המהפך באמריקה ושיקולי ההמשך

כולם ציפו שבחירות האמצע יביאו למהפך בקונגרס שיעבור לשליטת הרפובליקנים. זה לא קרה באופן מלא. קרה חלקית בבית הנבחרים, אם כי המירוצים שם עדיין צמודים מאוד. אבל מהפך אחר בבירור קרה במהירות מדהימה – הממסד הרפובליקני כולו איבד בטראמפ כל עניין, אחרי שגילה שהבוחרים אינם מוקסמים עוד ממנו ומהמועמדים המטורללים שהוא מקדם. יש מתקפה מתואמת מכל כיוון, בכל כלי התקשורת שמזוהים עם הימין, שמטרתה לרומם את מושל פלורידה דיסאנטיס, שניצח ניצחון מדהים בבחירות הנוכחיות, על חשבון טראמפ. ויש אפילו סימנים ראשונים שהבוחרים מתחילים להשתכנע – סקר בקרב רפובליקנים הראה שדיסאנטיס מתחיל להוביל מול טראמפ.

גם מבחינה הגיונית אפשר לשאול: מה הטעם בדבקות המטורללת הזו בטראמפ. נכון, פעם טראמפ קסם לבוחרים הרפובליקנים כשהיה היחיד שהעז לבטא דעות פופולאריות בקרבם: בפרט התנגדות להגירה. אבל דיסאנטיס עולה על רבו טראמפ. הוא זה שדאג לשלוח טיסות עם מהגרים מטקסס לעיירות של האליטה הלבנה הליברלית (אפילו שכמושל פלורידה, מה לו ולטקסס), בטריק שאיתמר בן גביר ומיכאל בן ארי היו ראשונים להפעיל בבריכת גורדון.

אולי אפשר להגיד שבעליית דיסאנטיס יהיה פיתרון לפרדוקס הביביסטי-טראמפיסטי. איך שתי מדינות קרובות זו לזו תרבותית וערכית, ארה"ב וישראל, בחרו שתיהן במנהיג ימין שנוא על האליטות ואימצו סביבו פולחן אישיות מטורף, אבל האחת בחרה באדם שלצד פולחן האישיות הנרקיסיסטי הוא מאוד מוכשר וכשיר לתפקיד (ביבי), והאחרת בחרה במישהו עם מנטליות של ילד בן שמונה (טראמפ). אם דיסאנטיס יחליף את טראמפ, נישאר עם השנאה העמוקה של האליטות, אבל נקבל מנהיג כשיר יותר באמריקה.

הרבה יכול להשתנות בשנה וקצת שנותרה עד תחילת הפריימריז הרפובליקניים באמריקה. למשל, הגשת תביעה פלילית נגד טראמפ. לתביעה כזו יכולות להיות הרבה משמעויות. ואם התובע הכללי באמריקה, איש המפלגה הדמוקרטית, מונע גם על ידי שיקולים פוליטיים נסתרים, יהיה לו הרבה מה לשקלל. מצד אחד, תביעה כזו תוכל לסכל סופית את הקריירה הפוליטית של טראמפ ולבוא איתו חשבון על כל מעלליו. מצד שני, אם במילא טראמפ מפסיד לדיסאנטיס, מה הטעם להפוך אותו לקדוש מעונה בעיני הרפובליקנים. מצד שלישי, אדרבה שיהיה קדוש מעונה – טראמפ כמועמד הוא נוח יותר למפלגה הדמוקרטית. מצד רביעי, אם טראמפ יפסיד בפריימריז לדיסאנטיס וגם יסתבך בהליך פלילי, אין סיכוי שהוא יתחרה בבחירות הכלליות כמועמד שלישי עצמאי. הוא יצטרך את החנינה מהנשיא דיסאנטיס. כאן יש לציין שאין שום מניעה שטראמפ ירוץ לנשיאות מהכלא ואפילו יכהן משם. כפי שהגדיר זאת המלומד החוקתי הבולט באמריקה, לורנס טרייב

היו נשיאים שהגדירו את הבית הלבן כבית כלא, אבל החוקה אינה קובעת שזהו בהכרח בית הכלא היחיד שממנו אתה יכול לשרת כנשיא

ייתכן שעדיף שלא להגיש כתב אישום נגד טראמפ מבחינת הדמוקרטים. מוטב להם להניח לטראמפ לשקוע בנרקיסיזם שלו ללא הפרעות פליליות ועד הסוף. הריצה האפשרית של טראמפ כמועמד שלישי יכולה לעבוד לטובתם ולחבל קשות בסיכויי הרפובליקנים בבחירות 2024 שיהיו, כך נראה כרגע, דיסאנטיס נגד ביידן.

