לבם במערב

בכל הסקרים שנערכים בקרב צעירים בארה"ב ברני סאנדרס בן ה-79 הוא הנשיא האידיאלי. ייתכן שזו תהיה בחירת האלקטורט כולו בסופו של דבר, אבל ללא ספק ההעדפה הזו בולטת בקרב צעירים. צעירים גם היו בוחרים את ג'רמי קורבין לראש ממשלת בריטניה, על חשבונו של בוריס ג'ונסון שזכה לאהדת המבוגרים. הדור הבא במערב מעוניין בשוויון, בסוציאליזם, ברב תרבותיות ואינו יודע להעריך אל נכון את חשיבות הלאומיות, את הישגי הקפיטליזם ואת כשלונות הקומוניזם.

זו לא בהכרח תמונה מעודדת. חופש לא ניתן חופשי, ואם צעירי המערב לא יעריכו את חירותיהם הלאומיות והכלכליות, הם עוד יאבדו אותן.

מה שכן מעודד הוא לראות שבארצות לא מערביות קיימת מגמת מראה. אם במערב הצעירים נוהרים למי ששונא את המערב ואת ערכיו הקלאסיים, הרי שמחוץ למערב דווקא האהבה למערב פופולארית בקרב הדור הצעיר.

אלו נתונים של מכון פיו מסקר שנערך ב-2019:

	אוהבים את אמריקה בדור הצעיר	אוהבים את אמריקה בדור המבוגר
רוסיה	57	15
ברזיל	78	39
תוניסיה	50	22
אינדונזיה	55	34
הודו	67	53
דרא"פ	57	39

על סין אין נתונים בסקר הנוכחי, אבל בסקר מלפני כמה שנים המגמה הייתה דומה. 59% מהצעירים בעד אמריקה, ורק 29% מהמבוגרים.

בישראל הציבור היהודי מאוחד באהבה לאמריקה, צעירים ומבוגרים. 94% אהדה. אפילו אם כוללים את הנתונים הפושרים של הערבים הישראלים (38%), ישראל היא המדינה הפרו אמריקנית ביותר בעולם. בעצם, בתיקו עם מדינה אחרת: ויאטנם שגם היא אוהדת את ארה"ב בשיעורים דומים. ויאטנם! ההיסטוריה מתפוצצת מצחוק.

נדמה שמה שנקרא פעם גוש המדינות הבלתי מזדהות חלף עבר לו מן העולם. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם אמריקה בלבבם, אבל הדור הצעיר הוא בגישה אחרת ואפילו בימים אלו שבהם שולט דונלד טראמפ שכשלעצמו אינו פופולארי ברחבי העולם.

הניצחון של אמריקה בקרב על הלבבות נראה אירוע גדול מאוד. אולי הוא מה שמבשר את קץ ההיסטוריה, במובן האלים ומלא הקונפליקטים, ותחילתו של שיתוף פעולה נאור ומשעמם בין אומות לאורך דורות. האם פוקויאמה יצדק בסופו של דבר?

באלוהי האמריקנים אנו בוטחים

מכון פיו ערך ב-2018 סקר על (בין השאר) תמיכת האמריקנים בישראל. הקווים הכלליים של תמיכת אזרחי ארה"ב בישראל ידועים: מבוגרים יותר מצעירים, לבנים יותר משחורים והיספנים. אבל לא נתקלתי עד עתה בפילוח מדויק לפי השתייכות דתית ולדעתי פילוח כזה אומר הרבה. אז ערכתי אותו בעצמי לפי הנתונים הגולמיים.

הגדרתי פרו ישראלי את מי שבעד הישראלים יותר מאשר הוא בעד הפלסטינים ובעד יחסו של ממשל טראמפ לישראל (או שביקורתי לגביו כי חושב שאינו מספיק פרו ישראלי. יש גם כאלו או לפחות היו כאלו בזמן שנערך הסקר).

הגדרתי אנטי ישראלי את מי שנגד יחסו של ממשל טראמפ לישראל ושלא מעדיף את הישראלים על הפלסטינים.

