Archive for the ‘בגנות החיסכון’ Category

מסכנים הסינים

8 ביולי 2015

מסכן העם הסיני – הוא נידון לחוות בועה אחרי בועה. בועת המניות בסין מתפוצצת מול עינינו בימים אלו ומביאה לקצו מצב שבו מניות מפוקפקות נסחרו במכפילי רווח דמיוניים בבורסה הסינית.   בועת הנדל"ן שם שנובעת מבניה בהיקף שהעולם לא ראה כמוהו, עדיין לא התפוצצה לחלוטין, אבל היקף הבניה התייצב ואינו גדל באותו שיעור מטורף שאפיין שנים קודמות. הניבויים על מחיר הברזל שיצנח בעקבות כך, התגשמו להפליא.

צרותיהם של הסינים נובעות מאופיים הלאומי – הם חסכנים ברמות קיצוניות. שיעור הצריכה ביחס לתמ"ג בסין נמוך בהרבה מזה המקובל בארצות המערב, ובטח נמוך מזה שבארצות הברית. החסכן, כפי שכתבתי פעם, הוא פרזיט על גבי הצרכן. הצרכן מספק מידע אמיתי על ידי צריכתו – מה כיף לקנות ומה מבאס. מה נחמד לעשות ומה לא שווה את הכסף. החסכן לעומת זאת הולך באפלה – מאיפה לו לדעת אם החברה שבה הוא שם כספו היא יצרנית ערך אמיתית או עסוקה בתעלולים חשבונאים מפוקפקים. מאין יידע אם קנה נכס במתחם דירות שעתיד לפרוח באזור אורבני משגשג או שדווקא עתיד לדעוך בשממה שמסביבו.   כאשר אין מספיק צרכנים, החסכן אינו יכול להסתמך על החלטותיהם הכלכליות כדי להבין למה יש ערך ולמה אין ערך, והוא שופך כספו על בועות ריקות מתוכן. הסינים גם ממעטים לעשות את אחת מהחלטות הצריכה המשמעותיות ביותר – הבאת ילדים לעולם ונטילת מחויבות לסיפוק צרכיהם למשך שנים, ודבר זה תורם לחסכנות הכללית.

אם לא די בכך, גם ממשלת סין נרתמה לפגוע בחוסכים. על ידי הגבלות ההון שהיא מטילה, היא מונעת מהחוסך הסיני להסתמך על הצרכן הפעלתן של ארצות אחרות כמו ארצות הברית, קנדה או אוסטרליה. הסיני הממוצע אינו יכול להשקיע בבורסות שלהן או בנכסי הנדל"ן שלהן, והוא נידון להשקיע בבורסה הבועתית שבארצו. אמנם סינים רבים מצליחים להוציא כספם ולהשקיע אותו במערב ביתר תבונה, אבל הון עצום עדיין כלוא בתוך סין.

עם זאת ממשלת סין אינה שוגה את השגיאות שהפכו בעבר בועות שהתפוצצו לקטסטרופות במדינות אחרות. היא לא נמנעת מלהדפיס כסף. אדרבה היא מדפיסה כסף בלי חשבון וכך מאפשרת למשק הסיני לקפץ בלי חינניות מבועה לבועה. התנהלות זו מביאה לבזבוז בהיקף עצום: משאבי המשק הסיני מוקצים למטרות שאינן משפרות בהרבה את חיי האזרח. ברם, היא מונעת את ההיבטים הקשים של השפל שאחרי הבועה: הפאניקה, האבטלה והיאוש ההמוניים.

ממשלת סין גם אינה נכנסת להתחייבויות עצומות במט"ח. היא לא תהיה יוון, משום שבניגוד ליוון היא לא צריכה להחזיר חובות עצומים במטבע שאינו המטבע שלה. היא גם לא דומה לגרמניה בשנות העשרים שהייתה מסובכת בחובות במט"ח למעצמות כפיצוי על נזקי מלחמת העולם הראשונה ונכנסה בשל כך לסחרור אינפלציוני. סין לא חייבת לאף אחד ומצפצפת על כל מדינה אחרת.

גם בתוך המשק הסיני עצמו – ממשלת סין אינה שבויה של איגודי העובדים אצלה, והם לא יוכלו לסחוט ממנה העלאות שכר שיכניסו את כל המשק לסחרור אינפלציוני.

