המהמרים חצויים

האם בנימין נתניהו יהיה ראש ממשלת ישראל בסוף יוני 2019? שאלה זו כמעט שקולה לשאלה האם הוא יעקוף את שיא זמן הכהונה האגדי של דוד בן גוריון, דבר שצפוי לקרות אם ימשיך לכהן ביולי.

באתר ההימורים הבינלאומי פרדיקטאיט נותנים 57 אחוזים כרגע להמשך כהונת ביבי. שווה לעקוב ומלמד יותר מכל פרשנות פוליטית שהיא.

שאלות עם סגירת הרשימות

מה ייחשב ניצחון של הליכוד בבחירות?

כנסת שבה ישנם 61 ח"כים שמוכנים לתמוך בנתניהו גם אחרי הגשת כתב אישום. זאת אומרת 61 ח"כים לגוש הימין לפני ספירת כחלון ואורלי לוי-אבקסיס. לא לחינם ביבי התאבד על הכנסת הכהניסטים שיסייעו לו במטרה זו.

כי אז ביבי יוכל להמשיך לכהן כראש ממשלה גם אחרי הגשת כתב אישום?

סביר להניח שביבי יפרוש בכל מקרה אחרי כתב אישום. ראש ממשלה במשפט פלילי זה בלגן גדול מדי. אבל עם 60 ח"כים לצידו נתניהו יוכל להוציא מהיועץ המשפטי (ומבג"ץ שאישורו יידרש) עסקת טיעון מקלה שתשחרר מכולם אנחת רווחה ותחלץ אותו מעונש מאסר. אחר כך ילך לעשות לביתו.

ואם, כמו בכנסת הנוכחית, לנתניהו יהיו 61 ח"כים רק עם כחלון?

גם אז זהו ניצחון יפה של הליכוד ולדעתי סביר להניח שתמורת תיק האוצר יסכים כחלון לשמור על נאמנות לנתניהו גם אחרי כתב אישום. אבל כחלון התחייב אחרת וכך השתמע גם מאורלי לוי ולכן הסיטואציה תסתבך.

מה עושים אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו, המכהן כראש הממשלה ואין 61 ח"כים המוכנים להמשיך לתמוך בו?

זו סיטואציה שנתניהו חושש ממנה מאוד. במצב זה כמעט מתבקש שגדעון סער ינסה לארגן פוטש, אבל ביבי הפך אותו כבר לחשוד המיידי, כך שייזהר מאוד. האם הכנסת תלך לבחירות חוזרות במהרה כצאן לטבח רק כי ביבי נאחז בקרנות המזבח? או שתקום התארגנות חוצת גושים כדי לאפשר ממשלה חלופית ולמנוע מח"כים טריים לאבד קריירה פוליטית בדמי ימיה? אולי למשל ממשלת גנץ-לפיד-עבודה-כחלון-ליברמן-חרדים?  נתניהו היה בוודאי מעדיף להיות במצב שבו 61 ח"כים תומכים בו ללא סייג מאשר לסמוך על נכונותם של החרדים לא לערוק לגוש גנץ אלא ללכת לבחירות נוספות למענו. וייתכן שתהיה זו גם השעה עבור בנט ושקד לנקום על כל מה שחטפו מביבי ושרה ולסייע בהקמת ממשלה חוצת גושים להחלפת ראש ממשלה חשוד בפלילים.

כוח המיקוח של נתניהו בסיטואציה זו אינו גדול כל כך. הדבר מקטין את הפיתוי עבור היועץ המשפטי להציע לו עסקת טיעון חלומית ועבור שופטי בג"ץ לאשר אותה.

ואם יווצר גוש חוסם של 60 ח"כים במרכז-שמאל-ערבים?