השתייכות	פרו ישראל	אנטי ישראל	אחר
פרוטסטנטים	51%	18%	31%
נולדים מחדש (מתוך פרוטסטנטים)	61%	8%	31%
נולדים מחדש לבנים	71%	6%	23%
נולדים מחדש שחורים	33%	17%	50%
קתולים	40%	20%	40%
מורמונים	68%	12%	20%
יהודים	43%	30%	27%
מוסלמים	0%	88%	12%
בודהיזם והינדואיזם	6%	53%	41%
אתאיסטים ואגנוסטיקנים	9%	68%	23%

מה יש ללמוד מהטבלה הזו? אנו תלויים לחלוטין לא בקול היהודי, אלא באמונה הנוצרית של אזרחי ארה"ב. ככל שהם מתרחקים ממנה, הם אוהבים אותנו פחות. יש לומר שנשאלים מוגדרים פה "אנטי ישראל" כי אינם מעדיפים את ישראל על הפלסטינים והם בעד מדיניות אובייקטיבית יותר מצד ממשל טראמפ. זו אינה בהכרח עמדה אנטי ישראלית קיצונית וייתכן שהיא משקפת סלידה מממשלת נתניהו יותר מאשר מישראל. עם זאת, 45% מהאתאיסטים ומהאגנוסטיקנים אומרים בפירוש שיש להם יותר אהדה לצד הפלסטיני מאשר לצד הישראלי ורק 17% מעדיפים את הצד הישראלי על הפלסטיני. יש בזה משהו מגוחך: אפילו עמירה הס הודתה שאחד הדברים הקשים ביותר מבחינתה לדבר עליו עם פלסטינים הוא האתאיזם שלה.  מבחינת דברים שמאופיינים עם חילוניות, כמו זכויות להט"ב וחופש ביטוי לכופרים, המצב בישראל טוב לאין ערוך מאשר בקרב הפלסטינים.

בינתיים למזלנו האתאיסטים הם מיעוט באמריקה. שרק יישאר ככה. באלוהי האמריקנים אנו בוטחים.

גואטמלה דופקת בשער

מה קורה כאשר פליטים שוטפים את הגבול שלך, אבל אין לך דרך לשנות את החוקים שעוסקים בקבלתם? למזלנו במדינה לא נאלצנו לבחון את השאלה הזו. ממשלת ישראל הצליחה למצוא דרך לעצור את מבול המגיעים מאריתריאה ומסודן.  ממשל טראמפ הוא זה אשר נאלץ להתמודד עתה עם הדילמה הזו. המון מהגרים עוזבים את מדינות מרכז אמריקה הכושלות והאלימות, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס. חלקם הסתבכו עם הכנופיות האלימות השולטות בערים בארצות אלו – הרבה שוטרים מיואשים נמנים בין המהגרים.

הם חוצים את מקסיקו בדרכם אל הגבול האמריקני ושם מחויבים בקרי הגבול לקלוט אותם, אחרי שהם מגישים בקשת פליטות.  מדינות מרכז אמריקה אינן כה גדולות באוכלוסיה, אבל מספרי המהגרים מהן עצומים.  בתוך כמה חודשים מספר תושבי הונדורס שהגיעו לגבול ארה"ב וביקשו מקלט עמד כמעט על אחוז שלם(!) מכלל אוכלוסייתה. צופים שב-2019 כמיליון אנשים יחצו את הגבול.

גם חומה לא ממש תעזור. על פי המצב החוקי, מי שמגיע לעמדת שיטור בגבול ומבקש מקלט, חייב להיקלט. הוא יעבור למחנה מעצר אבל לא ניתן להחזיקו שם לנצח, בפרט אם הוא בעל משפחה. במוקדם ובמאוחר הוא ייפלט לתוך ארה"ב וימצא לעצמו שם עבודה וחיים חדשים. רק אם יסתבך עם המשטרה, יש סיכוי שיגורש חזרה.

ההתרחשויות האלו הן ממש אוטופיה של השמאל הגלובאלי, מתעב הגבולות, אבל זו לא אוטופיה עבור מצביעי טראמפ. ברם, הנסיבות הפוליטיות באמריקה, הפיצול הפנימי העמוק והמחויבות המוחלטת של המפלגה הדמוקרטית למהגרים אינם מאפשרים כרגע שינוי בחוק. נראה שלאוכלוסיית ארה"ב יצטרפו עוד כמה מיליוני תושבים ממרכז אמריקה בשנים הקרובות.  אמריקה תכיל גם אותם.

