האם הדמוקרטים ישובו לשפיותם?

מי שעוקב כמוני אחרי הכתיבה הפוליטית באמריקה מזהה בתקופה האחרונה תחושה של פאניקה בעקבות הסקרים העקביים המראים שדונלד טראמפ היה מנצח כיום בהתמודדות חוזרת מול ג'ו ביידן (ובכך מחקה את התקדים הנדיר של גרובר קליבלנד שהיה גם הנשיא ה-22 וגם הנשיא ה-24 של ארה"ב כי כיהן בקדנציות נפרדות), גם לאור המגמה המתחזקת בקרב ההיספנים בארה"ב שנוטים לכיוון המפלגה הרפובליקנית. לאורך שנים שררה התפיסה שגורלה של המפלגה הרפובליקנית חתום כי היא תאבד את טקסס ואת פלורידה, מקומות שבהם ההיספנים מתחזקים דמוגרפית והנה, צחוק הגורל, ייתכן שדווקא הקהילה ההיספנית תבסס את השליטה הרפובליקנית במדינות אלו ובמדינות נוספות.

ההיספנים הם קהל לא משכיל במיוחד אשר, כך מסתבר, חולק עם הלבנים הלא משכילים את החיבה לדונלד טראמפ. זאת בניגוד לסלידה הקיצונית שחשים כלפיו רבים מהמשכילים. כל טירופיה של המפלגה הדמוקרטית – אמונה בגבולות פתוחים למהגרים לא חוקיים ומבריחיהם, תמיכה בפורעים ובמתפרעים, קריאות לביטול המשטרה – שבים ומתנקמים בה, כי מסתבר שבניגוד לציפיות אין כל כך קונים לסחורה הזו, בפרט לא כאשר סטטיסטיקות הפשיעה נוסקות מעלה. אפילו בסן פרנסיסקו ייתכן שהתובע הכללי של העיר, בן לטרוריסטים מחוגי השמאל הקיצוני, יסולק מתפקידו כי התושבים מאסו באווירה הסלחנית לפשיעה שיצר. הרשתות הגדולות סוגרות חנויות בעיר, פשוט כי הגניבות באור יום הפכו את תפעולן ללא רווחי.

לעומת זאת, ראש העיר החדש של ניו יורק מטעם הדמוקרטים, אריק אדמס, בעצמו גבר שחור, העלה לאחרונה את האפשרות לחזור למדיניות משטרתית כוחנית של עצירת צעירים שחורים ופשפוש בכליהם ובגופם בחיפוש אחר נשק. מבחינת הפרוגרסיבים זהו שיא התועבה, אבל הרוחות משתנות באמריקה. יש לכך כמובן השלכות גם עלינו: אדמס התבדח במהלך קמפיין הבחירות שלו שאולי יפרוש בפנסיה לבית ברמת הגולן, וגם זאת אמירה שגורמת לפרוגרסיבים להיחנק.

לדמוקרטים יש בעיה קשה גם עם הציבור האסייתי. ציבור זה מרגיש מאוים כי אפליה מתקנת לשחורים מתנגשת עם הרצון של האסייתים להתקבל לאוניברסיטאות מובילות ולשלוח את ילדיהם לתוכניות מחוננים. הפגיעה בביטחון האישי מאיימת על אסייתים, שהם קורבן לפשעי שנאה, לעיתים קרובות מצד מבצעים שחורים.

בחירות 2022 מתקרבות, בעוד פחות משנה, ואתרי ההימורים בטוחים למדי (סיכויים של 85% לפחות) שהרפובליקנים ישתלטו על הקונגרס או על אחד מבתיו ובכך יוכלו לשתק לחלוטין את יוזמות החקיקה של ממשל ביידן.  האנליסט הפוליטי הצעיר דיוויד שור (יהודי מרוקאי שהוריו באו מישראל) חושב שבבחירות 2024 הרפובליקנים יכולים להשיג אפילו 60 מושבים בסנאט, המפה הפוליטית כל כך נוטה לטובתם.