זה תסריט בלהות אמיתי מבחינת נתניהו. הפיתרון הסביר לסיטואציה כזו היה צריך להיות ממשלת רוטציה נתניהו-גנץ (יש להניח שלא רוטציה משולשת: נתניהו-גנץ-לפיד. יש גבול לכל תעלול.). ברם, בשל הסיטואציה המשפטית נראה שאין היתכנות לכך שגנץ, לפיד או גבאי יישבו עם נתניהו. לכן תיתכן ממשלת גנץ-לפיד-עבודה-כחלון-ליברמן-חרדים שמטרתה הוצאת נתניהו מהמשחק ומניעת פיזור מיידי של הכנסת. ממשלה כזו תשנה צורה כשהליכוד יבחר לעצמו יו"ר חדש (ככל הנראה גדעון סער)  ויוכל להצטרף אליה. נתניהו יושלך לגורלו המשפטי. ואולי בנט ייכנס גם הוא ברגע האחרון כדי למנוע פיזור הכנסת. ברית האחים בנט-לפיד 2 אינה נראית דבר מופרך.

הסיכויים לגוש חוסם נגד נתניהו פחתו כנראה בשל ריצתה הנפרדת של אורלי לוי. היא הייתה חשובה לגנץ הרבה יותר מאשר איחוד עם לפיד, והוא לא השכיל להבין זאת.

האם תיתכן ממשלת שמאל-מרכז טהורה?

לא. אין אלקטורט שמאל-מרכז מספיק גדול בישראל. האם ייתכן שכחלון, אורלי לוי-אבקסיס, העבודה, מרצ וכמובן מפלגת גנץ-לפיד יצליחו לאגור יחד 61 מנדטים? לא. אבל אולי בנסיבות מסוימות החרדים יצטרפו ומרצ תתמוך מבחוץ, הערבים ייעדרו מהמליאה פה ושם ויווצר רוב קואליציוני. פשוט זה לא יהיה.

אז מה בעצם התוצאות האפשריות של הבחירות?

ניצחון גדול לנתניהו (61 ח"כים בגוש שלו ללא כחלון ולוי), ניצחון קטן לנתניהו (61 ח"כים יתמכו בו בהסתייגות, כולל כחלון ולוי) או הקמת ממשלה זמנית, מוזרה ולא ממש מתפקדת בראשות גנץ, שתאחד חרדים עם לפיד ומירב מיכאלי עם ליברמן או שאפילו תישען במידה כזו או אחרת על הערבים. גם אם תקום ממשלת גנץ צרה יש להניח שכעבור זמן הליכוד יחליף את נתניהו בגדעון סער והוא יקים עם גנץ ממשלת אחדות במסורת ממשלות שמיר-רבין-פרס של שנות השמונים.

איזה מוזר גנץ

נניח שהיה בישראל חוק שלפיו ראש הממשלה יבוא רק מהמפלגה הגדולה ביותר. אפילו אם לחבר כנסת יש 61 ממליצים בפני הנשיא, הוא לא יוכל להתמנות אם אינו חבר במפלגה שקיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר.  בנסיבות אלו האיחוד בין גנץ ללפיד היה הגיוני ומחויב המציאות כדי לאפשר למפלגתם להפוך לגדולה ביותר. אבל הרי אין חוק כזה וכך למרות ש"28 זה יותר מ-27" לא ציפי לבני נבחרה לראש ממשלה ב-2009.

לאור זאת התנהלותו של גנץ היא הזויה ממש. הוא ויתר על כהונה מלאה כראש ממשלה. הויתור הזה אינו סתם ויתור פוליטי אלא מקרין גם פקפוק במנהיגותו ומחליף התנהלות פוליטית סטנדרטית, שבה תמיד יש מישהו בראש שלוקח אחריות,  בדיל מוזר. המחויבות שלו ללפיד גם מקטינה מאוד את היכולת שלו להתמקח עם החרדים, רכיב בלתי נמנע בכל קואליציה.  היא תעמיד אותו בבעיה אם יבחר להצטרף לממשלת נתניהו כשר ביטחון או שר חוץ אחרי הבחירות. לפיד לא יהיה רצוי שם. היא תרחיק ממפלגתו את אלו שאינם מסוגלים לסבול את לפיד, ואינם חושבים שהוא כשיר לכהן כראש ממשלה, בניגוד לגנץ, הרמטכ"ל לשעבר. אפילו במקרה הטוב שבו כן יווצר סחף מצביעים לכיוון המפלגה המאוחדת – הדבר רק יסכן את גוש השמאל, למשל אם מרצ לא תעבור את אחוז החסימה.