בחזרה לפנטזיה אמריקנית

בכל מקום שומעים על ישראלים שרוצים להגר בעקבות תוצאות הבחירות, ובסקר האחרון בטלוויזיה דיברו על המספר המבהיל: 30%. זו הזדמנות בשבילי להוציא מהבוידעם פוסט ישן נושן, שעסק ברעיון להביא את ארה"ב אלינו במקום לבוא אליה בעצמנו. כתבתי לפני שבע שנים רשומה נרחבת על השאלה: האם כדאי לישראל לחתור להפוך למדינה ה-51 של ארה"ב. זה הפוסט הישן. לכאורה בכך נפתור את רוב בעיותינו. החוקה תגן על הפרדת הדת מהמדינה (אם כי בהחלט עדיין יכול להתפתח סוג של אלבמה פה, מדינה אדוקה ונחשלת), הצבא האמריקני ימנע מאיתנו איומים קיומיים. מצד שני בשבע השנים שחלפו מאז הפוסט עוד לא ראיתי התקדמות בהתמודדותה של ארה"ב עם הגירה לא חוקית, וזו נותרה בעיה לא פתורה: הערבים והאפריקנים יהגרו לפה ויהפכו לאזרחים אמריקניים, וזה לא טוב לא לנו ולא לאמריקה.

מה קרה בבחירות האמצע באמריקה?

התוצאות הסופיות של בחירות האמצע בארה"ב אינן ידועות עדיין. הקולות עדיין נספרים. אף על פי כן ההסכמה הכללית היא שמערכת הבחירות הייתה הצלחה גדולה ומפתיעה למפלגה הדמוקרטית שכנראה שומרת על הרוב בסנאט וייתכן שאף מגדילה אותו. אמנם היא מאבדת ככל הנראה את הרוב בבית הנבחרים אבל בפער זעיר, קטן בהרבה מהצפוי. לצד כל זה, בפלורידה המושל דה סאנטיס הצליח מאוד, והדבר משדרג פלאים את סיכוייו לגבור על טראמפ ולהיות המועמד הרפובליקני הבא. אתרי ההימורים הקפיצו בחדות את ההימורים על דה סאנטיס כנשיא הבא (נכון לעכשיו: 29% דה סאנטיס, 17% טראמפ, 16% ביידן, 5% האריס, 5% ניוסם).

אני מצטט מפעם לפעם, כאשר מדובר בפוליטיקה האמריקנית, את האנליסט דיוויד שור, פעיל דמוקרטי נלהב ובעיניי האדם הכי חכם בהבנת פוליטיקה אמריקנית. במקור הוא ישראלי ויהודי (מרוקאי. הוא מדגיש שאינו גבר לבן פריבילגי רגיל).

כדאי לקרוא את תובנותיו על הבחירות.

למי שרוצה האכלה בכפית וסיכום מקוצר בעברית, זה עיקר הדברים:

נמנעה הקטסטרופה הגדולה

60 סנאטורים זה מספר קריטי בסנאט, זהו המספר הנחוץ כדי לבטל פיליבסטר ולהריץ כל חקיקה שהיא. 60 סנטורים שם זה בערך המקבילה לניצחון הסוחף של קואליציית ביבי אצלנו.

שור האמין לאורך שנים שהמפלגה הרפובליקנית יכולה להשיג 60 סנאטורים אחרי בחירות 2024. אלו צפויות להיות בחירות לא נוחות לדמוקרטים, שבהן סנטורים דמוקרטים ממדינות סגולות ואדומות (מדינות מתנדנדות או כאלו המזוהות עם המפלגה הרפובליקנית) יצטרכו להגן על מושבם. בעבר היה זה דבר סביר שרפובליקנים במדינה כמו מונטנה או מערב וירג'ינה יצביעו לסנטור דמוקרטי. הם מחבבים את האדם, גם אם אינם מחבבים את מפלגתו. אבל הפוליטיקה האמריקנית עברה הקצנה, ודבר כזה כמעט שאינו יכול לקרות. אם 30 מדינות הצביעו עבור טראמפ ב-2016, סביר שבהמשך הדרך יהיו 60 סנאטורים טראמפיסטים בקונגרס. ברם, שור אומר שאחרי התוצאות הטובות של 2022, כל זה כבר לא צפוי לקרות. לא בטווח הנראה לעין.

ההפלות היו העניין

בבחירות אמצע הבוחרים עסוקים באיזונים. אם יש נשיא רפובליקני הם מאזנים אותו עם הצבעה לדמוקרטים. אם יש נשיא דמוקרטי הוא מאוזן עם הצבעה לרפובליקנים. לכן הכלל הוא שמפלגתו של הנשיא תמיד סופגת מפלה למעט נסיבות נדירות (כמו ההתלכדות של האומה סביב ג'ורג' בוש אחרי פיגועי התאומים). שור חושב שבבחירות האלו קרה אירוע נדיר: הבוחרים החליטו לאזן אירוע שלא בא מצד הנשיא, אלא בא מצד בית המשפט העליון: ביטול היתר ההפלות.

ההיספנים החליפו צד?

השאלה הדמוגרפית הגדולה של הפוליטיקה האמריקנית היא מה קורה עם ההיספנים. האם הם באמת החליפו צד והפכו להיות רפובליקנים?  זה אמנם שינוי שהגיע לא בלי מחיר. הלבנים המשכילים נטשו את המפלגה הרפובליקנית, ולהם יש אחוזי הצבעה גבוהים מאלו של ההיספנים. בקיצור, הרפובליקנים הפכו להיות המפלגה של האייקיו הנמוך (שור כמובן לא מנסח את הדברים כך. זה טאבו מוחלט לדבר ככה, בטח עבור דמוקרט, אבל זו משמעות הדברים).

