האיומים הקיומיים 

מה מאיים על מדינת ישראל במידה כזו שמעלה את החשש שלא תתקיים, או לכל הפחות שתתקיים כישות שאין לה דבר עם המאוויים והתקוות שנתלו בה בידי מקימיה ובידי רוב תושביה הנוכחיים?

לתקשורת הישראלית השמאלנית יש תשובה חד משמעית: התערבבות הישראלים והפלסטינים עלולה להגיע למצב כזה שהפרדה ביניהם לא תיתכן. או אז ייתכנו שתי אופציות: קיום ישראל כמדינה דו לאומית או כמדינת דיכוי ואפרטהייד. שתי האפשרויות איומות: היהודים בעלי היכולת יברחו ממדינה דו לאומית או שתפרוץ בה מלחמת אזרחים אכזרית. מדינת אפרטהייד תנודה בידי העולם ושליטיה יוותרו בלית ברירה על כוחם, כפי שעשו הלבנים בדרום אפריקה. האמת היא, אף על פי כן, שהתסריט הדו לאומי הוא רחוק ודי מופרך. בפועל יש הפרדה גמורה בין חייהם האזרחיים של הפלסטינים בשטחי הרשות לבין חיי הישראליים. זו מורשתם הנפלאה של רבין ופרס בהסכמי אוסלו והיום אפילו נפתלי בנט מקבל את היגיון ההפרדה שבקיום הרשות בשטחי אי ובי. השמאל הישראלי מבין זאת ומתוסכל. הוא רוצה לזכור את רבין ופרס כמי שסללו דרך לשלום שוויוני בין יהודים וערבים. לא כמי שאפשרו כיבוש נוח שיש בו הפרדה. לכן בשמאל יש שממליצים בחום לרשות הפלסטינית להתפרק ולהחזיר לישראל השליטה האזרחית בתושביה. אבל זה דבר שלא באמת הגיוני שיקרה. אף פקיד ערבי בכיר ובעל כוח לא יזרוק כוחו לפח למען הרפתקאה כזו, וגם אם כן ישראל לא תמהר להרים הכפפה. בקיצור, האיום הדו לאומי אינו באמת ממשמש ובא אלא מהווה יותר הפחדה מנותקת מהמציאות.

גם לימין יש את האיום הקיומי שלו – שליטת פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון. מסירת השטחים לפלסטינים ביו"ש היא מסוכנת ביותר ללא ספק. עם זאת עדיין מדובר בפלסטינים, לא בצבא אימתני. ישראל תמיד תוכל לכתוש אותם מהאוויר ומהקרקע כפי שעשתה ברצועת עזה. זה הרבה פחות פשוט וקל משנדמה אבל כשהסכנה מיו"ש תהפוך לאיום קיומי – המחיר הכבד ישולם, בחיי חיילים או ביוקרה בינלאומית, וישראל תנצח במערכה. שימו לב לאופן שבו רוסיה וארה"ב ניצחו את דאעש מהאוויר. לקח חיובי לנו.

ראש הממשלה נתניהו מדבר רבות על סכנה קיומית אחרת – פצצת גרעין איראנית. זהו  איום אמת, גם אם הסכם הגרעין סילקו מהשולחן לעת עתה. אין לדעת בוודאות מה יהיו הנסיבות באירן בעשורים הבאים אבל גם לצד שלנו יש זמן להתכונן ולפתח יכולת מכה שנייה, יכולת הגנה מפני טילים גרעיניים ועוד. אפשר גם לקוות לחתימת ברית הגנה מפני התקפה גרעינית שתכריז שהתקפה על ישראל תיחשב כהתקפה על ארצות הברית עצמה.

בשנות השבעים והשמונים היה נדמה שהאיום הקיומי הקשה ביותר הוא הריבוי הטבעי של ערביי ישראל שיצליחו כך בדרך דמוקרטית להשתלט על מדינת היהודים. זה באמת היה איום קיומי חריף שלא ברור איך היהודים בישראל היו מצליחים לעמוד מולו ברגע האמת. רק ליברמן מציג תוכנית ריאלית מול איום כזה – סיפוח רבים מערביי ישראל לרשות. אך זו תוכנית קשה לביצוע. למרבה המזל המגמות הדמוגרפיות השתנו מאז וכיום שורר שוויון בפריון בין יהודים וערבים בישראל.

