טוויטר ופייסבוק צודקות

ישנה הרבה ביקורת על ההחלטה של הרשתות החברתיות לחסום את דונלד טראמפ. אבל מוסר בורגני פשוט, מהסוג שדווקא ימניים אמור להבין ולהאמין בו, יבהיר כמה ההחלטה הוגנת. דונלד טראמפ החליט להרוס את הדמוקרטיה באמריקה בטירופו הנרקיסיסטי וכך להמיט בין היתר אסון על חייהם של עובדי טוויטר ופייסבוק. מדוע עליהם לשתף פעולה עם הדבר הזה? אכן בשפת שיח הזכויות של השמאל, הקורבן צריך תמיד להקפיד על מלוא הזכויות של המקרבן. אבל דווקא מי שסולד מחשיבה כזו ומאמין במוסר בורגני שמבוסס על הדדיות ועל חיה ותן לחיות יבין שפייסבוק וטוויטר צודקות לחלוטין. אין הגיון בכך שאנשים יתנו במה למי שחותר להרוס את הבסיס לחייהם השלווים.

ולמי ששואל ומה עם חמינאי וכדומה, בוודאי בן בליעל כמו חמינאי אינו זכאי לחופש ביטוי בטוויטר, אבל זו זכותה של טוויטר כחברה פרטית להחליט האם היא רוצה לתת לו במה או לא ויש יתרונות גם להחלטה לתת לו במה – דע את האויב. זו זכותה של טוויטר לתת במה גם לדונלד טראמפ. אבל גם זכותה שלא.

המהמרים או מנתחי הסקרים?

בפוסט קודם כתבתי שהקרב הגדול של בחירות 2020 יהיה בין המהמרים אשר חזו, לכל היותר, ניצחון דחוק לביידן לבין מנתחי הסקרים שחזו גל כחול סוחף. חלף שבוע ואנחנו כבר יודעים מי חזה נכונה. המהמרים ניצחו בגדול. נכון ביידן ניצח אבל לא היה זה כסף קל ובדיעבד ברור שמי ששם סכומי עתק על ניצחונו על סמך הסקרים לקח סיכון גדול בהרבה משחשב.

ועדיין יש הסתייגות מאוד חשובה למסקנה זו. היא נכונה למצב שלפני תחילת פרסום התוצאות. אחרי שתוצאות אמת החלו לזרום הציגו מנתחי הנתונים בטוויטר – נייט סילבר, נייט כהן, דייב ווסרמן ואחרים ביצועים טובים בהרבה מהמהמרים. הם הבינו שלמרות ההפתעה בפלורידה טראמפ עדיין בעמדת נחיתות. היה זה כמו תמונת ראי של הלילה ב-2016 שבו המודל של נייט כהן מהניו יורק טיימס היה ראשון להראות שטראמפ הולך לנצח. זאת בעוד המהמרים סירבו לעכל זאת והותירו את קלינטון בהובלה.

אולי זוהי תוצאה לא מקרית. האליטות מבינות מספרים טוב מההמונים. אבל ההמונים מבינים את עצמם טוב יותר מהאליטות. כשמדובר בניתוח סטטיסטי נטו, הבכורה למומחי המספרים. כשצריך גם לשקלל את השאלה האם אנשים משקרים לסוקרים הבכורה למהמרים.

קולו של וורן באפט

בחירות 2020 בארה"ב הן סנסציה עצומה. הרפובליקנים ככל הנראה שומרים על שליטתם בסנאט והנשיא טראמפ מציג ביצועים מדהימים ביחס למה שציפו הסקרים, הרבה בשל התמיכה הגדולה שהוא מקבל מהיספנים. הקהילה ההיספנית היא לכאורה הניזוקה הגדולה ממדיניות הגבול של הנשיא, אבל זו גם קהילה לא משכילה במיוחד. והלא משכילים מתים על טראמפ ועל הסגנון הבוטה והישיר שלו. הם מאסו בבולשיט מרובה המילים שלא אומר כלום (המועמד הדמוקרטי פיט בוטיג'ג' התמקצע בכזה סגנון, והקהלים הלא משכילים במפלגה הדמוקרטית לא סבלו אותו ואולי גם בשל נטייתו המינית).

