קוצר הראות של אמפתיה אסטרטגית

אמפתיה אסטרטגית משמעותה היא להבין לעומק את היריב שלך, את מניעיו ואת השקפותיו. אמפתיה כזו לא מערבת חיבה, ולעתים חיבה דווקא פוגעת ביכולת להיות אמפתי. כך למשל, סביר שהשמאל אינו אמפתי לפלסטינים במובן האסטרטגי, מאחר שהוא מדגיש את ההבחנה בין 67' ל-48', בעוד שמי שבאמת מבין לעומק את החשיבה של הפלסטינים, מבין שהבחנה כזו חסרת חשיבות מבחינתם אלא כאמצעי טקטי. אפילו בסדנה לקירוב לבבות עם ערביי ישראל, אם מחטטים עמוק, מגלים זאת די מהר.

שי חאטירי, מתנגד משטר איראני, שחי כיום כפליט בארצות הברית, כתב טור מעניין וביקורתי על "אמפתיה אסטרטגית" ומגבלותיה. הוא שואל:

כשחמינאי אומר שהוא רוצה להשמיד את ישראל, האם הוא מתכוון שהוא ישתמש באטום כנגדה אם יהיה לו אטום? כנראה לא. אבל אנחנו לא יכולים לשלול זאת לחלוטין. אמפתיה אסטרטגית דורשת שנענה על השאלה הזו בוודאות… לגבי רוסיה אנו יודעים שפוטין שונא את נאט"ו באותה דרך שבה חמינאי שונא את ישראל. אבל מדוע? האם הוא שונא אותה מחשש לפלישה, או שהוא שונא אותה מאחר שהיא מונעת ממנו כיבושים אימפריאליסטיים? אם הראשון נכון, אז אנו יכולים לוגית לשכנע את פוטין שלא נגדיל את נאט"ו. אם השני נכון, אז אנחנו חייבים להגדיל את נאט"ו כדי להרתיעו. אבל אמרתי "לוגית". האם אתה יכול להשתמש בלוגיקה עם מישהו שאיש לא אומר לו "לא" במשך שני עשורים?

אני חושב שיש בעיה הרבה יותר חמורה עם "אמפתיה אסטרטגית". נניח שהצלחנו לבנות מודל של כל נוירון במוח של חמינאי, וננחש בדיוק את תגובותיו ונסיק שתל אביב תמשיך להתקיים, גם כשצנטריפוגות יפיקו לו חומר לפצצת אטום חדשה בערך כל חודש (המצב הצפוי אם הסכם הגרעין יחודש ויתארך). אבל חמינאי הוא אדם זקן וחולה. יהיה לו ממשיך. ולממשיך הזה יהיה עוד ממשיך. מה אנחנו יודעים עליהם? שום דבר. כשקלינטון שכנע את אוקראינה להתפרק מגרעין תמורת מסמך שמכיר בגבולותיה בחתימתו ובחתימת ילצין, פוטין היה מנכ"ל עיריית סנט פטרסבורג. אז נניח ששירות מודיעין מערבי מגייס את טובי הפסיכולוגים, מפענח את מוחו של חמינאי ומסיק שזה לא נורא שלאירן יהיה גרעין, את המוח של מנכ"ל עיריית אספהאן או משהד כבר פענחתם?

הבעיה הזו מתקיימת גם ביחס למדינות מערביות. כשהצרפתים הוקסמו מאיש העולם הגדול והמילים הגדולות, שמעון פרס, איש כלבבם, ונתנו לו את כל הרכיבים הנדרשים להקמת מפעל טקסטיל בנגב, הם לא חשבו על ישראל של המילניום הבא שאת הקבינט שלה יאכלסו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. ורוברט אופנהיימר, אבי פצצת האטום, לא חשב על דונלד טראמפ כמי שיחזיק במזוודה עם הקודים הגרעיניים.

במהלך המאה התשע עשרה היהודים שגשגו תחת שלטונו של קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרנץ יוזף, "הקיסר ירום הודו" אשר כונה "חסיד אומות העולם". נהניתי לאחרונה לראות את השחזור ההיסטורי של ימיו הראשונים בכתר בסדרת הנטפליקס "הקיסרית". באותן השנים האפשרות שמנהיג שמוצאו מאוסטריה יכניס, בתוך פחות ממאה שנים, מיליוני יהודים לתאי גזים, היה נשמע מנותק לחלוטין מהמציאות.

