בחירות 2019 – ההסבר הסוציואקונומי

מי שמתעסק בסטטיסטיקה יודע שמתאמים סטטיסטיים בסדר גודל של 0.85 ומעלה, מתאמים שיכולים להסביר כמעט את כל השונות, הם נדירים. מתאמים כאלו מלמדים לרוב על דמיון בין דברים טריוויאליים למדי כמו ציון הפסיכומטרי של אדם שעושה את הבחינה שוב ושוב.

למצוא מתאם 0.93 בין שתי תופעות שונות בעולם, כל אחת מהן חשובה ומעניינת בפני עצמה, שאין ביניהן קשר ברור מאליו, זה דבר גדול. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את תוצאות הבחירות לפי ישובים אתמול, בהתייחס לשלושים היישובים הגדולים בארץ. הוצאתי חרדים וערבים שלהם דפוסים משלהם, הוספתי לאקסל את המעמד הסוציואקונומי של היישוב, ומתאם 0.93 צץ וקפץ לו. זה המתאם בין שיעור ההצבעה לכחול לבן ביישוב מסוים לבין מעמדו הסוציואקונומי. איש לא היה מפקפק בכך שקיים קשר, אבל עד כדי כך? מתאם 0.93? מדהים.

גם הצבעה למפלגות שמאל אחרות, כמו העבודה או מרצ, היא בקורלציה גבוהה עם מעמדו הסוציואקונומי של היישוב. דבר קצת משעשע ואירוני כי הרי אלו מפלגות סוציאליסטיות. אבל לעוצמת המתאם המטורף 0.93 לא מגיעים שם. לכחול לבן יש סגולה מיוחדת למשוך את לבם של המצליחים.

כולנו של כחלון הייתה מפלגה חברתית, אבל במפתיע לא רואים בקורלציות אהדה מיוחדת לכחלון מצד המוחלשים. הקשר בין המעמד הסוציואקונומי של היישוב לבין ההצבעה לכולנו הוא אפס. ש"ס לעומת זאת שובה את לב היישובים של העניים (מתאם שלילי 0.86 בין רמה סוציואקונומית לשיעור הצבעה לש"ס).

אבל אולי מתמצת את כל הסיפור דווקא הדרבי של הדתיים. בבחירות הקודמות רצו שתי מפלגות דתיות, אחת ליברלית של בנט ושקד, אחת סמוטריצ'ית עם בן גביר כקינוח. נקח את יחס המצביעים בין המפלגות ונעשה קורלציה בינו לבין המעמד הסוציואקונומי של היישוב. בינגו. מתאם 0.8 בין העדפת בנט ושקד לבין רמה סוציואקונומית. או בעברית פשוטה – מצד אחד שהם, שם מובילים הדתיים הליברלים. מצד שני לוד, שם מובילים הדתיים השמרנים.

לא נהרו לקלפיות

כתבתי פוסט סיכום בחירות שלפיו לא קרה שום דבר חריג במגזר החרדי, שבו רבים ציפו לשווא לראות אותות התפרקות ממשמשים ובאים. ההצבעה ליהדות התורה ולש"ס כסדרה.

אבל צריך לדבר גם על מה שמשתנה, ולא רק על מה שנותר אותו דבר. ובמגזר הערבי חלו שינויים לעומת הבחירות הקודמות. אחוז ההצבעה ירד. מרצ התחזקה מאוד. אלמלא הערבים מרצ לא הייתה עוברת את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. שיעור ההצבעה ירד משמעותית. למשל באום אל פאחם נרשמה ירידה חדה מ-67% הצבעה ל-45%.  ירידה דומה חלה גם בבאקה אל גרביה ובעוד מקומות רבים.

ישנו מיתוס שלפיו הערבים לא מנצלים את כוחם האלקטורלי כי רבים מהם מצביעים למפלגות ציוניות. הרי הם מונים 21% מאוכלוסיית המדינה אבל לעולם אינם מקבלים בהתאם 25 מנדטים. בפועל מעט מאוד ערבים מצביעים למפלגות ציוניות והרשימות הערביות מקבלות באזור 90% מהקולות. גם הפריצה של מרצ – אין להגזים בה. קיבלה בסך הכול כ-5% או קצת יותר מהקולות בערים הערביות. בעיתונים כתבו שהליכוד צפוי להצליח במגזר. אז כתבו. זה לא ניכר בתוצאות.