כל מה שטוב לפרוגרסיבים רע לישראלים, וכל מה שטוב לישראלים רע לפרוגרסיבים. דעיכת הקדחת הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית יכולה אולי לעצור את המגמות המדאיגות שהתגלו במבצע "שומר החומות" ולהעלות לבימה חזרה את הדמוקרטים שמוכנים לבטא תמיכה איתנה בישראל. אפילו סנטורים שמזוהים עמוקות עם התנועה הפרוגרסיבית כמו ברני סאנדרס ואליזבת' וורן היו מוכנים להגן על ישראל בפומבי לא כל כך מזמן. קריסת התמיכה הממסדית הדמוקרטית בישראל היא אירוע שהוא ממש מהשנים האחרונות, וכשרואים כיצד קרנה של הפרוגרסיביות יורדת, עולה התקווה שהדברים יחזרו לקדמותם. אולי.

ברית עם מפלגה אחת

אירן נחושה ככל הנראה להתקדם לגרעין ולצפצף על ממשל ביידן. ממשל ביידן מנגד אימפוטנטי וחסר אונים בחזית האיראנית בצורה שקשה להאמין. ישראל נראית חלשה כרגע מכדי להשפיע מלבד בתקיפות סייבר חסרות משמעות שמקבלות תגובת סייבר מהירה וכואבת מצד אירן כפי שאירע בחשיפת האתר אטרף.

ייתכן שהדבר מסמן שינוי היסטורי במזרח התיכון, שכבר מזה זמן היה באוויר – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא באמת מחויבת עוד לביטחון ישראל. הדבר היה באוויר מזה זמן, כי רבים מפעיליה של המפלגה ממש לא סובלים את ישראל, שעצם קיומה מנוגד לאג'נדה הפרוגרסיבית ולתנועת הנעורות, שלפיה כל דבר טוב מקורו באנשים לא לבנים ובעולם השלישי וכל דבר רע מקורו באנשים לבנים. הייתה ציפיה שהעובדה שביידן ניצח בפריימריז הדמוקרטים, ולא סאנדרס, תוביל את הדמוקרטים למדינות חוץ מיינסטרימית. לעת עתה, נראה שבחזית האיראנית תקווה זו לא התממשה. זו אכזבה ענקית.

אמנם היה מתח גדול בין ישראל לארה"ב על הסכם הגרעין כבר בתקופת אובמה, אבל בהסכם הגרעין יכלו גם חלק באנשי הממסד הביטחוני פה לצדד. במדיניות ההבלגה המוזרה של ארה"ב מול אירן תחת ממשל ביידן אין מי שיצדד.

לישראל יש עדיין נכס גדול. מפלגה אחרת, שצפויה לשלוט באמריקה חצי מהזמן בטווח הארוך, עדיין מחויבת לביטחון ישראל – המפלגה הרפובליקנית. קשה לדעת אם הרפובליקנים יחזרו לשלטון ב-2024, ואם כן אז לכמה שנים. הסיכויים הם בערך פיפטי פיפטי, כמו תמיד באמריקה מדי ארבע שנים. אמנם גם אצל הרפובליקנים יש אגף בדלני, אבל כרגע נראה שההשפעה האוונגליסטית הרבה יותר משמעותית, ומנהיגי המפלגה מחויבים לחלוטין לישראל.

לכן, כל מי שרוצה שהוא ומשפחתו יוכלו לחיות בישראל לאורך שנים בשגשוג ובביטחון ולהדחיק את זוועת המחשבה על האפשרות של שואה שניה שתגיע כשלאויבי ישראל יהיה את הכוח הצבאי להשמידה, צריך להתעלם מדעות פרוגרסיביות, אם יש לו, בנושאים כמו הגירה, הפלות, זכויות מיעוטים, מדיניות רווחה. לסבול אפילו את פולחן טראמפ ואת שקריו וגסות רוחו ולייחל לניצחון ולהתחזקות של המפלגה הרפובליקנית בכל זירה, כפי שאירע בבחירות החשובות למושל בוירג'יניה וכפי שניכר בהמשך ההתחזקות של הרפובליקנים בקרב ההיספנים בטקסס.