אפשר לראות את הציונות כניסיון לפתור את קוצר הראות של "אמפתיה אסטרטגית", בכל מה שקשור ליכולת לשער את מידת הסובלנות של השליט הגוי ליהודי ארצו, לאור שינוי הזמנים ושינוי האנשים, ולתת פתרון קבוע וארוך טווח שיבטיח את קיום היהודים. הסתמכות על "אמפתיה אסטרטגית" כדי להרגיע את החוששים מסכנותיה של אירן גרעינית מחזירה אותנו אחורה אל קיום של חוסר ודאות, שסופו, לעתים קרובות מדי, הוא אסון.

פטרייה של אש ועשן מעל עיר חרבה – בינה מלאכותית מידג׳רני

ברית עם מפלגה אחת

אירן נחושה ככל הנראה להתקדם לגרעין ולצפצף על ממשל ביידן. ממשל ביידן מנגד אימפוטנטי וחסר אונים בחזית האיראנית בצורה שקשה להאמין. ישראל נראית חלשה כרגע מכדי להשפיע מלבד בתקיפות סייבר חסרות משמעות שמקבלות תגובת סייבר מהירה וכואבת מצד אירן כפי שאירע בחשיפת האתר אטרף.

ייתכן שהדבר מסמן שינוי היסטורי במזרח התיכון, שכבר מזה זמן היה באוויר – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא באמת מחויבת עוד לביטחון ישראל. הדבר היה באוויר מזה זמן, כי רבים מפעיליה של המפלגה ממש לא סובלים את ישראל, שעצם קיומה מנוגד לאג'נדה הפרוגרסיבית ולתנועת הנעורות, שלפיה כל דבר טוב מקורו באנשים לא לבנים ובעולם השלישי וכל דבר רע מקורו באנשים לבנים. הייתה ציפיה שהעובדה שביידן ניצח בפריימריז הדמוקרטים, ולא סאנדרס, תוביל את הדמוקרטים למדינות חוץ מיינסטרימית. לעת עתה, נראה שבחזית האיראנית תקווה זו לא התממשה. זו אכזבה ענקית.

אמנם היה מתח גדול בין ישראל לארה"ב על הסכם הגרעין כבר בתקופת אובמה, אבל בהסכם הגרעין יכלו גם חלק באנשי הממסד הביטחוני פה לצדד. במדיניות ההבלגה המוזרה של ארה"ב מול אירן תחת ממשל ביידן אין מי שיצדד.

לישראל יש עדיין נכס גדול. מפלגה אחרת, שצפויה לשלוט באמריקה חצי מהזמן בטווח הארוך, עדיין מחויבת לביטחון ישראל – המפלגה הרפובליקנית. קשה לדעת אם הרפובליקנים יחזרו לשלטון ב-2024, ואם כן אז לכמה שנים. הסיכויים הם בערך פיפטי פיפטי, כמו תמיד באמריקה מדי ארבע שנים. אמנם גם אצל הרפובליקנים יש אגף בדלני, אבל כרגע נראה שההשפעה האוונגליסטית הרבה יותר משמעותית, ומנהיגי המפלגה מחויבים לחלוטין לישראל.

לכן, כל מי שרוצה שהוא ומשפחתו יוכלו לחיות בישראל לאורך שנים בשגשוג ובביטחון ולהדחיק את זוועת המחשבה על האפשרות של שואה שניה שתגיע כשלאויבי ישראל יהיה את הכוח הצבאי להשמידה, צריך להתעלם מדעות פרוגרסיביות, אם יש לו, בנושאים כמו הגירה, הפלות, זכויות מיעוטים, מדיניות רווחה. לסבול אפילו את פולחן טראמפ ואת שקריו וגסות רוחו ולייחל לניצחון ולהתחזקות של המפלגה הרפובליקנית בכל זירה, כפי שאירע בבחירות החשובות למושל בוירג'יניה וכפי שניכר בהמשך ההתחזקות של הרפובליקנים בקרב ההיספנים בטקסס.

