Archive for the ‘אשליית הכסף’ Category

אשליית אי השוויון

24 באפריל 2014

כהרגלו הכפייתי, איתן אבריאל מדה מרקר זועק זעקות שבר על ההחמרה באי השוויון ומראיין את הגיבור החדש של השמאל, הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי. פיקטי חיבר ספר עב כרס על ההחמרה באי השוויון בין העשירים לעניים ומציע כפתרון מיסוי דרקוני של העושר. זאת למרות הכישלון הצורב של המדיניות הזו שניסה להנהיג פרנסואה הולנד בארצו. בסופו של דבר הפכה הכלכלה המקרטעת בצרפת את הולנד לאחד הנשיאים הלא פופולאריים בתולדות הרפובליקה.

ההתעסקות באי השוויון היא אובססיה של השמאל, אך היא מזכירה במידה רבה את ההתעסקות בגרעון, אובססיה של הימין הכלכלי דווקא. בשני המקרים ישנה התעסקות במספרים על נייר, כמעט חסרי משמעות. מספרים שהקשר שלהם לעולם האמיתי לעתים קלוש ממש. אולם האובססיביים למספרים אלו, הכנסות של עשירים במקרה הראשון, חובות ממשלתיים במקרה השני, מתייחסים אליהם ברצינות תהומית כמעט ילדותית ומוצאים בהם אסון קיומי.  הדבר מזכיר לי ילד שחרד מהמפלצות שראה בחושך. לילד יש על פי רוב למזלו הורה טוב שירגיעו ויסביר לו שהמפלצות קיימות רק בדמיון, אך בשיח הכלכלי אין מבוגר אחראי שיסביר כמה מטופשות חרדות שנוצרות בגיליון אקסל ומושלכות על המציאות הריאלית.

בימי קדם אי שוויון לא התבטא במספרים על נייר אלא בכך שלעשירים היה מזון בשפע בעוד העניים מתו מרעב, לגברים העשירים היו נשים ופילגשים לרוב ואילו לגבר העני בקושי הייתה אישה אחת, לעשירים היו אחוזות עצומות ואילו העניים חיו בבקתה, העשירים היו בעלי ספריות גדולות ואילו העניים לא ידעו קרוא וכתוב. העשירים חיו לאורך שנים ואילו העניים מתו בגיל צעיר.

אי שוויון דרמטי זה צומצם מאוד בידי כלכלת השוק הקפיטליסטית וגם בידי מדינת הרווחה (אך כמו שמרבה לומר ראש הממשלה – אין רווחה בלי רווחים). למרוויח שכר מינימום כיום יש רמת חיים גבוהה מאשר הייתה לעשיר גדול לפני כמה דורות.

הפערים הריאליים ברמת החיים בין בני אדם לא חוסלו לגמרי, בכמה תחומים הם עדיין משמעותיים ביותר, אך אין ספק שהם צומצמו מאוד. מה שלא צומצם הוא אשליית אי השוויון. אשליה זו מתבססת על ההנחה שאם אדם אחד עשיר מחברו פי מאה בדפי החשבון שמנפיק הבנק, הדבר מבטא במובן אמיתי כלשהו אי שוויון שבו לאדם אחד יש פי מאה מאשר לאדם אחר, אבל זו אשליה. העשיר לא יחיה פי מאה מהעני, לא יאכל פי מאה ארוחות ממנו, לא ייסע ממקום למקום פי מאה יותר מהר ממנו, לא יהיו לו פי מאה נשים, והוא לא יצפה בפי מאה סרטים. הוא אפילו לא יגור בדירה גדולה פי מאה ולא יצרוך פי מאה חשמל.

המזל של הקפיטליזם הוא שאנשים מוקסמים מכסף, ומוכנים לעמול עוד ועוד עבור עוד כסף, כדי שיהיו בעלי הון רב יותר מחבריהם, על אף שהתועלת שההון הזה יכול להקנות להם היא מוגבלת ולעתים קרובות כלל לא שווה את העמל, ורובה מצוי רק בדמיון.   בני אדם מתומרצים לשקוד ללא הרף על רעיונות יצירתיים לפתרון בעיית המחסור של האנושות, מקווים שבאופן זה יצברו עוד כסף. כך תשוקתם להיות גבוהים בהיררכיית אי השוויון הדמיוני מפחיתה את המחסור האמיתי ואת אי השוויון האמיתי.