חוק ההפלות בטקסס רע ליהודים, כנראה

בטקסס נכנס לתוקף חוק שתוכנו מסובך אבל השורה התחתונה שלו אינה מסובכת: קליניקה לא יכולה לבצע שם הפלות בלי להסתכן בתביעות נזיקין.

אחרי שני דורות שבהם הגן בית המשפט העליון של ארה״ב על חוקיות ההפלות הוא מסרב להמשיך לעשות זאת. השפעת שלושת המינויים השמרנים של טראמפ ניכרת.

על פניו מדובר בהתפתחות שרעה למפלגה הרפובליקנית. היא מעלה לסדר היום נושא שבו רוב הציבור האמריקני עומד נגדה. רוב האמריקנים תומכים בחוקיות ההפלות, והמוסר הדתי שמרני שאוסר עליהן הוא כבר לגמרי מחוץ לאופנה.

מה שרע לרפובליקנים רע לכאורה גם לנו, כי הרפובליקנים הם כיום הפרו ישראלים באמריקה. כרגע נראה שהרפובליקנים מתכוונים למות על גבעה שמבחינת רוב האמריקנים וגם רוב הישראלים היא צחיחה וחסרת ערך. עם זאת כרגיל משתלם לזכור שהעולם מסובך ומוקדם לדעת מה ההשלכות הצפויות.

העולם שייך לצעירים, והצעירים – לאמריקה

מכון המחקר האמריקני PEW שואל מפעם לפעם אזרחים של מדינות שונות מה יחסם לאמריקה. ולפעמים התוצאה היא כל מה שצריך לדעת על מקומה של המדינה בסדר הגיאופוליטי או על המתחים הפנימיים בה. למשל, הסונים והנוצרים בלבנון רואים את ארה״ב באור חיובי בשיעורים גבוהים שעולים על 60%, אבל רק 7% מהשיעים בלבנון אוהדים את ארה״ב. הפער הזה הוא המפתח להבנת אומללותה הנוכחית של המדינה אשר שבויה בידי חיזבאללה והציר האיראני.

חלוקה מעניינת שעושה מכון PEW בתוצאות היא לפי גיל המשיבים. איך ארה״ב והעולם המערבי כולו ובפרט מדינתנו הקטנה ישרדו כאשר דור הצעירים שהיום מתלהב בהמוניו מפוליטיקאים דוגמת ברני סאנדרס יתן את הטון בארה״ב? אחת השאלות המטרידות והמפחידות. והתשובה המנחמת היא שיש מעין פרדוקס כזה. בעוד שצעירי אמריקה אוהבים פוליטיקאים אנטי אמריקניים דוגמת סאנדרס, הצעירים במדינות היריבות לאמריקה אוהבים את אמריקה עצמה.

ברוסיה 57% מהצעירים אוהדים את ארה״ב, אך רק 15% מהמבוגרים. כשהדור הצעיר הזה יהיה דומיננטי בפוליטיקה הרוסית בעוד 20-30 שנה (בפרט ברוסיה שבה תוחלת החיים של גברים קצרה..), האם את רוסיה ינהיג עדיין אדם בדמותו של פוטין? קשה להאמין. זהו גם דור שתומך בנישואים חד מיניים, דבר שקשה היה להאמין על ציבור רוסי כלשהו. תחזיתו של סטיבן פינקר על תהליך הציביליזציה נראית איתנה כשמתבוננים בנתונים אלו.