ועדיין כדי לזכות טראמפ צריך 269 אלקטורים לפחות (אם המספר יעמוד בדיוק על 269, כלומר תיקו בחבר האלקטורים, הבחירה תעבור לבית הנבחרים שכנראה יצביע עבורו).  האלקטור ה-269 עלול להיות במקום מאוד קשה עבורו, באזורים העשירים והמשכילים של נברסקה. כלומר מדובר בקולו של וורן באפט, תומך דמוקרטי ותיק, ואנשים כמוהו. טראמפ השניא עצמו על מצביעים (ובעיקר מצביעות) רפובליקנים מסורתיים עם איי קיו גבוה והשכלה. כאלו שמעריכים דיבור מנומס, הגיון ושכל. וייתכן שברגע האחרון של בחירות 2020, שניה לפני הסנסציה הגדולה בתולדות אמריקה, הם יגבו ממנו את המחיר.  ייתכן שיפול עוד קודם כמובן בפנסילבניה. ייתכן גם שיצליח בנבדה או במישיגן ובוויסקונסין ולא יצטרך את משכילי נברסקה. הכול פתוח.

הקרב המעניין באמת

הקרב טראמפ-ביידן כבר לא כזה מותח. די ברור מי יכנס לבית הלבן בינואר ומי יצא ממנו. אבל יש קרב אחר מרתק שבאמת קשה לדעת כיצד יוכרע: החזאי הפוליטי, נייט סילבר, נגד המהמרים. המהמרים מאמינים שטרמאפ יזכה בפלורידה ובג'ורג'יה (בערך ביחס 40-60). נייט סילבר, שמסתמך על ממוצעי הסקרים ומיומנותו בשקלולם, אומר שהסיכוי של ביידן גדול משמעותית (42-58 בג'ורג'יה, 36-64 בפלורידה). ההכרעה בפלורידה תגיע בשלב מוקדם של מוצאי יום הבחירות באמריקה, כך שאם סילבר צודק, ייתכן שנדע ממש מהר שזה נגמר, והעולם יכול להקיץ מארבע שנים שידמו בדיעבד כהזיה סוריאליסטית. אם המהמרים צודקים, עדיין ביידן צפוי לנצח אבל יקח זמן עד שנקבל תוצאות מפנסילבניה ומאריזונה שיוודאו זאת.

השקעה חסרת סיכון?

אתרי ההימורים מעניקים לטראמפ 35 אחוז להיות הנשיא הבא. על פניו, אם לשפוט לפי הסקרים, הסיכוי שלו קרוב יותר לאזור החד ספרתי (או האפס ספרתי). האם להמר על ביידן זו השקעה חסרת סיכון, יותר טובה ובטוחה מכל מניה? לא משהו שהייתי עושה, וגם קשה להמר מישראל, אבל יכול לעניין את הנועזים.

סופה של רות ביידר גינזבורג, סופה באמריקה

השופטת היהודיה הקשישה רות ביידר גינזבורג הלכה לעולמה בראש השנה ופתחה מחול שדים פוליטי באמריקה, שעלול אפילו להביא למשבר החוקתי החמור ביותר מאז מלחמת האזרחים.

הרפובליקנים הודיעו ב-2016 שאין מקום למינוי שופט בשנת בחירות. אם עתה יפעלו למינוי מחליף או מחליפה לביידר גינזבורג יפרו את העקרון שבשמו נשבעו ועם ריבית – עכשיו אמריקה ממש ממש קרובה לבחירות ומינוי שופט חדש נראה על גבול הלא לגיטימי בעליל. דברים מסוג זה כמובן אינם מטרידים כלל את טראמפ, אבל אם יימצאו ארבעה סנטורים רפובליקנים בעלי יושרה, אפשר יהיה לעצור את המינוי. בינתיים נמצאו שתי סנטוריות מתונות שנמנות על שורות הרפובליקנים ומתנגדות למינוי. האם יהיו עוד שתיים או שניים.