לדעתו של שור, בחירות 2022 אכן המשיכו את המגמה עבור ההיספנים, גם אם בצורה פחות החלטית מ-2020. בפלורידה היה ניכר שמחוזות היספניים התלכדו מאחורי דה סנטיס. בטקסס עיקר המפנה הדרמטי היה ב-2020 (תנודה של 30%!!), כך שב-2022 היה אולי תיקון מסוים, ואת שאר הנתונים הוא עוד מנתח. אלמנט נוסף של בחירות 2022 הוא שהשחורים לא נהרו בהמוניהם לקלפיות. לא עניין אותם להצביע.

מיאמי תמיד הייתה ידועה כמעוז של אלו שאינם בדיוק העפרונות הכי מחודדים. בבחירות 2016 הילארי קלינטון ניצחה שם בהפרש של 30%. בבחירות 2022 הרפובליקנים גברו ב-10% על יריביהם. הבדל של 40% ב-6 שנים, דבר שלא ייאמן.

מה משמעות הסירוב של הטראמפיסטים להכיר בתוצאות הבחירות הקודמות?

שור לא מעריך שהאיום על הדמוקרטיה האמריקנית שמציבה המפלגה הרפובליקנית בראשות טראמפ, בכך שהיא מסרבת לכבד תוצאות בחירות, משפיע מאוד על הבוחר הממוצע. עם זאת, הוא משפיע מאוד על האליטה, על העשירים ועל המקושרים שמתעבים את ההתנהגות הטראמפיסטית. הדבר היה משמעותי מבחינת תרומות לקמפיינים ותקציבים ופגע במועמדים הרפובליקנים.

טראמפ תמך במועמדים פחות איכותיים

בכל מירוץ בחר טראמפ לתמוך במועמדים הפחות איכותיים מבחינת המפלגה הרפובליקנית. הוא הוביל להצלחתם בפריימריז, אבל הזיק בכך משמעותית למפלגה. סייעה לו באופן מפתיע המפלגה הדמוקרטית, שמימנה פרסומות שבהן רוממה את המועמדים הטראמפיסטיים הרדיקלים בעיני בוחריהם השמרנים. התכסיס הצליח יפה, והמועמדים האלו היו קיצוניים מכדי להצליח בבחירות הכלליות.

דמוגרפיה אינה גורל

בפלורידה בשנת 2000 היה תיקו (זכור היטב) בין רפובליקנים לדמוקרטים. מאז חלקם של הלא לבנים באוכלוסיה הוכפל. כל פרשן פוליטי היה מנבא בשנת 2000 שהדבר מבשר חורבן למפלגה הרפובליקנית. אני זוכר גם כיצד ניבאו שמתן זכות בחירה לאסירים משוחררים בפלורידה יכה קשה ברפובליקנים. בפועל ההיפך קרה, והיום פלורידה לחלוטין בכיס הרפובליקני.

בעיית המעצמה המהבהבת

ישראל מתמודדת היום עם בעיה אסטרטגית יוצאת דופן. לא ניתן לחשוב על שאלת הסכם הגרעין עם אירן בלי להתייחס לבעיה זו. זו היא בעיית המעצמה המהבהבת. בעולם יש כיום שלוש מדינות שניתן להתייחס אליהן כמעצמות צבאיות – ארה״ב, סין ורוסיה. אבל למעשה יש ארבע: ארה״ב תחת שליטה דמוקרטית, ארה״ב תחת שליטה רפובליקנית, סין ורוסיה. ארה״ב היא בעצם מעצמה מהבהבת. מדי כמה זמן, ארבע שנים או שמונה שנים, יש הבהוב והתחלפות. מעצמה אחת תחת השם ארה״ב הופכת למעצמה אחרת ששומרת על אותו שם ועל אותו כוח צבאי וכלכלי אימתני, אך מחליפה כמעט לגמרי ערכים ובעלות ברית. ארה״ב הדמוקרטית הופכת לארה״ב הרפובליקנית או ההיפך.

הבעיה היא שאין שום ודאות לגבי מועד ההבהוב הבא. ייתכן שיגיע ב-2024, ב-2028 ואולי אפילו ב-2032 או מאוחר יותר. אם ההבהוב הבא יגיע ב-2024, כנראה מוטב לישראל שייחתם הסכם הגרעין כרגע, ושממשל רפובליקני יהיה זה שיתמודד עם כוונותיה של אירן להעשיר אורניום בכמות עצומה בהמשך הדרך. אם ההבהוב הבא יגיע ב-2032 או ב-2036, הרחק מעבר לאופק, אז חתימת הסכם הגרעין היא אסון קיומי. ממשל דמוקרטי נותן רישיון לאירן לעשור חופשי מסנקציות שבו תהפוך למדינה שקרובה לעשרות פצצות גרעין.

