איך יוצאים מהפלונטר

לפלונטר רציני נתקעה המדינה. אין הכרעה פוליטית ברורה. ימניים ושמאלנים מתווכחים בטוויטר מי בעצם ניצח. הפסימיים כבר מדברים על הבחירות לכנסת ה-23 שבאופק. מה עושים?

ובכן, האמת היא שאין פלונטר ואין היתקעות. יש בכנסת רוב מוצק אנטי ביבי. זאת בניגוד לכנסת הקודמת שבה היה לכל היותר תיקו. בשיטת המשפט הישראלית נטולת החוקה 61 ח"כים יכולים לעשות מה שבא להם ולשנות את חוקי היסוד כרצונם. ויש להם תמריץ מושלם לעשות ככה. לא רק מתוך שנאת ביבי אלא גם מתוך חשש פשוט לאבד תלוש משכורת מובטח לארבע שנים.

חקיקה שכתב אישום מביא להתפטרות ראש ממשלה

הרוב האנטי ביבי בכנסת יכול לקבוע שהגשת כתב אישום מביאה להדחתו האוטומטית של ראש הממשלה. במקרה כזה נתניהו יאבד את כל קלפי המיקוח מול הפרקליטות. הוא אפילו לא יוכל לעמוד בראש ממשלת מעבר ויצטרך לפנות מקומו למישהו אחר מבכירי הליכוד. הדבר יחייב אותו לחתור לעסקת טיעון מיידית ויפתור את בעיית ההיתקעות של המערכת הפוליטית.

חיסרון: ספק אם ליברמן ירצה לתת כוח כזה למערכת המשפטית.

הגבלת אורך כהונת ראש ממשלה

נתניהו מכהן כבר יותר מעשור. אפשר בקלות לחוקק חוק שלפיו הנשיא לא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש ממשלה שכיהן כבר עשור ברצף.

חיסרון: אם התיקון יוחל על הכנסת הנוכחית, זו חקיקה רטרואקטיבית שמשנה את כללי המשחק בדיעבד אחרי שהבוחר הצביע. לא מתקבל על הדעת.

יתרון: אם יוחל על הכנסת הבאה, הדבר יאפשר לנתניהו לכהן בכנסת הזו ראשון ברוטציה ולהעביר המושכות לגנץ אחר כך. החוק יבטיח שיקיים את הרוטציה ולא ירצה להקדים הבחירות הבאות שבהן אינו יכול להתמודד.

תהיה משפטית: מה ימנע מכל רוב קואליציוני לבטל המגבלה בכנסת הבאה? כדי למנוע זאת אפשר לשריין אותה כך ששינויה ידרוש 65 ח"כים, רוב שכבר לא יהיה סיכוי למשני החוק להשיג. זאת אולי באמצעות העיקרון המוזר של פסק דין המזרחי שרוב קטן בכנסת אחת יכול לדרוש ששינוי עתידי בכנסת אחרת ייעשה ברוב גדול. או אולי באמצעות גיוס שקד ובנט לתמוך בחוק. הם הרי הנפגעים מספר אחת מההתארכות האינסופית של כהונת נתניהו. אם תוצאות הבחירות הסופיות יתנו 65 ח"כים לקואליציית האנטי ביבי, כפי שמסתמן, וכל חבריה יתמכו בשינוי, אפילו לא צריך את הטריקים האלו.

משטר נשיאותי

לפעמים תופעות בעייתיות גוררות תגובת נגד שמולידה נזק גדול בהרבה מזה שבאה לפתור. כך יהיה אם הפלונטר הנוכחי יוביל למשטר נשיאותי כמו בארה"ב. למשטר כזה יש יתרונות: זהות המנצח ברורה, הבחירות מתקיימות פעם בארבע שנים. החיסרון הגדול הוא בחוסר היכולת להדיח נשיא שמתברר כלא ראוי בעליל (עיין ערך תקופתו הקצרה של אהוד ברק) ובשיתוק שנגרם כשהפרלמנט נשלט בידי מתנגדי הנשיא.

נשיא המדינה כמלכת אנגליה

ראש הממשלה צריך לקבל את אמון הכנסת למינויו. רק אז הוא נכנס לתוקף. שונים הדברים בבריטניה. בוריס ג'ונסון מכהן כרגע מבלי שקיבל אמון הפרלמנט. זו המלכה שמינתה אותו. אפשר להטיל בארץ תפקיד דומה על נשיא המדינה – למנות ראש ממשלה מבלי שיידרש לשם כך אישור כנסת. במצב העכשווי הנשיא יכול היה למנות לתפקיד את בני גנץ ולאפשר לו לכהן ולמנות שרים גם ללא אמון הכנסת וכך להוציא המדינה מהשיתוק המוחלט. המפסידה הגדולה מאי הנהגת השיטה הבריטית בישראל הייתה ציפי לבני ב-2008. היא הייתה יכולה לפחות להיכנס לפנתיאון ראשי ממשלות ישראל אם הנשיא היה זכאי למנות ראש ממשלה גם ללא אישור הכנסת.