נניח שלא כך יהיה והרפובליקנים ימנו תחליף קיצוני שמרני לביידר גינזבורג, מה שיאיים על זכות האישה על גופה ועל כל חקיקה ליברלית עתידית. הדמוקרטים לא ישארו פראיירים. אם, כפי שחוזים הסקרים, הם ישלטו בוושינגטון אחרי ינואר, הם יבטלו את הפיליבסטר שמגן על זכויות המיעוט בסנאט, יצרפו שתי מדינות, וושינגטון די סי ופורטו ריקו, וכך ישפרו דרמטית את מצבם העתידי בסנאט ובחבר האלקטורים. ולקינוח – ימנו עוד שופטים לבית המשפט העליון, וכך יבטלו בו את הרוב השמרני. החוקה אינה קובעת בשום מקום שמספר השופטים חייב להסתכם בתשעה. מה רע בשלושה עשר שופטים או בחמישה עשר (כמו בישראל). 

כמובן ייתכן שבית המשפט העליון עצמו יפסוק שהעמסת בית המשפט בשופטים, צעד שאפילו ממשל רוזוולט נרתע ממנו בזמנו, הוא בלתי חוקתי אם נעשה לשרת מטרות פוליטיות בטווח הקצר (להבדיל מזכותו הטבעית של הקונגרס להגדיל את מספר השופטים בטווח הארוך). בבירור אכן כך – צעד כזה הופך את הפרדת הרשויות ואת העצמאות השיפוטית לבדיחה. בית המשפט בטל ומבוטל נגד הרוב בקונגרס ואינו יכול עוד להגן על החוקה. ברם, הקונגרס יטען שבית המשפט העליון עצמו אינו חוקתי. הוא אינו יכול להתכנס בהרכב של תשעה, אלא צריך להוסיף להרכבו ארבעה או שישה מינויים חדשים שהגיעו זה עתה מהקונגרס.

מה עושים בעימות חזיתי כזה? אם הכוח הגס יכריע הרפובליקנים ינצחו. רוב החיילים בצבא הם בעדם. אם הכוח הכלכלי יקבע, למדינות החוף הליברליות יש יותר עוצמה. אמריקה יכולה לחזור לנקודת משבר שלא ביקרה בה מאז מלחמת האזרחים. ברם, סביר להניח שהתקדמנו מאז ושלאף משפחה אין עניין לשלוח את בניה לטבוח אמריקנים אחרים. לכן נותרת השאלה מי יהיה הראשון שימצמץ במשחק הצ'יקן המטורף הזה.

הבעיה הגדולה היא חוסר האמון המוחלט של הצדדים בכך שיש טעם מבחינתם לוותר. אני נזכר בתגובתו היפה של אבי דיכטר בסרט "שומרי הסף" לשאלה האם החיסולים של מנהיגי הטרור במהלך האינתיפאדה השנייה לא האיצו פיגועי התאבדות כנקמה. דיכטר תהה בצדק האם יש צד שני למשוואה: ואם לא היינו מחסלים, האם לא היו פיגועים? באופן דומה יכולים הרפובליקנים לשאול עצמם: ואם נוותר על מינוי שופטת, האם הדמוקרטים לא יצרפו עוד שתי מדינות לאיחוד וישנו לגמרי את כללי המשחק? והדמוקרטים יתהו: ואם נוותר על האופציות הרדיקליות שלנו, האם בית המשפט העליון השמרני לא יחבל בכל המהלכים הפחות רדיקליים שלנו?

בטווח הארוך כוחנות חסרת בושה היא אסטרטגיה הרסנית לשני הצדדים, ומתישהו לפחות אחד מהם יצטרך לוותר עליה או להוליך את אמריקה למשבר חוקתי שאחריתו מי ישורנו.

התומך המפתיע של ביידן

הבלוגר המחונן היהודי האמריקני – ליון מביע תמיכתו בג'ו ביידן לנשיאות ארה"ב. זה מעניין כי ליון הוא ימני, אפילו ימני קיצוני וכי כתיבתו מבוססת על שכל ישר נטול שמץ של תקינות פוליטית. ליון תמך בדונלד טראמפ עוד בשלב מוקדם בבחירות 2016. כדאי לקרוא את הפוסט (באנגלית).