אחרי שכתבתי כל זה, בכל אופן חשוב להצביע על כמה תחומים שבהם אי השוויון, בפרט כפי שמתבטא במדינתנו, הוא בעיה, ולהראות עד כמה הם אינם קשורים לפערים בגיליונות אקסל או לרעיונות מיסוי דרקוני.

אי השוויון הבולט ביותר הוא בסוגיית הדיור. צעירים שנאלצים להישאר לגור בבית ההורים שנים ארוכות עלולים להיות במצוקה אמיתית. שום מיסוי לא יפתור את הסוגיה הזו, אלא אך ורק תמריצים לבנייה ולחיתוך הכבלים הביורוקרטיים שחונקים אותה.

אי שוויון בלתי נסבל אחר הוא בין העשירים שיכולים להחזיק שתי מכוניות פרטיות לבין אלו שצריכים להשתמש בשירותי תחבורה ציבורית. בניגוד למדינות אירופאיות עם תחבורה ציבורית מפוארת, התחבורה הציבורית בישראל היא עדיין קטסטרופלית. הכלים לשיפורה נעוצים בזירוז בניית הרכבת התחתית והרכבות הבינעירוניות, בהגדלת תדירות האוטובוסים והרכבות, ואפילו בפתרונות פשוטים כמו תחנות אוטובוסים ממוזגות.

על אי שוויון כואב מצביעות זעקותיהם של תושבי דרום תל אביב, שמתמודדים עם חוסר ביטחון אישי בעקבות הגירת מבקשי המקלט האפריקנים אל שכונותיהם. בצדק הם מרבים לדבר על אי השוויון בין מצבם לבין זה של תושבי צפון תל אביב.     אפשר לומר שגדר ההפרדה בגבול מצרים שעצרה את סחף הפליטים הייתה התרומה הגדולה ביותר של ממשלת נתניהו לשוויון בין אזרחי ישראל, ורלוונטית לסוגיית השוויון יותר מכל העלאת מס על עשירים, על אף שכמובן שום מאמר שייכתב בידי האליטה התקשורתית לא יציין זאת.

אי שוויון אחר הולך ומצטמצם משמעותית לנגד עינינו. מדיניות השמים הפתוחים וכניסת חברות הלואו קוסט לארץ הופכות נופשים בחו"ל לדבר שגם המעמד הבינוני ואפילו הבינוני-נמוך יכול להרשות לעצמו. גם כאן, לצמצום אי השוויון בין העשירים המשייטים בחו"ל לבין העניים הנאלצים להסתפק בארצנו לא תרם רעיון סוציאליסטי עקר כלשהו. אלו שהושיעו היו יזמים קפיטליסטים שרצו להיות מאוד עשירים והקימו חברות תעופה זולות. לא ברור האם אותם יזמים נעשו באמת מאושרים יותר כתוצאה מהתעשרותם, אך ברור שהם הפכו את החיים לנעימים יותר להמונים.

אי שוויון – בעיה ממוקדת, לא גלובאלית

5 ביולי 2013

אחד הדברים שהעיתונות הכלכלית הסוציאליסטית שלנו אוהבת להרבות דיבור עליו הוא אי השוויון במשק, כיצד אנשי האלפיון העליון עשירים לאין ערוך יותר מאשר מעמד הביניים.

כפי שכתבתי פעמים רבות בבלוג, בהסתכלות מאקרו, כסף הוא בסך הכול אשליה של הדמיון בעיניי (ולדעתי כך צריך להיות הדבר בעיני כל אדם חושב). ברור בעיניי שהעובדה שלמישהו יש מיליארד ש"ח ולאדם אחר אלף ש"ח, אינה יוצרת אי שוויון כשלעצמה. כפי שהעובדה שלילד אחד יש מאה חברים דמיוניים, ולילד שני יש שני חברים דמיוניים אינה באמת אי שוויון מדאיג.