המגמות הדמוגרפיות השתנו הרבה בזכות הגידול באוכלוסיה החרדית וכאן הגענו לאיום קיומי מסוג אחר, שמטריד מאוד כמעט כל מי שאני מכיר ושייך למעמד הביניים החילוני בישראל. בניגוד לאיומים אחרים שהתקשורת או הפוליטיקאים מפיצים, כאן אני חש שתחושת האיום באה מלמטה – מתחושתם של אזרחים חילונים במדינה, שלא יהיה להם ולצאצאיהם מקום במדינה מתחרדת. אבל לדעתי תחושת איום זו נובעת מחוסר הבנה של אופי החרדיות. החרדים בורחים מעימותים ישירים. אין להם עוצמה צבאית או כלכלית שתאפשר להם עימותים כאלו ואין להם גם שום עניין לבנות עוצמה שתאפשר השתלטות. הם רק רוצים לשרוד בצורתם הנוכחית. הם תוחמים את פעילותם למרחב שמאפשרת להם החברה הכללית. מי שרוצה לשנות את החרדים, לא צריך לנסות לשנות אותם, אלא לשנות את האופן שבו החילונים נוהגים כלפיהם. למשל מתקצבים לימודים נטולי ליבה. למשל מקבלים אי שוויון בשירות בצה"ל והסתה נגד המדינה. לא העכבר גנב, אלא החור. הסיבה שהחילונים (והדתיים לאומיים) נוהגים כך היא שהפוליטיקאים שהם שולחים לכנסת אינם מוטרדים מהחרדיות כאיום על אופי המדינה, אלא מוטרדים מהשאלה הפלסטינית. אם תשתנה תחושת האיום החילונית, תשתנה מערכת התמריצים שתופעל כלפי החרדים וישתנו החרדים עצמם.

ההתחממות הגלובאלית שמשתקפת גם בחורף השחון הנוכחי יכולה להוות איום קיומי ברור ומוחשי על אזור כמו שלנו שנמצא בספר המדבר. מידבור ובצורת בישראל עצמה אולי יוכלו להיפתר, כפי שנפתרו עד עתה, בידי קידמה טכנולוגית. אך מה יקרה במדינות השכנות שיזועזעו עד היסוד? ואם מאמצי האנושות להיפטר מפליטות פחמן יעלו יפה, יהיה צפוי זעזוע טקטוני אחר באזור: התרוששות מדינות הנפט הערביות, שחלקן מהוות כרגע גורם מייצב.

העתיד הרחוק שלנו נראה כרוך ללא הפרדה בעתידן של אומות אירופה. איך הן יתמודדו עם האיסלאם בתחומן. כבר עתה הנושא הדמוגרפי נדון בהן באובססיה אך המפנה הדמוגרפי אצלן מנצרות לאיסלאם יכול להבשיל רק בעוד מאה שנה או יותר. אבל בינתיים פיגועים מזכירים להן שדמות ארצן משתנה. לא כל כך מזמן, בימים האופטימיים שבהן שלטה השקפת קץ ההיסטוריה בשלהי המאה העשרים, התקפות טרור שכיחות במערב אירופה נדמו כחיזיון בלהות. עתה הן המציאות עצמה.

מותם החוזר ונשנה של אזרחים בלב ערים אירופיות שלוות ממחיש באיזו מהירות השתנתה הפרספקטיבה: התברר פתאום שהאיום הקיומי שלנו פה, מוקפים בטרור מוסלמי, אינו שונה מהאיום הקיומי הגלובאלי. צרת רבים.

מודעות פרסומת

המיתוס שפעל כבומרנג והפרדוקס של תוצאת הלוואי

הספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" שיצא לאחרונה סוקר את הקרב שניהלו אנשי האצ"ל והלח"י באפריל 1948 לכיבוש הכפר דיר יאסין שנמצא בהרי ירושלים, באזור שבו שוכן כיום בית החולים הפסיכיאטרי כפר שאול. החוקר שכתב את הספר, פרופ' אליעזר טאובר, הוא איש אוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, מה שמראש יצבע את דבריו, המכחישים את האשמת הטבח, בגוון מאוד מסוים בעיני חלק מהקוראים. אין לי כלים לחלוק על מסקנותיו או לבקר אותן, ולכן אתייחס להן להלן כאמת לאמיתה.

טענתו של טאובר היא שהטענות בדבר טבח בדיר יאסין הן שקר וכזב, אבל הוא אינו מכחיש את העובדה שאזרחים רבים נהרגו. תושבי דיר יאסין לא כולם התפנו, אש עזה ניתכה על הלוחמים היהודים, ובסופו של דבר הם החלו לפוצץ בתים על יושביהם – טכניקה שגרמה להרוגים רבים. בסיכומו של יום נהרגו למעלה ממאה ערבים בקרב.

המטרה לא הייתה לחולל הרג המוני. איש לא שיער שהקרב יסתבך כך. הנהגת המחתרות כיוונה לקרב הוגן. מנחם בגין, מפקד האצ"ל, הורה לאנשיו לפעול בהתאם ולהימנע מפגיעה באזרחים ובשבויים. מכונית ובה רמקול קראה לאזרחים להתפנות. אבל שורה של מחדלים העיבה על תוכנית הקרב. הרמקול היה חלש מדי. הלוחמים חסרי הניסיון היו נטולים כל הבנה של דרכי הלחימה בשטח בנוי. אנשי הכפר לא שיערו שכוונת היהודים לכבוש את הכפר, דבר שלא היה מקובל באותו שלב של מלחמת העצמאות. חייל סורר עשה מעשה אלאור עזריה וירה בערבי שיצא מהבית ונכנע, אל מול צופים אנשי הכפר, שהסיקו שאין טעם בכניעה. כל אלו העצימו את מספר ההרוגים ובנו את המיתוס כאילו טבח אירע במקום.