שתי המלצות קריאה למיטיבי לכת

קראתי לאחרונה שני מאמרים ארוכים ומתוחכמים באנגלית, ממש למיטיבי לכת. מקצוות אידיאולוגיים שונים והפוכים. אבל שניהם שוטחים את השקפותיהם של אנשים בעלי חוכמה, ברק וחדות אינטלקטואלית בלתי רגילים.

הטקסט הראשון הוא מאמר של חוקר האינטליגנציה הבריטי ריצ'ארד לין שמסכם בו קריירה בת שישים שנה, שבה קידם את התיאוריה שיש קשר הדוק בין עושרן של אומות לבין האינטליגנציה הממוצעת של המשתייכים אליהן, ויש קשר הדוק בין האינטליגנציה הממוצעת לבין הגנטיקה. את ההבדלים הגנטיים בין עמים מייחס לין לרוב להתמודדות עם חורף קשה. אומות ששוכנות בארצות הקור ושאבותיהן התמודדו עם חורפים קשים עברו ברירה גנטית אכזרית שבה הטיפשים סולקו מהמאגר הגנטי.

הדבר המפתיע אצל לין הוא שהוא אדם ישר ולכן מפזר קצוות שמובילים גם למסקנות הפוכות לגמרי מאלו שהוא מאמין בהן. הנקודה הראשונה היא העובדה שלין היה ראשון לעלות על כך שציוני הנבחנים במבחני האינטליגנציה עולים מדור לדור, מה שנראה כסותר או מגמד את התיאוריה הגנטית. לין עצמו משייך זאת לשיפורים בתזונה. את אפקט עליית האינטליגנציה מכנים אפקט פלין או אפקט לין-פלין על שם לין ועמיתו חוקר האינטליגנציה מניו זילנד ג'יימס פלין.

הנקודה השנייה היא שלין, כפי שהוא מספר, התחיל את הקריירה שלו בדבלין בניסיון להבין מדוע האייקיו של האירים כה נמוך. הוא ייחס זאת לברירה גנטית שכן כל המוצלחים ברחו מאירלנד מזמן. אבל גם ציוני הפיז"ה וגם התמ"ג המרהיב של אירלנד בימינו מרמזים שהאירים לא באמת יותר טיפשים מיסודם. זה היה אפקט זמני וארעי, אולי משהו שחינוך קתולי מחמיר תרם לו בשנות החמישים ואולי משהו אחר.

*******

הטקסט השני בא מהקצה השני של הספקטרום האידיאולוגי. דיוויד שור הוא בחור צעיר ומנתח סטטיסטי פוליטי מבריק, יהודי כמובן לפי שמו וחזותו (אבל לא אוהב ישראל גדול). נמצא בקצה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית וחותר לראות פוליטיקאים פרוגרסיביים מנצחים במערכות הבחירות באמריקה.

לאחרונה הוא עבר "ביטול" בידי חבריו הפרוגרסיביים ופוטר ממשרתו כי רמז בציוץ טוויטר שמהומות אלימות הן לא פרודוקטיביות. הוא הכה על חטא במסורת הטיהורים הסטלניסטיים ומן הסתם עוד צפוי למלא תפקידים בשירות השמאלנות האמריקנית. הוא חכם מכדי שאפשר יהיה לוותר עליו.