בטוניסיה 50% מהצעירים אוהדים את ארה״ב. בדור המבוגר רק 22%.
בתרבויות שונות ומשונות: בקניה, בדרום אפריקה, באינדונזיה, בברזיל, בהודו ובדרום קוריאה – הקו אחד. אתה צעיר יותר, אתה אוהב יותר את אמריקה. יש המנבאים לאימפריה האמריקאית קריסה, אבל מי שמתבונן בנתונים האלו (שהם עוד מזמן טראמפ!) מבין שאמריקה אולי מגמגמת צבאית לפעמים, אבל היא נמצאת חזק בלבבות הצעירים מכל גווני העור ולכסוני העיניים, וזו פוזיציה חזקה מטילים בליסטיים ואימתנית ממל״טים.

How people around the world see the U.S. and Donald Trump in 10 charts

טקסס אדומה גם כשהיא חומה

בשורות מאוד מעודדות למי שקמטים של דאגה נחרשים במצחו בימים אלו לאור הקמת ה״הממשלה הפרוגרסיבית״, כפי שמכנה גיא בכור את הממשלה החדשה בראשות מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר. הדברים החשובים באמת לעתיד ישראל קורים מעבר לאוקיינוס. שם יקבע האם יקומו לנו נשיאים כטראמפ או כאוקסיו קורטז. והרי גם ימני קיצוני אך שפוי יעדיף את מירב מיכאלי כראש ממשלה תחת טראמפ מאשר את ביבי כראש ממשלה תחת אוקסיו קורטז.

במשך שנים כולם ידעו להגיד מתי תסתיים לנצח שליטת הרפובליקנים באמריקה – כשההיספנים יהפכו לרוב פוליטי בטקסס. זה אמור היה לקרות בעשור הקרוב. ובכן, בשורה של מערכות בחירות מקומיות שהתקיימו בשבוע האחרון השיגו רפובליקנים ניצחונות ברורים באזורים היספניים לחלוטין. הדבר מתווסף להישגים המדהימים של טראמפ באזורים היספניים בבחירות 2020. אין דבר רחוק יותר ממעמד הצווארון הכחול ההיספני מאשר טירופי תנועת הנעורות (הווקנס בלעז) או הקריאה לביטולה של המשטרה. מתברר שהיספנים גם לא משתגעים על גבול פרוץ לחלוטין שאלפי מהגרים חסרי כול חוצים אותו מדי יום, וזהו מצב הגבול הדרומי בתקופת ביידן. וכך טקסס נשארת אדומה גם כשהיא נעשית חומה.

יש פער הולך וגדל בין המצביעים הלבנים של המפלגה הדמוקרטית לבין מצביעיה השחורים וההיספנים. הרוב הגדול של הלבנים לא מצביע לדמוקרטים. אלו שכן עושים זאת הם ליברלים בצורה חריגה בהשקפת עולמם. שונים הדברים ביחס לשחורים ולהיספנים. אלו מצביעים בהמוניהם באופן טבעי למפלגה הדמוקרטית שנתפסת כיום כביתה של אמריקה הלא לבנה. אבל אין מדובר במצביעים בעלי השקפת עולם ליברלית או פרוגרסיבית במיוחד ואין להם עניין בהקצנה הליברלית. הרי אלמלא השחורים ג׳ו ביידן היה מקבל אחוזים בודדים בפריימריז, והיינו צריכים להתמודד היום עם הנשיא ברני סאנדרס.

המפלגה הדמוקרטית הולכת הרחק שמאלה וכך מעוררת סלידה במצביעים הלא פרוגרסיביים. חלקם עורק, כפי שקרה בטקסס. החלום או הסיוט של הגמוניה פרוגרסיבית באמריקה, ואז בעולם כולו, אינו נראה עוד בלתי נמנע.

לבם במערב

בכל הסקרים שנערכים בקרב צעירים בארה"ב ברני סאנדרס בן ה-79 הוא הנשיא האידיאלי. ייתכן שזו תהיה בחירת האלקטורט כולו בסופו של דבר, אבל ללא ספק ההעדפה הזו בולטת בקרב צעירים. צעירים גם היו בוחרים את ג'רמי קורבין לראש ממשלת בריטניה, על חשבונו של בוריס ג'ונסון שזכה לאהדת המבוגרים. הדור הבא במערב מעוניין בשוויון, בסוציאליזם, ברב תרבותיות ואינו יודע להעריך אל נכון את חשיבות הלאומיות, את הישגי הקפיטליזם ואת כשלונות הקומוניזם.