מעניין במיוחד הניתוח של תוצאות הקרב. הוא  היה לנקודת מפנה אסטרטגית עצומה, שאחריה החלה בריחה המונית של ערבים מארץ ישראל. הערבים החלו להפיץ תעמולת כזב לפיה אירעו מעשי אונס בהיקף גדול בכפר. רבים מהכפריים הארץ ישראלים חשו שהם יכולים להשלים עם סכנת חיים בשמירה על אדמתם, אך לא עם סכנה לכבוד בנותיהם, והם נסו בהמוניהם. הניסיון להכתים את התנועה הציונית בהאשמת אונס הפך לבומרנג שלא ייאמן.

לא כל כך הרבה השתנה במלחמות ישראל. גם היום הצד הישראלי מחויב לקוד בסיסי של מוסר מלחמה ומופצות עליו עלילות כזב שקריות. חשובה מכולן היא העובדה שגם אם עושים מאמץ לכוון את האש כלפי לוחמים, עדיין אין זה ריאלי לנהל מלחמה בשטח צפוף שבה לא נפגעים אזרחים בהמוניהם. לכן המון לבנונים איבדו חייהם במלחמת לבנון השנייה, והמון עזתים במבצע צוק איתן ובאלו שקדמו לו. המקרים שבהם נפגעו אזרחים היו תקריות מצערות שישראל ניסתה למנוע באופן פרטני, תוצאת לוואי לא רצויה של מלחמה לגיטימית, אבל בסופו של דבר, במבחן הסופי של עמדת ישראל מול העולם הערבי, ההרס שנזרע על אף המאמצים למנוע אותו, מחולל הרתעה ארוכת טווח.

בדיר יאסין אותו נזק שנגרם לאזרחים ונעשה ניסיון מראש למונעו, שירת בסופו של דבר את האינטרס העליון של התנועה הציונית – פינוי הארץ מערבייה. אפשר להנגיד זאת עם מה שקרה במלחמת ששת הימים. אז לא נהרגו אזרחים ערבים ולכן מזרח ירושלים והגדה לא פונו, בניגוד לציפיות כובשיהם.

במלחמות האחרונות בלבנון ובעזה נגרם נזק מסיבי לאזרחים. אותו נזק שהמשפטנים עמלו לצמצם ובצדק, כדי למנוע מצה"ל להיחשב כצבא המבצע פשעי מלחמה, נגרם בכל זאת וכך תרם להרתעה והוא מאפשר שקט שנמשך בגבולות כבר לא מעט זמן.

נתניהו עדיין מומחה למלחמה בטרור

הפוסט שבו הגנתי סטטיסטית על מומחיותו של נתניהו, בפרט בקדנציה השנייה שלו, במלחמה בטרור שמתבטאת על ידי צמצום מספר ההרוגים היהודים במלחמות ובטרור למינימום – הוא אולי הפוסט הפופולארי בתולדות הבלוג. לקח עבורי – קהל הקוראים אוהב עובדות ומספרים יותר מסתם תיאוריות.

לפי בקשה שקיבלתי בתגובות (מ-KB), אני חוזר לנתונים, אבל בצורה קפדנית יותר מאשר בפוסט הקודם. הייתה לי הפתעה אחת בהכנת הפוסט הזה – עד כמה שהצלחתי למצוא (ואני מודה שלא עברתי על כל רשימת חללי צה"ל במשך התקופה), יצחק רבין הצליח, בקדנציה הראשונה שלו, שאפילו לא הייתה נחשבת מוצלחת במיוחד, להשיג פלאים בשמירת הביטחון האישי במדינה. הישג שלא נחגג דיו. רבין התחיל לכהן אז בתקופה איומה, מעט אחרי הפרדת הכוחות עם הסורים וסיומה המעשי של מלחמת יום כיפור ולאחר פיגועים קשים בצפון הארץ, ביניהם הפיגוע בתלמידים במעלות. אבל תקופתו שלו הייתה שקטה בצורה יוצאת דופן, אף שגם בה היו פיגועים. היה מקרה אחד שבו סטטיסטיקת האבדות עמדה למבחן גורלי ויצאה ממנו בהצלחה – במבצע אנטבה ב-1976. את אסון המסוקים בבקעה בתקופת רבין הראשונה (למעשה היה אז בחופשה) לא הכללתי בנתוניו, מאחר שלא היה חלק ממלחמה מבצעית כמו אסון המסוקים בתקופת נתניהו. תקופתו השנייה של רבין כמובן הייתה בעייתית בהרבה. לפיכך הרקורד הכולל של רבין אינו כה מרשים, אך הוא טוב למדי.

