Archive for the ‘ארצות הברית’ Category

שווים רק על הנייר

4 באוגוסט 2017

מי שמסתכל על טבלאות השוואה בינלאומיות של הצלחה במבחני בתי ספר או על הישגים של מדינות באולימפיאדות מדעיות, מייד שם לב לתופעה בולטת: רוב מה שמככב בצמרת מקורו במזרח אסיה. מדינות כמו סין וטאייוון, קוריאה ויפן מככבות. למזרח אסייתיים יש כישרון יוצא דופן להצליח במבחנים מתמטיים ומדעיים. מאפיין זה שלהם מחולל סערה בארצות הברית בימים אלו. האוניברסיטאות היוקרתיות מוצפות בפונים אסייתיים עם ציוני פסיכומטרי אגדתיים. אבל הן אינן מעוניינות להתמלא באסייתים, ולכן הן נוקטות בכל מיני שיטות סינון מפוקפקות שמטרתן להיפטר מפונים ממוצא זה ולשמור על אחוז סביר של אסייתים בקמפוס.

עתה התחילו מזרח אסייתים ממורמרים בהליך משפטי שמטרתו לאלץ את הרווארד להפסיק להפלות לרעה את הסטודנטים האסייתים. הם מוחים בזעם על כך שפונים עם 800 עגול בפסיכומטרי האמריקני בכל אחד מתחומי המבחן נדחים רק בשל גזעם. הליברלים שבדרך כלל מזדעקים על אפליה גזעית עומדים הפעם בצד של הרווארד – הסינים והיפנים ובאופן מפתיע גם ההודים נחשבים למיעוט חזק ומצליח, ואם יגדל חלקם באוניברסיטאות, יקטן בהכרח חלקם של אחרים, שאינם מצליחים יפה במבחנים סטנדרטיים אך שייכים לגזע אפריקני או היספאני או אף אינדיאני, קבוצות אוכלוסיה מוחלשות היקרות ללב הליברלים.

הסתכלות אובייקטיבית במציאות תגלה לדעתי שהצדק הוא עם הרווארד. המטרה של אוניברסיטה היא לא רק לתת למשננים אובססיביים זירה להפגין בה את כישוריהם, אלא להכשיר אליטה המסוגלת לשנות לטובה את פני החברה. המציאות מראה שהעליונות שמפגינים האסייתים במבחנים אינה משתקפת בעליונות תרבותית כוללת. במזרח אסיה צורכים סרטים אמריקניים, לא ההיפך. סמסונג מחקה את אפל. סין זרה עד היום למורשת הדמוקרטית המרשימה של המדינות האנגלוסקסיות והנורדיות, וביפן היו אלו האמריקנים שכפו דמוקרטיה.

הדגש ששמות אוניברסיטאות העלית על תכונות מנהיגות נועד לשים רגל למיעוט המתמודד טוב עם חידות מוגדרות על נייר, אך בשל טבעו המופנם, העצור והקונפורמיסטי מתקשה בחדשנות, ביצירתיות ובהובלה. מתסכל ככל שיהיה הדבר הזה מבחינתו, מבחינת הרווארד ודומותיה יש למדיניות המפלה שלהן הצדקה עניינית. מה שכן, כמו תמיד, אצל האליטות הליברליות הצביעות זועקת. ערך השוויון מועלה על נס, אך בפועל נרמס.

אסון להסכם פריז? לא להפריז.

4 ביוני 2017

עדו מרוז היה בעשור החולף אחד מטובי הכותבים על השקעות בשפה העברית. לצערי הפסיק לעדכן את בלוגו בשנה האחרונה. אבל אני עדיין עוקב אחרי הטוויטר שלו, והוא מפנה לעתים קרובות לקישורים על המפנה העולמי הגדול בשימוש באנרגיה שמתרחש מול עינינו: הפחם ננטש לטובת האנרגיות המתחדשות. טורבינות רוח מוקמות, פאנלים סולריים מוזלים עוד ועוד ואילו השימוש בפחם בדעיכה מתמדת. המערב נוטש אותו, ואפילו סין מפסיקה להסתמך עליו כבסיס לצמיחה. באחד הציוצים שהפנה אליהם מוזכרים המספרים הבאים שלא יאמנו: ב-2012 הפחם היה בסיס ל-40% מצריכת האנרגיה הבריטית. ב-2013 ירד השיעור ל-37%. באפריל 2017 עמד כבר על 2%.

התחליף העיקרי המיידי לפחם הוא הגז הטבעי, שיש לו יתרון גדול: הוא פחות מזהם, אבל גם הוא מבוסס על מאובנים. קיים דיון ער בשאלה עד כמה המעבר לגז טבעי יפחית פליטת גזי חממה, ונראה שהתשובה היא באזור ה-20%. זה לא מספיק טוב. עם זאת, פריצות הדרך המרשימות ברתימת השמש והרוח להפקת אנרגיה מעידות שבעתיד הן יהיו אלו שיספקו את רוב תצרוכת האנרגיה של האנושות.

טראמפ אולי יכול לחבל משמעותית בהתפשטות המכונית החשמלית על ידי ביטול סובסידיית המס בערך של 7,500 דולר שניתנת לכל קונה מכונית כזו, אבל גם לפי החוקים הקיימים, סובסידיה זו צפויה להתפוגג במהרה, ובכל מקרה מפעלי הסוללות הגדולים שצפויים להוזיל מאוד את מחיר הרכב החשמלי ימשיכו להיבנות. יש לציין שרוב הסיכויים שהמכונית החשמלית בגרסתה העכשווית לא תעלה או תוריד הרבה בנושא ההתחממות הגלובאלית. בטווח הארוך התפשטות הרכב ללא נהג יכולה להתבסס על הצפת הערים במוניות אוטומטיות חשמליות קטנות ולא מזהמות. ברם, עד אז וכל עוד משקי בית קונים רכב לא אוטונומי משלהם שמיועד לכל סוגי הנסיעות, סביר להניח שהם ימשיכו להעדיף רכב מבוסס דלק בשל מחיר הסוללה, מחשש לחרדת טווח ולאור הסרבול שבזמני טעינה ארוכים. על כל פנים, גם פיתוח כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית לא יעמוד במקום ותימשך ההתייעלות שלהם בצריכת דלק. אפילו אם יצרניות הרכב יניחו שארה"ב תישלט בידי טראמפ לנצח, והקונגרס והמדינות יעמדו לצידו, יש להם עוד מדינות בעולם לטרוח למענן.