ניסיון העבר גם מעיד שאין מצביעי שמאל-מרכז רבים שיושבים בבית ולא מצביעים בשל העדר גוש גדול להצביע לו. אבל ייתכן שיש מצביעי ימין שמתנהגים באופן זה. רק כך ניתן להבין את התוצאה המפתיעה בבחירות 2015, שבהן העימות ביבי-בוז'י הזניק את כוח הליכוד. לעומת זאת, בחירות שבהן השמאל מפוצל והעימות בין הגושים רדום הן טובות לשמאל. בבחירות 2013 שהיו כאלו הימין השיג 61 מנדטים רק ברגע האחרון בחסדי קולות החיילים.

ההחלטה המטופשת של גנץ מצטרפת להחלטות אחרות מוזרות שלו – לנטוש את הממלכתיות, אחד הנכסים הגדולים שהוא מציג בפני הציבור, בהתקפה גסה ונטולת תוכן על ביבי. גם צירוף ניסנקורן, איש ההסתדרות והוועדים הגדולים, לא ברור לאיזה אלקטורט יקסום.

נתניהו לעומת זאת הבין מה חשוב – הגוש הכללי של הממליצים, והתמקד באופן אובססיבי, על אף המחיר הלא פשוט בתדמיתו ובתדמית המדינה, בהכנסת הכהניסטים לכנסת כדי שקולות תומכיהם,  בחסידות חב"ד ובהתנחלויות הקיצוניות, לא ילכו לאיבוד. עבור ביבי זו לא רק שאלה פוליטית אלא בחירה בין כלא לבין חופש. בין צחצוח השירותים בתא המאסר לבין מתן הרצאה באותו רגע ממש כאדם פרטי באיזה כנס יוקרתי בצפון אמריקה תמורת מאה אלף דולר.  אם יהיו לו 61 ח"כים בכיסו, הוא יכול להשיג איתם הרבה מאוד, גם במישור המשפטי האישי.

טבלת קול הפחדים לקול הצף

הסכנה

שהקול שלי..

הימין החדש הליכוד הליכוד כשסער יחליף את ביבי כולנו חוסן לישראל נימוקים
יקדם טירוף נסיגה לגבולות 67' אפס אפס אפס נמוך מאוד נמוך מאוד האיחוד של יעלון עם גנץ חולל כאן שינוי דרמטי. גם אם חוסן לישראל תפתיע בגדול, לא יהיה בכנסת רוב לחלוקת ירושלים ודברים מסוג זה. אפשר לבטוח ביעלון, יועז הנדל וצבי האוזר שיתנגדו.
יקדם טירוף של סיפוח השטחים גבוה נמוך בינוני אפס אפס התעסקות בסיפוח השטחים מתאימה יותר לסער מאשר למדינאי שקול, מנוסה וזהיר כמו נתניהו.
יפגע בחופש הכלכלי נמוך מאוד נמוך נמוך גבוה בינוני לכחלון יכולות להיות כל מיני יוזמות נוספות בסגנון מס דירה שלישית וכדומה.

גנץ בעל אוריינטציה חברתית מעורפלת ואולי יצרף את אורלי לוי. יעלון כלל במהדורה האחרונה של ספרו המלצה להעלאת הגרעון באחוז. זו כשלעצמה תוכנית כלכלית פנסטסטית, אבל לעתים קרובות נלווה לתמיכה בהעלאת הגרעון סוציאליזם כללי.