לכן המקרה הסיני הוא מאוד מעניין – החטאים של סין הם גדולים מאוד. כלכלתה מבוססת על הבזבוז המשווע שמתחולל כאשר החסכן הולך כעיוור באפלה, מבלי שהצרכן יאחז בידו ויגיד לו היכן כדאי לחסוך. אבל אלו אינם החטאים שהביאו בעבר במדינות אחרות לשפל כלכלי עמוק או לאינפלציה מטורפת, ולכן נראה לי שחטאים גדולים אלו לא יביאו לעונש גדול ברמה המקרו-כלכלית. סין לא תהיה יוון, ספרד, ונצואלה, גרמניה של שנות העשרים או גרמניה של שנות השלושים. ייתכן שאפילו לא תהיה כארה"ב אחוזת הפאניקה לרגע אחרי משבר הסאב-פריים. אולי סין פשוט תמשיך בדרכה, מבועה אל בועה.

החסכן כפרזיט

2 במאי 2015

בתגובות לפוסט קודם גער בי אלדד באומרו כי:

הגענו למצב אבסורדי שאתה מעודד בזבוז ואומר שיש הבדל בין התנהגות אישית(בה כדאי להיות בעודף) להתנהגות ציבורית(בה כדאי לבזבז).

דעתי שאכן יש הבדל בין האישי לציבורי במישור הבזבוז והחיסכון. כדאי לאדם לחסוך, אך רע לציבור כשהחיסכון הופך לנפוץ מדי. אולם אלדד טועה באומרו שזהו מצב אבסורדי. הפער בין מה שטוב ליחיד לבין מה שטוב לכלל הוא מצב שכיח למדי. הרעיון שיש הבדל בין התנהגות אישית להתנהגות ציבורית קשור למושג ידוע בתורת המשחקים הקרוי דילמת האסיר. עדיף לך לזהם את האוויר בלי חשבון אבל לא היית רוצה שכולם יזהמו. עדיף לך להתעצל וללכת לים ביום הבחירות, אבל לא היית רוצה שכל האנשים שקרובים אליך בהשקפתם לא ילכו להצביע. עדיף לך לא לשרת בצבא, אבל אבוי לך אם כל בני עמך לא היו משרתים בצבא.

בדרך כלל הטבע או האבולוציה טיפלו בהתנהגות כזו, של יחיד המפיק תועלת מכך שפועל בדרך שלא היה רוצה שהרבים יפעלו בה. הם נטעו באדם תחושת אשמה כשהוא נוהג כפרזיט, ונטעו בחברה כולה זעם כלפי הפרזיט. כך, במלחמת השחרור הכריז צה"ל על מבצע רחב היקף לגיוס משתמטים בתל אביב בהכריזו בפני חייליו:

בה בשעה שאנו עומדים בקו האש הרחק מן הבית וממקום ישוב עברי – עדיין מהלכים בתל אביב מאות צעירים וצעירות פחדנים ומוגי לב המבלים את ימיהם בהוללות ובשעשועים ומתחמקים מכל חובה כאילו המלחמה הזו אינה מלחמתם וכאילו זכאים היו שאתם בגופכם תגנו עליהם..

מכיוון שמקרו כלכלה של חברת שפע הוא נושא כל כך חדש, האבולוציה לא הספיקה ומן הסתם גם לא תספיק לעולם לטעת באדם החי בחברת השפע תחושת אשמה על כך שאינו מבזבז. זאת אף שהחסכן הוא פרזיט על חשבון בזבוזיהם של אחרים, בזבוזים שמאפשרים תעסוקה, צמיחה ושיפור ברווחה האנושית ומאפשרים לחסכן את עצם קיומם של כלי חיסכון. היות שלא ניתן להשתמש באשמה ובזעם ציבורי כאמצעי שכנוע במקרה זה, צריכים לחשוב על אמצעים אחרים – למשל ריבית שלילית שתמרר את חיי החוסך או מוטב, שהממשלה תיקח על עצמה לבזבז במקום האזרח שמסרב לעשות כן.
בעולם שבו הממשלה מוכנה למלא את התפקיד הזה – להגביר בזבוזיה בשעת הצורך ולהשתחרר מהקבעונות של נערי האוצר ועיתונאי החצר שלהם מפחידני הגרעון, אפשר לשוב ולהתייחס לחסכן באהדה. הוא אינו פרזיט. הוא רק רוצה שאחרים שמעוניינים במשאבי העולם יותר, יהיו אלו שישתמשו בהם.