גולת הכותרת של הפוסט היא עדיין הישגיו המזהירים של נתניהו בשימור חיי אזרחים וחיילים בקדנציה השנייה שלו. הישגים אלו קשורים כמובן לדברים הטובים שהותירו אחריהם קודמיו (ברק – יציאה מלבנון, שרון – הכרעת הטרור והתנתקות מעזה, אולמרט – הרתעה בלבנון). אך הם גם נובעים במישרין מנחישותו של נתניהו שלא להיגרר להרפתקנות. הוא אינו מאפשר הקמת מדינה פלסטינית, אך גם נמנע מכיבוש עזה ונשמר מלהתערב במלחמת האזרחים הסורית. בחזית הצפונית הוא שומר על סטטוס קוו קשיח מול החיזבאללה. נקל לדמיין כיצד הסטטיסטיקה הייתה מתערערת אם ישראל הייתה פותחת במלחמה מול אירן, כפי שהיה נדמה שהולך לקרות במהלך כמה רגעים בכהונת נתניהו השניייה. אבל בסוף החשש מהסתבכות גבר כנראה. גם הקדנציה הראשונה של נתניהו הייתה מוצלחת מבחינת עמידה מול הטרור, אבל אסון המסוקים, שנבע מחוסר יכולתו להתניע יציאה מלבנון כפי שעשה אהוד ברק אחריו, גבה מחיר יקר.

הטבלה לא משקרת, אך המספרים הם אומדנים ודגימות בלבד, מאחר שמעבר על כל חללי צה"ל והרוגי פעולות האיבה המונצחים בידי הביטוח הלאומי וסינון כל המקרים הרלוונטיים, הוא מעבר לכוחותיי. ייתכן אם כך שיש לי טעויות פה ושם, אך לא לגבי תקופת נתניהו שלגביה יש מקורות רבים באינטרנט שמכסים בצורה מדוקדקת.

ראש ממשלה אורך תקופה מספר הרוגים בטרור ומלחמה סיכוי עבור יהודי להיהרג בטרור ומלחמה בשנה (למיליון יהודים בשנה)
בן גוריון קדנציה ראשונה 5 שנים וחצי בעיקר 6,000 הרוגי מלחמת העצמאות סיכוי קיצוני בגובהו בזמן מלחמת העצמאות. כ-10,000 למיליון.
משה שרת שנתיים התיעוד ברשת לוקה בחסר, אך נראה שהיו בערך כ-100 הרוגים בפעולות הפידאיון והתגמול לפי הקישור הזה. בין האירועים הטבח במעלה עקרבים, העסק הביש והרבה היתקלויות חיילים עם ירדנים ומצרים. כ-1.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.
בן גוריון קדנציה שניה 7 שנים וחצי בעיקר 180 הרוגי מבצע קדש. בסקירה זו של תקופתו נמנים 100 הרוגים נוספים מטרור ומלחמות. כ-2 מיליון יהודים, הסיכוי עמד על כ-19 למיליון יהודים בשנה.
לוי אשכול 5 שנים ושני שלישים בעיקר 780 הרוגי מלחמת ששת הימים פחות מכ-2.5 מיליון יהודים. הסיכוי כ-60 למיליון יהודים בשנה.
גולדה מאיר 5 שנים בערך 3,000 – במלחמת ההתשה, במלחמת יום כיפור, בפיגועים קשים. כ-2.8 מיליון יהודים. הסיכוי כ-215 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין קדנציה ראשונה 3 שנים כ-30 הרוגים. מספר הרוגים אזרחיים מועט יחסית בכמה פיגועים כמו במלון סבוי, בקולנוע בכיכר דיזנגוף בת"א, המקרר בכיכר ציון ומבצע אנטבה. הרוגים חיילים רבים באסון המסוק בבקעה שלדעתי אין להכליל (ולא רק כי רבין היה בחופשה ופרס מילא מקומו). כ-3 מיליון יהודים. הסיכוי כ-3 למיליון יהודים בשנה.
מנחם בגין 6 שנים ושליש בערך 700 – בעיקר במלחמת לבנון הראשונה כ-3.3 מיליון יהודים.

הסיכוי כ-33 למיליון יהודים בשנה.