פסיקת בית המשפט העליון בארה״ב נגד היתר ההפלות הופכת לעניין אסטרטגי ישראלי. אם היא מדרדרת את סיכויי הרפובליקנים ומרחיקה את ההבהוב הבא, כפי שנראה כרגע, יש לכך השלכות גדולות על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג מול הסכם הגרעין. אבל אין באמת דרך לדעת. הרי בעבר ראינו שלא ניתן לחזות. תוצאות הבחירות בארה״ב היו הפתעה עצומה ב-2016 וקרובות מאוד להפתעה עצומה ב-2020.

בשאלות קיומיות צריך להניח את ההנחה היותר פסימית. דהיינו לא להניח שטראמפ, דה סאנטיס, מייק פנס, ניקי היילי, טד קרוז או מייק פומפיאו יאכלסו את הבית הלבן ב-2025 אלא ביידן או קמילה האריס. אם כך ברור שהסכם הגרעין רע מאוד לישראל – המפלגה הדמוקרטית חותמת בו על הפיכתה של אירן למדינה במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום.

בהקשר זה צריך לזקוף לזכותו של ביבי את העובדה שכרגע נראה שלפחות עבור הרפובליקנים הסכם הגרעין הוא תועבה מוחלטת. אם לא היה מתעקש ונלחם על כך בזמנו, ייתכן מאוד שגם טראמפ וממשיכיו, שסולדים מהרעיון של שחזור מלחמת עירק הכושלת וממלחמות מיותרות במזרח התיכון באופן כללי, היו מקבלים את ההסכם כהכרח בל יגונה.

ניו ג'רזי וחזרתו של הקול היהודי

מושל ניו ג'רזי, פיל מרפי, נצפה היום מתפלל בכותל המערבי. קראתי שזהו ביקורו השמיני(!) בארץ בעשור האחרון. כמיהתו של המושל לארץ הקודש לא מפתיעה אם שמים לב לדמוגרפיה המשתנה של ניו ג'רזי. העיר החרדית ברובה לייקווד גדלה לה ממפקד למפקד. שיעורי הילודה בה אינם שונים בהרבה מאלו שבמודיעין עילית. בניו ג'רזי יש אולי 120 אלף חרדים, שרובם בלייקווד, ויחד עם מדינת ניו יורק היא מרכזת את היהודים האורתודוקסים באמריקה.

לייקווד אינה נראית כמו בני ברק. היא לא עיר צפופה, דחוסה ושוקקת עם הרבה חנויות ועם כלי רכב שבקושי מפלסים את דרכם. זהו פרבר אמריקני אופייני שבו הבתים הם לרוב נמוכים ומיועדים למשפחה אחת. הולך ונגמר שם המקום, והחרדים משתוקקים לקנות נכסים בעיירות הסמוכות. העיירות האלו נקטו כל מיני טקטיקות מלוכלכות למנוע זאת. הציבו מכשולים על הקמת בתי כנסת. הלחץ של המדינה שתבעה מהן שלא להפלות מיעוטים דתיים עושה את שלו, והן נאלצות להרים ידיים ולאפשר נוכחות חרדית.

המאפיין הדמוגרפי של אוכלוסיה חרדית הוא ההכפלה המתרחשת בה מדי 20 שנה בערך. בעוד 40 שנה כבר יכולים לחיות בניו ג'רזי כחצי מיליון חרדים בקצב ההתרבות הנוכחי, ואם לייקווד וסביבותיה יתאימו עצמן לגידול הדמוגרפי. בנוסף לגידול הטבעי ישנו גידול מהגירה – ניו ג'רזי עדיין זולה מניו יורק, וחרדים מניו יורק מהגרים אליה.

לפני שלושים או ארבעים שנה היה הקול היהודי ביג דיל בהקשר של שאלת התמיכה בישראל. היה ברור שנשיא שיתנכר לישראל יסכן את מעמדו בעיני הקהילה היהודית. היום לא ברור כלל אם ליהודים חשובה ישראל. לרובם היא לא חשובה כל כך, בעוד שנושאים כמו הפלות, זכויות שחורים, הרחקתו של דונלד טראמפ מהבית הלבן חשובים להם מאוד. אין שום סיכוי שיהודי דמוקרט מן המניין יצביע לרפובליקנים, בתגובה לכך שהמועמד הדמוקרטי יהיה פחות ידידותי לישראל מהרצוי, מין ברני סאנדרס כזה או אפילו גרוע ממנו. חוץ מזה, היהודים מרוכזים במדינות החוף שבהן ניצחון הדמוקרטים מובטח בלאו הכי. פעם לפחות הייתה פלורידה משמעותית – מדינה מתנדנדת שמלאה ביהודים זקנים אוהבי ישראל. טעות של כמה מאות קשישים יהודים בפלורידה שהצביעו למועמד האנטישמי פט ביוקנן במקום לאל גור, בגלל תכנון נוראי של פתק הצבעה, הובילה לנשיאות ג'ורג' בוש הבן. היום פלורידה כבר אינה ממש מדינה מתנדנדת – מעריכים שתצביע לרפובליקנים כמעט בוודאות.