הרכבת יצאה אפוא מהתחנה, והיא מונעת באנרגיה מתחדשת או לפחות פחות מזהמת מאי פעם. החלטתו של דונלד טראמפ לזנוח את הסכם פריז לא תעלה או תוריד כל כך הרבה. גם יש להתבונן על מערכת התמריצים שעומדת בפני תאגידים ולא נראה שהשינוי בה כה משמעותי. ראשית, תאגידים המקבלים החלטות השקעה צריכים לשקול שיקולים שמעבר לשנים בודדות, ונשיאותו הקפריזית של טראמפ רק מעוררת את התחושה שגדולים הסיכויים שיחליפו בקדנציה הבאה נשיא שיהווה לו תמונת מראה. יתרה מכך הסקרים מעידים שכבר בקונגרס הבא שיבחר ב-2018 יהיה לדמוקרטים הרבה יותר כוח למנוע חקיקה שלא תתחשב באיכות הסביבה. כבר היום ספק אם הסנאט הרפובליקני יאשר ביטול המוני של סובסידיות לאנרגיות מתחדשות. בנוסף, בראש תאגידים עומדים מטבע הדברים אנשים השייכים לאליטה, ולאליטות אין פקפוקים לגבי התחממות כדור הארץ. טראמפ מעורר כל כך הרבה סלידה וזלזול בקרב בני האליטות שהחלטותיו מועילות רק להתלכדותם כנגדו. כך למשל מיט רומני, לא בדיוק פוליטיקאי ליברל, התריע בטוויטר נגד ההחלטה לזנוח את הסכם פריז. בארצות הברית גם ישנו כוח גדול למדינות, וקליפורניה וניו יורק כבר הודיעו שיפעלו ביתר שאת להקטנת פליטות גזי חממה. אפילו טקסס מתגאה בכך שהרוח מספקת רבע מהחשמל שלה בחורף.

ארה"ב של טראמפ מספקת למעצמות אחרות כמו סין הזדמנות ייחודית: להתריס נגדה בכך שיהיו טובות ממנה. סין הודיעה שמחויבותה להסכם פריז עומדת בעינה, ואלו אינן מילים ריקות. סין משקיעה מאמץ עצום באנרגיות מתחדשות ובהקמת פרויקטים של תחבורה ציבורית בערים הגדולות שלה. יותר משמטרידה את הסינים הסכנה העתידית הרחוקה של התחממות הפלנטה, מטריד אותם זיהום האוויר המיידי והמוחשי שהם חשים ומקשה על הנשימה. צמיחה מבוססת פחם אינה קוסמת להם עוד.

הדרך הטובה ביותר שבה נשיא אמריקני יכול להועיל במאבק נגד ההתחממות הגלובאלית היא על ידי נקיטת צעדים להעלאת מחיר הנפט. לכל השאר כבר ידאג השוק הפרטי. טראמפ בגישתו המתנגדת לרגולציה לא צפוי להיות נשיא מועיל מבחינה זו. אבל גם אובמה לא היה. בתקופתו הפראקינג שגשג. לפעמים נשיאים משרתים את המטרה באופן בלתי צפוי. החלטתו של ניקסון לתמוך בישראל בזמן מלחמת יום כיפור הביאה לאמברגו הנפט של מדינות ערב וחוללה גלי הדף עצומים שתרמו להתייעלות השימוש באנרגיה לאורך דורות. פה בארץ למשל החקיקה שמחייבת הקמת דודי שמש היא תולדה של משבר הנפט הגדול ההוא. טראמפ יכול אולי לחולל תוצאה דומה אם יהיה מעורב בעימות עם איראן שישתק את תנועת מיכליות הנפט במפרץ הפרסי. אבל גם בלי הפתעות כאלו מכיוונו, כדור הארץ ישרוד את הקדנציה שלו.

המרחק שבין הנשיא לכלא

27 במאי 2017

הנשיא טראמפ ומשפחתו הולכים ומסתבכים בקצב מבהיל. האם הנשיא פיטר את ראש ה-FBI כדי לעצור חקירה בנושא קשריו עם רוסיה? האם חתנו ג'ארד קושנר חתר להקים קו קשר סודי למוסקבה כדי להשיג ממנה טובות הנאה בתמורה להקרבת האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה?   חוקת ארצות הברית נותנת הרבה כוח לנשיא, ואחת הסמכויות החזקות ביותר שבאמתחתו היא סמכות החנינה. טראמפ יכול ללא ספק לחון את חתנו קושנר וכך להבטיח שלעולם אבי נכדיו לא יישב בכלא בגין עבירות פדרליות שלו שנעשו טרם החנינה, מושחתות ככל שיהיו. אך מה לגבי האפשרות שהלהבה תלכוד את טראמפ עצמו והוא יצטרך לעמוד בפני חקירה פלילית, במפולת שתביא אותו, כדרך שהביאה את הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט אצלנו, מעמדת ההנהגה הבכירה ביותר אל הכלא?

אפשרות מעין זו עלתה כבר בהיסטוריה האמריקנית בפרשת ווטרגייט, חקירת ההאזנות שנעשו במשרדי המפלגה הדמוקרטית. הניסיון של הנשיא ניקסון לטייח את הפרשה אילץ אותו להתפטר, אך עדיין סיכן אותו בחקירה פלילית. מחליפו הנשיא פורד החליט לחון אותו. בהחלט ייתכן שאם הנשיא טראמפ יאלץ להתפטר בעקבות הפרשיות סביבו, ינקוט מחליפו מייק פנס בצעד דומה ויחון את קודמו, אך זה לא יהיה צעד פופולארי. אומרים שפורד הפסיד בבחירות בגלל החלטתו לחון את ניקסון.  לאור הגישה חסרת הבושה שמאפיינת את חייו של דונלד טראמפ עומדת בפניו אופציה אחרת, מדהימה אך אפשרית לכאורה לפי חוקת ארצות הברית – לחון את עצמו.