שום דבר נגד נמלים

1 בפברואר 2015

בספר משלי מצויות מילים עתיקות בשבח החיסכון והחריצות:

"לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ." (משלי ו, ו).

הנמלה מתוארת כאות ומופת לחריצות ולחיסכון לצרכי העתיד. גם משל הנמלה והצרצר המפורסם נושא את אותו מסר – הצרצר פיזז ורקד להנאתו בזמן שהנמלה עמלה. בבוא החורף הצרצר נאלץ להתחנן לנמלה שתצילו מלגווע ברעב.

מטקסטים אלו יצא מוסר השכל אוניברסלי בשבח החיסכון. נראה לי שהמגיבים בבלוג שלי הפנימו אותו היטב, ויש להם התנגדות טבעית למסר בבלוג הזה בגנות החיסכון. לפיכך ברצוני להבהיר: אין פה שום שום דעה קדומה נגד נמלים. מה שכן, הרעיון של הנמלה החוסכת לדעתי אינו משקף חיסכון באגרות חוב ממשלתיות בנות זמננו או בפיקדונות בנק. חיסכון כזה, בסופו של דבר, לפחות בתנאים הכלכליים הנוכחיים, אינו אלא העברת ביטים חסרת משמעות במחשבי הבנק.

נמלה בת זמננו שחושבת על העתיד תעשה דברים שמשפיעים על המציאות ואינם מסתכמים בהעברות ביטים בכונן קשיח של מחשבים. אולי היא תלמד סינית או תדאג לשיעורים לילדיה. אולי היא תבנה מחסן תת קרקעי ענק ותמלא אותו בקופסאות שימורים למקרה של מלחמה גדולה. אולי תאגור מטריות שישרתו אותה בכל החורפים הקרבים ובאים. אולי תפנה למשרד עורכי דין שיבדוק עבורה זכאות לאזרחות זרה (אולי בממלכת הצרצרים?). אולי תוליד הרבה ילדים ותחנכם לכיבוד הורים בזקנתם. אולי תעשה עוד תואר באוניברסיטה. אולי אפילו תפתח עסק שתזרים המזומנים ממנו ישרתה לאורך שנים. אבל האם ניתן להסתפק בהעברת ביטים במחשבי בנק, ולחשוב שכך בוצע איזשהו חיסכון ראוי להערכה? לדעתי לא.

חברת אפל ממחישה את החולי בכלכלה העולמית

29 בינואר 2015

חברת אפל מרוויחה רווחי עתק, יותר משהרוויח תאגיד כלשהו אי פעם. כמעט כולם נובעים ממוצר אחד רווחי ביותר – האייפון.  רווחי העתק האלו מותירים בידיה יתרות מזומנים שמתקרבות למאתיים מיליארד דולר, סכום שנמוך קצת מהתמ"ג השנתי של מדינת ישראל.
אבל מבחינת הכלכלה העולמית זהו חור שחור. אפל מותירה את הכספים אצלה ומשקיעה אותם באפיקים נמוכי סיכון. במקום שקניית אייפון תתמרץ את הכלכלה היא בסופו של דבר מוליכה את כספי ההמונים לכספת חסרת מעוף. אפל היא סמל ליצירתיות ולחזון בעצמה, אך מה שעושה עם הכסף שלה לא מתמרץ שום דבר חיובי.
התנהגותה של אפל מוכיחה כמה חסרת אחריות היא ההתעקשות, הכביכול אחראית, על תקציב מאוזן. מדינה שמתעקשת לנהל תקציב מאוזן הופכת עצמה לתלויה בגחמות של מנהלי חברות כמו אפל. המדינה משלמת משכורות לעובדיה, העובדים קונים אייפונים, המזומנים מגיעים לאפל ושם הם נעצרים ולא נגבה עליהם מס נוסף (לפחות כשמדובר בחברה כמו אפל שכה מיומנת בשימוש במקלטי מס להפחתת מס חברות). מאין יהיה למדינה כסף לסבב המשכורות הבא, אם הכספים מהסבב הראשון נעצרו אצל מנהלי אפל. מדינה שאינה מוכנה להגדיל גרעון במצב שבו מנהלי עסקים נוהגים בחיסכון יתר תקלע לסיחרור של מחסור בכסף וצעדי צנע.