איני מזלזל בעוול ובסכנות של אי שוויון, אבל זאת בתנאי שהוא אי שוויון אמיתי שמתבטא בכך שעשיר מופלג אחד גוזל משאבים אמיתיים שיכלו לשמש אלפים רבים של בני אדם אחרים. איני מודאג מאי שוויון במספרים על נייר שהם חסרי משמעות אמיתית.

למשל, אם המיליארדר בעל מיליארד השקלים שם את כל כספו בבנק, וחי בקמצנות שלא תתואר (ולא חסרים סיפורים על עשירים שכך חיו), ואילו חברו העני חי בבזבזנות, אז אין פה באמת אי שוויון. כמות המשאבים שהמיליארדר צורך אינה באמת גבוהה בהרבה מזו שמכלה העני.

מנגד, אם עניים משתוקקים לאכול עגבניה בודדת, ואילו העשיר בא ואוכל עשרת אלפים עגבניות ומכלה את כל מלאי העגבניות, זהו אי שוויון בלתי נסבל שהחברה צריכה לעשות משהו לגביו. אנחנו רוצים לתת לאנשים את האופציה להיות עשירים כדי לתמרץ אותם להסתכן וליזום, אבל כשמגיעים לסיטואציה שבה אדם אחד גוזל משאבים שיכלו לשמש מאות או אלפים – משהו כאן דפוק. אם היה גוזל משאבים שיכלו לשמש רק בני אדם אחדים או, במקרים קיצוניים, לכל היותר עשר או עשרים אנשים – ניחא. זה המחיר הסביר והנסבל של חיים בחברה קפיטליסטית שמצליחה ליצור שפע שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה על ידי כך שהיא נותנת לאנשים תמריצים ליזום ולהסתכן.

אז בוא נעבור על כמה תחומים לדוגמה ונבחן האם עשירים גוזלים משאבים שיכלו לשמש המוני בני אדם.

מזון – אחת הקלישאות האהובות על עשירים היא שאי אפשר לאכול עשר ארוחות ביום, וזו קלישאה נכונה ומשקפת לעניינו.  אנשים עשירים מוגבלים, כמו עניים, בידי תכולת הבטן שלהם. האלפיון העליון אינו גוזל משאבים עצומים של מזון. בתחום הזה אין בעיית אי שוויון.

חינוך – כאן יש הבדל תהומי בין ישראל ומדינות אירופה לבין ארצות הברית. בישראל ובאירופה החינוך המעולה זול, ונגיש פחות או יותר למוכשרים מכל שכבות האוכלוסיה. בארצות הברית קיים אי שוויון בלתי נסבל בחינוך. שורר שם מצב שבו העשירים מצליחים להכניס את ילדיהם לבתי ספר פרטיים ולאוניברסיטאות פרטיות, וכך נותנים להם יתרון עצום על בני ההמונים.  אומנם לא יהיה מדויק להגיד שהעשיר תופס משאב שעשרות רבות של אנשים יכולים היו להשתמש בו – בכל מקרה המקומות בהרווארד היו מוגבלים, אבל עדיין יש פה בעיית אי שוויון חמורה – כי קבלה לפי ציונים וכישרון נראית מנגנון הרבה יותר יעיל ומועיל לחברה מאשר קבלה לפי עושר ההורים.

בריאות – לא נראה שיש כאן בעיית אי שוויון עצומה שמבדילה בין העשירים לשאר. עשיר מופלג אינו תופס אלף מיטות בבית חולים, וכפי שהוכיח המקרה של אלי הורביץ, אפילו תשומת לב רפואית אלמנטרית הוא לא בהכרח מצליח להשיג.  בארה"ב יש בעיה – קיימים עניים שהם נטולי ביטוח רפואי. זו בעיה מטרידה מאוד ויש לקוות שהאובמה-קר יפתור אותה. בכל מקרה, היא אינה רלוונטית לענייננו, כי אינה משקפת פער בין האלפיון העליון למעמד הביניים. בכל מדינות המערב, בני מעמד הביניים מקבלים טיפול רפואי איכותי וטוב, ותוחלת החיים שלהם אינה שונה ממש מזו של העשירים הגדולים.