החוקה קובעת שחנינת הנשיא אינה חלה על פשעים שאינם פדרליים, על תביעות אזרחיות ואינה מונעת הליכי הדחה בקונגרס (אימפיצ'מנט), אך לא נאמר בחוקה שחנינת הנשיא אינה חלה על עצמו. אם טראמפ יחון את עצמו, סביר להניח שהחוצפה העצומה שבמעשה תזרז הליכי אימפיצ'מנט נגדו, ואפילו חברי הקונגרס הרפובליקנים ישקלו להצביע בעד הדחתו. אבל טראמפ כנראה ינקוט במעשה רק כשגבו לקיר ויש לו מעט מאוד מה להפסיד. גם אם הליך האימפיצ'מנט יצליח והוא יודח, הוא יאבד את משרתו וזכויות וטובות הנאה הקשורות אליה, אך כל עוד החנינה בתוקף, יוכל להמשיך מהבית הלבן לפאר האגדי של מגדל טראמפ במנהטן ולא לתא כלא טחוב בחברת ברנשים לא נחמדים.

ספר מעניין מ-2012 העוסק בסוגי קליף האנגר חוקתיים כדוגמת זה, דן בנושא החנינה העצמית בארוכה, אף שחובר לפני שנשיאות טראמפ עלתה בדימיון הסביר. יש שיקולים לכאן ולכאן: מצד אחד לשון החוקה הפשוטה לכאורה מאפשרת חנינה עצמית, ופסיקות בית המשפט העליון של ארצות הברית הבהירו שכוח החנינה נועד להיות בלתי מוגבל. מצד שני זהו עיקרון יסוד בשיטה המשפטית שאדם אינו רשאי להיות השופט של עצמו. אחרת, יהפוך אדם את עצמו להיות מעל החוק. השיטה האמריקנית אמנם ירשה את השיטה הבריטית, שבה המלך הוא אכן מעל לחוק. אם המלכה אליזבת' לשם דוגמה תיתפס עם סכין נוטפת בדם בידה גוהרת מעל המשרתת שלה, אי אפשר לעשות לה דבר. לא יכול להיפתח הליך פלילי בבריטניה שכותרתו "המלכה נגד המלכה". אבל האבות המייסדים הסתייגו מהמלוכה הבריטית וודאי לא רצו לראות במשרת הנשיא המשך שלה.

יש באמריקה פרשנים שסולדים מנשיאות טראמפ, אך תופסים אותה גם באופן סלחני משהו. הם סבורים שהנשיא אינו באמת עבריין מודע לעצמו, אלא פשוט בעל מנטליות של ילד, שאינה מאפשרת לו להבין מה מותר לו ומה אסור לו. הפרעות האישיות שלו הן כאלו שמונעות ממנו להבין את מגבלות התפקיד. הפרעות הקשב שלו מונעות ממנו להקשיב לעצות נבונות וליישמן. לגישתם יש הליך חוקתי אחר שניתן לנקוט נגד טראמפ, שלא במישור התביעתי. התיקון ה-25 לחוקה מאפשר לסגן הנשיא ולחצי משרי הקבינט להכריז שהנשיא אינו כשיר לתפקידו וכך להביא להחלפתו. ברם, יישומו של תיקון זה על טראמפ מעורר קושי גדול. אם התנהגותו המופרעת הייתה תולדה של הדרדרות קוגניטיבית לא צפויה שהחלה אחרי בחירתו, היה קייס חזק ומשכנע מאוד בעד שימוש בתיקון כדי להוציאו מהבית הלבן. אבל טראמפ המכהן הוא בדיוק אותו טראמפ חסר עכבות ותחכום שאותו ראו הבוחרים בקמפיין הבחירות. לאור זאת שימוש בתיקון ה-25 יהיה אקט מאוד לא דמוקרטי, עד כדי ערעור האמון בשיטה האמריקנית. מצד שני, אולי כן ניתן לטעון שנשיא שחש צורך לחשוף סודות מדינה קריטיים בעת שיחה עם מדינאים זרים, אכן אינו כשיר. יועצים של טראמפ צוטטו בעיתונות כאומרים שאין טעם להזהיר את טראמפ מה לא להגיד, שכן בשל בעיות הקשב שלו, סביר להניח שאזהרה כזו דווקא תגדיל הסיכוי שיפלוט את מה שהוזהר שלא להוציא מפיו.

כיוון שטראמפ הוא בעל יכולת להגיב למציאות המשתנה ולא מנותק ושקוע בשיטיון, יישום התיקון יעורר קשיים חוקתיים עצומים. טראמפ בוודאי יפטר באופן מיידי כל שר בקבינט כשתגיע אליו השמועה שהוא שוקל לתמוך בהשעייתו, ואז תעלה השאלה אם הפיטורים תקפים והשעיית הנשיא אינה תקפה, או שהשעיית הנשיא תקפה והפיטורים אינם תקפים. החוקה מאפשרת לקונגרס להקים גוף משלו שיחליט בנושא ההדחה על רקע רפואי, אבל זהו הליך שמעולם לא יושם. מלבד זאת התיקון אינו מאפשר להיפטר מטראמפ אלא רק להעביר סמכויות בפועל למייק פנס, כדרך שאולמרט כיהן כממלא מקום בתחילת זמן האשפוז של אריק שרון. טראמפ ימשיך לשאת בתואר הנשיא ואפילו יוכל מפעם לפעם לאלץ את הקונגרס להתכנס שוב כדי לבחון האם הוא עדיין לא כשיר. בקיצור – בלגן קטסטרופלי שישתק את העולם החופשי.

בשלב הזה טראמפ יכול עדיין להציל את נשיאותו, פשוט על ידי כך שיפסיק לעשות שטויות. אולם אם יבחר בנתיב הרע, הוא עלול להציב אתגרים מסוכנים לחוקה האמריקנית ומרתקים לצופים מבחוץ.

רפורמת הבריאות עדיין חיה

15 במאי 2017

נדב אייל שיתף בטוויטר שלו הופעה מרשימה של משתתף באסיפת בוחרים באמריקה, שתיאר את האסון שיפול על משפחתו אם יבוטל האובמה קר. למזלו של הדובר ולמזלה של הקידמה האנושית הסיכון שהחוק שעבר בבית הנבחרים לביטול האובמה קר יעבור גם בסנאט הוא עדיין נמוך. לדעתי אולי ייעשו באובמה קר שיפוצים קוסמטיים. לא יותר. התקפות הרפובליקנים על החוק היו תעמולה שקרית. בפועל אין להם אלטרנטיבה טובה אליו. יש לציין עם זאת ששוק התחזיות נותן סיכוי משמעותי לביטול סעיפים מרכזיים באובמה קר, בערך 40%, מה שלי נראה מופרז אבל ימים יגידו.