עם התנהגותה המזיקה של אפל אפשר היה להתמודד באופן אחר – על ידי הנהגת ריבית שלילית משמעותית שהייתה מאדה את כספיה בהדרגה ומעבירה אותם לאלו שכן היו מוכנים להשתמש בכסף כדי לקחת סיכונים.

כל מה שרע בכלכלה העולמית בשנים האחרונות מתבטא בסירוב לבחור באחת מהדרכים להתמודד עם התנהגותה של אפל, בהרחבה תקציבית גדולה או בריבית שלילית, וללכת עליה במלוא העוצמה.

החיסכון הנכון

22 באוגוסט 2013

גם אורי כץ כותב על משבר הפנסיה

http://orikatz.wordpress.com/2013/08/22/pension/

קודם כל הוא מבקר את שאול אמסטרדמסקי, וזה טוב, כי מהכתיבה של אמסטרדמסקי אני תמיד מזהה ערגה למזרח גרמניה או מדינות מסוגה, מה שקראו לו בעיתון על המשמר "העולם המתקדם", מדינות שבהן שנאו את העשירים כמו שצריך ונתנו למדינה לנהל את כל העניינים הכלכליים כמו שצריך, ובאמת הקפידו על מה שחשוב באמת:שוויון, שוויון, שוויון.

אבל לגופו של עניין – גם בפוסט של אורי כץ, אני לא אוהב את הקריאה לחיסכון המוני. בחיסכון יש טעם כשהוא הופך לבזבוז של השני. אם כולם חוסכים ביחד, אין בכך שום טעם, והדבר יוצר שפל כלכלי.  אם כולם יחסכו יותר, לא נרוויח כלום.  לכן, אם ממליצים לאנשים לחסוך, צריך להמליץ להם לעשות זאת בצורה שבה החיסכון שלהם יהפוך לבזבוז של השני. וחיסכון כזה לא יכול להתבצע על ידי קניית אג"ח ממשלתיות. אם קנית אג"ח ממשלתיות, הכסף שהשקעת לא הופך להיות הבזבוז של אדם אחר. בקניית מניות, לעומת זאת, הכסף שהשקעת יכול להפוך תיאורטית לבזבוז של אדם אחר, חברות יכולות לשלם יותר כסף לעובדים כי ערך מניותיהן עלה, ומשקיעים יבזבזו ברוחב לב על גאדג'טים כי רשמו תשואות טובות בבורסה.

לכן, אם אנחנו ממליצים על חיסכון כפיתרון לבעיית הפנסיה, בוא נמליץ על החיסכון הנכון – במניות ולא באג"ח ממשלתי.

שינוי אפשרי בקצבאות הילדים – עדיף מהמצב הקיים

2 באפריל 2013

לבוז'י הרצוג היה פעם רעיון מעניין – במקום לתת את הכסף של קצבאות הילדים להורים, יש להקים קרן חיסכון שתשמור את הכסף עבור הילדים, לכשיתבגרו.

היחס שלי להצעה הזו אמביוולנטי. מצד אחד, מערכת התמריצים שהשינוי הזה יוצר היא מעולה. אנשים יפסיקו להביא ילדים בשביל להתפרנס מקצבאותיהם. מצד שני, אפשר בקלות להשיג את אותו אפקט בצורה טובה יותר – על ידי הגדלת משכורות החיילים. הרי כל ילד במדינה אמור להתגייס או לפחות לעשות שירות לאומי, בוא נגדיל לו את המשכורת על חשבון קצבאות הילדים. על הדרך נימנע מלתגמל מגזרים שבאופן שיטתי משתמטים מחובת הגיוס או השירות הלאומי.

יש עוד דביליות מסוימת בהצעה של הרצוג שאני חייב לציין – הרעיון שהמדינה תחסוך עבור מישהו. חיסכון הוא אקט שאינדיבידואלים עושים עבור עצמם. מדינה אינה אמורה לחסוך (ליתר דיוק, מדינה אינה אמורה לחסוך תוך שימוש במטבע שלה עצמה. עם זאת היא יכולה לחסוך במט"ח – כמו קרן הנפט הנורבגית שחוסכת לדורות הבאים על ידי קניית נכסים בארצות נכר).