נותרנו עם ניו ג'רזי. בניו ג'רזי היהודים שתומכים בישראל חשובים. אין זה פלא ששני הסנטורים מניו ג'רזי, בוב מננדז וקורי בוקר, נמנים על הדמוקרטים היותר פרו ישראלים בסנאט. אחד מהם הצביע נגד הסכם הגרעין, השני התלבט קשות. אין זה פלא שנתב"ג מקדם את מושל ניו ג'רזי בפעם השמינית.

הבוחר היהודי יכול להשפיע בפריימריז בניו ג'רזי או בבחירות לבית הנבחרים, אבל כמדינה היא נמצאת בכיס של הדמוקרטים. טראמפ הובס בה ב-2016 וב-2020 בהפרשי ענק. יחלפו הרבה שנים עד שהגידול הטבעי החרדי יאיים על השליטה הדמוקרטית בניו ג'רזי. הדור הנוכחי וגם הדור הבא הם דורות של שפל מבחינת השפעת הקול היהודי באמריקה. היהודים ברובם איבדו עניין בישראל, ואילו היהודים שישראל מאוד מעניינת אותם הם עדיין מעטים יחסית. עדיין אפשר לראות איך הכסף היהודי משחק תפקיד – איפא"ק התערבה לאחרונה, בצורה די גסה ובוטה, בפריימריז הדמוקרטים, ורוב המועמדים שהציפה אותם בכסף ניצחו. חבר קונגרס דמוקרטי מן השורה יחשוב עכשיו פעמיים לפני שיתנגד למימון לכיפת ברזל או יקרא לישראל "מדינת אפרטהייד". ברם, יש גם חסרונות להתערבות כה בוטה בפוליטיקה האמריקנית בשם אינטרס של מדינה זרה. זהו דבר שמעורר הרבה אנטגוניזם.

בעוד 30-40 שנה, בתרחיש שבו הצמיחה הדמוגרפית החרדית ממשיכה, אפשר יהיה להתחיל לראות שוב איך הקולות היהודים, לא רק הכסף היהודי, חוזרים להיות ביג דיל. אם החרדים ימשיכו להתרכז בניו ג'רזי, הם יהיו בעלי השפעה גדולה שם. אם יתפזרו ברחבי האומה יגיעו חלקם למדינות המתנדנדות של העתיד.  בכל אמריקה שיעור הילודה הולך ויורד והוא עמוק מתחת לרמת התחלופה. אצל היהודים האורתודוקסים הוא נשאר יציב וגבוה.

התרשים המפחיד ביותר

ראיתי היום תרשים והוא מפחיד יותר מתוכנית הגרעין האיראנית. מכון המחקר פיו ערך סקר לאחרונה ובחן את יחס האמריקנים לישראל. ככה זה נראה:

ליחסי ארה"ב וישראל יש עבר נפלא, אבל מהתרשים הזה לא ברור כלל אם יש להם עתיד. אלו המבוגרים שאוהדים את ישראל, לא הצעירים. כל יום עוד אמריקנים אוהדי ישראל מובאים למנוחות.

הכול הלך לנו כשורה כל עוד הצלחנו לשכנע, או שהתנ"ך שאבותינו שיגרו לעולם עזר לשכנע, את האמריקנים שיש אלוהים. וארה"ב הרי הוקמה על ברכי הפרוטסטנטיות אוהבת התנ"ך, אבל הליברליות והחילוניות בקרב הצעירים מחסלות את האהדה לישראל. וייתכן שגם הקתוליות של הצעירים ההיספנים אינה כוללת שום רכיב פרו-ישראלי. ישראל היא מדינה שצעירי אמריקה אינם אוהבים, וחלקם אולי מתעבים.

בשורות טובות בכל אופן: האהדה של המפלגה הרפובליקנית לישראל ברורה ונחרצת. חצי מהזמן מן הסתם המפלגה הרפובליקנית תשלוט ואז אנחנו בסדר ; הציבורים המשכילים ביותר (ולכן המשפיעים ביותר) הם עדיין אוהדי ישראל.

בשורות רעות: אולי בקרוב תקום ממשלת נתניהו-בן גביר ואז נראה איך יתייחס אליה העולם.

עדיין ארץ החופשיים

פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית עוררה גלי פאניקה עולמיים, וגם בטוויטר בעברית בקושי דיברו על שום דבר אחר. אפילו שכניסתו הממשמשת ובאה של יאיר לפיד למשרד ראש הממשלה מצדיקה אולי יותר פאניקה (נקווה שהבן אדם הבשיל ושנופתע לטובה).

תראו את מה שכתב יניב ארליך, איש מדע ישראלי חשוב, בטוויטר:

זו ממש דוגמה מצמררת. זוג יהודי חי לו באוסטין, טקסס (עיר ליברלית להפליא, אגב). מתברר שהעובר בבטן של האישה לוקה בטאי-זקס. עכשיו הם תקועים עם האסון הזה ללא פיתרון. זוועה.