השכל של הטראמפיזם

1 במאי 2017

את פוסט יום העצמאות שלי, על תור הזהב הבלתי ייאמן שזכינו לחיות בו, פרסמתי כבר סתם ביום חולין לפני חצי שנה. לכן ארשה לעצמי בפוסט זה לעסוק בנושא אחר ולהפנות את הקוראים המתעניינים בחשיבה הפוליטית באמריקה לכתבה מעניינת שפורסמה אתמול בניו יורק מגזין על סטיב סיילר. סיילר הוא מצד אחד בלוגר מושכח ומצד שני קול אינטלקטואלי נדיר של הימין הפרו טראמפי בארצות הברית. 

לא ניתן להגיע לתודעה של המגזינים החשובים באמריקה בלי לדבר בשפת השכל. תומכי טראמפ אינם מדברים בשפה זו וקולם הושתק. כך קרה שנבחר נשיא חדש שאף עיתון לא ביטא תמיכה בו (פרט לישראל היום ולמקבילו בשליטת אדלסון בלאס וגאס). מה שעומד מאחורי האהדה לטראמפ זו ההתלהמות הגסה, צרת האופקים והלאומנית, ואף עיתון שמכבד את עצמו לא יקדיש לה מקום. רק אתר אינטרנט צעקני כמו ברייטברט.

סיילר הוא קול קורא במדבר שממה, ניסיון לנסח את הטראמפיזם וגישת הימין האלטרנטיבי באופן אינטלקטואלי. כתיבתו מתבססת על הנחה לא כל כך נסתרת שיש פערים גנטיים ביכולות השונות בין גזעי האדם, אפשרות שהמדע היום מדחיק ואפילו רודף. מכאן שיש אצלו נימה עוינת וקרובה לגזענית ביחס לשחורים, אך ללא תמיכה בחקיקה גזענית במסורת הדרום בארצות הברית. אין זה שהוא מדרג את האנושות על סקלת אייקיו או התנהגות נאותה ואוהב רק את המובחרים. סיילר מודע טוב מאוד לכך שמעמד העובדים הלבן, הווייט טרש, אינו מציאה גדולה בכל מה שקשור לחוכמה, נימוסים והליכות. אף על פי כן הוא חש נאמנות אתנית עמוקה אליו ומתעב את ההגירה הדוחקת את רגליו, בפרט את זו המוסלמית והמקסיקנית. הוא חש בוז עמוק לשמרנות נוסח ג'ורג' בוש המכלה את משאביה על ניסיון לתקן ארצות אחרות באמצעות כיבושן בד בבד עם הזמנת תושבי העולם להגר לאמריקה. "כבוש את העולם, הזמן את העולם", הוא מכנה זאת בלעג.

מה שלא נידון במאמר הוא יחסו ליהודים ולישראל, שהוא מעניין ביותר ובמידה מסוימת כמעט אובססיבי. בנפשו סיילר שייך לימין הבדלני האמריקני שסלד ממעורבות ארצות הברית במלחמת העולם השנייה וראה אותה כאתנן ליהודים. הוא רואה את היהודים בזמננו כליברלים צבועים. זאת בשל הפער בין גישתם פותחת השערים לאמריקה לבין גישתם האתנוצנטרית לישראל. הוא לא מתנגד לאתנוצנטריות הישראלית ונהנה מאוד לדווח למשל על הקמת גדר בנגב בפני מסתננים מאפריקה, אך מתענג על חשיפת הצביעות המופגנת אצל יהודי ארצות הברית שנאמנים לישראל הלאומנית בד בבד יחד עם מחויבות לקידום נורמות קוסמופוליטיות באמריקה עצמה.

סיילר הוא לא אנטישמי גמור ולא פעם רמז שישמח לחתום על דיל עם יהדות ארצות הברית. אתם תכירו בצרכים האתנוצנטריים שלנו הלבנים הנוצרים. אנחנו נכיר בצרכים שלכם ונתמוך במדינתכם מעבר לים. אין ספק שרבים בימין הישראלי היו רואים זאת כעסקה טבעית מאוד ושמחים לחתום עליה בשתי ידיים. מי שגולש באתר רוטר למשל רואה כמה אהדה יש שם לא רק לטראמפ אלא גם ללה פן, נציגת הלאומנות הלבנה הצרפתית. אך ביהדות ארצות הברית לא יימצאו לה תומכים נלהבים רבים. לאמונת תיקון העולם היהודית אמריקנית אין דבר במשותף עם הטראמפיזם.

קץ הסוציאליזם?

27 באפריל 2017

תוכנית קיצוצי המס של דונלד טראמפ בארצות הברית אינה עוד תוכנית. זו מהפכה. כפי שהיא נראית כרגע, ובהנחה שהיא תעבור את כל המכשולים הפוליטיים השונים, הנחה לא פשוטה ולא ברורה מאליה, היא תחולל גלי הדף קיצוניים בעוצמתם בכלכלת העולם שרובם ככולם חיוביים. אני חושב שהשווקים, בתגובתם האנמית לעת עתה, מפספסים את האפשרות שזהו באמת סיפור גדול. נראה לי שהרפובליקנים בקונגרס הולכים לזרום עם טראמפ על אף (ואולי בגלל) הנימה ההיסטרית שבה התקשורת הליברלית מקבלת את "קיצוצי המס לעשירים".

כבר עשור שאנו שרויים בעידן שניתן להגדירו כעידן בתר מחסור. כפי שטענתי באחד הפוסטים הקודמים, אין היום כל קושי משמעותי לשכפל מוצרים כדי לפתור מחסור. בסין ובעולם השלישי הייצור זול, בעיות האנרגיה העולמית על סף פיתרון, מצוקת הנדל"ן גדולה בארץ ובכמה מהערים הגדולות בארה"ב, אך לא ברוב אירופה ולא ברוב ארצות הברית. בשנת 2008 זינקו לרגע מחירי הסחורות, והמשקיע האגדי ג'ים רוג'רס מיהר להכריז שהעתיד שייך לחקלאים, אך מחירי המזון שבו לסדרם, ולא נראה שיהיה קושי לספק עוד עגבניות ומלפפונים לבאי הסופרמרקטים בעתיד הנראה לעין.