אמריקה חצויה

אמריקה חצויה בין רפובליקנים לדמוקרטים, זו המסקנה הלא מפתיעה כל כך של בחירות האמצע באמריקה. מצד אחד הישגים יפים למפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים. מצד שני הצלחות הרפובליקנים בסנאט היו מעבר לציפיות המוקדמות. הסנאט חשוב יותר בשיטה הפוליטית האמריקנית ונראה כרגע, אמנם בטרם יש תוצאות סופיות מכל מקום, שהצלחות הרפובליקנים גם מקשות מאוד על הדמוקרטים לשוב ולשלוט בו ב-2020. זה דבר בעל חשיבות עצומה. נשיא דמוקרטי שייבחר ב-2020, והסיכוי גבוה שייבחר דמוקרטי אז, לא יוכל להעביר שום חוק פרוגרסיבי משמעותי אם הסנאט יישאר רפובליקני. ספק אם יוכל למנות גם שופטים עליונים. עם איזה הישגים יוכל לבוא לבוחריו בהמשך? זו גם תוצאה טובה לשווקים הפיננסיים שלא ירצו לראות ב-2020 בביטול הקלות המס לתאגידים של הנשיא טראמפ.

טראמפ יצטרך לשקול בשנתיים שנותרו לו אם לקדם חוקים שתואמים את האג'נדה הפופוליסטית שאיתה נבחר, כגון השקעה בתשתיות וקיצוץ מסים למעמד הביניים, בתקווה שיוכל למצוא אוזן קשבת להם אצל הדמוקרטים בבית הנבחרים. אם ימשיך במלחמת הכול מכל הנוכחית נגד הדמוקרטים, הם יכולים להשתמש בשליטתם בבית הנבחרים כדי לקיים לו אימפיצ'מנט, משפט הדחה. אין סיכוי שהוא ייצא מורשע במשפט כזה, הסנאט יתנגד, אך התהליך יפלג את אמריקה ויבזבז את המשאבים של הממשל שלו.

במבט ארוך טווח המגמות עדיין נוטות לטובת המפלגה הדמוקרטית: פלורידה העבירה חוק שמבטל את האיסור על מיליון אסירים משוחררים, רבים מהם שחורים, להצביע. בטקסס ההפרש בין טד קרוז הסנאטור המנצח ליריבו הדמוקרטי השרמנטי לא היה גדול. הרפובליקנים יפסידו את אמריקה אם יאבדו אחת משתי מדינות ענק אלו, שיש אליהן הגירה היספאנית משמעותית.

לקראת המשבר החוקתי הגדול באמריקה

שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי מיעוט, אך מנכסים לעצמם זכויות של אסיפה מכוננת. דבר זה נכון לישראל שבה בחירת היושבים בעליון נעשית בידי אליטה הממנה את עצמה, אבל נראה ששופטי העליון בה מבקשים לרכוש לעצמם סמכות שלא תיאמן – לפסוק שאפילו חוקי יסוד אינם חוקתיים.

אבל גם בארה"ב דבר זה נכון. אמנם הליך בחירת השופטים דמוקרטי בהרבה – הם נבחרים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אך הנשיא אינו מייצג רוב. רוב המצביעים העדיפו את הילארי על פני טראמפ כזכור ועדיין טראמפ ממנה כרגע את השופטים. גם הסנאט אינו מייצג רוב. הסנאטורים הרפובליקנים של מדינות דלות אוכלוסיה כמו מונטנה או ויומינג התומכים במינויי הנשיא מקבלים משקל דומה לסנטורים הדמוקרטים מניו יורק ומקליפורניה המתנגדים להם בתוקף.  כשהשופטים מתמנים הם יכולים, בתוקף היותם הגוף העליון האחראי לפירוש החוקה, שאין כל דרך ריאלית לשנותה, להחליט כל מה שעולה בדעתם. הפלות זה טוב או רע. איסור הגירה מוסלמית זה טוב או רע. הומואים זה טוב או רע. מימון בחירות חופשי בידי מיליונרים זה טוב או רע. עונש מוות זה טוב או רע. מי יודע איך לפרש נכונה חוקה בת 250 שנה. כל מה שצריך זה למצוא חמישה קולות שירצו לפרשה בדרך כזו או אחרת. ובכלל התחזקות כוחם של בתי המשפט העליונים ברחבי העולם היא סיפור מעניין על כך שלמי שניתן כוח עם מעט מעצורים לצדו, יהיה תמריץ להגביר יותר ויותר את כוחו.