זו לא בהכרח תמונה מעודדת. חופש לא ניתן חופשי, ואם צעירי המערב לא יעריכו את חירותיהם הלאומיות והכלכליות, הם עוד יאבדו אותן.

מה שכן מעודד הוא לראות שבארצות לא מערביות קיימת מגמת מראה. אם במערב הצעירים נוהרים למי ששונא את המערב ואת ערכיו הקלאסיים, הרי שמחוץ למערב דווקא האהבה למערב פופולארית בקרב הדור הצעיר.

אלו נתונים של מכון פיו מסקר שנערך ב-2019:

	אוהבים את אמריקה בדור הצעיר	אוהבים את אמריקה בדור המבוגר
רוסיה	57	15
ברזיל	78	39
תוניסיה	50	22
אינדונזיה	55	34
הודו	67	53
דרא"פ	57	39

על סין אין נתונים בסקר הנוכחי, אבל בסקר מלפני כמה שנים המגמה הייתה דומה. 59% מהצעירים בעד אמריקה, ורק 29% מהמבוגרים.

בישראל הציבור היהודי מאוחד באהבה לאמריקה, צעירים ומבוגרים. 94% אהדה. אפילו אם כוללים את הנתונים הפושרים של הערבים הישראלים (38%), ישראל היא המדינה הפרו אמריקנית ביותר בעולם. בעצם, בתיקו עם מדינה אחרת: ויאטנם שגם היא אוהדת את ארה"ב בשיעורים דומים. ויאטנם! ההיסטוריה מתפוצצת מצחוק.

נדמה שמה שנקרא פעם גוש המדינות הבלתי מזדהות חלף עבר לו מן העולם. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם אמריקה בלבבם, אבל הדור הצעיר הוא בגישה אחרת ואפילו בימים אלו שבהם שולט דונלד טראמפ שכשלעצמו אינו פופולארי ברחבי העולם.

הניצחון של אמריקה בקרב על הלבבות נראה אירוע גדול מאוד. אולי הוא מה שמבשר את קץ ההיסטוריה, במובן האלים ומלא הקונפליקטים, ותחילתו של שיתוף פעולה נאור ומשעמם בין אומות לאורך דורות. האם פוקויאמה יצדק בסופו של דבר?

באלוהי האמריקנים אנו בוטחים

מכון פיו ערך ב-2018 סקר על (בין השאר) תמיכת האמריקנים בישראל. הקווים הכלליים של תמיכת אזרחי ארה"ב בישראל ידועים: מבוגרים יותר מצעירים, לבנים יותר משחורים והיספנים. אבל לא נתקלתי עד עתה בפילוח מדויק לפי השתייכות דתית ולדעתי פילוח כזה אומר הרבה. אז ערכתי אותו בעצמי לפי הנתונים הגולמיים.

הגדרתי פרו ישראלי את מי שבעד הישראלים יותר מאשר הוא בעד הפלסטינים ובעד יחסו של ממשל טראמפ לישראל (או שביקורתי לגביו כי חושב שאינו מספיק פרו ישראלי. יש גם כאלו או לפחות היו כאלו בזמן שנערך הסקר).

הגדרתי אנטי ישראלי את מי שנגד יחסו של ממשל טראמפ לישראל ושלא מעדיף את הישראלים על הפלסטינים.