יצחק שמיר בקדנציה ראשונה שנה בערך כ-90 הרוגים. רובם באסון צור השני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-39 למיליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה ראשונה שנתיים בערך כ-70 הרוגים, בעיקר בלבנון ובפעולות איבה לא כולל הפיגוע בראס בורקה בסיני. כ-3.5 מיליון יהודים. כ-10 למיליון יהודים בשנה.
יצחק שמיר בקדנציה שניה 5 שנים ושני שלישים כ-160 הרוגים באינתיפאדה הראשונה ועוד לפחות כ-25 באירועים שונים. האיפוק שגילה במלחמת המפרץ הוביל להרוג אחד (לא כולל התקפי לב). אך אסון צאלים נכלל בחישוב וכן לחימה בלבנון. גם פיצוץ השגרירות בארגנטינה. כ-4.2 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-8 למיליון יהודים בשנה.
יצחק רבין בקדנציה שניה 3 שנים ושליש כ-130 הרוגים בפיגועי התאבדות וטרור. מלבד פיגועי ההתאבדות, הרבה פיגועים של פועלי בניין ופיגועי כבישים בהתנחלויות. לפחות כ-20 הרוגים נוספים ברצועת הביטחון כ-4.7 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למליון יהודים בשנה.
שמעון פרס בקדנציה שניה חצי שנה כ-67 הרוגים, שרשרת פיגועי התאבדות והמשך הלחימה בלבנון כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-27 למיליון יהודים בשנה
נתניהו בקדנציה הראשונה שלוש שנים כ-155 הרוגים, בעיקר באסון המסוקים ובעוד כמה אירועים בלבנון. הרוגים נוספים בפיגועי התאבדות ובמהומות הכותל. כ-5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
אהוד ברק שנה ושני שלישים 55 הרוגים כ-5 מיליון יהודים בישראל.  הסיכוי כ-7 למיליון יהודים בשנה.
אריאל שרון 4 שנים ושני שלישים למעלה מ-900 הרוגים באינתיפאדת אל אקצה כ-5.3 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-36 למיליון יהודים בשנה.
אהוד אולמרט 3 שנים ושליש כ-200 הרוגים. רובם הגדול במלחמת לבנון השנייה. כ-5.8 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-10 למיליון יהודים בשנה.
נתניהו בקדנציה השנייה 8 שנים ושליש עד לכתיבת רשומה זו כ-200 הרוגים. רבים מהם במבצע צוק איתן ואחרים באינתיפאדת היחידים. כ-6.5 מיליון יהודים בישראל. הסיכוי כ-4 למיליון יהודים בשנה

צוק איתן בדיעבד

דו"ח המבקר על מבצע צוק איתן מוציא טוב את נפתלי בנט שהתריע בנושא המנהרות ומוציא רע את ביבי ובוגי שניסו למסמס את ההתעסקות בנושא. זהו לפחות הניתוח הפשטני. אבל דעתי שהנושא מסובך.

סוגיית המנהרות היא מורכבת. מצד אחד זהו איום בלתי נסבל. בפרט עבור תושבי עוטף עזה. מצד שני כל עוד אין התקדמות טכנולוגית ניכרת קשה יהיה למנוע משלטון החמאס להמשיך בבניית מנהרות. והאלטרנטיבה היחידה האמיתית לכך היא השתלטות על עזה שמחירה מטורף, אולי כמחיר החללים במלחמת יום כיפור. שלא לדבר על הצורך לשלוט בעזה אחר כך ולנהל חיי תושביה.

בסופו של דבר בחר הדרג המדיני בכורח הנסיבות שנוצרו במבצע להשמיד כמה שיותר מנהרות וכך להשקיט את תושבי האזור. היה לכך מחיר כבד בנפש – עשרות חיילים נהרגו במבצע. 

עם זאת, מסתבר שהסיבה העיקרית לכך שעתה אין פיגועי מנהרות על ימין ועל שמאל אינה העדר מנהרות. מן הסתם נותרו מנהרות שלא התגלו. הסיבה להעדר פיגועים ממנהרות היא כוח ההרתעה האווירי של ישראל שמבשר לעזתים חורבן עצום כנקמה על פיגוע. זו הרי גם הסיבה להעדר קסאמים, שבוודאי מצויים בידי החמאס.

היה הרבה הגיון ברצונם של נתניהו ויעלון להשתית את השקט בעוטף עזה על עקרון ההרתעה ולא על מרדף סיזיפי אחר מנהרות, שאליו נגררו אמנם בסוף.

אי אפשר לשלול לחלוטין את עמדת בנט. כל עוד המנהרות נותרו בשלמותן, לחמאס הייתה אופציה קלה לביצוע מגה פיגוע שלא ייאמן – הריגה וחטיפה של עשרות או אף מאות אזרחים. פיתוי כזה עלול לגבור אף על החשש מתגובת נגד. בנוסף גם שלוותם הנפשית של תושבי עוטף עזה אינה דבר של מה בכך.

ביבי מצד שני לא שש ללחוץ על ההדק. הוא כנראה ראש הממשלה הכי פחות הרפתקן מאז שרת, ואת עמדתו (בניגוד לעמדת שרת שבתקופתו היה העסק הביש) אימץ הצבא. לא סתם הסטטיסטיקות אומרות שבתקופתו מניין הרוגי הצבא והטרור הגיע לרמה נמוכה מאי פעם.