עתה בארה"ב, אחרי מינוי השופט ברט קוונו, המפלגה הדמוקרטית ותומכיה עלולים למצוא עצמם במצב קשה. כל רעיון שיצליחו להוציא לפועל עלול להיפסל בבית המשפט העליון השמרני. אם רות ביידר גיזנברג בת ה-85 או סטיבן ברייר בן ה-80 לא יצליחו לשרוד את נשיאות טראמפ, הוא יכול למנות לעליון עוד אולטרה שמרן ובכך לערער את המרקם המשפטי-חברתי באמריקה כליל. למזלם של הליברלים, לקשישים יהודים נבונים ופעילים כמו גינזברג וברייר יש לרוב תוחלת חיים יפה, והקערה עוד יכולה להתהפך אם דווקא אחד השופטים השמרנים יסיים את כהונתו במפתיע בזמן הנשיא הדמוקרטי הבא. הסיכוי לכך נמוך יחסית כי השמרן המבוגר ביותר הוא רק בן 70, השופט השחור קלרנס תומאס.

על אף שהרבה תלוי בביקוריו הלא צפויים של מלאך המוות, בסך הכול מינוי שופט עליון בארה"ב הוא עסק בעל השלכות ארוכות טווח להדהים. זאת כי שופטים ייטו לתזמן את פרישתם עוד בחייהם, אם העת לכך הגיעה בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שישמחו שיבחר להם מחליף.  זאת אומרת שבעוד שלושים שנה לערך יחפש ברט קוואנו זמן פרישה בעת שבה יושב בבית הלבן רפובליקני, וביידר גינזברג תשדל לקחת כל תרופה שתבטיח שתצלח את שנות טראמפ, אף שקרוב לוודאי שהייתה פורשת כבר אם הילארי הייתה הנשיאה. ייתכן אם כך שמינוי של שופט מסוים יבטיח שדורות על גבי דורות של שופטים שיחליפו אותו יבואו מאותה אסכולה רעיונית; דבר שכאמור השופטים שולטים בו באמצעות יכולתם לתזמן את פרישתם.

בנסיבות של יאוש טוטאלי מבית המשפט עלולה המפלגה הדמוקרטית להידרש לרעיון שעלה כבר בזמן נשיאות רוזוולט – להעמיס את בית המשפט בשופטים. החוקה אינה קובעת שבבית המשפט ישבו תשעה שופטים וניתן לחוקק חוק שקובע שישבו בו דווקא עשרים וכל השופטים החדשים יתמנו בידי הנשיא המכהן. אבל ספק אם בית משפט עליון יקבל חוק כזה שחותר תחתיו כחוקתי. הרי יש בכך פגיעה חריפה בעצמאות השיפוטית. עימות בסוגיה זו יהפוך למשבר חוקתי חסר תקדים שהשלכותיו מי יכול לשער. עדיין העולם המערבי התקדם כברת דרך – אנו בנקודה היסטורית שבה זהו אבסורד לחשוב שאפילו מחלוקת כזו יכולה להדרדר לאלימות המונית. יהיה אשר יהיה הפיתרון לסיטואציה כה קשה, כולם יבינו בסוף שעליו להיות מושג בדרכי שלום.

אסטרטגיית התקף הזעם

כיצד יש להבין את התנהגות ממשל טראמפ שפותח במלחמת סחר עם העולם כולו? (אפילו איתנו!)

מדובר באקט שמחבל בכלכלה ומאיים על הישגו הגדול ביותר של טראמפ – השגשוג הכלכלי באמריקה. אם כולם היו יודעים שמכסי המגן יהיו לנצח, לפחות היה בכך עידוד להשקעה בייצור באמריקה. ייתכן שהאמריקנים בכללותם היו משלמים יותר על מוצרים, אבל ציבור גדול שתומך בטראמפ במקומות עניים ווייט טרשיים היה נהנה מתוספת מקומות עבודה בענף הייצור.

אלא שברור לכול שמכסי המגן נועדו לביטול. אם בידי טראמפ עצמו במסגרת הסכמה שתושג לבסוף או כשיחטוף רגליים קרות. אם בידי הממשל הבא. בנסיבות אלו הם רק מייקרים את החיים באמריקה, מהווים תוספת מס ונטולי השפעה מיטיבה גדולה על הייצור באמריקה. אף אחד לא ילך להוציא מיליונים על מפעלים חדשים שיתבססו על ההנחה שהמכסים יימשכו כשברור שהם לא. משקיעים צריכים יציבות.

אולי יש להבין את התנהלות ממשל טראמפ בנושא זה כהחלטה אסטרטגית לביים התקף זעם על ניצולה של אמריקה בידי ארצות אחרות שמתייחסות אליה כפראיירית. בראש ובראשונה סין.