יקדם הרפתקנות צבאית מסוכנת גבוה מאוד אפסי בינוני נמוך נמוך מאוד על ביבי ניתן לסמוך שיחסום כל מיני רעיונות הרפתקניים לא שקולים. היתר פחות מנוסים.
יקדם אקטיביזם שיפוטי לא מרוסן אפס בינוני – נמוך בינוני – נמוך גבוה גבוה מאוד נתניהו די שומר על בית המשפט העליון וגם נתון עכשיו לחסדי מערכת המשפט. בנט ושקד ששים יותר לעימות איתה.
יגדיל הפיצול בחברה הישראלית גבוה גבוה מאוד בינוני בינוני נמוך קדנציה של ביבי הנאבק בכתב אישום ומסרב לפרוש תעצים את הפילוג בעם. כחלון עלול לאפשר לו זאת, כפי שהסברתי בפוסט קודם.
יפגע בחופש הפרט מדת גבוה גבוה מאוד גבוה בינוני – גבוה נמוך ביבי נכנע לחרדים ללא מאבק, אחרים בגוש הימין אולי לפחות ינסו להתנגד טיפה.
יכניס לכנסת ח"כים מתנדנדים שעדיף בלעדיהם לא ידוע, אבל צפויה רשימה איכותית סכנה כמעט ודאית

 

לא ידוע, אבל כחלון צפוי לקחת אומרי כן הפעם לא ידוע במקומות 29-30 ברשימת הליכוד נמצאים מיקי זוהר (מקדם חוק צנזורת הפורנו) ואברהם נגוסה (מי שלוחץ להעלאת הפלשמורה).

 

הכול או כלום לכחלון ולאבקסיס. וגם לנתניהו.

הסקרים האחרונים מראים שמבחינת משה כחלון ואורלי לוי אבקסיס הסיטואציה הפוליטית היא מרתקת. יש סיכוי שמפלגותיהם לא יעברו את אחוז החסימה. מצד שני יש להם אפשרות לשריון בטוח במפלגתו של בני גנץ שזקוק להם נואשות. רק איתם יש לו סיכוי גבוה לגבש גוש חוסם לממשלת נתניהו. איתם הוא בהחלט יכול להיות ראש ממשלה, אולי ברוטציה עם גדעון סער אחרי שביבי יפרוש.

אבל אם כחלון ואבקסיס כן יעברו את אחוז החסימה מבלי שיצטרפו לגנץ, אז הם באמת מלכי הכיתה בממשלת ימין צרה. כחלון יוכל לקבל ארבעה-חמישה מנדטים ועדיין להמשיך לאייש את לשכת שר האוצר. אבקסיס תוכל לקבל תיק רווחה מורחב מורחב, כמו שחלמה שליברמן יסדר לה ולשווא. לנתניהו תהיה תלות מוחלטת בהם.    מדוע לכחלון אם כך להצהיר שלא יתמוך בראש הממשלה אחר הגשת כתב אישום? יכול להיות שקביעה זו היא עיקר אמונה שהוא מחויב לו מבחינה מצפונית כמאמין אדוק בשלטון החוק. אפשרות אחרת, סבירה יותר בעיניי, היא שהוא יודע שלא יהיה זה טבעי שימשיך להחזיק בתיק האוצר כאשר הוא ראש סיעה של ארבעה מנדטים בלבד. הוא צריך נימוק משכנע באמת כדי להסביר מדוע הוא זכאי לתיק.  אם כחלון ישוב ויתחייב שלא יישב עם ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, יהיה ברור שרק תיק האוצר יכול לאפשר לו להפר את הבטחתו, רק בו יהיה מעין פיצוי על רגשי האשמה העמוקים שיחוש כמי שנתן מילה לבוחריו ולא עמד בה.

כחלון  ואבקסיס משנים את התמונה הפוליטית, כי אם ירוצו לבד, אין להם שום אינטרס בממשלת ליכוד-חוסן לישראל רחבה שבה יצטרכו להסתפק בתפקידי שרים זניחים. ריצתם לבד והצלחתם לעבור את אחוז החסימה היא האינטרס העליון של נתניהו בבחירות 2019.  רק כך הוא יכול להבטיח לעצמו עוד זמן כהונה, להרוויח עוד ימים בתפקיד ולעקוף את שיא הכהונה של בן גוריון, עד שבסופו של דבר ובאופן שנראה כרגע בלתי נמנע יעלה עליו הצונאמי המשפטי. ייאמר לזכות נתניהו רב התחכום שהבין זאת מזמן ועשה ניסיון נואש להוריד את אחוז החסימה ברגע האחרון, אך לשווא.

