חששות 2024

בשנת 2016 עקבתי ברשתות החברתיות אחרי האופן שבו תואר הקמפיין של הילארי קלינטון מול זה של דונאלד טראמפ. התחושה שהתקבלה הייתה שטראמפ מוקף בפעילים מוגבלים אינטלקטואלית עד חוסר ישע, ואילו בצוותים של הילארי מצויים אשפי המספרים, מומחי הנתונים ואלופי האירגון. אחרי קריאת רשמים אלו, ומאחר שהיה לי ברור שהפעיל הממוצע של דונאלד טראמפ הוא אדם טיפש מאוד, לא חשבתי שיש סיכוי שאנשי הקמפיין שלו יצליחו להציב להילארי אתגר בהבאת המצביעים הנכונים לקלפי.

תוצאות האמת טפחו על פניי וגם על פניהם של עיתונאים ליברלים רבים. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. היום כבר משוכנעים העיתונאים הליברלים שטראמפ אינו כסיל מוגבל יכולות, אלא עסוק במזימה שטנית מרחיקת ראות לקראת בחירות 2024.

שורש העניין הוא בחוקה האמריקנית. החוקה, למרבה המוזרות, אינה קובעת שיערכו בחירות לנשיאות, אלא פשוט מטילה על בתי הנבחרים של המדינות למנות אלקטורים בדרך שימצאו לנכון. ישנו כמובן חוק בכל מדינה ומדינה שלפיו האלקטורים מתמנים בבחירות, אבל מה אם בית הנבחרים המדינתי יחליט, על סמך ראיות קלושות כאלו ואחרות, שתוצאות ספירת הקולות אינן אמינות? טראמפ הרי שב וחוזר על שקריו לגבי בחירות 2020. פרשנות שמרנית לחוקה, וכזו שמן הסתם הרוב השמרני קיצוני בבית המשפט העליון יאמץ, תגיד שלבתי המחוקקים המדינתיים יש מרחב בלתי מוגבל לפעול במינוי האלקטורים, כפי שהוקנה להם לכאורה במילותיה הפשוטות של החוקה. טראמפ משקיע רבות בהשמת אנשים מטעמו בתפקידים הטכניים לכאורה הקשורים במימוש הליכי הבחירות במדינות המתנדנדות. במדינות אלו, ג׳ורג׳יה, אריזונה, ויסקונסין ופנסילבניה, לרוב שולטים הרפובליקנים בפוליטיקה הפנימית, אך בבחירות לנשיאות זוכה לעתים קרובות מועמד דמוקרטי. הפער בין השליטה הפנימית לבין המנצח הנשיאותי עלול להפוך למשבר חוקתי. זאת אם וכאשר בית הנבחרים המדינתי יחליט למנות אלקטורים באופן שאינו תואם את תוצאות הבחירות.

יש בין העיתונאים והפרשנים האמריקנים כאלו שמתארים תסריטי יום דין בעקבות בחירות 2024 שעלולים אפילו להגיע למלחמת אזרחים או לפרישה של מדינות מהברית. נשמע מוגזם, אבל באמת קשה לדעת איך ייפתר סכסוך על בחירות צמודות באווירה של קיטוב פוליטי כל כך קיצוני, וכאשר אין שום מוסד פוליטי או משפטי שזוכה לאמון משני הצדדים. ההימור הסביר הוא שעדיין קיים רוב שפוי אצל הרפובליקנים (ואצל הדמוקרטים) שלא יבעיר את הרפובליקה. אבל הטראמפיזם, כמו הביביזם, מתאפיין באובדן מעצורים ובריסוק בלמים שפעם היו נחשבים למובנים מאליהם. ככה שאולי עוד נחיה בזמנים מעניינים.

האם הדמוקרטים ישובו לשפיותם?

מי שעוקב כמוני אחרי הכתיבה הפוליטית באמריקה מזהה בתקופה האחרונה תחושה של פאניקה בעקבות הסקרים העקביים המראים שדונלד טראמפ היה מנצח כיום בהתמודדות חוזרת מול ג'ו ביידן (ובכך מחקה את התקדים הנדיר של גרובר קליבלנד שהיה גם הנשיא ה-22 וגם הנשיא ה-24 של ארה"ב כי כיהן בקדנציות נפרדות), גם לאור המגמה המתחזקת בקרב ההיספנים בארה"ב שנוטים לכיוון המפלגה הרפובליקנית. לאורך שנים שררה התפיסה שגורלה של המפלגה הרפובליקנית חתום כי היא תאבד את טקסס ואת פלורידה, מקומות שבהם ההיספנים מתחזקים דמוגרפית והנה, צחוק הגורל, ייתכן שדווקא הקהילה ההיספנית תבסס את השליטה הרפובליקנית במדינות אלו ובמדינות נוספות.

ההיספנים הם קהל לא משכיל במיוחד אשר, כך מסתבר, חולק עם הלבנים הלא משכילים את החיבה לדונלד טראמפ. זאת בניגוד לסלידה הקיצונית שחשים כלפיו רבים מהמשכילים. כל טירופיה של המפלגה הדמוקרטית – אמונה בגבולות פתוחים למהגרים לא חוקיים ומבריחיהם, תמיכה בפורעים ובמתפרעים, קריאות לביטול המשטרה – שבים ומתנקמים בה, כי מסתבר שבניגוד לציפיות אין כל כך קונים לסחורה הזו, בפרט לא כאשר סטטיסטיקות הפשיעה נוסקות מעלה. אפילו בסן פרנסיסקו ייתכן שהתובע הכללי של העיר, בן לטרוריסטים מחוגי השמאל הקיצוני, יסולק מתפקידו כי התושבים מאסו באווירה הסלחנית לפשיעה שיצר. הרשתות הגדולות סוגרות חנויות בעיר, פשוט כי הגניבות באור יום הפכו את תפעולן ללא רווחי.