ממשלה טובה לביטחון

הממשלה החדשה תהיה טובה לביטחון ישראל? אין לדעת. ימים יגידו. אבל אפשר להעלות לפחות נימוק מהותי אחד לכך שכך יהיה. בעצם שניים. הנימוק האחד הוא שהיחסים עם ארה"ב ישתפרו, וביבי שאורב בפינה הוא בבחינת "השוטר הרע", שיכול לשכנע את האמריקנים להרעיף תופינים על השוטר הטוב, ממשלת בנט-לפיד. בצדק בנט-לפיד מותקפים על כך שהם כפופים לאג'נדה האמריקנית ולא יוכלו להתקומם מולה. אבל נתניהו יכול למלא את תפקיד ההרתעה מול ממשל ביידן. החשש לחזרתו יכול להצדיק התחשבות יתרה של הממשל באינטרסים של ישראל. זהו תפקיד כפוי טובה מבחינת נתניהו, שהיה רוצה לאייש תפקידים מהנים יותר מאשר תפקיד הדחליל לאמריקנים מספסלי האופוזיציה. אבל אפשר לשרת את העם גם משם. במידה מסוימת זה פיתרון נפלא לפרדוקס קשה ביחסינו עם ארצות הברית. אלו יחסים שמבוססים על הבנה, ערכים משותפים, אכפתיות עמוקה. איך אפשר להכניס למערכת יחסים קסומה כזו מקלות מחד ומצד שני איזו מערכת תמריצים יכולה לתפקד בלי מקלות. נמצא הפיתרון בדמות דחליל ביבי שישמש כמקל מהאופוזיציה.

הנימוק השני לטובת הממשלה החדשה הוא שקל בהרבה להתקיף את בנט-לפיד על שאננות מול החיזבאללה או הגרעין האיראני מאשר להתקיף את ביבי על כך, שהרי זו אובססיית חייו והוא בעל כישורים מוכחים נפלאים בתחום הביטחון. אבל בשורה התחתונה חיזבאללה מצטייד באינספור טילים מדויקים ואירן מעשירה בימים אלו אורניום באחוזים המאפשרים לה להגיע לפצצת אטום. מאחר שאנו רק ביום השלישי לכהונת נפתלי בנט, מוקדם מדי להאשים אותו בכך. זה ביבי שנכשל במבחן התוצאה, אבל קשה לבוא איתו חשבון על כך מאחר שאין ספק שהוא כל כך ניסה ומאחר שרבים מאמינים בפנאטיות בכשירותו העילאית להגן על ביטחון ישראל. עם בנט ולפיד לא יהיה קשה לבוא חשבון. אדרבה כישלונם בסוגיות האסטרטגיות העמוקות יאושש חשדות שיש לרבים בעם, אולי רוב העם, לגבי חוסר כשירותם בתחומים אלו. ולכן הם יצטרכו להוכיח את עצמם מעל ומעבר. כמו אהוד אולמרט ועמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה. לגביהם, בטווח של חמש עשרה שנות שקט בלבנון, אפשר להגיד שהמוטיבציה הגבוהה שהייתה להם להוכחת יכולת שמעטים חשבו שיש להם, ניהול מלחמה, חיפתה על הניהול הטקטי הגרוע של המערכה ההיא. בסופו של דבר החלטתם לפתוח במלחמה התבררה כנכונה.

לא היום

אני מרגיש בזמן האחרון שדעותיי המדיניות מתחילות לזוז שמאלה. לא ממש שמאלה, אבל לעבר הכיוון של המרכז הביטחוניסטי שמסמנת צמרת כחול לבן. שינוי פוליטי שלא הרגשתי כמוהו מאז עברתי משמאל לימין כשראיתי בצעירותי את אוזלת היד של אהוד ברק, יוסי ביילין ושלמה בן עמי מול גל הטרור הקשה שהתחיל בשנת 2000.

יש שני מלאכי מוות שמרחפים מעל המדינה. מלאך המדינה הפלסטינית שמשמעותה חוסר יציבות, הרס, חורבן, טרור ומלחמה בתנאים קשים. מלאך הסיפוח שמשמעותו הוקעה בינלאומית, קריסת התיאום הביטחוני עם ירדן ועם הרשות ואובדן היחסים עם מדינות אירופה ועם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, המשענת הגדולה שלנו לפחות בחצי מהזמן. ובעתיד הרחוק יותר – אובדן המדינה היהודית.

איך מתמודדים עם המוות? אנחנו יודעים כי צפינו במשחקי הכס וראינו את מה שסיריו פורל אמר לאריה סטארק:

יש רק אלוהים אחד, ושמו הוא מוות. ויש רק דבר אחד שאנחנו אומרים למוות:"לא היום"

זו הייתה האסטרטגיה של נתניהו בעשור האחרון. לדבר על שתי מדינות אבל להגיד "לא היום". לתמוך עקרונית בסיפוח ולהגיד "לא היום".  המשפט הפלילי משנה את תמריציו, אבל הוא לא משנה את הכלל. יש רק דבר אחד שצריך להגיד למוות:"לא היום".