תחבורה – איני מבין גדול בענייני מטוסים, אבל שימוש במטוס פרטי נראה לי דוגמה מובהקת למצב שבו אדם אחד גוזל משאבים של מאות אנשים. אני מניח שטיסה אחת במטוס פרטי דורשת כמות של נפט שיכולה הייתה להניע עשרות או אף מאות אנשים במשך זמן רב. דבר זה מצדיק לדעתי הטלת מס רצחני על מטוסים פרטיים, אלא אם נגלה שיש להם חשיבות קריטית לקידום המסחר והתעשייה (ואני מפקפק בכך).

לעומת זאת, מכונית, ואף מכונית מפוארת, לא מעוררת קושי דומה. מכונית מפוארת לא גוזלת משאבים שניתן היה להשתמש בהם כדי ליצור ולהניע מאה מכוניות פשוטות. גם טיסה במחלקה ראשונה לא מעוררת בעיה של גזילת משאבים רבים בידי יחיד. אולי להיפך – משתמשי המחלקה הראשונה שמשלמים מחיר מופקע על טיסתם מסבסדים את נוסעי מחלקת התיירים, והופכים את הטיסה לזולה יותר להמונים.

עברתי רק על חלק קטן מהתחומים האפשריים. השורה התחתונה שלי היא שייתכן שקיימת בעיית אי שוויון, אך זו בעיה ממוקדת, שצריך לעבור סקטור סקטור ולבחון היכן בדיוק היא קיימת. זו צורת הסתכלות שמאוד שונה מהשיח הפופוליסטי שקיים היום בנושא, אך לדעתי היא נכונה הרבה יותר.

המשכתי רשומה זאת בפוסט אי שוויון ונדל"ן

הכסף כזיקית חמקמקה

7 ביוני 2013

בפוסט הקודם כתבתי על היותו של הכסף יצור דמיוני.

בתגובות שאל אותי יאיר מדוע שונה הכסף ממניות או מאג"ח, שהם נכסים ריאליים. הרי הכסף מבטא זכות למשאבים של המדינה, כפי שמניות או אגרות חוב מבטאות זכות למשאבים של חברה ספציפית.

ובכן יאיר, בדיוק הובלת את הדברים אל הנקודה!

אג"ח ומניות של חברה לכאורה דומים לכסף, אבל יש שני הבדלים מהותיים.

ראשית, כשאנחנו מדברים על מניות אין לנו אשליה של יציבות, כי מניות נסחרות בבורסה תנודתית. למשל, יש לנו אשליה שאפשר לקחת מיליארד ש"ח מתקציב הביטחון ולהעבירם לתקציב הרווחה, או להיפך – ועדיין נשמור על מסגרת תקציב זהה.

לעומת זאת, אם חברה מחליטה למכור אחזקות שלה מסוג מסוים ולקנות אחזקות מסוג אחר, הבורסה תגיב ותשנה מיידית גם את מחירי החברה וגם את מחירי האחזקות שלה. במילים אחרות – במניות יש לנו מנגנון פידבק מיידי שנותן תימחורים חדשים כל פעם שנעשית פעולה משמעותית, ובכך מרסן את האשליות שלנו כאילו יש איזשהו ערך קונקרטי קבוע שאנחנו יכולים להמירו כמו שחושבים היום נערי האוצר – נעביר כסף לאיקס במקום לווי, אבל מאחר שזה אותו סכום אז שמרנו על מסגרת התקציב בדיוק באותה מידה.