בעידן שבו השכפול כל כך קל אפשר היה לצפות לגאות עצומה בצמיחה, אבל בפועל הצמיחה אנמית. הסיבה היא שלאנשים אין מספיק כסף ביד כדי ליהנות מכל הטוב הזה שקיים בעולם. תוכניתו של טראמפ לקצץ בחדות במסים, אך מבלי להקטין הוצאות הממשלה תזרים כמויות גדולות של כסף למשק, ובכך תוכל סוף סוף לשים קץ לצמיחה האנמית.

הקטנת שיעורי מס החברות אמנם לא תביא ישירות כסף לצרכנים. את רוב הכסף יקבלו משקיעים שבמילא כספים רבים שלהם נמצאים באפיקי השקעה ולא מיועדים לצריכה. אבל מס חברות כה נמוך מהווה תמריץ אימתני ליזמים מכל העולם להגיע לארה"ב ולפעול בה. לא לחינם נחרדים קברניטי המשק הישראלי מההתרחשות הזו. הורדת מס הירושה תסלק את אחד המכשולים המעצבנים והשרירותיים שעומדים בפני השקעה באמריקה (עיינו באינספור שרשורים בפורום הסולידית כדי להבין עד כמה). כבר ככה ארה"ב בעידן טראמפ אטרקטיבית להפליא למשקיעים. אחרי מימוש התוכנית האמורה כולם ישעטו אליה. כולם יתחרו על עובדים אמריקניים ויצטרכו להעלות משכורותיהם. מה עוד שהנשיא טראמפ לא מקבל בברכה מהגרים, ולכן מאגר העובדים הפוטנציאליים לא ימהר להתרחב כדי להיענות לצרכים.

לכאורה זהו אסון לישראל ולכלכלות לא אמריקניות אחרות, אך גם להן מדובר בברכה במסווה. עליית האטרקטיביות של השקעות בדולרים תזניק את שער הדולר לעומת המטבעות האחרים, וכך תהפוך את כוח העבודה ברחבי העולם, ששכרו נקוב במטבעות שיחוו פיחות, לאטרקטיבי עבור חברות אמריקניות. מה שחשוב עוד יותר הוא ששערי הריבית בארה"ב יעלו כדי להתגבר על הלחצים האינפלציוניים שייווצרו שם יחד עם הגירעון הגואה, וכך כל מדינה אחרת תצטרך להחליט האם להדביק את שיעורי הריבית האמריקניים או להימנע מלעשות זאת וליהנות עקב כך מפיחות נוסף, שיהפוך את שווקי העבודה שלה לעוד יותר קורצים למשקיעים מאמריקה.

אם אכן יתממש התסריט האופטימי שאני מצייר, הצלחתה הגדולה של הפחתת מסים המרוכזת בעשירונים העליונים ובחברות תהווה מהלומה קשה לסוציאליסטים בכל מקום שהם. הן בשל הלקח המיידי שלפיו, בניגוד לקלישאה, צמיחה כלכלית המבוססת על טפטוף מלמעלה יכולה לעבוד והן מאחר שכל מדינה שצריכה להתחרות בכלכלה האמריקנית לא תוכל ולא תעז להעלות מסים על חברות ועל עשירים, כדי שלא לאבד מהאטרקטיביות שלה. זה יהיה, לפחות לעשור שבו תוכנית טראמפ צפויה להיות בתוקף, קץ הסוציאליזם.

יום בריא לאמריקה

25 במרץ 2017

יום חשוב לארצות הברית ולנשיאותו של דונלד טראמפ היה יום אמש. ירדה לטימיון התוכנית להחלפת רפורמת ביטוח הבריאות של הנשיא אובמה – האובמה קר. האובמה קר שרדה. 

אלו חדשות טובות. אין סיבה להותיר את ארה"ב כמדינה המערבית היחידה שבה ביטוח הבריאות אינו אוניברסלי ושבה התעמרות של חברות הביטוח עלולה למנוע מחולים טיפול חיוני ומציל חיים. 

בטווח הארוך, על אף אובדן היוקרה, אלו גם חדשות פנטסטיות לטראמפ עצמו ולנשיאותו. חזונו האמיתי של טראמפ נוגע לבלימת הגירה לא חוקית ומוסלמית, לבניית תשתיות ולקיצוצי מס, כל אלו רעיונות הגיוניים להפליא. אין לו דבר עם ההתעקשות השמרנית הגחמתית להכחיש את אופיו הייחודי של תחום הבריאות. כלכלת בריאות אינה כלכלת אייפונים והשוק החופשי שמתאים למכירת אייפונים אינו זה שהולם פוליסות בריאות.

יש הרבה סיבות לבעייתיות של הפעלת כללי השוק החופשי בתחום ביטוח הבריאות. סיבה אחת שאנו מרגישים בה גם בארץ היא שהתמורה ניתנת בידי חברת הביטוח הרבה אחרי התשלום. בשלב התמורה יש לחברות הביטוח אינטרס לטעון שהעסקה מיסודה הייתה פגומה ושהמבוטח לא מילא נכון את הטפסים. גם בארץ חתימה על ביטוח שיש בו החרגות לתנאים מוקדמים היא פתח לצרות צרורות. בשלב התמורה לחברת הביטוח יהיה כל התמריץ לחמוק מאחריותה ולטעון שהמבוטח לא דיווח נכונה על התנאים המוקדמים של מצב בריאותו.

סיבה שנייה היא בעיית הרוכב החופשי. ברגע האמת כשיבוא אלינו חולה מעונה ומיוסר נתקשה להתחשבן איתו על שנים שבהן חמק מתשלום ביטוח בריאות. בין אם ינסה לגייס הסיוע הכספי מהמדינה או מהציבור טוב הלב, פעולתו תהיה מצד אחד נצלנית וחצופה ומצד שני רק אנשים אטומים ורעים יהינו לבוא איתו חשבון על כך, בעודו גוסס מסרטן או מניוון שרירים. מדיניות בריאות חכמה חייבת להכיר בתוצאה הזו מראש ולא לפעול כבת יענה או כשלושת הקופים ולהכחישה את טבעה הבלתי נמנע.