עמדות שני הצדדים בויכוח המנהרות היו לגיטימיות, אבל עמדתו של ביבי מזכירה שוב את אופיו המיוחד כמנהיג זהיר ושקול. עזיבתו את הזירה הפוליטית בישראל בעקבות הפרשיות המשפטיות, אם תקרה, תהיה סיבה לכל אם עברייה לישון פחות טוב בלילה.

זהו תור הזהב

מפרספקטיבה של מאות שנים היסטריונים מסמנים לעתים תקופה מסוימת ומכתירים אותה כתור זהב, כזמן שבו כל הכוכבים הסתדרו במקום הנכון עבור עם או מדינה. עולה השאלה מה קורה בתקופת תור הזהב עצמה. האם אנשים מסתובבים ברחובות עוטים חיוך ענק? קופצים למזרקות הערים ומשתכשכים בהן? האם העיתונים מוציאים גליונות כרומו מוזהבים?

יש לנו הזדמנות לענות על השאלה מכלי ראשון. אנו חיים עתה בתור הזהב של מדינת ישראל. ולא, העיתונים לא נכתבים באותיות זהב אלא מלינים כהרגלם על פרשיות שחיתות מפותלות.

מדוע זהו תור הזהב?

בראש ובראשונה זהו הביטחון. אינתיפאדת הבודדים גוועת, והרשות הפלסטינית באופן שלא ייאמן שומרת על הביטחון עבורנו. מה שעוד הרבה יותר מדהים – החמאס הוא זה שאנשיו מונעים שיגור רקטות על שדרות. סוריה, אויבת עבר מושבעת, התפרקה לרסיסים והותירה אצלנו את הגולן ללא ערעור. אפילו בתוך הכאוס הסורי יש דבר אחד ששני הצדדים מקפידים עליו – לא להרגיז את ישראל ולהכיל את רסיסי הסכסוך אצלם. לוחמי צה"ל אינם נוקפים אצבע, אך חיזבאללה נטבח. מצרים, האחראית הראשית לאלפיים החללים במלחמת יום כיפור, נתונה לשלטונו של סיסי הידידותי לנו להפליא, גם אם מאחורי הקלעים. המלך עבדאללה בירדן אף הוא שומר על יחסי עבודה מצוינים עם ממשלת נתניהו. נושא הגרעין האירני שנדמה היה שיגרור אותנו למלחמת יום הדין נפתר בהסכם לעת עתה.

זו גם אמריקה. היא נשלטת עתה כמעט ללא מצרים על ידי מפלגה שחרתה על דגלה תמיכה בישראל כערך עליון. האופן שבו במהלך כמה עשרות שנים הפכה תמיכה בישראל לדת עבור מחצית האמריקנים, עדיין לא הופנם והובן די צרכו. התקשורת עסוקה יותר בהתרחקותם של יהודי אמריקה הליברליים, דבר שגם לגביו יש הפרזה רבה.

זו הדמוגרפיה. בעולם מערבי גווע דמוגרפית, ישראל מוסיפה לאוכלוסייתה 150 אלף נפש מדי שנה. ערביי ישראל חדלו להוות איום. שיעור הפריון של האישה היהודיה השתווה לזה של הערבייה. החרדים מתחילים להשתלב בחברה, באופן שהיה נראה דמיוני לפני כמה שנים, ורק לאחרונה פורסם שהעיר החרדית אלעד שולחת לצה"ל חיילים קרביים רבים. אולי הנתון המרשים ביותר – גרף שהסתובב ברשת תיאר כוונות הגירה של צעירים במדינות שונות. ישראל היא מספר אחת בעולם מבחינה זו, המדינה שממנה צעירים לא רוצים להגר. ומנגד – ישראל נוחלת הצלחה מרשימה בעצירת הגירה לא חוקית שכל מדינות המערב מתקנאות בה. זאת אפילו בלי לנקוט בצעדים אכזריים במיוחד ועל אף ריסון מצד בג"ץ.

זו הכלכלה. מאז לבשה כלכלת ישראל צורה מודרנית בתוכנית הייצוב הכלכלית מעולם לא הגענו לשיעור אבטלה כה נמוך. הביקושים לעובדים נמצאים לפחות בחלקם בסקטור הטכנולוגיה העילית המשגשג והמשווע לעובדים. סקטור זה אחראי  לכך שהתמ"ג לנפש בישראל נמצא באותה ליגה כמו התמ"ג לנפש בבריטניה, צרפת ויפן. נכון, יקר בישראל. בתור זהב כמו בתור זהב. אבל יכולתם המוגברת של ישראלים לצרוך וליהנות מהחיים משתקפת היטב בנתוני החופשות בחו"ל, במכירות הסמרטפונים ובהצפת אתרי המשלוחים.