 הבדל שני ומהותי לא פחות – הפעולות שחברות במשק מבצעות אינן משפיעות באופן ישיר ומיידי על היכולות הכספיות של הלקוחות שלהן. למשל, נניח ששופרסל מפטרת עובדים. לכאורה, אפשר לטעון שהדבר יוביל לירידת ערך החברה כי הרי חלק מהקונים בשופרסל הם עובדי שופרסל בעצמם. הם יישארו בלי עבודה ולפיכך יפחיתו בקניות. אבל זו תהיה טענה מטופשת – ברור שמאחר שחלק קטן מאוד מהקונים בשופרסל הוא ציבור עובדי שופרסל – אפקט מעגל הקסמים הזה חסר משמעות עבור שופרסל. לעומת זאת, כשמדובר בתקציב המדינה, הטענה הזו הופכת לאמת לאמיתה. למשל, כשמטילים עוד מיסים, הציבור צורך פחות וכך המדינה תקבל פחות מיסים נוספים, וכלכלת המדינה תיפגע.

אז למה התכוונתי כשדיברתי על כך שכסף הוא יצירה של הדמיון? הייתי מגדיר מחדש את עיקר דבריי כך – כסף אינו עצם קבוע וקונקרטי שניתן להעבירו ממקום למקום כפי שהוא, כפי שחושבים אלו שסוגדים לגיליונות אקסל מאוזנים.

כסף הוא מעין זיקית חמקמקה, שמשנה פנים ותפקידים בהתאם למיקומה ולמערכת התמריצים שמנסים ליישם באמצעותה.

מדוע אי אפשר לקחת כסף מהעשירים ולתת לעניים

6 ביוני 2013

כבר חזרתי כמה פעמים על דעתי, שלמען האמת היא אמיתה ברורה מאליה, שכשמתבוננים בדבר ברמת המאקרו כסף הנקוב במטבע המדינה הוא יציר של הדמיון, ולא אובייקט פיזי שקיים במציאות. להבנה הפשוטה הזו יש הרבה השלכות מפתיעות – למשל, שמחסור בכסף (מפרספקטיבה של מדינה, לא של אדם פרטי) לא צריך להטרידנו כלל, לפחות לא בעולם שבו נגידי בנקים יודעים לעשות את מלאכתם. כמו שסופר יכול ליצור אינספור דמויות דמיונות, כל עוד הדבר משרת את העלילה, כך נגיד הבנק יכול להמציא כסף ללא הגבלה. המחשבה שגירעון במטבע המדינה מסוכן באיזו דרך קטסטרופלית פשוט מעוררת גיחוך, כמו המחשבה שסופר הוא חסר אונים מול מחסור בדמויות לשבץ בסיפורו. אם חסרות דמויות, ממציאים דמויות חדשות.

מסקנה שנייה היא שאי אפשר פשוט לקחת כסף מהעשירים ולתת לעניים. גם אי אפשר להעביר מהעניים ולתת לעשירים..  כסף הוא לא כיכר לחם או עגבנייה, עצם פיזי פשוט שאפשר להעביר מאדם אחד לשני. כסף הוא דמות בעלילה דמיונית. לשנות את תפקידיו ולצפות שימשיך למלא את תפקידו בדיוק באותו אופן זה כמו להכניס את הארי פוטר לעלילת "מלחמה ושלום" ולצפות לכניסה חלקה.  אני לא בא לזלזל בדמויות דמיוניות. יש להן השפעה עצומה ובמידה מסוימת כל הציביליזציה שלנו מבוססת עליהן, אבל הן לא פחית קולה שניתן להעביר בין יד אחת לשנייה.

חברה יכולה להחליט להעביר עגבניות, תפוזים או אף חביות נפט בין סקטורים, כפי שעשתה רוסיה שמכרה עצמה לאוליגרכים אחרי קריסת הקומוניזם. אבל כסף הוא דבר הרבה יותר חמקמק. העברה של מאה מיליון דולר לסקטור אחד, יכולה למשל להתברר בסופו של דבר כהעברה של מיליארד דולר (כפי שהעלות הכלכלית של התנהלות החרדים גבוהה בהרבה מתקציבי הישיבות כשלעצמם), או לחילופין כנטולת עול תקציבי בכלל (כפי שהשקעות בעידוד יזמות מחזירות את עצמן).