 

ברית הגנה נחוצה מתמיד

לעתים יש מאורע חדשותי שמתפרש באופן אחד בעוד שמשמעותו האמיתית היא ההיפך הגמור. כזה הוא האופן שבו עובד הסיפור החדשותי הגדול על נטישת הכורדים בידי דונאלד טראמפ.

ברשתות החברתיות הזכירו בתגובה בלעג את חזון "ברית ההגנה" של בנימין נתניהו, אבל הרי בדיוק ההיפך נכון. לכורדים לא הייתה ברית הגנה עם ארה"ב. הם הסתמכו בנאיביות על סנטימנטים ואינטרסים, ממש כמונו. אם ישראל רוצה להבטיח שלא יפקוד אותה גורל דומה, היא חייבת לחתור אחר ברית הגנה עם האמריקנים.

ברית הגנה חתומה אי אפשר להפר מבלי לזעזע לחלוטין את הסדר העולמי כולו שמסתמך על קיום נאט"ו. כל נשיא יהיה מחויב אליה גם אם בעל כורחו.

נכון שהנשיא הנוכחי הוא אימפולסיבי וגחמתי אבל דווקא בשל כך יהיה קל יחסית להוציא ממנו התחייבות שנשיאים אחרים לא ימהרו לתת. מצד שני הברית תיחתם בהסכמת שני שלישים בסנאט, כך שממשל עתידי לא יוכל להתנער ממנה.

ברור שברית הגנה כזו צריכה להיות מנוסחת כיאות ומוגדרת היטב לסיטואציות קיצוניות שידרשו את הפעלתה. ישראל תצפה להתערבות אמריקנית מול סיכונים שגדולים על מידותיה, לא מול קסאמים ולא מול פיגועי אוטובוסים.

יש לברית כזו ערך הרתעתי מול אויבי ישראל. היא תהווה יותר מכמה לבנים בקיר הברזל של הציונות ותבטיח, עד כמה שניתן להבטיח משהו, שתחושת איום קיומי כפי שהייתה ביום הכיפורים ההוא לא תשוב עוד.

דוקטרינת בנט רעה לישראל

נפתלי בנט פרסם פוסט פייסבוק שבו הציג דוקטרינה חדשה נועזת לביטחון ישראל. על פיה, צה"ל צריך ליזום עימותים באופן אקטיבי. הדוגמה המובהקת לכך היא התעקשותו של בנט על מיגור יזום של מנהרות חמאס במהלך מבצע צוק איתן. זאת בעוד שגנץ ובוגי התנגדו לכך וסברו שחמאס יורתע מלהשתמש בהן.

איזה רעיון מסוכן וקיצוני הגה בנט. הדבר הטוב היחיד שניתן לומר עליו הוא שאינו באמת ישים. ישראל מוקפת באיומים קשים – טילי החיזבאללה בלבנון, ההתעצמות הבליסטית של אירן אפילו תחת הסכם הגרעין וכמובן פעולות חמאס בעזה. בנימין נתניהו זכה לשנות כהונה כה רבות בשל הערכת העם לזהירות המופלגת שלו שהניבה מקסימום ביטחון במינימום קורבנות. היא מתבטאת בעיקר בכך שהוא פועל רק נגד מטרות שריאלי לטפל בהן. בטילי חיזבאללה אינו נוגע, כי אין לו שום עניין במלחמת לבנון השלישית. רקטות אלו יחלידו או שלא, אך הן אינן סיבה לפתוח במלחמה יזומה. באותו אופן לא היה להוט לפעול נגד מנהרות חמאס.   זהו הנס הייחודי של נתניהו – מצד אחד מנהיג ימין כריזמטי חזק שתומכיו המיליטנטיים נשבעים בשמו. מצד שני בכל חזית שחשיבותה לביטחון ישראל אינה קריטית הצעדים שנקט היו מאוד מוגבלים וזהירים בשטח ולעתים אפילו כללו השפלה כמו תשלום פרוטקשן לחמאס או שחרור המוני של מחבליו.