הרפורמה של דרוקר

רביב דרוקר פרסם היום טור בהארץ, לא אפוי עד הסוף, על כך שצריך להנהיג בישראל שיטת בחירות שנותנת משקל לא רק לאהבה למועמד אלא גם לשנאה אליו.  כיום אם 51% מהמצביעים אוהבים את נתניהו ו-49% מתעבים אותו, לנתניהו אין כל תמריץ לשפר את יחסם של ה-49% אליו.  דרוקר הציע שיטת בחירות שבה המיעוט המפסיד יכול לדרג מועמדים נוספים נוסף על בחירתו הראשונה, וכך עדיין להשפיע. במילים אחרות להכריח את נתניהו לחפש אהדה גם בקרב השמאלנים.

מהבחינה הטכנית לדעתי דרוקר עשה בלגן. יש מקומות שבהם מונהגת שיטת בחירות ישירה שבה אם יש שלושה מועמדים או יותר ואף אחד מהמתמודדים לא עבר את רף 50% מהקולות, קולות המצביעים לשאר המועמדים מתחלקים בין שני הראשונים לפי העדפותיהם השניות. למשל, ביישום הישראלי שדרוקר מייחל לו, נניח שנתניהו יקבל 45%, גנץ יקבל 45% ושקד תקבל 10%, אזי לא ייערך סיבוב שני, אלא ייפתחו טפסי ההצבעה המפורטים של מצביעי שקד ויסתכלו מי סומן אצלם כבחירה שנייה.  לא ברור לי איך השמאל ירוויח מכזה תרחיש.

יש אולי תרחיש אחר שבו נתניהו יקבל למשל 40%, שקד תקבל 35% וגנץ יקבל 25%. אז המשאלה של דרוקר תתגשם – גם נתניהו וגם שקד יחתרו להפוך להעדפה השנייה של מצביעי גנץ ביודעם שאצלם טמון הניצחון. אבל יש בכך פרדוקס בלתי אפשרי מבחינת דרוקר – בשיטה כזו ציבור מצביעים צריך להיות מיעוט כמעט לא רלוונטי כדי להיזרק למקום השלישי. רק אז יש טעם לחזר אחריו. למעשה התרחשות דומה כמעט שאירעה בפוליטיקה הישראלית – עזמי בשארה פרש ברגע האחרון מהתמודדות בבחירות 99', בין נתניהו לברק. אם היה נערך סיבוב בחירות שני אז, ייתכן שביבי היה מנסה להרגיע את הערבים מצביעי בשארה ולאותת להם שאין להם שום סיבה ללכת לקלפיות בסיבוב השני להצביע נגדו (ובאמת לימים ממשלת נתניהו היטיבה עם המגזר). בכך מגשים חזון דומה לזה שדרוקר מייחל לו. דבר דומה אירע לעופר ברקוביץ' שחיזר אחרי מצביעי יוסי דייטש, המועמד החרדי בירושלים, לקראת הסיבוב השני, אף שהם קהל היעד הרחוק ביותר ממנו.

חדל התנשאות חנפנית

עונת הקדם בחירות היא עונה שבה מתפרסמים בהארץ מאמרים מז'אנר אופייני – קינה על היחס המפלה והמבזה של אשכנזים למזרחים שהוביל את המזרחים לזרועות הימין. "אל תקראו להם בבונים, אפילו לא בלב", מפצירה איריס לעאל בקוראי העיתון.

ההפצרה הזו, מלאה בכוונות טובות ככל שתהיה, יש בה משהו מבזה כשלעצמו. היא מציגה את המזרחים כקהל מצביעים שפעולתו הפוליטית נובעת מתוך שיקולי עלבון לא רציונליים, לא מתוך אידיאולוגיה. דהיינו אם היו מעליבים את המזרחים פחות ומרעיפים עליהם כבוד והערכה, הם היו מצביעים כמו שצריך, כמו שההיגיון מחייב – לשמאל.