אובמה קר חיה ובועטת. מכאן ואילך הדרך פתוחה עבור טראמפ להתעסק בדברים שמעניינים אותו באמת. אם יצליח להעביר הקלות מס ארוכות טווח, תהיה לו בשורה עצומה אמיתית לאמריקה. גם כאן הוא עלול לעמוד מול השמרנים בעלי הפוביה מהגרעון. אבל עומדת לצידו בתחום זה מורשתו של הנשיא רייגן שהמסים המופחתים שהנהיג פתחו תקופה ארוכה של שגשוג באמריקה.

קיצוצי מס יוכלו גם להוות דרך עקיפה להקל על הבעיה המרכזית של אובמה קר – משפחות צעירות ממעמד הביניים משלמות המון כסף על ביטוח בריאות, אם אין מעסיק שמוכן לסבסד להן אותו. הן נחנקות תחת עולו.

באשר לאובמה קר עצמו, כאן העתיד אינו מובטח לגמרי. ממשל טראמפ יוכל, אם ירצה לנהוג בטיפשות כזו, לנסות לחבל ולפגוע ביסודות החוק באמצעות צווים נשיאותיים. עם זאת מומחים מעריכים שפגיעה כזו תמוטט את אובמה קר רק בחלק קטן מהמדינות וקרוב לוודאי שתביא לתגובת נגד שתאלץ את טראמפ לחזור בו. ייתכן גם שבחירות 2018 ינחילו הישגים גדולים לרפובליקנים בקונגרס ויאפשרו את פתיחתו המחודשת של הדיון.

האם יבוטל האובמה-קר?

14 בינואר 2017

החדשות המגיעות מאמריקה מבשרות רע לרפורמת הבריאות של הנשיא אובמה. הסנאט ובית הנבחרים החלו בהליך חקיקה במטרה לבטלה. ההימור שלי ל-2017 הוא, אף על פי כן, שהאובמה קר ישרוד אותה (שלא כמו ביבי). למה ומדוע? נפתולי המשפט החוקתי האמריקני. הצבעות תקציב יכולות לעבור ברוב פשוט בארה"ב. חוקים בעלי משמעות רחבה דורשים, לעומת זאת, 60 קולות בסנאט. זאת כדי לחסום פיליבסטר, התמשכות אינסופית של הדיון ללא הצבעה. הדמוקרטים יכולים להקריא את ספר הטלפונים וכך למנוע הצבעה על חוק מלא חדש, כל עוד אין 60 סנטורים שידרשו להצביע תכף ומייד. הרפובליקנים מחזיקים ברוב פשוט ולכן יכולים לחסל כל תקצוב של האובמה קר וכך להפוך הרפורמה לאות מתה. אבל הם אינם בעלי רוב של 60 ואינם יכולים לחוקק חוק מלא חדש.

מכאן שבפניהם עומדות שלוש אפשרויות: להותיר את האובמה קר, לבטל את האובמה קר מבלי למצוא לו תחליף או לבטל את מוסד הפיליבסטר. האפשרות השניה היא כמעט אובדנית כי אמריקנים זועמים שאיבדו את ביטוח הבריאות שלהם יאשימו בכך את הנשיא טראמפ. האפשרות השלישית היא הימור עצום. על פי העתיד הדמוגרפי של אמריקה הרפובליקנים צפויים להיות במיעוט ולהיות אלו שיפיקו תועלת מכח הפיליבסטר.

טראמפ עצמו אינו באמת אידיאולוג נוקשה של ביטוח בריאות פרטי. אדרבה באחת ההבלחות הנדירות שיוצאות לו לפעמים ושמלמדות שיש בו יותר משנראה, הוא טען בעבר שהכי טוב לאמריקה יהיה ביטוח בריאות ציבורי אוניברסלי.  בפומבי הוא כבר התחייב שלא יהיה ביטול של אובמה קר ללא חוק חילופי מיידי.

יש להודות שקיימת עוד אפשרות – האובמה קר יבוטל והדמוקרטים שישמעו את צווחות היאוש של בוחריהם יסכימו להתפשר עם הרפובליקנים על רפורמה חדשה. אולם כיום האווירה הפוליטית באמריקה כה רעילה שנראה לי שהרפובליקנים יהססו להמר על כך. לדמוקרטים יש את כל התמריץ הפוליטי להגיד אובמה קר או כלום. במקרה של קטסטרופת ביטוח בריאות הבוחרים יאשימו את הנשיא, לא סנטור דמוקרטי כזה או אחר.

גבולות פתוחים, התרסה אנטישמית והדיסוננס היהודי

17 בדצמבר 2016

בפייסבוק ובטוויטר קיים דף בשם "גבולות פתוחים לישראל", בעל למעלה מעשרת אלפים לייקים, הקורא לישראל לקבל סורים, אפריקנים ושאר מסכני עולם שלישי ללא הגבלה. ישראלי שייתקל בדף זה ודאי יניח בתחילה שהוא משקף עמדה של פעילי שמאל קיצוני עולמי התומכים במאבק המסתננים. אבל התבוננות מתוחכמת יותר תעלה ספקות. ראשית, הפעילים האמיתיים למען המסתננים אינם מנסחים מאבקם בכותרת המבהילה "גבולות פתוחים" אלא קוראים, בסגנון הומניטרי, לעשות יותר למען מי שכבר הגיע כפליט. שנית, השמאל העולמי מתעניין יותר במצוקת הפלסטינים בשל קיום ישראל, מאשר בזכות החופשית להגר אליה. רבים מאנשיו בוודאי יפקפקו אם בכלל ליהודים בישראל יש זכות להנהיג מדיניות גבולות פתוחים במקום לתת את השליטה בארץ ובמדיניות ההגירה אליה לבעליה המקוריים הפלסטינים. זאת ברוחו של יאסר עראפת אשר היה אובססיבי לטיעון שאין זה מתקבל על הדעת שישראל תקבל רוסים לא יהודים בעת ובעונה שהיא מונעת את זכות השיבה.