בבחירות הקודמות הערבים היו קרובים מאוד ל-14 מנדטים, אבל איבדו את המנדט ה-14 בספירת קולות החיילים.  בבחירות אופטימליות מבחינתם סביר להניח ש-15 מנדטים הם יעד אפשרי. אבל לא יותר מכך כי ב-21% הערבים של מדינת ישראל מנויים דרוזים, שאין לרובם דבר עם הרשימות הערביות. מנויים גם תושבי מזרח ירושלים שאינם אזרחים אשר יכולים להצביע. מנויים גם ילדים רבים כי המגזר הערבי ובפרט הבדואי צעיר מהמגזר היהודי.

כן מעניין להסתכל על הסמן הישראלי ביותר של הערבים במדינה – הכפר אבו גוש. בבחירות הקודמות שיעור ההצבעה היה גבוה והרשימה המשותפת קיבלה 85% מהקולות. בבחירות האלו שיעור ההצבעה היה נמוך, הרשימות הערביות קיבלו רק כמחצית הקולות, וכחול לבן, מרצ והליכוד קיבלו יחד 40%.  זה שינוי אמיתי. האם הוא מבשר תחילתו של שינוי במגזר כולו? ימים יגידו.

תודה למעטים כל כך

בבחירות 1984 הושג תיקו בין הליכוד לעבודה, ואחד מבכירי הליכוד צוטט למחרת הבחירות בעיתון מעריב:"אם אחרי ארבע מאות אחוזי אינפלציה ושש מאות הרוגי מלחמת לבנון – זו התוצאה, אז סימן שהעם יותר מטומטם ממה שחשבנו".

לבחירות האלו לעומת זאת מגיע נתניהו כשבאמתחתו יציבות ביטחונית וכלכלית מרשימה, שיעור האבטלה הנמוך בהיסטוריה הכלכלית המודרנית של ישראל, הישגים מדיניים שלא ייאמנו: השגרירות בירושלים, ההכרה בגולן, ביטול הסכם הגרעין, ההתקרבות בין ישראל לציר הסוני.  הישגים צבאיים ומודיעיניים פנטסטיים: מלחמה נחושה באירן בלי אף חייל שנפל במהלכה, הבאת ארכיון הגרעין מלב טהרן.

מה תהיה התוצאה? נדע בערב. אולי לא תיקו, אבל כנראה די צמוד. נתניהו לא יזכה לתמיכה מקיר אל קיר על אף הישגיו הגדולים. האמת ניתנה להיאמר שגם אם התמונה הייתה הפוכה והיה מגיע עם כשלונות עצומים, כנראה כמעט כל מצביעיו היו נותרים עמו, כפי שאירע לליכוד ב-1984.

ההצבעה בישראל היא שבטית, לא מבוססת תוצאה. לא משנה איזה הישגים מדהימים יביא ראש ממשלה, בסוף התקשורת תציג תמונת זוועה לא רציונלית בהתבסס על קונספירציות לגבי רכש צוללות וכדומה. אין לנו אלא להכיר תודה עמוקה לשלושה, ארבעה או חמישה אחוזים מהמצביעים שמוכנים להתעלות מעל כותרות העיתונים ולהצביע על סמך תוצאות בשטח ולא על בסיס בית גידולם, סביבתם החברתית או היסטריה תקשורתית. בלעדיהם לא היה שום תמריץ למנהיג להצליח, והמדינה הייתה כמו עיריות חרדיות שבהן כהונה מובטחת לראש העיר בלי קשר למעשיו והצלחותיו (או לפחות כך היה נדמה עד המהפך שאירע בשנה שעברה בבית שמש). התוצאות עוד לא ידועות לנו, אבל סביר להניח שבערב אפשר יהיה להגיד לאחוזים הבודדים האלו: תודה גדולה. בגללכם יש תמריץ למנהיג לפעול נכון. רבים כל כך חייבים הרבה כל כך למעטים כל כך.

הסיבה הכי טובה להצביע ל-

ליכוד: לביבי הייתה קדנציה מדהימה עם הישגים מטורפים, בחלקם מתחום המדע הבדיוני. מצב הכלכלה והביטחון טוב. צריך לתגמל מנהיגים מצליחים. אחרת מה יהיה התמריץ שלהם להצליח? חוץ מזה, צריך להכניס לכנסת את שרן השכל (מקום 28).

כולנו: לקבל את ביבי כראש ממשלה, אבל לרסן כמה מהגחמות הקיצוניות של הימין (סיפוחיזם, החרבת בית המשפט העליון, חוק צרפתי).

הימין החדש: שקד הייתה שרת משפטים טובה. טוב שאלכס שטיין יושב בעליון! אולי תצרף עוד אחד מסוגו. דעתי על בנט אמביוולנטית. אבל לפעמים שומעים ממנו רעיונות טובים בנושאי אסטרטגיה לאומית.

הבית היהודי: ליהנות מהטרלותיו של סמוטריץ' ומהפרובוקציות של איתמר בן גביר.