השתייכות	פרו ישראל	אנטי ישראל	אחר
פרוטסטנטים	51%	18%	31%
נולדים מחדש (מתוך פרוטסטנטים)	61%	8%	31%
נולדים מחדש לבנים	71%	6%	23%
נולדים מחדש שחורים	33%	17%	50%
קתולים	40%	20%	40%
מורמונים	68%	12%	20%
יהודים	43%	30%	27%
מוסלמים	0%	88%	12%
בודהיזם והינדואיזם	6%	53%	41%
אתאיסטים ואגנוסטיקנים	9%	68%	23%

מה יש ללמוד מהטבלה הזו? אנו תלויים לחלוטין לא בקול היהודי, אלא באמונה הנוצרית של אזרחי ארה"ב. ככל שהם מתרחקים ממנה, הם אוהבים אותנו פחות. יש לומר שנשאלים מוגדרים פה "אנטי ישראל" כי אינם מעדיפים את ישראל על הפלסטינים והם בעד מדיניות אובייקטיבית יותר מצד ממשל טראמפ. זו אינה בהכרח עמדה אנטי ישראלית קיצונית וייתכן שהיא משקפת סלידה מממשלת נתניהו יותר מאשר מישראל. עם זאת, 45% מהאתאיסטים ומהאגנוסטיקנים אומרים בפירוש שיש להם יותר אהדה לצד הפלסטיני מאשר לצד הישראלי ורק 17% מעדיפים את הצד הישראלי על הפלסטיני. יש בזה משהו מגוחך: אפילו עמירה הס הודתה שאחד הדברים הקשים ביותר מבחינתה לדבר עליו עם פלסטינים הוא האתאיזם שלה.  מבחינת דברים שמאופיינים עם חילוניות, כמו זכויות להט"ב וחופש ביטוי לכופרים, המצב בישראל טוב לאין ערוך מאשר בקרב הפלסטינים.

בינתיים למזלנו האתאיסטים הם מיעוט באמריקה. שרק יישאר ככה. באלוהי האמריקנים אנו בוטחים.

גואטמלה דופקת בשער

מה קורה כאשר פליטים שוטפים את הגבול שלך, אבל אין לך דרך לשנות את החוקים שעוסקים בקבלתם? למזלנו במדינה לא נאלצנו לבחון את השאלה הזו. ממשלת ישראל הצליחה למצוא דרך לעצור את מבול המגיעים מאריתריאה ומסודן.  ממשל טראמפ הוא זה אשר נאלץ להתמודד עתה עם הדילמה הזו. המון מהגרים עוזבים את מדינות מרכז אמריקה הכושלות והאלימות, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס. חלקם הסתבכו עם הכנופיות האלימות השולטות בערים בארצות אלו – הרבה שוטרים מיואשים נמנים בין המהגרים.

הם חוצים את מקסיקו בדרכם אל הגבול האמריקני ושם מחויבים בקרי הגבול לקלוט אותם, אחרי שהם מגישים בקשת פליטות.  מדינות מרכז אמריקה אינן כה גדולות באוכלוסיה, אבל מספרי המהגרים מהן עצומים.  בתוך כמה חודשים מספר תושבי הונדורס שהגיעו לגבול ארה"ב וביקשו מקלט עמד כמעט על אחוז שלם(!) מכלל אוכלוסייתה. צופים שב-2019 כמיליון אנשים יחצו את הגבול.

גם חומה לא ממש תעזור. על פי המצב החוקי, מי שמגיע לעמדת שיטור בגבול ומבקש מקלט, חייב להיקלט. הוא יעבור למחנה מעצר אבל לא ניתן להחזיקו שם לנצח, בפרט אם הוא בעל משפחה. במוקדם ובמאוחר הוא ייפלט לתוך ארה"ב וימצא לעצמו שם עבודה וחיים חדשים. רק אם יסתבך עם המשטרה, יש סיכוי שיגורש חזרה.

ההתרחשויות האלו הן ממש אוטופיה של השמאל הגלובאלי, מתעב הגבולות, אבל זו לא אוטופיה עבור מצביעי טראמפ. ברם, הנסיבות הפוליטיות באמריקה, הפיצול הפנימי העמוק והמחויבות המוחלטת של המפלגה הדמוקרטית למהגרים אינם מאפשרים כרגע שינוי בחוק. נראה שלאוכלוסיית ארה"ב יצטרפו עוד כמה מיליוני תושבים ממרכז אמריקה בשנים הקרובות.  אמריקה תכיל גם אותם.