אלו גם התשתיות. כמה מהפרויקטים שישרתו את המדינה דורות על גבי דורות, נבנים בימים אלו. כמו הרכבת הקלה בתל אביב והרכבת המהירה מתל אביב לירושלים. כמה מהתשתיות כבר הושלמו בהצלחה – התפלת המים, הרכבות לצפון הנגב, רכבת העמק, הרכבת הקלה בירושלים ועוד. השיפורים המתמידים בכבישי הארץ, כמו אלו שנעשו בכביש 1 ובכביש הערבה אמנם לא מצליחים להפחית בשיעור המוות בכבישים בשנתיים האחרונות, אך עדיין שיעור הרוגי התאונות בישראל ביחס לאוכלוסיה הוא מהנמוכים בעולם.

אסור לפתוח פה לשטן וצריך לירוק כמה פעמים נגד עין הרע. אולי הנסיבות ישתנו במהרה. אולי ההיסטוריונים עוד יגידו שחיינו בגן עדן של שוטים. אבל בזמן הזה, בנקודה הזו שבה אנו נמצאים – זהו תור הזהב. ואם לא השתכנעתם, תקראו גם את גיא בכור.

תמריצים רעים לאנשים רעים

במאמר מעניין שפורסם לאחרונה סקרו חוקרים מקרי חטיפה בידי טרוריסטים במזרח התיכון כגון דאעש ופלגי האל-קעידה השונים. יש מדינות שבאופן עקרוני אינן מוכנות לשאת ולתת עם טרוריסטים ולתת להם תגמול כספי תמורת שחרור בני ערובה הנמצאים בידיהם. אלו הן ארה"ב, רוסיה ובריטניה. מדינות אירופיות מוכנות לפדות את השבויים שלהן בכסף.  ממשל אובמה הגמיש את המדיניות בנושא כשהודיע שלא יעמיד לדין משפחות שישלמו כסף, אך הוא עצמו לא ישתתף בפדיון השבויים.

האם אפשר יהיה לראות בנתונים שקיימת נטייה מוגברת מצד ארגוני הטרור להגיב לתמריץ ולהתמקד בחטיפת בני ערובה ממדינות שישלמו כסף עבורם?  כך מסיקים החוקרים. לפי ההערכה שלהם, המבוססת על מודל סטטיסטי מורכב, כל ויתור של מדינה לחוטפים מגדיל ב-50% את הסיכוי לחטיפה הבאה של חטוף מאותן מדינות.  החוקרים מעריכים שאזרחים מערביים ימשיכו להיחטף, גם אם לא ניתן יהיה לצפות לעסקה שתכניס מזומנים לכיסים של הטרוריסטים. התועלת שיפיקו הטרוריסטים מחטיפתם מבחינה תדמיתית ומוראלית גדולה. אבל לכל הפחות, על ידי סירוב להיכנע לחוטפים, ניתן יהיה לעצור את הגידול הבלתי מרוסן במספר החטיפות. כופר החטיפות מממן חלק ניכר מפעילות ארגוני הטרור ויש להם תמריץ לבחור בפינצטה את החטופים שיניבו להם תועלת מרבית.

זהו מחקר חשוב המגלה לנו אמת על העולם. אני בטוח שיהיה ניסיון להשתמש בו בהקשרים שלנו כמו כדי לדון בעסקת גלעד שליט ובמשמעויותיה, אך זה יהיה ניסיון בעייתי. חשבתי בזמנו, ואני עדיין חושב כיום, שעסקת גלעד שליט הייתה חכמה גם בשל ההיבט האנושי וגם בשל ההיבט התמריצי. שחרור גלעד שליט פתח אופציה להסדר ארוך טווח עם החמאס, שאת ניצניו אנו רואים בהודנה הממושכת מאז צוק איתן. היה מאוד קשה להגיע לרגיעה בעוד חייל ישראלי צעיר מצוי עמוק בבור של החמאס בעזה. גם כשבוחנים את מערכת התמריצים הכוללת המחיר ששילמה ישראל למען שחרור שליט כתמריץ לעוד חטיפה צריך לעמוד מול המחיר שישלמו העזתים על חטיפה נוספת, שעלולה להביא לפרוץ מלחמה חדשה נוסח צוק איתן עם אלפי הרוגים והרס וחורבן עצומים.