זהות: לרסן את הרגולטורים! הטירוף הרגולטורי פשה פה במדינה עד כדי כך שלפני כמה שנים מישהו החליט שאפילו על מניות אי אפשר לדון באינטרנט כי זה סותר את הוראות הרשות לניירות ערך. גם מגיע לפייגלין בונוס על כך שתרם רבות לרמת הדיון בבחירות האלו, שבלעדיו הייתה לגמרי במצולות.

כחול לבן: לגרום לביבי לפרוש וכך למנוע משבר חוקתי סביב כתב האישום שלו. לשקם את הקשרים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, למנוע רעיונות טירוף של סיפוח יו"ש ואולי גם לקדם הקמת ממשלת אחדות חילונית שתקטין את כוחם של החרדים.

העבודה: אבי גבאי הוא מנהיג פרו שוק חופשי, יחסית למה שאפשר היה לצפות ממפלגת העבודה. אם יוציא הישג גבוה מהצפוי יוכל לשמור על מקומו שם.

ישראל ביתנו: אולי ליברמן יעשה סוף סוף משהו למען האג'נדה החילונית שמעולם לא טרח לקדם. השאלה האם המפלגה תעבור את אחוז החסימה יכולה להיות קריטית לשלטון הימין.

גשר, מרצ: לא הצלחתי למצוא שום סיבה להצביע להם, לפי השקפת עולמי והנסיבות הפוליטיות.

רוב, לא רובי

למצבים זמניים אין חשיבות רבה בכלכלה שבה שווקים משוכללים יודעים לתת לעתיד לבוא את המשקל הראוי. לא חסרים סטרטאפים הזויים שמדממים מיליונים ומתומחרים על פי הנחות אופטימיות על רווחיהם בשנת 2030. מדוע סטרטאפים אלו שווים מיליארדים? כי השווקים מניחים שמצבם הנוכחי הוא מצב זמני בלבד ולפיכך חסר חשיבות.

היכן כן יש למצבים זמניים חשיבות רבה ומוגזמת ביותר? בתעמולת הבחירות הנוכחית שבה, בישורת האחרונה, עוסקים בשאלה על מי יטיל נשיא המדינה את הרכבת הממשלה. אבל זו שאלה לא חשובה.

נניח שהנשיא יחליט להטיל את הרכבת הממשלה, לשם דוגמה, על משה פייגלין אחרי שהשתכנע בחזונו על הקמת בית המקדש. כתוצאה מכך יווצר מצב זמני, בן 42 ימים לכל היותר, שבו רק לפייגלין יש את היכולת להקים ממשלה חדשה בישראל. אבל הכנסת צפויה לכהן ארבע שנים וחבריה לא יכוונו צעדיהם על פי מצבים זמניים בני כארבעים יום. אם, מסיבות אידיאולוגיות ותועלתניות, עדיף לרוב חברי הכנסת שדווקא תמר זנדברג למשל תהיה ראש הממשלה, הם ימתינו בסבלנות עד שתסתיים התקופה חסרת התוחלת שבה ינסה פייגלין להרכיב את הממשלה. בתקופה זו ירקמו עם זנדברג דילים שונים ומשונים. כשיפנה פייגלין את המנדט ישובו רוב חברי הכנסת וימליצו לנשיא על זנדברג וכפי שמאפשר חוק היסוד.

בתקופת התרגיל המסריח ב-1990 הליכוד קצף על כך שהנשיא הרצוג בחר להטיל את הרכבת הממשלה על שמעון פרס ואפילו החליט להאריך לו המנדט אחרי שנכשל בהרכבת ממשלה. הרצוג בוודאי העדיף את פרס כראש ממשלה, אך מה זה שינה? לא היה לאל ידו להשיב את הח"כים החרדים הימניים מהפרדסים שבהם התחבאו כדי לחמוק מלהצביע אמון בממשלת פרס.

השאלה במי יבחר הנשיא להרכיב ממשלה היא ספין. אולי ריבלין כל כך לא סובל את נתניהו עד שינצל כל תירוץ כדי להטיל את הרכבת הממשלה על יריבו. זה לא באמת ישנה שום דבר. תשנה רק חלוקת המנדטים בין מפלגות שמעדיפות את ביבי למפלגות שמעדיפות את גנץ. 61 מנדטים לגוש הימין – ביבי ראש ממשלה. פחות מזה – ייתכן מאוד שגנץ.

מה שוושינגטון פוסט יכתוב אחרי הבחירות

ב-9 באפריל יתקיימו בארץ בחירות. על פי הסקרים נראה שגוש הימין, בסיוע המפלגות הקטנות והקיצוניות (פייגלין, סמוטריץ', בנט, ליברמן..) ינחל ניצחון ויאפשר לבנימין נתניהו כהונה נוספת. אגב, מזל טוב לביבי! היום מלאו עשר שנים לתקופת שלטונו הרצופה מאז 31 במרץ, 2009.