מי שמוכן להפגין זעם ממושך משלם על כך מחיר. אבל זהו בדיוק העניין – אין דבר מרתיע יותר מהנכונות להוציא לעצמך עין כדי להוציא ליריבך שתיים. התנהגותו של ממשל טראמפ מאותתת לכולם שזה החומר הזועם ממנו הוא עשוי. זעם יוצר הרתעה ובפרט כשהזועם הוא הבריון החזק בשכונה. גם לפסגת נאט"ו היום נראה שטראמפ הגיע באותה רוח.

טראמפ לא לעולם יהיה נשיא ארה"ב, והשאלה הגדולה שאיננו יודעים את התשובה עליה היא כיצד תיתפס תקופתו בדיעבד – כהוכחה שאין לנצל את אמריקה כי מתישהו יעלה שם משוגע שידע לגבות מחיר על כך או לחילופין כהוכחה שאל לאמריקה להתריס נגד כאלו שמנצלים אותה כי דבר זה יהרוס את הנשיא שיעשה כך.

האדם החזק בעולם בוחר את האדם החזק באמריקה

ארצות הברית רוגשת ונרגשת סביב פרישתו של אנתוני קנדי, השופט בן ה-82 שהיה הקול הצף בבית המשפט העליון שלה. שמרן מבחינות מסוימות, איש מרכז ליברלי מבחינות אחרות. קנדי היה זה שקולו אפשר את הנהגת הנישואים החד מיניים באמריקה והגן על זכות הנשים להפלה.  הנשיא טראמפ עתיד למנות בקרוב מחליף לקנדי. האדם החזק בעולם ימנה את מי שיוכל להיות האדם החזק באמריקה במשך עשורים. זה לא יהיה פשוט כי טראמפ ירצה למנות שמרן מובהק ואילו בסנאט יהיה קשה למצוא רוב לאישור מועמד שמתנגד להפלות.

מאמר בוושינגטון פוסט מהיום מעלה נקודה שצריכה להיות מוכרת היטב לישראלים. הדמוקרטיה האמריקנית מתקרבת במהירות למצב שבו כל הדברים המהותיים באמת לא יוכרעו בבחירות, אלא בבית המשפט העליון. זאת בראש ובראשונה כי אנשים אינם מסוגלים לערוך הבחנה בין היותו של חוק חוקתי לבין היותו צודק או נכון. למצוא מישהו שיסכים שחוק מסוים שהוא מתנגד לו הוא חוקתי זה כמו למצוא מישהו שיגיד שטבח המונים הוא מצחיק, כותבת הפובליציסטית מחברת המאמר. אין זה סביר למצוא היום מישהו שיתמוך בהפלות או בנישואים גאים או דווקא בזכות לשאת נשק או לקבלת מימון בבחירות ללא הגבלה אבל יכיר בכך שחוקה שרובה נכתבה במאה ה-18 לא עיגנה את הזכויות האלו חוקתית. המציאות הישראלית הראתה עד כמה ההבחנה הזו נכונה. רבים מאלו שמתעבים את האקטיביזם השיפוטי השמאלני, חושבים באמת שבג"ץ היה צריך לפסול את ההתנתקות, כפי שהציע בזמנו בדעת יחיד השופט אדמונד לוי, "צדיק יחיד בסדום" מבחינת אתרי הימין. השאלה המופשטת והאינטלקטואלית של מידת האקטיביזם השיפוטי הרצויה הרי מעניינת אנשים כקליפת השום. מה שמעניין אותם הוא האם דעותיהם שלהם יושלטו או לא.

משטר פוליטי אמריקני שבו כל דבר משמעותי מוכרע בבית המשפט העליון הוא עדיין דמוקרטי, כי הרכב בית המשפט העליון נקבע באופן דמוקרטי. השופטים ממונים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אבל זו דמוקרטיה עם כללים מעוותים, שבה הנבחרים מתמנים לכל החיים, כך שהמציאות הפוליטית בהווה נקבעת על ידי החלטות דמוקרטיות שהתקבלו עשורים קודם לכן ושבה ההכרעות בשאלות הפוליטיות הקריטיות קשורות באופן שרירותי למצב בריאותם של קשישים מופלגים המכהנים בתור שופטים.

אצלנו, לעומת זאת, בחירת השופטים אינה דמוקרטית, ולכן הפיכתה של ישראל לדיקטטורה שיפוטית לא תוכל להיחשב לסוג, אפילו אם מעוות, של דמוקרטיה. גם התהליך שבו בוחנים את השקפותיו הפוליטיות של המועמד למשרה שיפוטית הוא שיטתי ומסודר בהרבה באמריקה.