בינתיים ישראל לא יושבת בחיבוק ידיים: יכולת ההגנה של ישראל משתפרת כל הזמן – כיפת ברזל, שרביט קסמים, טכנולוגיות נגד מנהרות ואפילו תמ"א 38. ובעיקר יכולת ההרתעה של ישראל נשמרת. זו היכולת לזרוע הרס קיצוני בתגובה לפעולות האויב. היא אמנם מוגבלת בשל זהירות המשפטנים, אך ככל שעימות מתרחב מתרופפים הכבלים שהפרקליטים קושרים על פעולות הצבא. ישראל הוכיחה במלחמת לבנון השנייה, בעופרת יצוקה ובצוק איתן שבזמן אמת האויב ישלם מחיר נורא על לוחמנותו.

המחשבה שישראל צריכה לחסל איומים בפועל ולא להסתפק בהסתמכות על כושר ההרתעה עלולה להכניס את המדינה למעגל מלחמתי בלתי פוסק. הכלכלה והתיירות יפגעו אנושות. רמת החיים במדינה תצנח, והציבור, שאינו חפץ לחיות במאה ה-21 בגרסה מודרנית של ספרטה, לא יתן את אמונו בפוליטיקאי שזו בשורתו.  יש חריג אחד ברור – מול איום גרעיני ההרתעה מוגבלת ולכן נדרשת פעולת מנע לחסלו מראש. כל שאר האיומים (אפילו הלא קונבנציונליים!) לא בהכרח דורשים פעולה מקדימה. לעתים הנסיבות מאפשרות זאת – בצדק החליט נתניהו לפעול נגד השתקעות אירן בסוריה וכמובן בצדק ישראל מתבססת ביו"ש ואינה מניחה למדינת טרור פלסטינית לקום בשטחים. אבל במקרים אחרים ניסיון לקטוע באיבו כל איום יהפוך להיות בעצמו האיום הגדול מכולם. גישה כזו תפגע אנושות ביציבות המדינה, בכלכלתה, ביחסיה הבינלאומיים ובעיקר באחדות הפנימית. תעיד מלחמת לבנון הראשונה.

בנט מקונן על כך שצה"ל הפך לצבא מתגונן והפסיק ליזום, אבל הוא מתעלם מההישגים המסחררים, הדמיוניים ממש, של גישה זו במבחן התוצאה. לאורך שנות כהונת נתניהו מספר ההרוגים מטרור וממלחמות ירד לשפל כל הזמנים. בתוך מזרח תיכון סוער וגועש אפשר היה לצפות שגם אנחנו נאלץ חלילה לעסוק בספירת גופות. זה לא קורה. מקרי מוות על רקע איבת האויב הם עדיין נדירים ביחס לכל תקופה אחרת וגם ביחס למספר ההרוגים מגזירות גורל אחרות כמו תאונות דרכים.

כתמונת מראה לגישה של בנט הייתי מציע את משנתו של המזרחן גיא בכור. בכור לא נופל מבנט במידת הימניות כלל, אבל המשפט החביב עליו הוא "לעולם אני לא מפריע לאויבים שלי לתלות את עצמם". הוא סבור שהעולם המוסלמי שרוי במלחמות פנימיות שאין להן קץ, והדבר האחרון שעל ישראל לעשות הוא להתערב בהן באופן אקטיבי. אויבי המדינה צריכים אותה כתירוץ, כפי שחיזבאללה משתמש בישראל כנימוק לקיומו. ישראל הייתה לו ברכה, דמות האויב שאפשרה את נסיקת מעמד השיעים בלבנון. מכאן ועד כניסה לעימות בפועל עם ישראל הדרך רחוקה. נסראללה, המתמודד מול איום קיומי מצד הג'יהדיסטים הסונים בסוריה, חלש מכדי לעסוק בכך. גם בגזרת עזה – לכבוש אותה כדי להחזיר אליה את שלטון אבו מאזן, איזה בזבוז נורא של משאבים וחיים זה יהיה. ישראל צריכה אם כך להתעסק בעיקר בהתעצמותה שלה, לא באויביה. להם צריך להניח לשקוע במלחמות הנצח שנקלעו לתוכם.

כשיתגעגעו לדוקטרינת נתניהו-עוז

בגלובס התפרסם ראיון עם הליכודניקים החדשים, קבוצה של פעילים שככל הנראה ממוקמים פוליטית בין גנץ לגלאון אבל מעוניינים להשפיע על הליכוד מבפנים. כעת הם נאבקים על חייהם הפוליטיים מול ניסיון להדיחם מהתנועה.