הדברים ששור אומר כוללים חידושים מרתקים גם למי שכמוני מזמן התחיל לעקוב בסקרנות אחר הפוליטיקה האמריקנית. שור חושב שהמפלגה הדמוקרטית נמצאת במצוקה קשה, מאחר ששיטת המדינות בארה"ב פועלת נגדה. בעבר לא היה אכפת למצביעים ממדינות רפובליקניות כמו איווה או טנסי להצביע למען מועמדים דמוקרטיים בבחירות שאינן לנשיאות. אבל הדבר הזה כבר לא קורה יותר. מדוע? האינטרנט לימד את ההמונים שהצבעה לדמוקרט היא הצבעה לפרוגרסיביות השנואה עליהם כל כך. מדוע ההמונים שונאים כל כך את המפלגה הדמוקרטית? הם לבנים גזענים, אומר שור. אנשים בעלי השכלה פתוחים לדברים חדשים ולרעיונות שוויוניים חדשים, אבל לבנים לא משכילים לא. המצע של המפלגה הדמוקרטית אולי תואם לטעם ההמונים בנקודה כזו או אחרת, אבל בגדול היא נמצאת שמאלה ל-90% מהאמריקנים.  לא רק זה, אלא שהמפלגה הדמוקרטית גם הולכת לאבד אחוז מסוים מבני המיעוטים. באופן אירוני אף שהרפובליקנים מזוהים עם הנצרות, דווקא אובדן העניין של מיעוטים בנצרות יכול לעזור להם, לדברי שור. הכנסייה השחורה הייתה גורם שליכד והניע מצביעים שחורים לדמוקרטים, אבל היא מאבדת אחיזה בדור הצעיר.

נכון שכרגע טראמפ מפגר בסקרים בהפרש גדול, אבל שור חושב שההפרש עוד יצטמצם, ובכל מקרה גם אם הפעם ינצחו הדמוקרטים, יהיה להם קשה להתגבר על החיסרון המובנה שלהם בהמשך הדרך, אלא אם.. אלא אם הם יאמצו את הצעתו הרדיקלית של שור להכניס שלוש מדינות דמוקרטיות בטוחות לאיחוד – וושינגטון הבירה, פורטו ריקו ואיי הבתולה. שלוש מדינות אלו יספקו לדמוקרטים עוד אלקטורים ובעיקר שישה סנטורים בטוחים ויאפשרו להם לשלוט באמריקה בנוחות. אם ביידן ייבחר ואם יעמוד לרשותו רוב בקונגרס, ייתכן שהדמוקרטים יחתרו לממש רעיון זה.

דונאלד טראמפ ידיד המדע

כותב איש הסקרים של הניו יורק טיימס נייט כהן:

לפעמים הפוליטיקה האמריקנית מסובכת. נכון לעכשיו היא פשוטה ביותר. הציבור האמריקני גיבש דעה שלילית קשה על הנשיא, בהתבסס על טיפולו במשבר הקריטי ביותר העומד בפני המדינה. ונושא זה הוא כה רב חשיבות שאין לנשיא מרחב תימרון.

באתרי ההימורים נותנים לטראמפ רק 38 אחוזי סיכוי. אבל נראה שהסיכוי האמיתי נמוך עוד הרבה יותר. הדונלד, כפי שכונה בימיו בריאליטי, בדרך החוצה מהבית הלבן. נזכור לטובה את דונלד טראמפ האיש שסיפק לכל צרכני החדשות ארבע שנים של אקשן בלתי פוסק. שהעביר את שגרירותו לירושלים, הכיר בשליטת ישראל בגולן והתעמר במשטר האייתוללות. טראמפ הוא אנטי מדע כמו שהראתה ההתנהלות שלו במגפה אך הוא גם ידיד למדע בדרכו המוזרה. על ידי נכונותו לנקוט בצעדים קיצוניים הוא הרחיב את הידע האנושי. אין ידע ללא ניסויים מרחיקי לכת. עשרות מזרחנים היו יכולים להתווכח בסימפוזיון איך יגיב העולם הערבי להעברת השגרירות, איך תגיב אירן לחיסול קסאם סולימני או אם מדינות המפרץ יברכו על תוכנית שלום שתספח לישראל שטחים ניכרים מיהודה ושומרון. טראמפ פשוט ערך ניסוי בפועל.