לכנסת תישמר תמיד הזכות להביע אי אמון בראש הממשלה ולקבוע ראש ממשלה אחר בהצעת האי אמון. גם תהיה לכנסת האפשרות להתפזר. אבל בהעדר פעולה החלטית של הכנסת נשיא המדינה הוא שיקבע. ממש כאילו היה אליזבת' בת התשעים פלוס.

חיסרון: ערבוב נשיא המדינה בפוליטיקה. גם בבריטניה ובחבר העמים הבריטי נדיר מאוד שהמלכה מחליפה ראש ממשלה שמסרב להתפטר כשאין לו אמון בפרלמנט. המושל הכללי של אוסטרליה, נציג המלכה, נקט צעד כזה ב-1975 והתגובות היו קשות.

מומחי החרדים, למען השם קחו מחשבון

כבר שפכתי הרבה מילים על הטענה שאני הולך לכתוב כאן. אבל כל פעם שאני קורא כתבה על הישגי המפלגות החרדיות במוצאי מערכת בחירות, יש לי צורך בלתי נשלט לכתוב אותה שוב ושוב ושוב. מומחי החברה החרדית, תצטיידו במחשבון למען השם!!!

העוצמה הדמוגרפית של החרדים כל כך מרשימה, הזאטוטים שמלווים כל זוג חרדי שיוצא לפארק כל כך בולטים. אבל כל אלו לא יכולים לשנות את כללי החשבון. גידול אקספוננציאלי הוא אמנם מדהים, אבל הוא מתחיל לאט.

בכתבה זו של מירב ארלוזורוב מצוטט מומחה לחרדים שאומר:

"הדמוגרפיה עושה את שלה. ההערכה היא שמספר המנדטים החרדים בכנסת יגדל בשני מנדטים בכל ארבע שנים".

לא! ממש ממש לא. חשוב להבין באיזה קצב צפויים החרדים לגדול. למה כל כך חשוב? כדי לקלוט שכאשר בבחירות הבאות הם דווקא לא יגדילו את כוחם, לא יהיה זה בגלל "התפרקות החרדיות" או טענת שקר דומה. האתגר שמציבים החרדים לחברה הכללית יישאר בעינו גם אם הם יוסיפו רק מנדט אחד כל ארבע שנים או אפילו פחות מכך. זה שהמנדטים יצמחו בקצב איטי ינבע מאקסיומות החשבון, לא מהיחלשות החרדים.

הנחת יסוד: יש 13 מנדטים חרדים בכנסת. 4 מנדטים נוספים של ש"ס אינם חרדים, אלא דתיים או אפילו רק מסורתיים. מכיוון שכך גורלם הפוך לגורלם של המנדטים החרדים. חרדים יודעים לחנך את ילדיהם לחרדיות. אבל מסורתיים אינם יודעים להוליך את ילדיהם בתלם המסורתי. אין התפרקות של החרדיות, אבל בהחלט יש התפרקות של המסורתיות. המנדטים המסורתיים של ש"ס רק ילכו ויתפוגגו עם השנים, כפי שהתפוגגו להם 17 המנדטים שקיבלה בבחירות 1999.

אם כך יחס המנדטים שמקורם בקולות חרדים בכנסת אל מול המנדטים האחרים הוא 13 אל מול 107. הציבור החרדי צומח בקצב שמתקרב ל-4% (זה הקצב ההיסטורי של צמיחת ציבור הבוחרים של יהדות התורה. תיאורטית, לפי קצב הילודה, אפשר היה לצפות לקצת יותר וכנראה יש בכל אופן נשירה מינורית אצל החרדים). הציבור הלא חרדי צומח בקצב שנופל קצת מ-2%. הבה נניח שהפער בין חרדים ללא חרדים מתכווץ ב-2.1% מדי שנה. מתקבלת אפוא הטבלה הבאה (בניתי אותה בסיוע וולפרם אלפא):

בחירות בשנת.. מספר מנדטים מקולות חרדים
2019 13
2023 14
2027 15
2031 16
2035 17
2039 18
2043 20
2047 21
2051 23
2055 24
2059 26
2063 28
2067 29
2071 31