עם זאת, כדי להבין למה אמריקה היא מדינה כל כך חזקה ומוצלחת צריך להתנער מהפחדות שטחיות ולהסתכל על התמונה הכוללת. אמריקה היא רפובליקה פדרלית שמאפשרת מרחב תמרון רחב מאוד לכל מדינה ממדינות הברית, והיא מאפשרת לאזרחיה לנוע בחופשיות בין המדינות. אם נחזור לציוץ של יניב ארליך, בדקתי באתר קייאק וקצת יותר ממאה דולר זו עלות כרטיס טיסה הלוך וחזור מאוסטין ללאס וגאס, עיר במדינת נוואדה החופשית ברוחה שבוודאי תמשיך לאפשר הפלות. השופט קוואנו, הקול המכריע בפסיקת דובס, טרח להדגיש בפירוש שאזרחיות אמריקניות ממדינות שאוסרות הפלות יוכלו לעבור הפלות במדינות שמתירות זאת, בלי שניתן יהיה להקשות עליהן לעשות זאת. הדבר מעוגן בחוקה שמאפשרת מעבר חופשי בין מדינות. נכון, רפול כזכור נולד כי הוריו קימצנו על הכסף להפלה, אבל רוב הנשים לא ייתקעו עם תינוק לא רצוי, בטח לא כזה עם טאי זקס, בשביל מאה וקצת דולר. לא אתפלא אם במדינות הכחולות יצוצו כפטריות אחר הגשם עמותות צדקה ליברליות שיעניקו הפלות בחינם, אולי אפילו עם החזר על כרטיס טיסה, לכל מעוניינת.

אופציית הדילוג בין מדינה למדינה לצרכי הפלה אינה סתם פרצה, אלא מאפיין עמוק של השיטה האמריקנית שיוצרת פסיפס רבגוני של מדינות, של חוקים ושל אופי לאומי ושמאפשרת לאזרחים את החירות שבבחירה חופשית ביניהם. נראה לי שגם אצלנו יום אחד הפערים הפנימיים יהיו כל כך קיצוניים, שאפילו בארצנו הקטנה לא יהיה מנוס ממשטר פדרלי עם אוטונומיה לקנטונים. באותם ימים נשים יחצו את הגבול מקנטון בני ברק לקנטון תל אביב כדי לשלוט בגופן.

ליברלים ששדדו אותם

מיהו ליברל? שמרן שעוד לא שדדו אותו. כך אומר המכתם הידוע. תושבי סן פרנסיסקו הם ליברלים ששדדו אותם. שוב ושוב. רשתות עוזבות את העיר פשוט כי לא משתלם לעשות עסקים היכן שכל הומלס יכול להיכנס לבית עסק, להתכבד בשפע מוצרים, לצאת איתם מבלי לשלם ומבלי שאיש יעז לעצור אותו. מכת פריצות מאיימת על הבתים. בחוצות העיר סמים נסחרים בחופשיות. הדפוס הגזעי ברור, גם אם לא תמיד מצוין בפירוש. העבריינים הם ברובם שחורים ולאחרונה גם מדובר על פושעים מדרום אמריקה. דבר זה מקשה על הכרה בתופעה, שהרי בדת הפרוגרסיבית שבסן פרנסיסקו סוגדים לה יותר מאשר בכל מקום אחר, שחורים ולטינים נועדו רק למלא את תפקיד הקורבן המוחלש.

את תפקיד התובע הכללי של סן פרנסיסקו ממלא צ'סה בודין. לבודין ייחוס יוצא דופן. הוריו (היהודים) נשפטו לשנות מאסר ארוכות מאוד על רצח שוטרים במסגרת מחתרת שמאל רדיקלי שבה פעלו, "צבא השחרור השחור". אמו שוחררה כבר מהכלא מזמן והפכה מאז לפרופסורית באוניברסיטת קולומביה. אביו ריצה 38 שנות מאסר ושוחרר רק בשנה האחרונה. אם אינך יכול לנצח את החוק, הצטרף אליו – הבן למד את הלקח ונכנס לנעלי התובע הכללי בעיר. תפקיד שבעבר מילאה סגנית הנשיא קמילה האריס.

ההידרדרות בביטחון האישי ניכרת בכל ארה"ב מאז מהומות Black Lives Matter והסגרים של המגפה. אבל תושבי סן פרנסיסקו סובלים במיוחד. בארצות הברית של ימינו לא מקובל להתלונן סתם על פשע ואלימות, צריך לדבר על גזענות כדי לעורר מהומה ולתבוע צדק. האסייתים, שחלקם באוכלוסיית העיר גדול, לא פראיירים, והם אוחזים את השור בקרניו. הם מתארים את האלימות המופנית נגדם כאלימות על רקע גזעני של שנאת אסייתים. את בודין הם מאשימים באדישות לגזענות כלפיהם. אחרים מסתפקים בלציין שהוא אינו תובע כללי מטבעו אלא סניגור, חותם עם עבריינים שממררים את החיים לתושבים על עסקאות מקלות או שבכלל נמנע לתבוע אותם. את דאגתו לזכויות השחורים הוא מבטא בסלחנות כלפי סוחרי הסמים יותר מאשר באכפתיות כלפי תושבי שכונות העוני שסובלים ממעשיהם.