מה יכתוב וושינגטון פוסט למחרת פרסום תוצאות הבחירות? איננו יודעים בוודאות, אבל אנו יכולים לנחש שיהיה זה, פחות או יותר, משהו כזה.

בקריאה לממשלת ארצות הברית להפסיק את תמיכתה בממשלת הליכוד "המסרבת להכיר בזכויות המדיניות של הפלסטינים" יוצא הוושינגטון פוסט במאמר מערכת המוקדש לתוצאות הבחירות בישראל. המאמר, המכיל התקפה חריפה על ממשלת הליכוד ו"מדיניות הסיפוח של הגדה המערבית" משקף את האכזבה בקרב חוגים רבים בארצות הברית מתוצאות הבחירות – "הליכוד איבד מושבים למפלגות קטנות הנמצאות ממילא במחנה הדתי והלאומני שיסייעו לו להחזיק בשלטון".

"יש לכבד בחירות במדינה דמוקרטית ידידותית, אבל אין להסס בהערכת משמעותן. אמריקנים רבים הדואגים לישראל ורבים אחרים שלא אכפת להם, מאמינים שמדיניות הסיפוח של הגדה המערבית בידי הליכוד תוביל את ישראל לנקודה בה תאלץ לנקוט שיטות לא דמוקרטיות כדי לשמור על צביונה כמדינה יהודית. למשך זמן מה ואולי לתקופה ארוכה יחסית תוכל ממשלת ישראל לנצל את העקשנות והפילוג בקרב הפלסטינים ואת הזהירות של הירדנים כאמתלה לסירובה שלה לנסות ולהביא את הערבים אל שולחן המשא ומתן".

זה טקסט שפורסם בעיתון מעריב (עם הבדלים מינוריים כמו השמטת המילה "מערך") עם פרסום תוצאות הבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984! שלושים וחמש שנה חלפו וכלום לא השתנה.. במזרח התיכון העתיד הוא העבר. משהו אחד שבטח צרם טיפה למי שחשב לרגע שהמאמר הוא בהווה הוא אזכורה של ממלכת ירדן בסוף הטקסט. הירדנים כבר לא רלוונטיים לנעשה ביהודה ושומרון, וזהו הבדל מהותי אחד בין אז להיום, ולאו דווקא הבדל שמשחק לטובתנו.

 

מסתמנת בסקרים: מהפכה

הסקרים החדשים ביותר הם פשוט סנסציונים. היחלשות כחול לבן וכולנו לצד הצלחת זהות בהנהגת פייגלין יכולים לבשר מצב שבו גוש הימין הקשה, בלי כחלון, בלי לוי אבקסיס, יעקוף את ה-61 מנדטים ואפילו בגדול. הבחירות אולי מנומנמות במקצת כרגע, אבל זו יכולה להיות אחת התוצאות הדרמטיות בתולדות המדינה.

בכנסת ה-21, כפי שמשרטטים אותה סקרים אלו, הימין יהיה משוחרר מכבלים, יוכל לשנות כל חוק יסוד, יתאפשר לו לשנות מהיסוד את מערכת היחסים עם בית המשפט העליון. בכנסת כזו סוף סוף אדם גולד ודומיו יוכלו לבוא אל אנשי הימין בתביעה שיקחו אחריות מלאה על הנעשה במדינה. תקופת השופטים תוחלף בתקופת המלכים ובפרט בזו של מלך אחד, קינג ביבי.

כבר הבחירות ב-2009 הניבו תוצאה דומה, גוש הימין ניצח בגדול (אפילו שכדברי לבני, 28 של מפלגתה היו יותר מה-27 של הליכוד). אבל אז בחר נתניהו לצרף את מפלגת העבודה בראשות ברק. תסריט כזה לא יוכל לחזור. מפלגת מרכז-שמאל תתקשה לשבת עם נתניהו הנתון תחת כתב אישום, ולכן אין לו מה לחפש מחוץ לגוש ולשותפיו הטבעיים. ישנו עוד הבדל עצום: אז ישראל הייתה נתונה ללחצי ממשל אובמה. היום אנחנו יודעים מי יושב בבית הלבן (לפחות עד הגעת הנשיא ברני סאנדרס בתחילת 2021. אחריו המבול). גם התמריצים האישיים של נתניהו השתנו מהקצה אל הקצה. באותם ימים חתר להשגת הסכמה לאומית סביב ממשלתו. עכשיו חותר להשיג הסכמה פוליטית סביב חוקים שימנעו ממנו ללכת לכלא.