רק בשנת 2071(!!) אפשר יהיה להגיד שמתקבל דפוס יציב שבו מספר המנדטים החרדיים גדל לפחות בשניים מדי מערכת בחירות, וזה כמובן אם יימשכו הדפוסים הנוכחיים של הפריון ושל שימור החינוך החרדי לאורך שנות דור. במערכות הבחירות הקרובות אפשר לדמיין בקלות שהמפלגות החרדיות קופאות על השמרים. אם מסורתיים יאבדו עניין בש"ס, שזה תהליך אפשרי ואפילו צפוי, ייתכן שהחרדים לא יגדלו כלל במנדטים עד שנות השלושים של המאה. זאת על אף שלא יהיה אפילו קמצוץ של התפרקות בחרדיות.

הניבויים בטבלה רחוקים מלהיות דטרמיניסטיים. אפשרי בהחלט שהמודרנה תגע בחרדים, כפי שהיא כבר נוגעת, אבל לא תפרק אותם. גיל הלידה של האישה הממוצעת יעלה מעט. מספר הילדים הממוצע יירד מ-6 ומשהו ל-5 וקצת. בהנחות אלו, גם ללא התפרקות וללא יציאה בשאלה ממשית, אפילו ב-2071 לא נגיע אל הנקודה שבה המפלגות החרדיות עוברות לקצב של שני מנדטים עלייה מדי מערכת בחירות.

הסיבה הכי טובה להצביע ל- (2019, סיבוב שני)

יש בחירות החודש!

כתבתי לפני הבחירות הקודמות את הסיבה הכי טובה בעיניי להצביע לכל מפלגה. אבל צריך לרענן.

ליכוד: בסיטואציה הרגישה מול אירן וחמאס, ביבי עדיין נראה הדמות המתוחכמת ביותר והמתאימה ביותר. לא משנה כמה מוזרה התנהגותם של מטורללי בלפור, בתחומים הרגישים ביותר ביבי עדיין מתאפיין באפס שגיאות אסטרטגיות, ואפילו מה שהיה נדמה כשגיאה אסטרטגית (נאומו לפני הקונגרס בגנות הסכם הגרעין), התברר לבסוף כגאוני.

ימינה: שקד הייתה שרת משפטים טובה, הצלחה שלה בראשות ימינה יכולה גם להכשיר אותה להחליף את ביבי, וייתכן שהיא מועמדת טובה לכך. סמוטריץ' כשר תחבורה עשוי להתעלות על קודמו בכמה מישורים – בפרט נכונות להקשיב לציבור וידידותיות כלפי אופציית אובר.

כחול לבן: לגרום לביבי לפרוש וכך למנוע משבר חוקתי סביב כתב האישום שלו. לשקם את הקשרים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, למנוע רעיונות טירוף של סיפוח יו"ש ואולי גם לקדם הקמת ממשלת אחדות חילונית שתקטין את כוחם של החרדים.

העבודה, המחנה הדמוקרטי: לא הצלחתי למצוא שום סיבה להצביע להם, לפי השקפת עולמי והנסיבות הפוליטיות.

ישראל ביתנו: אולי ליברמן יעשה סוף סוף משהו למען האג'נדה החילונית שמעולם לא טרח לקדם ויצליח להקים ממשלת אחדות נטולת חרדים, מה שהציבור רוצה והפוליטיקאים לא.

78% ביבי

אני אוהב לעקוב אחרי אתר פרדיקטיט, והחודש הוא פתח הימור מעניין ממש: האם בנימין נתניהו יהיה ראש ממשלת ישראל בזמן נשיקת הסילבסטר שתפתח את 2020. אם היו שואלים אותי, הייתי נותן לכך פיפטי פיפטי בערך. להפתעתי המהמרים אופטימיים מבחינת האופן שבו הם רואים את סיכויי ביבי. הם נותנים לו כרגע 78% לשרוד, ואולי הם מבינים משהו שכל השאר עוד לא.

עוד מהנעשה בפרדיקטיט בימים אלו: לטראמפ סיכוי מכובד של 45% להיבחר לקדנציה שנייה. המועמדת המובילה לנצח אצל הדמוקרטים היא קאמלה האריס (24%) שעוקפת את ג'ו ביידן (22%) ואת אליזבת' וורן (20%). ברני סאנדרס משתרך מאחור (13%).

אין למהמרים צל ספק שראש ממשלת בריטניה הבא הוא בוריס ג'ונסון.