רכיב בפעילותם של הליכודניקים החדשים הוא העלאת זכרם של האבות המייסדים, ז'בוטינסקי ובגין, והצגת עצמם כמי שחותרים לשחזר את ההדר הבית"רי הישן מהימים ההם.  נחמד להיזכר אם כך מה באמת הייתה דעתו של השמאל בשנות השמונים על מנחם בגין. ספר מאמרים ישנים של עמוס עוז, שעתה, עם לכתו לעולמו, יש להם עדנה – "ממורדות הלבנון", מאפשר להיזכר בכך. ובעיקר להיזכר שמבחינה מהותית אחת בנימין נתניהו, השנוא כל כך, עולה על בגין כראש ממשלה, לפחות מבחינת טעמו של השמאל.

נתניהו שונא מלחמות מיותרות. ואילו בגין בזמן מלחמת לבנון הראשונה?

המלחמה יצאה מבין שפתיו כצעצוע אשר הוענק לו סוף סוף ככלות המתנה מתסכלת שנמשכה אולי מאז ימי נעוריו. קנטרן, קטנוני ונקמני כלפי מתנגדיו. אדיש לאיומי המלחמה. אכול שנאת נחיתות אל "עולם הגויים" ומכסה עליה בפוזה של עליונות מלגלגלת. (ממורדות הלבנון, עמ' 18)

גולדה כאבה באמת את כאב מותם של הנופלים ואילו בגין נראה בימים אלה צוהל ופורח. מאז תחילת המלחמה מלאו הופעותיו בציבור טון של זחיחות דעת ארסית, נוקמנית, של צהלה קנטרנית. איזה פורקן עמוק מצטייר על פניו ומהדהד בקולו לא פחות מאשר בתוכן דבריו. הוא מופיע על מסך הטלביזיה כעושה חיים ונהנה מכל רגע. (ממורדות הלבנון, עמ' 35)

את המלחמה עצמה מתאר עוז כך:

מלחמת שקר וכזב ושטיפת מוח שמטרותיה האמיתיות הוסתרו מפני העם, מפני הלוחמים, מפני הכנסת ומפני רוב שרי הממשלה (ממורדות הלבנון, עמ' 15)

מנגד קשה שלא לראות דווקא בנתניהו מישהו שמגשים את דוקטרינת ההבלגה של עוז:

לא פעם הבלגנו במקום שעם אחר היה מרביץ והרבצנו מכה חלקית וסלקטיבית במצבים שבהם עם אחר היה רץ לעשות מלחמה כוללת. למלחמה כוללת יצאנו כאשר קמו להרגנו – ולא כאשר הטרידו אותנו, ולא כשמישהו אמר שהוא היה רוצה במותנו, ולא כשמישהו הכריז אי פעם, בעתיד, יש בדעתו לחסל אותנו.

אולי היה מחיר לאיפוק הזה, אבל היו בו יתרונות חשובים: גם בהיקף התמיכה מבחוץ. גם בקיום הברית עם חלקי העם היהודי. אבל קודם כל – האיפוק הזה היה מרכיב חיוני של עוצמתנו. כי עוצמה אינה מורכבת רק מן המכפלה הפרימיטיבית של מספר הטנקים והמטוסים כפול מספר הקילומטרים המרובעים. היא עשויה, בראש ובראשונה, מנכונותם של אנשים ללכת להילחם. מהסכמתם של הלוחמים לחרף את נפשם. […] ב"שיח לוחמים" בין כל הערעורים והמצוקת והלבטים, לא תמצא אפילו פסוק אחד של ערעור על עצם היציאה למלחמת ששת הימים. אפילו במבצע קדש של שנת חמישים ושש, שאינני שלם איתו בדיעבד, היו סיבות משכנעות לחשוש שבתוך כמה חודשים יתחזק נאצר עד לנקודה שיכול להביס אותנו וזו הייתה כוונתו הגלויה והמוצהרת. (ממורדות הלבנון, עמ' 55)

יבוא יום ויהיה לימין בישראל מנהיג מרגיז ושנוי במחלוקת, ואנשי שמאל-מרכז יעלו בגעגוע ובנוסטלגיה את זכרו של בנימין נתניהו כמנהיג עבר אידיאלי של הימין. הפואנטה היא שקרוב לוודאי שבגעגועים העתידיים אז יהיה טעם ויהיה צדק.