הייט אשבורי ידועה כשכונה ההיסטורית של ההיפים וילדי הפרחים. היא גם השכונה בה הרפובליקנים קיבלו פחות קולות מבכל שכונה אחרת בעיר (וגם בשכונות האחרות בעיר מדובר באחוזים זעומים). אחת מתושבות השכונה תיארה לאחרונה את תחושותיה: "מעולם לא פחדתי ככה כל חיי. ואני לא זוכרת כזו אלימות בכזו רמה. מה שחדש הוא שלמי שפורץ לכלי הרכב יש אקדחים, והם מוכנים לירות אם מפריעים להם באמצע".

תושבי העיר אספו חתימות עבור הליך "ריקול" המאפשר להדיח את התובע הכללי בטרם עת במשאל תושבים, וההצבעה נקבעה ל-7 ביוני. על אף שהעיתון המקומי, סן פרנסיסקו כרוניקל, קרא להשאיר את התובע בתפקידו, על פי הסקרים 68% מהתושבים מתכוונים להצביע נגדו. באתר התחזיות פרדיקטאיט נותנים 80% סיכוי להדחתו. תומכיו של בודין רואים במהלך את בחישת ידיהם של הרפובליקנים, הנמסיס של העיר ותושביה הפרוגרסיביים. אבל רק 11% מתושבי סן פרנסיסקו הצביעו לדונאלד טראמפ בבחירות האחרונות (עליה ניכרת מבחירות 2016, דרך אגב). אם אכן שני שלישים מהתושבים יצביעו נגד התובע הכללי, כמעט כולם יהיו דמוקרטים אדוקים, שיבטאו בכך מידה של התפכחות משיכרון הפרוגרסיביות המטורלל שאפף את אמריקה עד לא מכבר.

חרב הפיפיות המשפטית

בכל העולם, וגם פה בארצנו, הליברלים בעלי האייקיו הגבוה, שאין להם רוב דמוקרטי, כופים את דעותיהם באמצעות מערכת המשפט. לפעמים זה עובד. אפילו ברק אובמה רץ לנשיאות ובמצעו התנגדות לנישואים חד מיניים. ב-2015 פסק בית המשפט העליון בוושינגטון שהזכות לנישואים חד מיניים מעוגנת למרבה הפלא במילותיה העתיקות של החוקה. כיום, שבע שנים אחר כך, גם רוב הרפובליקנים תומכים בנישואים חד מיניים. אחרי המעשים של גבוהי האייקיו יימשכו הלבבות של ממוצעי האייקיו.

בנושא ההפלות, לעומת זאת, פסיקת בית המשפט העליון הפדרלי ההיסטורית מ-1973 שהתירה אותן לא הצליחה להתנחל בלבבות באותה מידה ובקרוב היא תבוטל על פי כל הסימנים. אף על פי כן, קשה לומר שזו הייתה עסקה גרועה. היא סיפקה לנשים האמריקניות יובל שלם של שליטה בגופן וברחמן.

אבל ישנו מחיר סמוי מהעין, והליברלים באמריקה ככל הנראה עומדים לשלמו. בימים עברו כל משפטן מוכשר שהנשיא הציע לסנאט ולא היה ידוע כבעל דעות שערורייתיות במיוחד או כפגום אישיותית, היה מקבל את הרוב הדרוש ומתמנה לשופט. השופט השחור השמרן הקיצוני קלרנס תומס קיבל רוב למינויו אפילו אחרי חשיפת הטרדותיו המיניות ואפילו שהסנאט שדן במינוי היה בעל רוב דמוקרטי גדול. עד היום, 31 שנה מאוחר יותר, הוא יושב בבית המשפט ומחבר חוות דעות רדיקליות בשמרנותן.

אבל הפוליטיזציה של בית המשפט והקיטוב העמוק של החברה גובים את מחירם. קשה לראות היום כיצד סנאט הנשלט בידי מפלגה אחת מסכים לאשר מועמדים לשיפוט של מפלגה שניה. כשבית המשפט אינו אלא זרוע פוליטית נוספת, אין לאף מפלגה סיבה לפעולה אובדנית כזו נגד האינטרסים שלה.

הגוף שמופקד על מינוי שופטים בהתאם לחוקה הוא הסנאט. בסנאט לכל מדינה יש שני נציגים, בלי קשר לגודל אוכלוסייתה. קליפורניה כוויומינג. בנסיבות הנוכחיות הדבר מהווה מכת מחץ למפלגה הדמוקרטית, אשר פופולארית במדינות המאוכלסות עם המרכזים העירוניים הגדולים כדוגמת ניו יורק וקליפורניה, וזוכה לתיעוב במדינות הכפריות השוממות כמו מונטנה או ויומינג.

כיום הדמוקרטים שולטים בסנאט על חודו של קול, אבל הפרשנים הפוליטיים מעריכים שזמנם קצוב וכבר בינואר הקרוב הם יהפכו למיעוט. המינויים של ביידן למשרות שיפוט ייתקעו, בעוד שנשיא רפובליקני עתידי בוודאי ישלוט בסנאט ויוכל להציף את בתי המשפט הפדרליים בשיבוטים של איימי קוני בארט וקלרנס תומס. ביום מן הימים, כאשר רוחות הזמן שוב ינשבו לכיוון הדמוקרטי, אולי יוכלו הדמוקרטים להוסיף את וושינגטון הבירה, את פורטו ריקו ואפילו את איי הבתולה, גואם וסמואה כמדינות, וכך הסנאט שוב יאיר פניו אליהם. עד אז האקטיביזם השיפוטי שאותו חגגו, יעמוד להם לרועץ.