בבחירות בקנדה מתחלקים הסיכויים פיפטי פיפטי – האם ג'סטין טרודו יבחר לעוד קדנציה או שמא יהיה זה אנדרו שיר השמרני שמבטיח להעביר את שגרירות קנדה לירושלים.

ביבי, הזדרז

אם תוצאות הבחירות יהיו בערך לפי הסקרים האחרונים, המפלגות החרדיות יעמדו בפני דילמה אכזרית. אביגדור ליברמן צפוי לקבל מספר מכובד של מנדטים שיאפשר לו לחסום הקמת ממשלה ימנית עם חרדים. האלטרנטיבה היחידה שתיוותר תהיה הקמת ממשלת אחדות בלי חרדים. או שלא – בעצם תהיה קיימת אפשרות נוספת: הקמת ממשלת שמאל עם חרדים, אולי אפילו על בסיס תמיכה מבחוץ של המפלגות הערביות. ביבי ונתן אשל הרי נתנו לאחרונה לגיטימציה להישענות קואליציונית על הערבים.

כאשר החרדים יבינו שכניסתם לממשלת שמאל היא התסריט היחיד שבו הם חלק מהממשלה, מתקציביה ומחוקיה – תיווצר מבחינתם הצדקה לתמוך בכזו ממשלה. בני גנץ הוא פוליטיקאי כלבבם ולא אמורה להיות להם בעיה מיוחדת לכהן תחתיו. הם לא יצטרכו להצביע עבור יאיר לפיד כראש ממשלה. מה אכפת להם שיכהן כשר חוץ. נכון שלא יפה לזרוק את ביבי בשעתו הקשה. אבל גם שמעון פרס בשעתו "שלח להם מאפיות", ותמיד יצא נבגד. האינטרסים חשובים מהכול ולבחירות חדשות לכנסת ה-23 כבר לא יהיה שפוי ללכת.

גם עבור כחול לבן זו תהיה דילמה ואולי אפילו טרגדיה. יאיר לפיד יקריב את חלק הארי של היוקרה הפוליטית שלו כשיהיה שותף לכינון ממשלה שתהיה מבוססת על סחטנות חרדית. ברם, הפיתוי להפוך את כחול לבן למפלגת שלטון יהיה גדול מאוד.

כמו בשוק המניות או במשחק השחמט כולם יכולים לחשב את המהלכים העתידיים מראש ולפעול בהתאם כבר בהווה.  יהיה לנתניהו קשה מאוד להקים ממשלה, אפילו ממשלת אחדות, אחרי הבחירות. עליו להנחות את הפרקליטים שלו להשיג עם מנדלבליט הסדר טיעון ומהר.

ואם הכול יהיה אותו דבר

חשבון פשוט לקראת הבחירות לכנסת ה-22.

בבחירות לכנסת ה-21 קיבל גוש הימין 65 מנדטים.

גוש הימין איבד 4 מנדטים בערך בגלל בנט ופייגלין. נניח שיקבל אותם בחזרה. יהיו לו 69 מנדטים. גוש המרכז-שמאל איבד מנדט בגלל אורלי לוי. נניח שיקבל אותו בחזרה. לימין יהיו רק 68 מנדטים.

כחלון הצליח לגייס מצביעים שאחרת היו נוטים לכיוון "כחול לבן" או פשוט לא מצביעים. איחודו עם הליכוד יאבד לגוש 2 מנדטים בערך. לימין יישארו 66 מנדטים.

סביר להניח שההצבעה הערבית לא תחזור לרמת השפל הנוכחית וייצוג הערבים בכנסת יעלה. לימין יישארו 64-65 מנדטים.

ליברמן, מכל האינדיקציות הראשונות, לא צפוי להיעלם, אלא לשמור על כוחו או אפילו להתחזק. לימין ללא ליברמן יהיו לכל היותר 57-59 מנדטים.  אולי אפילו פחות. כי יש סיכוי גדול ששיעורי ההצבעה בפריפריה תומכת הימין ירדו במידת מה וכי רצונו של ביבי בחסינות יבריח תומכים.

חזרנו לאותה סיטואציה, ומה עושים אז?

סיכוי גבוה מאוד: החרדים יתקפלו. אין הבדל גדול בין חוק הגיוס בגרסה הליברמנית לבין חוק הגיוס שהחרדים מוכנים לקבל. להיכנע לחלוטין לליברמן זו גלולה מרה, אבל לא קטסטרופה. החוק מבטיח 6 שנים של שקט ואחר כך השם יעזור.  האם ליברמן בכלל יהיה מעוניין לקבל את ההתקפלות החרדית? אולי יהיו לו שפנים חדשים לשלוף אז מהשרוול, למשל דרישה לפתיחת מלחמה נגד החמאס בעזה. לזה ביבי בוודאי לא יסכים, אחרת ישחזר את טרגדיית בגין – שרון במלחמת לבנון הראשונה.