 

רע לבוגי, טוב לכלכלה

החדשות הפוליטיות הדרמטיות רודפות אלו את אלו – מפץ פוליטי גדול התחיל ברקימת ממשלת אחדות של ביבי ובוז'י ומסתיים במתן תיק הביטחון לאיווט ליברמן ובפרישת בוגי יעלון. מבחינה כלכלית לסיפור יש בעיקרו משמעויות חיוביות. ישראל ביתנו תצליח קרוב לוודאי לשפר משמעותית את תנאי הפנסיה של העולים מרוסיה. כשעולים מרוסיה מעבירים את זקנתם בעוני מחפיר בשל החלטתם לעלות לארץ, הדבר אינו יכול להתיישב עם ערכים ציוניים בסיסיים. עולים אלו לא בחרו להישאר בגוש הסובייטי בצעירותם. מדיניות מסך הברזל כפתה זאת עליהם. צריך גם לזכור שממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר פעלה בתחילת שנות התשעים באופן אקטיבי לוודא ששערי מדינות אחרות, עשירות יותר, יהיו סגורים בפני העולים, ולא תיוותר להם ברירה אלא לחזק את המפעל הציוני דמוגרפית. המדינה אינה יכולה לחמוק מאחריות לרווחת העולים בזקנתם.

האם העלייה היא ההצדקה היחידה? לאו דווקא. שיפור מצבם של זקנים עניים הוא אחד המהלכים המוסריים ביותר שניתן לנקוט בהם מבחינה כלכלית. אין בכך עידוד בטלנות, מאחר שמדובר בקבוצת גיל שכבר אין מצפים ממנה לעבוד. כך גם במובן החברתי הרחב יותר – המגזרים בישראל שבהם שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה גבוהים הם אותם המגזרים שבהם שיעור הזקנים גבוה.

כסף שמוזרם לזקנים עניים זורם במהירות חזרה למשק באמצעות צריכה פרטית, דבר שהיה יכול לעורר חשש בנסיבות אינפלציוניות, אבל משמעותו חיובית בנסיבות דפלציוניות. התחום הכלכלי היחיד במדינה שקיימת בו אינפלציה משמעותית – דיור, אינו צפוי להיות דווקא זה שיספוג זרימת כסף לקשישים.

כניסת ישראל ביתנו לממשלה סותמת את הגולל כנראה על הרעיון של העלאת אלפי בני הפלשמורה, שהיה נראה לרגע ששני ח"כים סוררים בליכוד הצליחו לסחוט מראש הממשלה. עמית סגל דיווח אתמול שסוגיית העלאתם כבר סולקה מסדר יומה של הממשלה. הדרישה להעלאת הפלשמורה באה אחרי שכבר הוכרז מעל כל בימה שעלייה זו תמה, ואין עוד יהודים באתיופיה. כל מיני גורמים אינטרסנטים רקמו קומבינה להבאה אינסופית של אתיופים לארץ על חשבון משלם המסים הישראלי שנתבע לשלם מיליארדים למען קליטתם, בפרט במענקי דיור.   יותר הגיוני להקצות מיליארדים לרווחתם של עולים זכאי חוק השבות שבחרו לעלות לארץ, מאשר להביא בכסף הזה אתיופים שאינם זכאי חוק השבות.

כניסת ליברמן לממשלה פורסת שטיח אדום בפני מתווה הגז וכל הליכי החקיקה הנדרשים ליישומו סוף כל סוף. אף שמגזימים בערכו של מתווה הגז כבוננזה כלכלית, בכל אופן יש לו חשיבות לא מבוטלת להעלאת הכנסות המדינה ולביטחון אנרגטי. חשוב עוד יותר מכך, אישור המתווה הסופי באופן שיהיה נוח לשני הצדדים אולי ימחה מזיכרון המשקיעים בעולם את האופן הבלתי נסבל שבו מתייחסת המדינה למי שמוכן לקחת סיכונים כלכליים על אדמתה.

אורלי לוי-אבקסיס חלמה שמפלגתה תצליח להגשים עוד תביעה כלכלית – מימון 90% משכנתא בערבות מדינה. סביר להניח שפרישתה מישראל ביתנו מחסלת את הרעיון. הרעיון של אבקסיס אינו בהכרח רע כלכלית, ולא היה יוצר סיטואציית סאב-פריים הרסנית. אבל ספק אם הוא היה מקל על הצעירים שלהם רצתה לעזור. בעיקר הוא היה מנפח את מחירי הדירות.

אמת, אם הפזיזות וחוסר האחריות שמזוהים עם ליברמן ייושמו במשרד הביטחון ויובילו אותנו למלחמת דמים עצומה ברצועת עזה או בזירה אחרת, החיסכון, גם במובנו הכלכלי, יהיה בטל בשישים. אבל אם יש משהו שניתן ללמוד מהקריירה של ליברמן על אופיו כמדינאי, הרי זה הניתוק המוחלט בין דיבורים גבוהים גבוהים למעשים שנותרים קטנים קטנים. לא יודע אם בתולדות הפוליטיקה הישראלית היה איש פקה פקה כליברמן. לא נראה לי שיש בו את ההרפתקנות או הנחישות לעולל במשרד הביטחון את אותן צרות שעולל אריק שרון בזמנו, בוודאי לאור זאת שנתניהו הרבה יותר מפוכח לגביו משהיה בגין לגבי שרון.