האיומים הקיומיים

מה מאיים על מדינת ישראל במידה כזו שמעלה את החשש שלא תתקיים, או לכל הפחות שתתקיים כישות שאין לה דבר עם המאוויים והתקוות שנתלו בה בידי מקימיה ובידי רוב תושביה הנוכחיים?

לתקשורת הישראלית השמאלנית יש תשובה חד משמעית: התערבבות הישראלים והפלסטינים עלולה להגיע למצב כזה שהפרדה ביניהם לא תיתכן. או אז ייתכנו שתי אופציות: קיום ישראל כמדינה דו לאומית או כמדינת דיכוי ואפרטהייד. שתי האפשרויות איומות: היהודים בעלי היכולת יברחו ממדינה דו לאומית או שתפרוץ בה מלחמת אזרחים אכזרית. מדינת אפרטהייד תנודה בידי העולם ושליטיה יוותרו בלית ברירה על כוחם, כפי שעשו הלבנים בדרום אפריקה. האמת היא, אף על פי כן, שהתסריט הדו לאומי הוא רחוק ודי מופרך. בפועל יש הפרדה גמורה בין חייהם האזרחיים של הפלסטינים בשטחי הרשות לבין חיי הישראליים. זו מורשתם הנפלאה של רבין ופרס בהסכמי אוסלו והיום אפילו נפתלי בנט מקבל את היגיון ההפרדה שבקיום הרשות בשטחי אי ובי. השמאל הישראלי מבין זאת ומתוסכל. הוא רוצה לזכור את רבין ופרס כמי שסללו דרך לשלום שוויוני בין יהודים וערבים. לא כמי שאפשרו כיבוש נוח שיש בו הפרדה. לכן בשמאל יש שממליצים בחום לרשות הפלסטינית להתפרק ולהחזיר לישראל השליטה האזרחית בתושביה. אבל זה דבר שלא באמת הגיוני שיקרה. אף פקיד ערבי בכיר ובעל כוח לא יזרוק כוחו לפח למען הרפתקה כזו, וגם אם כן ישראל לא תמהר להרים הכפפה. בקיצור, האיום הדו לאומי אינו באמת ממשמש ובא אלא מהווה יותר הפחדה מנותקת מהמציאות.

גם לימין יש את האיום הקיומי שלו – שליטת פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. מסירת השטחים לפלסטינים ביו"ש היא מסוכנת ביותר ללא ספק. עם זאת עדיין מדובר בפלסטינים, לא בצבא אימתני. ישראל תמיד תוכל לכתוש אותם מהאוויר ומהקרקע כפי שעשתה ברצועת עזה. זה הרבה פחות פשוט וקל משנדמה אבל כשהסכנה מיו"ש תהפוך לאיום קיומי – המחיר הכבד ישולם, בחיי חיילים או ביוקרה בינלאומית, וישראל תנצח במערכה. שימו לב לאופן שבו רוסיה וארה"ב ניצחו את דאעש מהאוויר. לקח חיובי לנו.

ראש הממשלה נתניהו מדבר רבות על סכנה קיומית אחרת – פצצת גרעין איראנית. זהו  איום אמת, גם אם הסכם הגרעין סילקו מהשולחן לעת עתה. אין לדעת בוודאות מה יהיו הנסיבות באירן בעשורים הבאים אבל גם לצד שלנו יש זמן להתכונן ולפתח יכולת מכה שנייה, יכולת הגנה מפני טילים גרעיניים ועוד. אפשר גם לקוות לחתימת ברית הגנה מפני התקפה גרעינית שתכריז שהתקפה על ישראל תיחשב כהתקפה על ארצות הברית עצמה.

בשנות השבעים והשמונים היה נדמה שהאיום הקיומי הקשה ביותר הוא הריבוי הטבעי של ערביי ישראל שיצליחו כך בדרך דמוקרטית להשתלט על מדינת היהודים. זה באמת היה איום קיומי חריף שלא ברור איך היהודים בישראל היו מצליחים לעמוד מולו ברגע האמת. רק ליברמן מציג תוכנית ריאלית מול איום כזה – סיפוח רבים מערביי ישראל לרשות. אך זו תוכנית קשה לביצוע. למרבה המזל המגמות הדמוגרפיות השתנו מאז וכיום שורר שוויון בפריון בין יהודים וערבים בישראל.