סיכוי בינוני: ליברמן יתקפל. ליברמן לא צפוי, אבל יש גבול. האם באמת ירצה לגרור את המדינה לבחירות לכנסת ה-23?

סיכוי נמוך – בינוני: מרד בליכוד. מתוך הבנה שהעם לא יקבל בחירות נוספות, אולי זו תהיה שעתו של גדעון סער להכריז שאם ביבי לא מצליח להרכיב ממשלה אחרי שתי מערכות בחירות, עכשיו תורו. יקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אגב, תסריט כזה אפילו לא סותר את החסינות לנתניהו. הוא יכול לקבלה כחבר כנסת שאינו ראש ממשלה. אולי כמחווה אחרונה של חסד מצד ליברמן ומצד חבריו בליכוד.

סיכוי נמוך – בינוני: השמאל נשבר ומוכן להצטרף לממשלת נתניהו. בין אם מדובר בכחול לבן או במפלגת העבודה או אפילו בקבוצת עריקים מהמפלגות האלו.

מחשבות על בחירות לא צפויות

האם אנחנו לקראת קטסטרופה כלכלית בעקבות הבחירות הנוספות שיתקיימו בספטמבר 2019? הגרעון נושף בעורפנו, הקיצוצים ההכרחיים כל כך ידחו, המשק יפסיד 2 מיליארד דולר וכן הלאה.

למרבה המזל, ממש לא. וזו עובדה שכך רואים זאת השווקים: האג"חים הממשלתיים יקרים יותר ממחירם לפני שבועיים, כשאף אחד לא האמין שבאמת בחירות חדשות הן אופציה. השוק לא צופה הבוקר קריסה כלשהי ביכולת הממשלה להחזיר חובות או למנוע אינפלציה.

מזל שיש שווקים, אחרת היינו נותרים עם הקשקשנים: אלו שמתייחסים באמת לבחירות כטרגדיה כלכלית יוצאת דופן ומבכים את המיליארדים האבודים. אבל רוב אובדן התמ"ג שכרוך בבחירות נובע מיום החופש. לפי אותו היגיון היינו צריכים למרר בבכי מול לוח השנה כל פעם שהייתה פוקדת אותנו שנה שבה החגים לא נופלים על שבתות, ורבים הם ימי החופש.

אם יהיה השנה יום חופש לא צפוי מראש שבו שכירים לא יעבדו או יקבלו שעות נוספות, אפשר לראות זאת כהעלאה קלה של שכר העבודה הממוצע השנתי או כהפחתה של שעות העבודה בישראל. זה לא רע. בישראל עובדים יותר מדי ביחס לעולם. אין הרבה תועלת בלעבוד יותר מדי. לרוב אותה כמות של עבודה נמתחת על פני יותר מדי שעות ויוצרת אבטלה סמויה.

האם אפשר היה לחלק כספי ציבור למטרות נחוצות יותר מאשר מימון שלטי חוצות ויועצי תדמית בשלושת החודשים הקרובים? ללא ספק. לא מדובר אמנם בסכומי עתק שמשנים משהו ברמת המקרו.

הבחירות ההזויות החדשות, בסבב השני שלהן, מלמדות משהו על המדינה, רק לא ברור מה. מצד אחד אפשר לטעון שהן נותנות המחשה לעומק הקרע בעם, עד שלא ניתן להרכיב קואליציה. פלגי ביבי ואנטי ביבי מעדיפים להתאבד פוליטית מאשר לשבת זה עם זה. מצד שני, אולי ההיפך נכון. גם ההיסטריים שבחרדתיים לגורל הדמוקרטיה לא עודדו אמש את אבי גבאי לנצל את עמדת המיקוח הנדירה שלו ולהצטרף לממשלת נתניהו. הוא יכול היה להוציא מביבי את בלימת החקיקה נגד בית המשפט העליון. אם היקר לשמאלנים מכול היה מונח על הכף, האם הם היו כל כך איסטניסים? קשה להאמין. התנהגותם משקפת את מה שפיהם לא אומר – ביטחון בכך שלא באמת צריך לנקוט צעדים נואשים כדי להציל את הדמוקרטיה הישראלית. גם הם מבינים שהיא חזקה ואיתנה ותשרוד עוד בחירות מיותרות ואפילו ממשלת ימין-חרדים מובהקת שיכולה לקום אחריהן.