יש יתרונות בהעברת הסמכויות הפוליטיות לבית המשפט העליון. משחקי קואליציה אינם רלוונטיים שם ולכן בג"ץ למשל כה מסוכן לחרדים. הם אינם יכולים להשתמש בסחטנות פוליטית כדי להשיג בו את רצונותיהם. מצד שני מערכת התמריצים הפוליטית הסבירה נפגעת. התמריץ הכי קריטי לפוליטיקאים בכירים – העובדה שישלמו מחיר אישי אם החלטה שלהם תתברר כלא פופולארית, אינו רלוונטי עבור שופטים עליונים. הם ישארו בתפקידם ללא קשר למה שיניבו החלטותיהם. העובדה שהחלטותיהם קבוצתיות גם מקלה עליהם להסיר אחריות אישית.

באופן כללי בית משפט עליון חזק טוב לבעלי דעה ליברלית. בבית משפט עליון יושבים אנשים חכמים מאוד, ואנשים חכמים מאוד נוטים להיות ליברלים בדעותיהם. עם זאת המקרה האמריקני יכול להסתמן כמורכב יותר. הרבה בשל חשיבותו של הסנאט בהליך האישור של המועמדים לשיפוט. בסנאט יש ייצוג שווה למדינות, אלסקה הדלילה שקולה לקליפורניה הגדושה באוכלוסיה. הוראת הייצוג השווה בסנאט היא אגב סעיף בחוקה האמריקנית שנקבע אי אפשר לשנות לעולם, בכל רוב שהוא. הרפובליקנים הם מיעוט באמריקה המשתנה דמוגרפית, אך הם שולטים ברוב המדינות הקטנות של ארצות הברית ולכן יש להם יתרון ברור בסנאט. הם השתמשו ביתרון זה כדי לסכל את המינוי האחרון של ברק אובמה, וצפויים לנצל את שליטתם הנוכחית בסנאט כדי לאשר שני מינויים של דונלד טראמפ לבית המשפט העליון בתוך שנתיים.

טראמפ זולל את חמוצי אמריקה

ב"נאום החמוצים" שנשא השבוע עם פתיחת מושב הכנסת הצביע ראש הממשלה נתניהו על הפרדוקס המובנה בגישתן הפוליטית של האליטות השבעות במדינה, מי שהוא כינה בשנינות "החמוצים". הן כל כך מתעבות את הנהגתו, מלינות על המצב המדרדר ועל המדינה הקורסת. ועם זאת בחייהן הפרטיים הן חוגגות בטיסות ובבתי קפה את עידן השפע העולמי והמקומי שאנו חיים בו. עידן שפע שנגרם הרבה בשל מדיניות נתניהו השמרנית, הן מבחינת גישתה הידידותית למשקיעים מבחוץ והן מבחינת סלידתה מלקיחת סיכונים ביטחוניים. גם תרמה לו העובדה שביבי היה חכם ויצירתי דיו כדי להביא את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל בזמנו, וכך ישראל יצאה ללא פגע מהמשבר הגלובאלי.

האליטות השבעות והחמוצות מתעבות מדיניות שמיטיבה עם העשירים, אבל בחברה מבוססת הטכנולוגיה והמדע שלנו הן הן בעלות יכולת ההתעשרות. הן מתעבות מדיניות אגרסיבית נגד ערבים, אבל בניהן יכולים, כמו כל אחד אחר, למות מפגיעת רקטה פלסטינית או מפיצוץ מחבל מתאבד. הן מתעבות את נתניהו אבל מרוויחות, אולי אף יותר מכל אחד אחר במדינה, ממדיניותו.

מעבר לים מצוי הנשיא טראמפ במצב דומה. הוא מנסה לקדם רפורמת מס שתיטיב בעיקר עם העשירים, אבל העשירים בכלל לא מצביעים לו. הם סולדים ממנו והעדיפו את יריבתו הילארי על פניו. פרדוקס שכזה. ברם, טבעי שטראמפ יקדם כזו תוכנית שתכלול קיצוצי מס נרחבים. כמיליארדר בעצמו וכימני שבז לערכי השוויון, הוא מבין היטב את התועלת שבחופש כלכלי. ברורה לו הברכה בחיים כלכליים שבהם רצונו של אדם להתעשר אינו תועבה שהממשלה מנסה לחבל בה בכל מאודה.