את טראמפ אפשר יהיה לשפוט רק לאור התנהלות ממשל ביידן. הוא הציב לממשל דמוקרטי עתידי אלטרנטיבה אמיתית ובחלק מהתחומים, באמת מרשימה. אם מהגרים יציפו את הגבול בזמן נשיאות ביידן, תיזכר העובדה שטראמפ הצליח לאיים על מקסיקו ולהביא אותה לעצור את ההסתננות. אם אירן תרחיב השפעתה, כולם יזכרו איך טראמפ בלם אותה. אם מסים מחמירים על העושר ידכאו את הבורסה, יזכרו האנשים איך בזכות טראמפ היא שגשגה. אם שופטים עליונים ליברלים יכפו על אמריקה כל גחמה של מטורפי ה-wokeness, אנשים ישימו לב לכך שהשופטים שמינה טראמפ מציגים עמדת נגד. וכמובן יש צד שני למטבע. כשביידן יתנהל בצורה נשיאותית, רצינית ומכובדת, כולם ייזכרו איך פני הדברים כשהנשיא מתנהג כליצן טיפש וגס רוח.

אליזבת' וורן בעד ביבי

אני עוקב בנשימה עצורה אחרי הפריימריז במפלגה הדמוקרטית שחשובים לנו, לעניות דעתי, הרבה יותר מהבחירות אצלנו מחר.

ישנו סרטון פופולארי מהמירוץ הדמוקרטי שלדעתי רלוונטי מאין כמוהו לבחירות שלנו. הרקע לסרטון הוא זה: קיים סיכוי גבוה מאוד שברני סאנדרס ישיג הכי הרבה צירים מבין המועמדים, אבל הצירים יתפצלו בין כמה מועמדים, וברני שישיג הכי הרבה צירים לא בהכרח ישיג את רוב הצירים. למשל אם סאנדרס יקבל 49% מהצירים, ג'ו ביידן 26% מהצירים, אליזבת' וורן 15% מהצירים ומייקל בלומברג 10% מהצירים, אז ההרכב ביידן-וורן-בלומברג יוכל להתאחד ולנצח את סאנדרס בוועידה.

מכאן שאליזבת' וורן יכולה להיות רכיב חשוב בקואליציית אנטי ברני ויש לה אינטרס ברור לא לקבל עיקרון לפיו המוביל בצירים ימונה למועמד הדמוקרטי. בסרטון היא נשאלת על ידי תומך של ברני סאנדרס כיצד היא מתכחשת לעיקרון הדמוקרטי שלפיו המועמד המוביל צריך לזכות במועמדות.

וורן אינה מתווכחת עם האוהד של ברני בשאלה מה נכון יותר או דמוקרטי יותר – ניצחון המוביל או ניצחון קואליציית רוב. זו שאלה סבוכה. הראיתי לא מזמן איך ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבריטניה הוא בכלל לא ניצחון גדול אלא תוצאה של שיטה שמעדיפה את המוביל על פני קואליציית הרוב.

וורן עונה במקום זאת תשובה פשוטה וניצחת שהתפשטה בטוויטר: אלו החוקים שנקבעו מראש. אלו כללי המשחק שברני סאנדרס עצמו תמך בהם והיה מעורב ביצירתם. את כללי המשחק יוצרים בהתחלה, לא משנים אותם באמצע לפי האינטרסים המשתנים.

זה בעצם הנושא המרכזי של הבחירות הנוכחיות, אף שאיש אינו מציג זאת כך והתקשורת לא תובעת מבני גנץ ויאיר לפיד חשבון על כך. הפיאסקו המזעזע הזה, 3 מערכות בחירות רצופות שאין ביטחון שלא ימשיכו עוד ועוד, נובע מניסיון חצוף ומקומם של גנץ ולפיד לשנות את כללי המשחק אחרי שהוא התחיל. יש למדינת ישראל חוק יסוד שהתקבל ממזמן, הרבה לפני פרשיות 1000, 2000, 3000. החוק קובע שראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום. מובן שגנץ יכול להחליט שהוא אינו מעוניין לפעול בהתאם למסגרת שנקבעה בחוק היסוד. אבל זו החלטה אבסורדית שמובילה לתוצאות אבסורדיות שאנו אכן רואים בעינינו. כמוה כהחלטה של ראש מפלגה של שלושה מנדטים שלא ייכנס לממשלה אלא אם יקבל 8 תיקים ורוטציה. זה אפשרי, אבל זו גישה אבסורדית שמי שאוחז בה מערער את יסודות הדמוקרטיה ולא ראוי לאמון הציבור.