למי שמכיר את הנפשות המעורבות ברור שפעילי הגבולות הפתוחים לישראל שסרטון בדף שלהם מראה שאפילו יצאו לרחוב להפגין בשם האג'נדה, אינם אנשי שמאל. אלו הם אנשי הימין האלטרנטיבי, נאמניו האנטישמיים של דונלד טראמפ. המחאה שלהם היא די חסרת פשר לישראלי, כי היא ממוקדת ביהדות ארה"ב וברפובליקנים מתונים ודמוקרטים תומכי ישראל.

הטענה הסמויה שלהם היא שאם ליהודי ישראל יש זכות לקבוע מי יהגר אליה ומי לא, אז גם לארה"ב קיימת זכות לקבוע מי יהיו אזרחיה. אין זה מתקבל על הדעת שהיהודים המשפיעים כל כך באמריקה יכוננו מוסר כפול. דין אחד לישראל שההגירה אליה נקבעת על פי חוק השבות ודין אחר לארה"ב, שחייבת להכיל כל מקסיקני שחצה הגבול.

עבור ישראלי המסר בדף ייראה מוזר ולא ברור. מי שנמצא בימין תומך בגדרות נגד מהגרים, גם בארץ, גם בארה"ב וגם באירופה. מי שתומך בשמאל, כמו ארגוני הקרן החדשה ופעילי זכויות אדם, יהיה תמיד בעד המהגרים ויגיש למענם בג"צים בכל שפה שבה הדבר יתאפשר. מה בעצם רוצים יוצרי הדף לומר? אם הם מוחים נגד גבולות פתוחים בארצם, למה לדרוש כביכול גבולות פתוחים בישראל?

עבור יהודי אמריקה החילוניים והנאורים אך הציונים הטענה בדף באמת מביכה. גישתם לאמריקה קוסמופוליטית ומכילה כל היספני ופליט, אך הם מקבלים את קיום ישראל כמדינה של דת אחת שלטת. יש בכך צביעות מסוימת. צביעות שמזמינה את השאלה כיצד אתם מוכנים לאפשר לישראל לנהוג בדרך אחת אך מתנגדים ליישומה באמריקה. זו אינה טענה שלא ניתן למצוא לה מענה. יש הבדלים בין ארה"ב לישראל. מראש ארה"ב יועדה להוות ארץ הגירה, בעוד שישראל הוקמה כבית לאומי ליהודים בלבד. אמריקה ענקית ובעלת קיבולת עצומה. ישראל קטנטנה. ארה"ב מסוגלת לקלוט מהגרים מכל הסוגים. ישראל אינה מפתה מספיק למהגרים חזקים ולכן עלולה תחת מדיניות הגירה חופשית, לקלוט החלשים בלבד.

עדיין, דף הפייסבוק המתואר מצביע בחוכמה, גם אם מתוך נימה אנטישמית ארסית שקשה לפספס, על דיסוננס אמיתי שקיים ביהדות ארה"ב החילונית המורכבת מליברלים. הם אוהבים את ישראל, אך ישראל אינה מגדלור לליברליות ובפרט במדיניות הגירה. איך יצדיקו את מדיניות ישראל שאינם רוצים ליישם בארצם. דיסוננסים יוצרים קושי אמיתי, והדיסוננס הזה, כמו כל סימן אחר להעדר ערכים פרוגרסיביים בישראל, באמת יתרום להתרחקות הצד הליברלי בקרב יהודי אמריקה מישראל.

החיה הקורסיקנית, הוד מעלתה

12 בנובמבר 2016

סטיב סיילר הוא אחד האינטלקטואלים המעניינים באמריקה ומהיחידים שתמכו בטראמפ לאורך כל הדרך, דבר שאינו הפתעה לאור הזהות בין השניים בעמדותיהם הלא תקינות פוליטית עד קיצון. את היחס כלפי טראמפ השווה כבר מזמן לסיפור על כותרות העיתונים שתיארו את התקדמות נפוליאון. תחילה: "המפלצת ברחה ממקום גלותה", "החיה הקורסיקנית נחתה בכף חואן". ולאחר מכן עם התקרבותו:"נפוליאון יגיע לשערי פריז ביום המחר", "הקיסר מגיע לפונטנבלו", ולבסוף: "הוד מעלתו ערך את כניסתו הפומבית. דבר לא יכול היה לגבור על צהלת ההמון".

נראה שהחוגים הפוליטיים האמריקנים עוברים טלטלה דומה. תחילה היה הממסד כולו נגדו, אחר כך היו אלו מתנגדיו הרפובליקניים כמו רוביו וקרוז שיישרו קו והביעו תמיכה, ואילו עתה הנשיא אובמה מקבלו בכבוד רב בבית הלבן ומבטיח לעשות הכול כדי לעמוד לצדו בעת העברת התפקיד, ויריבתו קלינטון קוראת להפגין ראש פתוח כלפי נשיאותו. גם סנטור דמוקרטי פרסם היום מכתב שבו נזף בחריפות בעמיתו שסירב לקבל יפה ניצחון טראמפ וקרא להתלכד ולהפגין נכונות לעבוד עם הנשיא.

מעניינת גם תגובתו של פול קרוגמן, שאחרי שניבא נפילות חדות בשווקים והתבדה מייד (בבלוג לא נפלתי בפח הזה), שינה התחזית ועתה סבור שמדיניות הרעפת הכסף של טראמפ יכולה להניב תוצאות טובות לכלכלה בזמן הקרוב, אם כי עדיין פסימי לגבי העתיד הרחוק יותר. גם בשפה העברית אורן נהרי, אחד מגדולי הסולדים מטראמפ בין הכותבים אצלנו, כתב על הניעור החיובי שהוא עשוי להעניק למערכת.

ברוח זו גם אני אכתוב על כמה נקודות אור בתוצאות הבחירות. את עניין התמריץ הפיסקלי החשוב כל כך הזכרתי בפוסט הקודם, והוא משתקף בעלייה בריביות באג"חים בכל העולם וגם בארץ – סוף סוף מישהו אולי יביא משב רוח של צמיחה לכלכלה. אבל גם פרט לכך ואף שבכללותה בחירת טראמפ היא אולי טירוף, יש כמה וכמה תחומים שבהם היא עשויה להביא שפיות.