אמריקה חצויה

אמריקה חצויה בין רפובליקנים לדמוקרטים, זו המסקנה הלא מפתיעה כל כך של בחירות האמצע באמריקה. מצד אחד הישגים יפים למפלגה הדמוקרטית בבית הנבחרים. מצד שני הצלחות הרפובליקנים בסנאט היו מעבר לציפיות המוקדמות. הסנאט חשוב יותר בשיטה הפוליטית האמריקנית ונראה כרגע, אמנם בטרם יש תוצאות סופיות מכל מקום, שהצלחות הרפובליקנים גם מקשות מאוד על הדמוקרטים לשוב ולשלוט בו ב-2020. זה דבר בעל חשיבות עצומה. נשיא דמוקרטי שייבחר ב-2020, והסיכוי גבוה שייבחר דמוקרטי אז, לא יוכל להעביר שום חוק פרוגרסיבי משמעותי אם הסנאט יישאר רפובליקני. ספק אם יוכל למנות גם שופטים עליונים. עם איזה הישגים יוכל לבוא לבוחריו בהמשך? זו גם תוצאה טובה לשווקים הפיננסיים שלא ירצו לראות ב-2020 בביטול הקלות המס לתאגידים של הנשיא טראמפ.

טראמפ יצטרך לשקול בשנתיים שנותרו לו אם לקדם חוקים שתואמים את האג'נדה הפופוליסטית שאיתה נבחר, כגון השקעה בתשתיות וקיצוץ מסים למעמד הביניים, בתקווה שיוכל למצוא אוזן קשבת להם אצל הדמוקרטים בבית הנבחרים. אם ימשיך במלחמת הכול מכל הנוכחית נגד הדמוקרטים, הם יכולים להשתמש בשליטתם בבית הנבחרים כדי לקיים לו אימפיצ'מנט, משפט הדחה. אין סיכוי שהוא ייצא מורשע במשפט כזה, הסנאט יתנגד, אך התהליך יפלג את אמריקה ויבזבז את המשאבים של הממשל שלו.

במבט ארוך טווח המגמות עדיין נוטות לטובת המפלגה הדמוקרטית: פלורידה העבירה חוק שמבטל את האיסור על מיליון אסירים משוחררים, רבים מהם שחורים, להצביע. בטקסס ההפרש בין טד קרוז הסנאטור המנצח ליריבו הדמוקרטי השרמנטי לא היה גדול. הרפובליקנים יפסידו את אמריקה אם יאבדו אחת משתי מדינות ענק אלו, שיש אליהן הגירה היספאנית משמעותית.

לקראת המשבר החוקתי הגדול באמריקה

שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי מיעוט, אך מנכסים לעצמם זכויות של אסיפה מכוננת. דבר זה נכון לישראל שבה בחירת היושבים בעליון נעשית בידי אליטה הממנה את עצמה, אבל נראה ששופטי העליון בה מבקשים לרכוש לעצמם סמכות שלא תיאמן – לפסוק שאפילו חוקי יסוד אינם חוקתיים.

אבל גם בארה"ב דבר זה נכון. אמנם הליך בחירת השופטים דמוקרטי בהרבה – הם נבחרים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אך הנשיא אינו מייצג רוב. רוב המצביעים העדיפו את הילארי על פני טראמפ כזכור ועדיין טראמפ ממנה כרגע את השופטים. גם הסנאט אינו מייצג רוב. הסנאטורים הרפובליקנים של מדינות דלות אוכלוסיה כמו מונטנה או ויומינג התומכים במינויי הנשיא מקבלים משקל דומה לסנטורים הדמוקרטים מניו יורק ומקליפורניה המתנגדים להם בתוקף.  כשהשופטים מתמנים הם יכולים, בתוקף היותם הגוף העליון האחראי לפירוש החוקה, שאין כל דרך ריאלית לשנותה, להחליט כל מה שעולה בדעתם. הפלות זה טוב או רע. איסור הגירה מוסלמית זה טוב או רע. הומואים זה טוב או רע. מימון בחירות חופשי בידי מיליונרים זה טוב או רע. עונש מוות זה טוב או רע. מי יודע איך לפרש נכונה חוקה בת 250 שנה. כל מה שצריך זה למצוא חמישה קולות שירצו לפרשה בדרך כזו או אחרת. ובכלל התחזקות כוחם של בתי המשפט העליונים ברחבי העולם היא סיפור מעניין על כך שלמי שניתן כוח עם מעט מעצורים לצדו, יהיה תמריץ להגביר יותר ויותר את כוחו.