האם הדמוקרטים ישובו לשפיותם?

מי שעוקב כמוני אחרי הכתיבה הפוליטית באמריקה מזהה בתקופה האחרונה תחושה של פאניקה בעקבות הסקרים העקביים המראים שדונלד טראמפ היה מנצח כיום בהתמודדות חוזרת מול ג'ו ביידן (ובכך מחקה את התקדים הנדיר של גרובר קליבלנד שהיה גם הנשיא ה-22 וגם הנשיא ה-24 של ארה"ב כי כיהן בקדנציות נפרדות), גם לאור המגמה המתחזקת בקרב ההיספנים בארה"ב שנוטים לכיוון המפלגה הרפובליקנית. לאורך שנים שררה התפיסה שגורלה של המפלגה הרפובליקנית חתום כי היא תאבד את טקסס ואת פלורידה, מקומות שבהם ההיספנים מתחזקים דמוגרפית והנה, צחוק הגורל, ייתכן שדווקא הקהילה ההיספנית תבסס את השליטה הרפובליקנית במדינות אלו ובמדינות נוספות.

ההיספנים הם קהל לא משכיל במיוחד אשר, כך מסתבר, חולק עם הלבנים הלא משכילים את החיבה לדונלד טראמפ. זאת בניגוד לסלידה הקיצונית שחשים כלפיו רבים מהמשכילים. כל טירופיה של המפלגה הדמוקרטית – אמונה בגבולות פתוחים למהגרים לא חוקיים ומבריחיהם, תמיכה בפורעים ובמתפרעים, קריאות לביטול המשטרה – שבים ומתנקמים בה, כי מסתבר שבניגוד לציפיות אין כל כך קונים לסחורה הזו, בפרט לא כאשר סטטיסטיקות הפשיעה נוסקות מעלה. אפילו בסן פרנסיסקו ייתכן שהתובע הכללי של העיר, בן לטרוריסטים מחוגי השמאל הקיצוני, יסולק מתפקידו כי התושבים מאסו באווירה הסלחנית לפשיעה שיצר. הרשתות הגדולות סוגרות חנויות בעיר, פשוט כי הגניבות באור יום הפכו את תפעולן ללא רווחי.

לעומת זאת, ראש העיר החדש של ניו יורק מטעם הדמוקרטים, אריק אדמס, בעצמו גבר שחור, העלה לאחרונה את האפשרות לחזור למדיניות משטרתית כוחנית של עצירת צעירים שחורים ופשפוש בכליהם ובגופם בחיפוש אחר נשק. מבחינת הפרוגרסיבים זהו שיא התועבה, אבל הרוחות משתנות באמריקה. יש לכך כמובן השלכות גם עלינו: אדמס התבדח במהלך קמפיין הבחירות שלו שאולי יפרוש בפנסיה לבית ברמת הגולן, וגם זאת אמירה שגורמת לפרוגרסיבים להיחנק.

לדמוקרטים יש בעיה קשה גם עם הציבור האסייתי. ציבור זה מרגיש מאוים כי אפליה מתקנת לשחורים מתנגשת עם הרצון של האסייתים להתקבל לאוניברסיטאות מובילות ולשלוח את ילדיהם לתוכניות מחוננים. הפגיעה בביטחון האישי מאיימת על אסייתים, שהם קורבן לפשעי שנאה, לעיתים קרובות מצד מבצעים שחורים.

בחירות 2022 מתקרבות, בעוד פחות משנה, ואתרי ההימורים בטוחים למדי (סיכויים של 85% לפחות) שהרפובליקנים ישתלטו על הקונגרס או על אחד מבתיו ובכך יוכלו לשתק לחלוטין את יוזמות החקיקה של ממשל ביידן.  האנליסט הפוליטי הצעיר דיוויד שור (יהודי מרוקאי שהוריו באו מישראל) חושב שבבחירות 2024 הרפובליקנים יכולים להשיג אפילו 60 מושבים בסנאט, המפה הפוליטית כל כך נוטה לטובתם.

כל מה שטוב לפרוגרסיבים רע לישראלים, וכל מה שטוב לישראלים רע לפרוגרסיבים. דעיכת הקדחת הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית יכולה אולי לעצור את המגמות המדאיגות שהתגלו במבצע "שומר החומות" ולהעלות לבימה חזרה את הדמוקרטים שמוכנים לבטא תמיכה איתנה בישראל. אפילו סנטורים שמזוהים עמוקות עם התנועה הפרוגרסיבית כמו ברני סאנדרס ואליזבת' וורן היו מוכנים להגן על ישראל בפומבי לא כל כך מזמן. קריסת התמיכה הממסדית הדמוקרטית בישראל היא אירוע שהוא ממש מהשנים האחרונות, וכשרואים כיצד קרנה של הפרוגרסיביות יורדת, עולה התקווה שהדברים יחזרו לקדמותם. אולי.