שפיות בהגירה

כל אדם עם טיפת שכל ישר צפה בהתנהלות של גרמניה והקנצלרית שלה אנגלה מרקל במהלך משבר הפליטים הסורי והוכה בתדהמה. גרמניה היא מדינה שכבר כך סבלה מגרעון דמוגרפי חמור (ולהבדיל מגרעון תקציבי, זה גרעון הקשור בקשר אמיתי ובעייתי למציאות). הטלטלה הדמוגרפית המיותרת לחלוטין שיצרה מרקל בגרמניה באמצעות קבלת מבול הפליטים תהיה בעלת השפעות שליליות לעוד שנים במישורים כמו טרור, פשיעה, רב תרבותיות ומדיניות רווחה, ואם לא די בכך – היא גם עוררה מפלצת רדומה, הסנטימנטים הלאומניים של הגרמנים עצמם.

כשטראמפ ביקר בחריפות את התנהגות מרקל הוא ביטא את מה שכל אדם עם הגיון היה אומר. יש בטראמפ אלמנטים נרקיסיסטיים לא הכי בריאים נפשית, אבל כשהתייחס למה שקרה לגרמניה הוא זה שתיאר את מה שמרקל עשתה כלא שפוי, והוא צדק במאת האחוזים. תענוג לראות את הסרטון הזה, לשכוח לרגע מכל הבעיות הכרוכות באישיותו של טראמפ, ולחשוב שבראש העולם החופשי עומד מישהו שאומר את הדברים כהווייתם ולא שבוי של תקינות פוליטית מתחסדת.

שפיות במסים

קלינטון רקמה תוכנית מטורפת למדי להתעללות במשקיעים באמצעות מסי רווח הון מפותלים ומסי ירושה דרקוניים. מי שקונה מניות ומוכרן לפני תום תקופה ארוכה היה אמור לשלם מס רווח הון גבוה, באזור ה-40%. הכול כדי לרצות את בסיס המצביעים של סאנדרס. מס הירושה היה אמור לעלות עד 65%. לכאורה אלו צרות של אמריקנים, אבל גובה מסים נקבע בארץ על ידי השוואות עולמיות. העלאה במסים באמריקה בניסיון להגשים את חזון התעתועים של הסוציאליסט הצרפתי תומס פיקטי ואנשים מסוגו, הייתה מבשרת רעות גם פה, לכל מי שלא מתלהב מהגותה של שלי יחימוביץ'.

קלינטון גם לא הייתה מקצצת במס הגבוה המוטל על תאגידים באמריקה, מס שמהווה נזק אמיתי לכל משקיע בחברה אמריקנית, ויש סיכוי מעולה שיירד לרמה שפויה בעידן טראמפ.

שפיות ברגולציות

מאפיין של המפלגה הדמוקרטית הוא הרצון להטיל רגולציות על כל דבר. טראמפ לעומת זאת התחייב לבטל רגולציות בכל תחום שאינו קשור לבטיחות.

רגולציות הן לא בהכרח דבר רע, הן יכולות לעצב מערכות תמריצים בצורה מועילה. הבעיה היא שכאשר הלך הרוח הוא כזה שכל דבר יכול להיפתר באמצעות רגולציה, הנזק בדרך כלל גובר על התועלת ובהפרש גדול. רגולציות הן גם כלי עבור כל מיני לוביסטים להכניס לתוכו את האינטרסים של שוכריהם באמתלה של אינטרס ציבורי.

אפליקציית ההסעות אובר הצליחה לבעוט ברגולציות שהקיפו את תעשיית המוניות באמריקה וכך חוללה מהפכה בעלת השלכות דרמטיות לתועלת הציבור. באופן דומה איר בי אן בי טלטלה את ענף המלונאות והוזילה את החופשה בעולם תוך ניצול מיטבי של משאב פנוי – דירות מגורים ריקות. אפשר למצוא סיבות מאוד טובות לרגולציה בענף המונית – הרצון לעזור לנוסעים נכים, בטיחות הנוסע, מחויבות כלפי המשקיעים במספר ירוק. כך גם לגבי איר בי אן בי שמעמידה במצב לא הוגן את יזמי בתי המלון. אף על פי כן, הניסיון מעיד שבחופש גלומה תועלת גדולה לא פחות מאשר ברגולציה. הבורסה בתל אביב מדגימה זאת היטב. ברור הצורך להגן על המשקיעים מחברות נכלוליות, אבל התשוקה העצומה לעוד רגולציה ועוד רגולציה פשוט חיסלה את השוק כזירה לגיוס הון.

שפיות במערכת המשפט

אם קלינטון הייתה נבחרת, ובפרט אם לצדה היה נבחר סנאט דמוקרטי, היא הייתה עלולה להעמיד בית משפט ליברלי אקטיביסטי שהיה הופך את הבחירות בארה"ב לטקס כמעט חסר חשיבות. כמו בארץ שבה ההחלטות הכי חשובות של הממשלה והכנסת הופכות לחסרות ערך אם לא עומדות במבחן בג"ץ, כך יכול היה להיות גם בארה"ב.

במקום בית המשפט הליברלי ימונה בית משפט שמרני. גם שופטים שמרנים יכולים להיות אקטיביסטים ולעשות בחוק כברצונם. בשנת 2000 השופטים למשל הכתירו את ג'ורג' בוש כנשיא. אבל ישנו הבדל מובנה בין השקפות העולם המשפטיות שהופך אקטיביזם שמרני לבעייתי פחות בדרך כלל. ראשית, השמרנים נוטים לכבד יותר חוקים שהתקבלו בקונגרס גם אם אינם לטעמם. נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס הוכיח זאת כשסירב לפסול את אובמה קר (על כך זכה לניגוח מצד טראמפ במערכת הבחירות). שנית, השמרנים מאמינים בזכויות המדינות ולכן החלטותיהם לרוב אינן פוסלות מכל וכל חוק מסוים, אלא מותירות אותו למדינות. גם אם בית משפט עליון שמרני יחזור בו מהיתר ההפלות ומההכרה בנישואים חד מיניים, לא יהיה פירוש הדבר שלילה מוחלטת של הפלות ונישואים חד מיניים, אלא העברת הנושא לבתי המחוקקים של המדינות. אמת, בתי המחוקקים של המדינות נוטים להיות רפובליקניים כי מיעוטים וצעירים אינם טורחים להופיע ולהצביע בבחירות אליהם. בעיה שלהם, אבל לפחות מקומות כמו קליפורניה וניו יורק שבהם היתרון הליברלי מוצק, יישארו כפניה הנאורות של אמריקה.