לעומת זאת, ראש העיר החדש של ניו יורק מטעם הדמוקרטים, אריק אדמס, בעצמו גבר שחור, העלה לאחרונה את האפשרות לחזור למדיניות משטרתית כוחנית של עצירת צעירים שחורים ופשפוש בכליהם ובגופם בחיפוש אחר נשק. מבחינת הפרוגרסיבים זהו שיא התועבה, אבל הרוחות משתנות באמריקה. יש לכך כמובן השלכות גם עלינו: אדמס התבדח במהלך קמפיין הבחירות שלו שאולי יפרוש בפנסיה לבית ברמת הגולן, וגם זאת אמירה שגורמת לפרוגרסיבים להיחנק.

לדמוקרטים יש בעיה קשה גם עם הציבור האסייתי. ציבור זה מרגיש מאוים כי אפליה מתקנת לשחורים מתנגשת עם הרצון של האסייתים להתקבל לאוניברסיטאות מובילות ולשלוח את ילדיהם לתוכניות מחוננים. הפגיעה בביטחון האישי מאיימת על אסייתים, שהם קורבן לפשעי שנאה, לעיתים קרובות מצד מבצעים שחורים.

בחירות 2022 מתקרבות, בעוד פחות משנה, ואתרי ההימורים בטוחים למדי (סיכויים של 85% לפחות) שהרפובליקנים ישתלטו על הקונגרס או על אחד מבתיו ובכך יוכלו לשתק לחלוטין את יוזמות החקיקה של ממשל ביידן.  האנליסט הפוליטי הצעיר דיוויד שור (יהודי מרוקאי שהוריו באו מישראל) חושב שבבחירות 2024 הרפובליקנים יכולים להשיג אפילו 60 מושבים בסנאט, המפה הפוליטית כל כך נוטה לטובתם.

כל מה שטוב לפרוגרסיבים רע לישראלים, וכל מה שטוב לישראלים רע לפרוגרסיבים. דעיכת הקדחת הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית יכולה אולי לעצור את המגמות המדאיגות שהתגלו במבצע "שומר החומות" ולהעלות לבימה חזרה את הדמוקרטים שמוכנים לבטא תמיכה איתנה בישראל. אפילו סנטורים שמזוהים עמוקות עם התנועה הפרוגרסיבית כמו ברני סאנדרס ואליזבת' וורן היו מוכנים להגן על ישראל בפומבי לא כל כך מזמן. קריסת התמיכה הממסדית הדמוקרטית בישראל היא אירוע שהוא ממש מהשנים האחרונות, וכשרואים כיצד קרנה של הפרוגרסיביות יורדת, עולה התקווה שהדברים יחזרו לקדמותם. אולי.

השוטר האמריקני הולך לנוח

המשטרה באמריקה בשיתוק בעקבות הזעם הציבורי כלפיה, והדבר משתקף בעליה חדה בפשיעה האלימה בערים. זו בעיה של האמריקנים. אבל אמריקה היא גם השוטר של העולם ונראה שגם בחזית זו היא מתעייפת. זו כבר בעיה שלנו.

חוסר ההתלהבות של המפלגה הדמוקרטית מהתערבויות כוחניות בעולם ידוע. אבל גם במפלגה הרפובליקנית נוצר נתק בין הצמרת של המפלגה לבין המוני התומכים שלא רואים שום סיבה שארצם תבזבז את האנרגיות שלה בשיטור העולם. טראמפ סימן את ראשית המגמה אבל לא בצורה עקבית כל כך. בזמן האחרון מדברים על כך שמחליפו הטבעי של טראמפ ב-2024 הוא טאקר קרלסון, שדרן פוקס ניוז. קרלסון שייך לזרם הבדלני המובהק של המפלגה הרפובליקנית, היורשים של מתנגדי כניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה. הוא הרבה יותר מתוחכם אינטלקטואלית מטראמפ והרבה יותר שיטתי בעמדותיו.

זה לא שקרלסון לא אוהב את ישראל, הוא בטח מעדיף ישראלים על ערבים, שלהם קרא:"קופים פרימיטיביים אנלפביתים למחצה". וכמו הימין החדש בכל העולם מן הסתם הוא יודע להבחין בין ישראלים לבין יהודים ליברלים אמריקניים שאינו מסוגל לשאת. אבל הוא לא אחד שירצה לשעבד את משאביה העצומים של האימפריה לטובת סדר חדש במזרח התיכון. את תקיפותו של טראמפ כלפי אירן לא אהב כל כך ומהסגנון הרפובליקני הניצי שמסמלת השגרירה לשעבר באו"ם ניקי היילי הוא סולד.

2024 רחוקה מדי ומי יודע מי יתמודד אז אצל הרפובליקנים. תיאורטית ייתכן שאפילו טראמפ ינסה להתמודד אם יפסיד הפעם לביידן וכך לשחזר את הישגו הנדיר של גרובר קליבלנד שהיה פעמיים נשיא בקדנציות נפרדות. אבל שימו לב לטאקר קרלסון, למשנתו ולהשפעתה.