בכל אופן צורמת העובדה שטראמפ נבחר בידי המצביעים במערב וירג'יניה הנחשלת, ויקדם מדיניות שתומכת במיליונרים של מדינות חוף האוקיינוס במזרח ובמערב. כאן עלה טראמפ על פטנט גאוני. לא הוא בעצמו מן הסתם, כי הוא מצטייר כחצי אנלפבית עם הפרעות קשב חמורות, אבל יועציו. בתוכנית המס המוצעת, לצד הקלות המס הגדולות, יונהג שינוי משמעותי במדיניות הקיזוזים. מס ששולם למדינות עצמן לא יקוזז ולא יוכר בידי הממשל הפדרלי. מדינות שבהן שיעור מס ההכנסה נמוך יושפעו מעט, ולעומת זאת נטל המס יעלה משמעותית על תושבי מדינות שבהן שיעור המס גבוה. באלו מדינות נטל המס המדינתי גבוה? כמובן – במדינות החוף הליברליות. ניו יורק וקליפורניה הן בין המקומות בעולם עם נטל המס הגבוה ביותר על משקיעים. הן צריכות למסותם כדי לממן את תוכניות הרווחה הנדיבות שלהן. הממשל הפדרלי מממן בעקיפין את המיסוי הזה, על ידי ויתורו על מסים משלו לתושבי מדינות אלו. עתה טרמאפ הולך לקחת להן את קערת הגלידה. לא היה ברור אם הרפורמה יכולה לעבור בבית הנבחרים, כי יש שם צירים רפובליקניים שבאים מקליפורניה ומניו יורק, והם מאוד לא אהבו את הקונספט המוצע והצטרפו לדמוקרטים המתנגדים. אבל הצלחת ההצבעה שנערכה שם השבוע מלמדת שככל הנראה לרעיון יש תוחלת. חמוצי אמריקה יחמיצו פנים, ובניגוד לחמוצי ישראל, בצדק גם מבחינתם האישית.

בשורה טובה משרלוטסוויל לפוליטיקאים ימניים

בעידן טראמפ הגזענות הלבנה בארצות הברית מרימה ראש, כפי שהדבר התבטא באירועים הקשים בשרלוטסוויל. הפולמוס נסוב סביב הפסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלו שלחמו כדי להשאיר את השחורים כבולים לשלשלאות. קבוצות שמאל חפצות, במידה רבה של צדק, לסלק את הפסלים ממקומם המרכזי בלב הערים בדרום, ומתסיסות את זעמם של הגזענים הלבנים.

עלתה לי תהיה לראש: למה לגזענים הלבנים לחגוג את העבדות ואת מנציחיה. הרי חלומם הנוכחי המוצהר של הגזענים הלבנים אינו לשעבד את השחורים בשלשלאות אלא פשוט לא להתערבב איתם. העבדות היא זו שגרמה להבאת מיליוני עבדים אפריקנים, שאחרת לא היו מגיעים לאמריקה לעולם. גזען לבן בן זמננו לכאורה צריך לתעב בכל מאודו את אבות הדרום בארה"ב שהביאו אפריקנים לצרכי דורם, אמנם כעבדים, אך בפועל הותירו אותם שם עבור הדורות הבאים, כאזרחים שווי זכויות.

דווקא רבים מאלו שתיעבו את העבדות באותה תקופה, לא רצו לראות את השחורים הופכים לחלק מהמדינה האמריקנית, אלא רצו לראותם חוזרים לאפריקה. גזען לבן בן זמננו היה אמור להעריץ דווקא את הרייט ביצ'ר סטואו, "האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה", מחברת אוהל הדוד תום. היא לא רצתה לראות את השחורים מתערים באמריקה. הגיבורים השחורים של סטואו מעדיפים לא להישאר בארה"ב, אחרי שנותקו מכבליהם, אלא לחזור לאפריקה. היום סיום כזה היה מתקבל כפנטזיה גזענית לבנה שפלה.

מה אנחנו יכולים להסיק מכאן? כשאנשים חושבים על הזדהות פוליטית הם אינם מתעמקים יותר מדי בלוגיקה. גזעני היום באמריקה מזדהים עם גזעני העבר, אף שבאופן לוגי האופן שבו התנהלו גזעני העבר, שייבאו המוני שחורים לאמריקה בכפיה, הוא זה שגורם לכל התסכולים של גזעני ההווה.