האמת שיש בארץ ציבור שעסוק בהעלבה אינטנסיבית וגסה של המזרחים והוא כלל לא השמאל. אלו החרדים האשכנזים. לא מזמן בהקשר אחר הזכרתי את ביטויי העלבון הגסים והמבחילים שהטיח ביטאונם של אלו בחרדי אחר, מזרחי במוצאו, שהעז ללחום את מלחמתן של הבנות המזרחיות הדחויות של הסמינרים החרדים.

האם פוליטית יש שנאה של מזרחים לחרדים אשכנזים? קשה לראות זאת. העלבון מהיחס האשכנזי אמנם שימש בסיס להקמת ש"ס, אבל בסופו של דבר יש שיתוף פעולה פוליטי פורה בין החרדים האשכנזים לש"ס, ובעידן אחרי פטירת ענק יהדות המזרח הרב עובדיה, ש"ס לא תעז להתנתק מהם כפי שעשתה בתחילת שנות התשעים.

מה שיוצר את הנתק התהומי בין רוב המזרחים לבין השמאל זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. יהודים יוצאי אסיה ואפריקה שהיו מרעיפים מחמאות, חום מזרחי והכנסת אורחים על מצביעי המחנה הציוני לא היו מביאים אותם לנטוש את בוז'י\לבני או את גנץ ודומיו, מושאי התשוקה של הגבעטרון של ארץ נהדרת. השקפה פוליטית היא לא דבר שניתן לקנות בחרוזים. באותה מידה רוב הציבור המזרחי שחש זיקה עמוקה לסמלים יהודים מסורתיים ולאומיים לא היה הולך למפלגות שבדנ"א שלהן יש סלידה עמוקה ממסורת ואפילו מלאומיות.

השמאל יכול לקסום למזרחים (כמו גם להרבה אשכנזים, רוסים ומעורבים ואולי אפילו דרוזים וצ'רקסים) ואפילו עשה זאת בעבר, אבל לא על ידי התחנפות. העמדת מועמד בעל רקע ביטחוני וניצי מוכח (בפרט באמצעות דם של הרבה מחבלים על ידיו) ומיקוד מערכת הבחירות במחלוקת חברתית ולא ביטחונית. באופן זה הצבעה לשמאל לא תיתפס כהתקפה על ערכים לאומיים ומסורתיים או כהימור על ביטחון ישראל. זה עבד לשמאל עם רבין ועם ברק. אבל התוצאות של הקדנציות שלהם היו קשות מאוד במישור הביטחוני (אף שניתן לטעון שגם הסכמי אוסלו וגם היציאה מלבנון הם נכס ארוך טווח לישראל). זה עבד גם עם אולמרט, שאמנם לא היה ביטחוניסט אך נתפס כממשיך ישיר של אריק שרון, המייצג מספר אחת של הביטחוניזם חסר הרחמים לאויבינו. גם כאן גישת שרון-אולמרט שקידמה נסיגה חד צדדית (ואצל אולמרט גם ויתורים מופלגים לאבו מאזן על הנייר) לא הניבה הישגים מרשימים במבחן התוצאה.

אם כך התפיסה של העלבון ההיסטורי כשורש דפוס ההצבעה לימין, השכיח בקרב מזרחים, היא כשלעצמה מעליבה. זה לא העלבון, זו האידיאולוגיה. חדל התנשאות.

וכאמור אחרי התנסות עם ממשלות ימין ושמאל בעשרות השנים האחרונות בוודאי לא ניתן לומר שמבחן התוצאה מעיד שההצבעה האשכנזית מולידה תוצאות מוצלחות יותר מזו המזרחית. הצבעת המזרחים לימין אפשרה את כהונתו של בנימין נתניהו, שהניבה תוצאות מזהירות במישור הביטחוני, הכלכלי והדיפלומטי. ואילו כהונתו של אהוד ברק שהמוני אנשים (וברור לכול שהיו אלו אשכנזים ברובם) נהרו לכיכר רבין כדי לחגוג את ניצחונו כאילו היה משיח ששחרר אותם מכיבוש זר – התבררה כפיאסקו (אכן, למעט קרדיט מסוים שמגיע לו על היציאה מלבנון).