן (אפילו הימין מתענג עתה על תוצאות ההתנתקות שפטרו אותנו מעונשם, ומפנטז על סיפוח יהודה ושומרון לבדם). מצד שני גם איננו יכולים לסבול רקטות ופצמ"רים שנורים מכיוון הרצועה לעבר דרום הארץ. שיגורם הבלתי פוסק כבר הוביל לשלושה מבצעים צבאיים רצופים עקובים מדם.   זהו מבוי סתום שלא ברור איך נוכל לצאת ממנו, אבל ממשלת נתניהו מנסה לפלס נתיב, בצורה שהיא חכמה לדעתי: לפנק את תושבי עזה ככל האפשר מבחינת אספקת סחורה ומתן הזדמנויות כלכליות, כדי שיחושו שבעים ולא ישושו למלחמה, וזאת מבלי להכיר בחמאס ומבלי לנהל איתו משא ומתן.

ניהול אסטרטגיה כזו היה כמעט בלתי אפשרי כל עוד גלעד שליט היה בשבי. היה מאוד קשה לנהוג בעזה בנדיבות כאשר שבוי שלנו נמצא שם בחשכת איזשהו בור צר. כדאי לזכור בהקשר זה שגם אירועי המשט, שללא ספק הביאו נזק אסטרטגי עצום לישראל שעדיין לא סיימנו למנות אותו, היו קשורים למצור על עזה, והמצור על עזה היה קשור כמובן לשבי של גלעד.

ללא שחרור גלעד שליט היינו צריכים לבחור באחת משתי אפשרויות – להפקיר את גלעד לגורלו, תוך שאנחנו מרעיפים מכל טוב על עזה שבה הוא כלוא, דבר שעבור הרבה ישראלים מימין ומשמאל היה מסמן התפרקות מוחלטת מערכי המדינה, ואיני מאמין שיכול היה להחזיק לאורך שנים. או לחילופין – כעונש על ההחזקה בשבוי, להטיל על העזתים כל מיני הגבלות וסנקציות שהיו מקדמות מלחמה חדשה על הרוגיה, ואולי על תוצאתה הסופית – כיבוש עזה, אובדן מאות חיילים לכל הפחות ותשלום מחיר עצום בזירה הבינלאומית.

לדעתי אפשר להצדיק את עסקת שליט גם מהזווית המוסרית הצרה, אבל כאשר מסתכלים על התמונה האסטרטגית הרחבה ברור עוד יותר שההחלטה על העסקה הייתה החלטה נכונה.