מבלי להשוות (חס וחלילה!) בין העבדות לבין השליטה הישראלית בשטחים, עדיין ניתן לקפוץ משם לכאן ולהסיק מסקנה. הנאמנות של הלבנים בשרלוטסוויל לאבותיהם היא חדשות טובות עבור ציפי חוטובלי, בצלאל סמוטריץ' ולכל שאר הפוליטיקאים הימניים שהתנהלותם מובילה בסופו של דבר למדינה דו לאומית. מדינה שבה יהודים, במיוחד הימניים שבהם, יצטרכו להתמודד עם הבעייתיות שבאובדן הרוב היהודי ובדו קיום עם קבוצת אוכלוסיה פלסטינית גדולה שהם מנוכרים אליה לחלוטין.

חוטובלי וסמוטריץ', הימניים של העתיד עדיין יזכרו אתכם בחיבה. אם יקימו לכם פסלים, הם ישמרו עליהם. הם יהיו ימניים. אתם הייתם ימניים. מספיק כדי שירגישו בונדינג עמכם. זאת אף שבניתוח לוגי קר, התנהלותכם השואפת לספח את השטחים היא זו שתביא לבעיות הקשות של המדינה הדו לאומית שתעוררנה באותם ימניים בעתיד כל כך הרבה תסכול.

שווים רק על הנייר

מי שמסתכל על טבלאות השוואה בינלאומיות של הצלחה במבחני בתי ספר או על הישגים של מדינות באולימפיאדות מדעיות, מייד שם לב לתופעה בולטת: רוב מה שמככב בצמרת מקורו במזרח אסיה. מדינות כמו סין וטאייוון, קוריאה ויפן מככבות. למזרח אסייתיים יש כישרון יוצא דופן להצליח במבחנים מתמטיים ומדעיים. מאפיין זה שלהם מחולל סערה בארצות הברית בימים אלו. האוניברסיטאות היוקרתיות מוצפות בפונים אסייתיים עם ציוני פסיכומטרי אגדתיים. אבל הן אינן מעוניינות להתמלא באסייתים, ולכן הן נוקטות בכל מיני שיטות סינון מפוקפקות שמטרתן להיפטר מפונים ממוצא זה ולשמור על אחוז סביר של אסייתים בקמפוס.

עתה התחילו מזרח אסייתים ממורמרים בהליך משפטי שמטרתו לאלץ את הרווארד להפסיק להפלות לרעה את הסטודנטים האסייתים. הם מוחים בזעם על כך שפונים עם 800 עגול בפסיכומטרי האמריקני בכל אחד מתחומי המבחן נדחים רק בשל גזעם. הליברלים שבדרך כלל מזדעקים על אפליה גזעית עומדים הפעם בצד של הרווארד – הסינים והיפנים ובאופן מפתיע גם ההודים נחשבים למיעוט חזק ומצליח, ואם יגדל חלקם באוניברסיטאות, יקטן בהכרח חלקם של אחרים, שאינם מצליחים יפה במבחנים סטנדרטיים אך שייכים לגזע אפריקני או היספאני או אף אינדיאני, קבוצות אוכלוסיה מוחלשות היקרות ללב הליברלים.

הסתכלות אובייקטיבית במציאות תגלה לדעתי שהצדק הוא עם הרווארד. המטרה של אוניברסיטה היא לא רק לתת למשננים אובססיביים זירה להפגין בה את כישוריהם, אלא להכשיר אליטה המסוגלת לשנות לטובה את פני החברה. המציאות מראה שהעליונות שמפגינים האסייתים במבחנים אינה משתקפת בעליונות תרבותית כוללת. במזרח אסיה צורכים סרטים אמריקניים, לא ההיפך. סמסונג מחקה את אפל. סין זרה עד היום למורשת הדמוקרטית המרשימה של המדינות האנגלוסקסיות והנורדיות, וביפן היו אלו האמריקנים שכפו דמוקרטיה.

הדגש ששמות אוניברסיטאות העלית על תכונות מנהיגות נועד לשים רגל למיעוט המתמודד טוב עם חידות מוגדרות על נייר, אך בשל טבעו המופנם, העצור והקונפורמיסטי מתקשה בחדשנות, ביצירתיות ובהובלה. מתסכל ככל שיהיה הדבר הזה מבחינתו, מבחינת הרווארד ודומותיה יש למדיניות המפלה שלהן הצדקה עניינית. מה שכן, כמו תמיד, אצל האליטות הליברליות הצביעות זועקת. ערך השוויון מועלה על נס, אך בפועל נרמס.