עתה בארה"ב, אחרי מינוי השופט ברט קוונו, המפלגה הדמוקרטית ותומכיה עלולים למצוא עצמם במצב קשה. כל רעיון שיצליחו להוציא לפועל עלול להיפסל בבית המשפט העליון השמרני. אם רות ביידר גיזנברג בת ה-85 או סטיבן ברייר בן ה-80 לא יצליחו לשרוד את נשיאות טראמפ, הוא יכול למנות לעליון עוד אולטרה שמרן ובכך לערער את המרקם המשפטי-חברתי באמריקה כליל. למזלם של הליברלים, לקשישים יהודים נבונים ופעילים כמו גינזברג וברייר יש לרוב תוחלת חיים יפה, והקערה עוד יכולה להתהפך אם דווקא אחד השופטים השמרנים יסיים את כהונתו במפתיע בזמן הנשיא הדמוקרטי הבא. הסיכוי לכך נמוך יחסית כי השמרן המבוגר ביותר הוא רק בן 70, השופט השחור קלרנס תומאס.

על אף שהרבה תלוי בביקוריו הלא צפויים של מלאך המוות, בסך הכול מינוי שופט עליון בארה"ב הוא עסק בעל השלכות ארוכות טווח להדהים. זאת כי שופטים ייטו לתזמן את פרישתם עוד בחייהם, אם העת לכך הגיעה בזמן שבבית הלבן יושב נשיא שישמחו שיבחר להם מחליף.  זאת אומרת שבעוד שלושים שנה לערך יחפש ברט קוואנו זמן פרישה בעת שבה יושב בבית הלבן רפובליקני, וביידר גינזברג תשדל לקחת כל תרופה שתבטיח שתצלח את שנות טראמפ, אף שקרוב לוודאי שהייתה פורשת כבר אם הילארי הייתה הנשיאה. ייתכן אם כך שמינוי של שופט מסוים יבטיח שדורות על גבי דורות של שופטים שיחליפו אותו יבואו מאותה אסכולה רעיונית; דבר שכאמור השופטים שולטים בו באמצעות יכולתם לתזמן את פרישתם.

בנסיבות של יאוש טוטאלי מבית המשפט עלולה המפלגה הדמוקרטית להידרש לרעיון שעלה כבר בזמן נשיאות רוזוולט – להעמיס את בית המשפט בשופטים. החוקה אינה קובעת שבבית המשפט ישבו תשעה שופטים וניתן לחוקק חוק שקובע שישבו בו דווקא עשרים וכל השופטים החדשים יתמנו בידי הנשיא המכהן. אבל ספק אם בית משפט עליון יקבל חוק כזה שחותר תחתיו כחוקתי. הרי יש בכך פגיעה חריפה בעצמאות השיפוטית. עימות בסוגיה זו יהפוך למשבר חוקתי חסר תקדים שהשלכותיו מי יכול לשער. עדיין העולם המערבי התקדם כברת דרך – אנו בנקודה היסטורית שבה זהו אבסורד לחשוב שאפילו מחלוקת כזו יכולה להדרדר לאלימות המונית. יהיה אשר יהיה הפיתרון לסיטואציה כה קשה, כולם יבינו בסוף שעליו להיות מושג בדרכי שלום.