המגמות הדמוגרפיות השתנו הרבה בזכות הגידול באוכלוסיה החרדית וכאן הגענו לאיום קיומי מסוג אחר, שמטריד מאוד כמעט כל מי שאני מכיר ושייך למעמד הביניים החילוני בישראל. בניגוד לאיומים אחרים שהתקשורת או הפוליטיקאים מפיצים, כאן אני חש שתחושת האיום באה מלמטה – מתחושתם של אזרחים חילונים במדינה, שלא יהיה להם ולצאצאיהם מקום במדינה מתחרדת. אבל לדעתי תחושת איום זו נובעת מחוסר הבנה של אופי החרדיות. החרדים בורחים מעימותים ישירים. אין להם עוצמה צבאית או כלכלית שתאפשר להם עימותים כאלו ואין להם גם שום עניין לבנות עוצמה שתאפשר השתלטות. הם רק רוצים לשרוד בצורתם הנוכחית. הם תוחמים את פעילותם למרחב שמאפשרת להם החברה הכללית. מי שרוצה לשנות את החרדים, לא צריך לנסות לשנות אותם, אלא לשנות את האופן שבו החילונים נוהגים כלפיהם. למשל מתקצבים לימודים נטולי ליבה. למשל מקבלים אי שוויון בשירות בצה"ל והסתה נגד המדינה. לא העכבר גנב, אלא החור. הסיבה שהחילונים (והדתיים לאומיים) נוהגים כך היא שהפוליטיקאים שהם שולחים לכנסת אינם מוטרדים מהחרדיות כאיום על אופי המדינה, אלא מוטרדים מהשאלה הפלסטינית. אם תשתנה תחושת האיום החילונית, תשתנה מערכת התמריצים שתופעל כלפי החרדים וישתנו החרדים עצמם.

ההתחממות הגלובאלית שמשתקפת גם בחורף השחון הנוכחי יכולה להוות איום קיומי ברור ומוחשי על אזור כמו שלנו שנמצא בספר המדבר. מידבור ובצורת בישראל עצמה אולי יוכלו להיפתר, כפי שנפתרו עד עתה, בידי קידמה טכנולוגית. אך מה יקרה במדינות השכנות שיזועזעו עד היסוד? ואם מאמצי האנושות להיפטר מפליטות פחמן יעלו יפה, יהיה צפוי זעזוע טקטוני אחר באזור: התרוששות מדינות הנפט הערביות, שחלקן מהוות כרגע גורם מייצב.

העתיד הרחוק שלנו נראה כרוך ללא הפרדה בעתידן של אומות אירופה. איך הן יתמודדו עם האיסלאם בתחומן. כבר עתה הנושא הדמוגרפי נדון בהן באובססיה אך המפנה הדמוגרפי אצלן מנצרות לאיסלאם יכול להבשיל רק בעוד מאה שנה או יותר. אבל בינתיים פיגועים מזכירים להן שדמות ארצן משתנה. לא כל כך מזמן, בימים האופטימיים שבהן שלטה השקפת קץ ההיסטוריה בשלהי המאה העשרים, התקפות טרור שכיחות במערב אירופה נדמו כחיזיון בלהות. עתה הן המציאות עצמה.

מותם החוזר ונשנה של אזרחים בלב ערים אירופיות שלוות ממחיש באיזו מהירות השתנתה הפרספקטיבה: התברר פתאום שהאיום הקיומי שלנו פה, מוקפים בטרור מוסלמי, אינו שונה מהאיום הקיומי הגלובאלי. צרת רבים.

המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה	אורך תקופה	מספר הרוגים בטרור ומלחמה	סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה	5 שנים וחצי	בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות	סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת	שנתיים	התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים.	כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה	7 שנים וחצי	בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות.	כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול	5 שנים ושני שלישים	בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים	פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר	5 שנים	בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים.	כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה	3 שנים	כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו).	כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין	6 שנים ושליש	בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה	כ-3.3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה ראשונה	שנה	בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני.	כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה	שנתיים	בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני.	כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה	5 שנים ושני שלישים	כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה.	כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה	3 שנים ושליש	כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון	כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה	חצי שנה	כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון	כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה	שלוש שנים	כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל.	כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק	שנה ושני שלישים	55 הרוגים	כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון	4 שנים ושני שלישים	למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה	כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט	3 שנים ושליש	כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה.	כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה	8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו	כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים.	כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה