עדיין ארץ החופשיים

פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית עוררה גלי פאניקה עולמיים, וגם בטוויטר בעברית בקושי דיברו על שום דבר אחר. אפילו שכניסתו הממשמשת ובאה של יאיר לפיד למשרד ראש הממשלה מצדיקה אולי יותר פאניקה (נקווה שהבן אדם הבשיל ושנופתע לטובה).

תראו את מה שכתב יניב ארליך, איש מדע ישראלי חשוב, בטוויטר:

זו ממש דוגמה מצמררת. זוג יהודי חי לו באוסטין, טקסס (עיר ליברלית להפליא, אגב). מתברר שהעובר בבטן של האישה לוקה בטאי-זקס. עכשיו הם תקועים עם האסון הזה ללא פיתרון. זוועה.

עם זאת, כדי להבין למה אמריקה היא מדינה כל כך חזקה ומוצלחת צריך להתנער מהפחדות שטחיות ולהסתכל על התמונה הכוללת. אמריקה היא רפובליקה פדרלית שמאפשרת מרחב תמרון רחב מאוד לכל מדינה ממדינות הברית, והיא מאפשרת לאזרחיה לנוע בחופשיות בין המדינות. אם נחזור לציוץ של יניב ארליך, בדקתי באתר קייאק וקצת יותר ממאה דולר זו עלות כרטיס טיסה הלוך וחזור מאוסטין ללאס וגאס, עיר במדינת נוואדה החופשית ברוחה שבוודאי תמשיך לאפשר הפלות. השופט קוואנו, הקול המכריע בפסיקת דובס, טרח להדגיש בפירוש שאזרחיות אמריקניות ממדינות שאוסרות הפלות יוכלו לעבור הפלות במדינות שמתירות זאת, בלי שניתן יהיה להקשות עליהן לעשות זאת. הדבר מעוגן בחוקה שמאפשרת מעבר חופשי בין מדינות. נכון, רפול כזכור נולד כי הוריו קימצנו על הכסף להפלה, אבל רוב הנשים לא ייתקעו עם תינוק לא רצוי, בטח לא כזה עם טאי זקס, בשביל מאה וקצת דולר. לא אתפלא אם במדינות הכחולות יצוצו כפטריות אחר הגשם עמותות צדקה ליברליות שיעניקו הפלות בחינם, אולי אפילו עם החזר על כרטיס טיסה, לכל מעוניינת.

אופציית הדילוג בין מדינה למדינה לצרכי הפלה אינה סתם פרצה, אלא מאפיין עמוק של השיטה האמריקנית שיוצרת פסיפס רבגוני של מדינות, של חוקים ושל אופי לאומי ושמאפשרת לאזרחים את החירות שבבחירה חופשית ביניהם. נראה לי שגם אצלנו יום אחד הפערים הפנימיים יהיו כל כך קיצוניים, שאפילו בארצנו הקטנה לא יהיה מנוס ממשטר פדרלי עם אוטונומיה לקנטונים. באותם ימים נשים יחצו את הגבול מקנטון בני ברק לקנטון תל אביב כדי לשלוט בגופן.

ליברלים ששדדו אותם

מיהו ליברל? שמרן שעוד לא שדדו אותו. כך אומר המכתם הידוע. תושבי סן פרנסיסקו הם ליברלים ששדדו אותם. שוב ושוב. רשתות עוזבות את העיר פשוט כי לא משתלם לעשות עסקים היכן שכל הומלס יכול להיכנס לבית עסק, להתכבד בשפע מוצרים, לצאת איתם מבלי לשלם ומבלי שאיש יעז לעצור אותו. מכת פריצות מאיימת על הבתים. בחוצות העיר סמים נסחרים בחופשיות. הדפוס הגזעי ברור, גם אם לא תמיד מצוין בפירוש. העבריינים הם ברובם שחורים ולאחרונה גם מדובר על פושעים מדרום אמריקה. דבר זה מקשה על הכרה בתופעה, שהרי בדת הפרוגרסיבית שבסן פרנסיסקו סוגדים לה יותר מאשר בכל מקום אחר, שחורים ולטינים נועדו רק למלא את תפקיד הקורבן המוחלש.

את תפקיד התובע הכללי של סן פרנסיסקו ממלא צ'סה בודין. לבודין ייחוס יוצא דופן. הוריו (היהודים) נשפטו לשנות מאסר ארוכות מאוד על רצח שוטרים במסגרת מחתרת שמאל רדיקלי שבה פעלו, "צבא השחרור השחור". אמו שוחררה כבר מהכלא מזמן והפכה מאז לפרופסורית באוניברסיטת קולומביה. אביו ריצה 38 שנות מאסר ושוחרר רק בשנה האחרונה. אם אינך יכול לנצח את החוק, הצטרף אליו – הבן למד את הלקח ונכנס לנעלי התובע הכללי בעיר. תפקיד שבעבר מילאה סגנית הנשיא קמילה האריס.

ההידרדרות בביטחון האישי ניכרת בכל ארה"ב מאז מהומות Black Lives Matter והסגרים של המגפה. אבל תושבי סן פרנסיסקו סובלים במיוחד. בארצות הברית של ימינו לא מקובל להתלונן סתם על פשע ואלימות, צריך לדבר על גזענות כדי לעורר מהומה ולתבוע צדק. האסייתים, שחלקם באוכלוסיית העיר גדול, לא פראיירים, והם אוחזים את השור בקרניו. הם מתארים את האלימות המופנית נגדם כאלימות על רקע גזעני של שנאת אסייתים. את בודין הם מאשימים באדישות לגזענות כלפיהם. אחרים מסתפקים בלציין שהוא אינו תובע כללי מטבעו אלא סניגור, חותם עם עבריינים שממררים את החיים לתושבים על עסקאות מקלות או שבכלל נמנע לתבוע אותם. את דאגתו לזכויות השחורים הוא מבטא בסלחנות כלפי סוחרי הסמים יותר מאשר באכפתיות כלפי תושבי שכונות העוני שסובלים ממעשיהם.

הייט אשבורי ידועה כשכונה ההיסטורית של ההיפים וילדי הפרחים. היא גם השכונה בה הרפובליקנים קיבלו פחות קולות מבכל שכונה אחרת בעיר (וגם בשכונות האחרות בעיר מדובר באחוזים זעומים). אחת מתושבות השכונה תיארה לאחרונה את תחושותיה: "מעולם לא פחדתי ככה כל חיי. ואני לא זוכרת כזו אלימות בכזו רמה. מה שחדש הוא שלמי שפורץ לכלי הרכב יש אקדחים, והם מוכנים לירות אם מפריעים להם באמצע".

תושבי העיר אספו חתימות עבור הליך "ריקול" המאפשר להדיח את התובע הכללי בטרם עת במשאל תושבים, וההצבעה נקבעה ל-7 ביוני. על אף שהעיתון המקומי, סן פרנסיסקו כרוניקל, קרא להשאיר את התובע בתפקידו, על פי הסקרים 68% מהתושבים מתכוונים להצביע נגדו. באתר התחזיות פרדיקטאיט נותנים 80% סיכוי להדחתו. תומכיו של בודין רואים במהלך את בחישת ידיהם של הרפובליקנים, הנמסיס של העיר ותושביה הפרוגרסיביים. אבל רק 11% מתושבי סן פרנסיסקו הצביעו לדונאלד טראמפ בבחירות האחרונות (עליה ניכרת מבחירות 2016, דרך אגב). אם אכן שני שלישים מהתושבים יצביעו נגד התובע הכללי, כמעט כולם יהיו דמוקרטים אדוקים, שיבטאו בכך מידה של התפכחות משיכרון הפרוגרסיביות המטורלל שאפף את אמריקה עד לא מכבר.

חרב הפיפיות המשפטית

בכל העולם, וגם פה בארצנו, הליברלים בעלי האייקיו הגבוה, שאין להם רוב דמוקרטי, כופים את דעותיהם באמצעות מערכת המשפט. לפעמים זה עובד. אפילו ברק אובמה רץ לנשיאות ובמצעו התנגדות לנישואים חד מיניים. ב-2015 פסק בית המשפט העליון בוושינגטון שהזכות לנישואים חד מיניים מעוגנת למרבה הפלא במילותיה העתיקות של החוקה. כיום, שבע שנים אחר כך, גם רוב הרפובליקנים תומכים בנישואים חד מיניים. אחרי המעשים של גבוהי האייקיו יימשכו הלבבות של ממוצעי האייקיו.

בנושא ההפלות, לעומת זאת, פסיקת בית המשפט העליון הפדרלי ההיסטורית מ-1973 שהתירה אותן לא הצליחה להתנחל בלבבות באותה מידה ובקרוב היא תבוטל על פי כל הסימנים. אף על פי כן, קשה לומר שזו הייתה עסקה גרועה. היא סיפקה לנשים האמריקניות יובל שלם של שליטה בגופן וברחמן.

אבל ישנו מחיר סמוי מהעין, והליברלים באמריקה ככל הנראה עומדים לשלמו. בימים עברו כל משפטן מוכשר שהנשיא הציע לסנאט ולא היה ידוע כבעל דעות שערורייתיות במיוחד או כפגום אישיותית, היה מקבל את הרוב הדרוש ומתמנה לשופט. השופט השחור השמרן הקיצוני קלרנס תומס קיבל רוב למינויו אפילו אחרי חשיפת הטרדותיו המיניות ואפילו שהסנאט שדן במינוי היה בעל רוב דמוקרטי גדול. עד היום, 31 שנה מאוחר יותר, הוא יושב בבית המשפט ומחבר חוות דעות רדיקליות בשמרנותן.

אבל הפוליטיזציה של בית המשפט והקיטוב העמוק של החברה גובים את מחירם. קשה לראות היום כיצד סנאט הנשלט בידי מפלגה אחת מסכים לאשר מועמדים לשיפוט של מפלגה שניה. כשבית המשפט אינו אלא זרוע פוליטית נוספת, אין לאף מפלגה סיבה לפעולה אובדנית כזו נגד האינטרסים שלה.

הגוף שמופקד על מינוי שופטים בהתאם לחוקה הוא הסנאט. בסנאט לכל מדינה יש שני נציגים, בלי קשר לגודל אוכלוסייתה. קליפורניה כוויומינג. בנסיבות הנוכחיות הדבר מהווה מכת מחץ למפלגה הדמוקרטית, אשר פופולארית במדינות המאוכלסות עם המרכזים העירוניים הגדולים כדוגמת ניו יורק וקליפורניה, וזוכה לתיעוב במדינות הכפריות השוממות כמו מונטנה או ויומינג.

כיום הדמוקרטים שולטים בסנאט על חודו של קול, אבל הפרשנים הפוליטיים מעריכים שזמנם קצוב וכבר בינואר הקרוב הם יהפכו למיעוט. המינויים של ביידן למשרות שיפוט ייתקעו, בעוד שנשיא רפובליקני עתידי בוודאי ישלוט בסנאט ויוכל להציף את בתי המשפט הפדרליים בשיבוטים של איימי קוני בארט וקלרנס תומס. ביום מן הימים, כאשר רוחות הזמן שוב ינשבו לכיוון הדמוקרטי, אולי יוכלו הדמוקרטים להוסיף את וושינגטון הבירה, את פורטו ריקו ואפילו את איי הבתולה, גואם וסמואה כמדינות, וכך הסנאט שוב יאיר פניו אליהם. עד אז האקטיביזם השיפוטי שאותו חגגו, יעמוד להם לרועץ.

האם הדמוקרטים ישובו לשפיותם?

מי שעוקב כמוני אחרי הכתיבה הפוליטית באמריקה מזהה בתקופה האחרונה תחושה של פאניקה בעקבות הסקרים העקביים המראים שדונלד טראמפ היה מנצח כיום בהתמודדות חוזרת מול ג'ו ביידן (ובכך מחקה את התקדים הנדיר של גרובר קליבלנד שהיה גם הנשיא ה-22 וגם הנשיא ה-24 של ארה"ב כי כיהן בקדנציות נפרדות), גם לאור המגמה המתחזקת בקרב ההיספנים בארה"ב שנוטים לכיוון המפלגה הרפובליקנית. לאורך שנים שררה התפיסה שגורלה של המפלגה הרפובליקנית חתום כי היא תאבד את טקסס ואת פלורידה, מקומות שבהם ההיספנים מתחזקים דמוגרפית והנה, צחוק הגורל, ייתכן שדווקא הקהילה ההיספנית תבסס את השליטה הרפובליקנית במדינות אלו ובמדינות נוספות.

ההיספנים הם קהל לא משכיל במיוחד אשר, כך מסתבר, חולק עם הלבנים הלא משכילים את החיבה לדונלד טראמפ. זאת בניגוד לסלידה הקיצונית שחשים כלפיו רבים מהמשכילים. כל טירופיה של המפלגה הדמוקרטית – אמונה בגבולות פתוחים למהגרים לא חוקיים ומבריחיהם, תמיכה בפורעים ובמתפרעים, קריאות לביטול המשטרה – שבים ומתנקמים בה, כי מסתבר שבניגוד לציפיות אין כל כך קונים לסחורה הזו, בפרט לא כאשר סטטיסטיקות הפשיעה נוסקות מעלה. אפילו בסן פרנסיסקו ייתכן שהתובע הכללי של העיר, בן לטרוריסטים מחוגי השמאל הקיצוני, יסולק מתפקידו כי התושבים מאסו באווירה הסלחנית לפשיעה שיצר. הרשתות הגדולות סוגרות חנויות בעיר, פשוט כי הגניבות באור יום הפכו את תפעולן ללא רווחי.

לעומת זאת, ראש העיר החדש של ניו יורק מטעם הדמוקרטים, אריק אדמס, בעצמו גבר שחור, העלה לאחרונה את האפשרות לחזור למדיניות משטרתית כוחנית של עצירת צעירים שחורים ופשפוש בכליהם ובגופם בחיפוש אחר נשק. מבחינת הפרוגרסיבים זהו שיא התועבה, אבל הרוחות משתנות באמריקה. יש לכך כמובן השלכות גם עלינו: אדמס התבדח במהלך קמפיין הבחירות שלו שאולי יפרוש בפנסיה לבית ברמת הגולן, וגם זאת אמירה שגורמת לפרוגרסיבים להיחנק.

לדמוקרטים יש בעיה קשה גם עם הציבור האסייתי. ציבור זה מרגיש מאוים כי אפליה מתקנת לשחורים מתנגשת עם הרצון של האסייתים להתקבל לאוניברסיטאות מובילות ולשלוח את ילדיהם לתוכניות מחוננים. הפגיעה בביטחון האישי מאיימת על אסייתים, שהם קורבן לפשעי שנאה, לעיתים קרובות מצד מבצעים שחורים.

בחירות 2022 מתקרבות, בעוד פחות משנה, ואתרי ההימורים בטוחים למדי (סיכויים של 85% לפחות) שהרפובליקנים ישתלטו על הקונגרס או על אחד מבתיו ובכך יוכלו לשתק לחלוטין את יוזמות החקיקה של ממשל ביידן.  האנליסט הפוליטי הצעיר דיוויד שור (יהודי מרוקאי שהוריו באו מישראל) חושב שבבחירות 2024 הרפובליקנים יכולים להשיג אפילו 60 מושבים בסנאט, המפה הפוליטית כל כך נוטה לטובתם.

כל מה שטוב לפרוגרסיבים רע לישראלים, וכל מה שטוב לישראלים רע לפרוגרסיבים. דעיכת הקדחת הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית יכולה אולי לעצור את המגמות המדאיגות שהתגלו במבצע "שומר החומות" ולהעלות לבימה חזרה את הדמוקרטים שמוכנים לבטא תמיכה איתנה בישראל. אפילו סנטורים שמזוהים עמוקות עם התנועה הפרוגרסיבית כמו ברני סאנדרס ואליזבת' וורן היו מוכנים להגן על ישראל בפומבי לא כל כך מזמן. קריסת התמיכה הממסדית הדמוקרטית בישראל היא אירוע שהוא ממש מהשנים האחרונות, וכשרואים כיצד קרנה של הפרוגרסיביות יורדת, עולה התקווה שהדברים יחזרו לקדמותם. אולי.

ברית עם מפלגה אחת

אירן נחושה ככל הנראה להתקדם לגרעין ולצפצף על ממשל ביידן. ממשל ביידן מנגד אימפוטנטי וחסר אונים בחזית האיראנית בצורה שקשה להאמין. ישראל נראית חלשה כרגע מכדי להשפיע מלבד בתקיפות סייבר חסרות משמעות שמקבלות תגובת סייבר מהירה וכואבת מצד אירן כפי שאירע בחשיפת האתר אטרף.

ייתכן שהדבר מסמן שינוי היסטורי במזרח התיכון, שכבר מזה זמן היה באוויר – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא באמת מחויבת עוד לביטחון ישראל. הדבר היה באוויר מזה זמן, כי רבים מפעיליה של המפלגה ממש לא סובלים את ישראל, שעצם קיומה מנוגד לאג'נדה הפרוגרסיבית ולתנועת הנעורות, שלפיה כל דבר טוב מקורו באנשים לא לבנים ובעולם השלישי וכל דבר רע מקורו באנשים לבנים. הייתה ציפיה שהעובדה שביידן ניצח בפריימריז הדמוקרטים, ולא סאנדרס, תוביל את הדמוקרטים למדינות חוץ מיינסטרימית. לעת עתה, נראה שבחזית האיראנית תקווה זו לא התממשה. זו אכזבה ענקית.

אמנם היה מתח גדול בין ישראל לארה"ב על הסכם הגרעין כבר בתקופת אובמה, אבל בהסכם הגרעין יכלו גם חלק באנשי הממסד הביטחוני פה לצדד. במדיניות ההבלגה המוזרה של ארה"ב מול אירן תחת ממשל ביידן אין מי שיצדד.

לישראל יש עדיין נכס גדול. מפלגה אחרת, שצפויה לשלוט באמריקה חצי מהזמן בטווח הארוך, עדיין מחויבת לביטחון ישראל – המפלגה הרפובליקנית. קשה לדעת אם הרפובליקנים יחזרו לשלטון ב-2024, ואם כן אז לכמה שנים. הסיכויים הם בערך פיפטי פיפטי, כמו תמיד באמריקה מדי ארבע שנים. אמנם גם אצל הרפובליקנים יש אגף בדלני, אבל כרגע נראה שההשפעה האוונגליסטית הרבה יותר משמעותית, ומנהיגי המפלגה מחויבים לחלוטין לישראל.

לכן, כל מי שרוצה שהוא ומשפחתו יוכלו לחיות בישראל לאורך שנים בשגשוג ובביטחון ולהדחיק את זוועת המחשבה על האפשרות של שואה שניה שתגיע כשלאויבי ישראל יהיה את הכוח הצבאי להשמידה, צריך להתעלם מדעות פרוגרסיביות, אם יש לו, בנושאים כמו הגירה, הפלות, זכויות מיעוטים, מדיניות רווחה. לסבול אפילו את פולחן טראמפ ואת שקריו וגסות רוחו ולייחל לניצחון ולהתחזקות של המפלגה הרפובליקנית בכל זירה, כפי שאירע בבחירות החשובות למושל בוירג'יניה וכפי שניכר בהמשך ההתחזקות של הרפובליקנים בקרב ההיספנים בטקסס.

חוק ההפלות בטקסס רע ליהודים, כנראה

בטקסס נכנס לתוקף חוק שתוכנו מסובך אבל השורה התחתונה שלו אינה מסובכת: קליניקה לא יכולה לבצע שם הפלות בלי להסתכן בתביעות נזיקין.

אחרי שני דורות שבהם הגן בית המשפט העליון של ארה״ב על חוקיות ההפלות הוא מסרב להמשיך לעשות זאת. השפעת שלושת המינויים השמרנים של טראמפ ניכרת.

על פניו מדובר בהתפתחות שרעה למפלגה הרפובליקנית. היא מעלה לסדר היום נושא שבו רוב הציבור האמריקני עומד נגדה. רוב האמריקנים תומכים בחוקיות ההפלות, והמוסר הדתי שמרני שאוסר עליהן הוא כבר לגמרי מחוץ לאופנה.

מה שרע לרפובליקנים רע לכאורה גם לנו, כי הרפובליקנים הם כיום הפרו ישראלים באמריקה. כרגע נראה שהרפובליקנים מתכוונים למות על גבעה שמבחינת רוב האמריקנים וגם רוב הישראלים היא צחיחה וחסרת ערך. עם זאת כרגיל משתלם לזכור שהעולם מסובך ומוקדם לדעת מה ההשלכות הצפויות.

העולם שייך לצעירים, והצעירים – לאמריקה

מכון המחקר האמריקני PEW שואל מפעם לפעם אזרחים של מדינות שונות מה יחסם לאמריקה. ולפעמים התוצאה היא כל מה שצריך לדעת על מקומה של המדינה בסדר הגיאופוליטי או על המתחים הפנימיים בה. למשל, הסונים והנוצרים בלבנון רואים את ארה״ב באור חיובי בשיעורים גבוהים שעולים על 60%, אבל רק 7% מהשיעים בלבנון אוהדים את ארה״ב. הפער הזה הוא המפתח להבנת אומללותה הנוכחית של המדינה אשר שבויה בידי חיזבאללה והציר האיראני.

חלוקה מעניינת שעושה מכון PEW בתוצאות היא לפי גיל המשיבים. איך ארה״ב והעולם המערבי כולו ובפרט מדינתנו הקטנה ישרדו כאשר דור הצעירים שהיום מתלהב בהמוניו מפוליטיקאים דוגמת ברני סאנדרס יתן את הטון בארה״ב? אחת השאלות המטרידות והמפחידות. והתשובה המנחמת היא שיש מעין פרדוקס כזה. בעוד שצעירי אמריקה אוהבים פוליטיקאים אנטי אמריקניים דוגמת סאנדרס, הצעירים במדינות היריבות לאמריקה אוהבים את אמריקה עצמה.

ברוסיה 57% מהצעירים אוהדים את ארה״ב, אך רק 15% מהמבוגרים. כשהדור הצעיר הזה יהיה דומיננטי בפוליטיקה הרוסית בעוד 20-30 שנה (בפרט ברוסיה שבה תוחלת החיים של גברים קצרה..), האם את רוסיה ינהיג עדיין אדם בדמותו של פוטין? קשה להאמין. זהו גם דור שתומך בנישואים חד מיניים, דבר שקשה היה להאמין על ציבור רוסי כלשהו. תחזיתו של סטיבן פינקר על תהליך הציביליזציה נראית איתנה כשמתבוננים בנתונים אלו.

בטוניסיה 50% מהצעירים אוהדים את ארה״ב. בדור המבוגר רק 22%.
בתרבויות שונות ומשונות: בקניה, בדרום אפריקה, באינדונזיה, בברזיל, בהודו ובדרום קוריאה – הקו אחד. אתה צעיר יותר, אתה אוהב יותר את אמריקה. יש המנבאים לאימפריה האמריקאית קריסה, אבל מי שמתבונן בנתונים האלו (שהם עוד מזמן טראמפ!) מבין שאמריקה אולי מגמגמת צבאית לפעמים, אבל היא נמצאת חזק בלבבות הצעירים מכל גווני העור ולכסוני העיניים, וזו פוזיציה חזקה מטילים בליסטיים ואימתנית ממל״טים.

How people around the world see the U.S. and Donald Trump in 10 charts

טקסס אדומה גם כשהיא חומה

בשורות מאוד מעודדות למי שקמטים של דאגה נחרשים במצחו בימים אלו לאור הקמת ה״הממשלה הפרוגרסיבית״, כפי שמכנה גיא בכור את הממשלה החדשה בראשות מנכ״ל מועצת יש״ע לשעבר. הדברים החשובים באמת לעתיד ישראל קורים מעבר לאוקיינוס. שם יקבע האם יקומו לנו נשיאים כטראמפ או כאוקסיו קורטז. והרי גם ימני קיצוני אך שפוי יעדיף את מירב מיכאלי כראש ממשלה תחת טראמפ מאשר את ביבי כראש ממשלה תחת אוקסיו קורטז.

במשך שנים כולם ידעו להגיד מתי תסתיים לנצח שליטת הרפובליקנים באמריקה – כשההיספנים יהפכו לרוב פוליטי בטקסס. זה אמור היה לקרות בעשור הקרוב. ובכן, בשורה של מערכות בחירות מקומיות שהתקיימו בשבוע האחרון השיגו רפובליקנים ניצחונות ברורים באזורים היספניים לחלוטין. הדבר מתווסף להישגים המדהימים של טראמפ באזורים היספניים בבחירות 2020. אין דבר רחוק יותר ממעמד הצווארון הכחול ההיספני מאשר טירופי תנועת הנעורות (הווקנס בלעז) או הקריאה לביטולה של המשטרה. מתברר שהיספנים גם לא משתגעים על גבול פרוץ לחלוטין שאלפי מהגרים חסרי כול חוצים אותו מדי יום, וזהו מצב הגבול הדרומי בתקופת ביידן. וכך טקסס נשארת אדומה גם כשהיא נעשית חומה.

יש פער הולך וגדל בין המצביעים הלבנים של המפלגה הדמוקרטית לבין מצביעיה השחורים וההיספנים. הרוב הגדול של הלבנים לא מצביע לדמוקרטים. אלו שכן עושים זאת הם ליברלים בצורה חריגה בהשקפת עולמם. שונים הדברים ביחס לשחורים ולהיספנים. אלו מצביעים בהמוניהם באופן טבעי למפלגה הדמוקרטית שנתפסת כיום כביתה של אמריקה הלא לבנה. אבל אין מדובר במצביעים בעלי השקפת עולם ליברלית או פרוגרסיבית במיוחד ואין להם עניין בהקצנה הליברלית. הרי אלמלא השחורים ג׳ו ביידן היה מקבל אחוזים בודדים בפריימריז, והיינו צריכים להתמודד היום עם הנשיא ברני סאנדרס.

המפלגה הדמוקרטית הולכת הרחק שמאלה וכך מעוררת סלידה במצביעים הלא פרוגרסיביים. חלקם עורק, כפי שקרה בטקסס. החלום או הסיוט של הגמוניה פרוגרסיבית באמריקה, ואז בעולם כולו, אינו נראה עוד בלתי נמנע.

לבם במערב

בכל הסקרים שנערכים בקרב צעירים בארה"ב ברני סאנדרס בן ה-79 הוא הנשיא האידיאלי. ייתכן שזו תהיה בחירת האלקטורט כולו בסופו של דבר, אבל ללא ספק ההעדפה הזו בולטת בקרב צעירים. צעירים גם היו בוחרים את ג'רמי קורבין לראש ממשלת בריטניה, על חשבונו של בוריס ג'ונסון שזכה לאהדת המבוגרים. הדור הבא במערב מעוניין בשוויון, בסוציאליזם, ברב תרבותיות ואינו יודע להעריך אל נכון את חשיבות הלאומיות, את הישגי הקפיטליזם ואת כשלונות הקומוניזם.

זו לא בהכרח תמונה מעודדת. חופש לא ניתן חופשי, ואם צעירי המערב לא יעריכו את חירותיהם הלאומיות והכלכליות, הם עוד יאבדו אותן.

מה שכן מעודד הוא לראות שבארצות לא מערביות קיימת מגמת מראה. אם במערב הצעירים נוהרים למי ששונא את המערב ואת ערכיו הקלאסיים, הרי שמחוץ למערב דווקא האהבה למערב פופולארית בקרב הדור הצעיר.

אלו נתונים של מכון פיו מסקר שנערך ב-2019:

אוהבים את אמריקה בדור הצעיר אוהבים את אמריקה בדור המבוגר
רוסיה 57 15
ברזיל 78 39
תוניסיה 50 22
אינדונזיה 55 34
הודו 67 53
דרא"פ 57 39

על סין אין נתונים בסקר הנוכחי, אבל בסקר מלפני כמה שנים המגמה הייתה דומה. 59% מהצעירים בעד אמריקה, ורק 29% מהמבוגרים.

בישראל הציבור היהודי מאוחד באהבה לאמריקה, צעירים ומבוגרים. 94% אהדה. אפילו אם כוללים את הנתונים הפושרים של הערבים הישראלים (38%), ישראל היא המדינה הפרו אמריקנית ביותר בעולם. בעצם, בתיקו עם מדינה אחרת: ויאטנם שגם היא אוהדת את ארה"ב בשיעורים דומים. ויאטנם! ההיסטוריה מתפוצצת מצחוק.

נדמה שמה שנקרא פעם גוש המדינות הבלתי מזדהות חלף עבר לו מן העולם. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם אמריקה בלבבם, אבל הדור הצעיר הוא בגישה אחרת ואפילו בימים אלו שבהם שולט דונלד טראמפ שכשלעצמו אינו פופולארי ברחבי העולם.

הניצחון של אמריקה בקרב על הלבבות נראה אירוע גדול מאוד. אולי הוא מה שמבשר את קץ ההיסטוריה, במובן האלים ומלא הקונפליקטים, ותחילתו של שיתוף פעולה נאור ומשעמם בין אומות לאורך דורות. האם פוקויאמה יצדק בסופו של דבר?

באלוהי האמריקנים אנו בוטחים

מכון פיו ערך ב-2018 סקר על (בין השאר) תמיכת האמריקנים בישראל. הקווים הכלליים של תמיכת אזרחי ארה"ב בישראל ידועים: מבוגרים יותר מצעירים, לבנים יותר משחורים והיספנים. אבל לא נתקלתי עד עתה בפילוח מדויק לפי השתייכות דתית ולדעתי פילוח כזה אומר הרבה. אז ערכתי אותו בעצמי לפי הנתונים הגולמיים.

הגדרתי פרו ישראלי את מי שבעד הישראלים יותר מאשר הוא בעד הפלסטינים ובעד יחסו של ממשל טראמפ לישראל (או שביקורתי לגביו כי חושב שאינו מספיק פרו ישראלי. יש גם כאלו או לפחות היו כאלו בזמן שנערך הסקר).

הגדרתי אנטי ישראלי את מי שנגד יחסו של ממשל טראמפ לישראל ושלא מעדיף את הישראלים על הפלסטינים.

השתייכות פרו ישראל אנטי ישראל אחר
פרוטסטנטים 51% 18% 31%
נולדים מחדש (מתוך פרוטסטנטים) 61% 8% 31%
נולדים מחדש לבנים 71% 6% 23%
נולדים מחדש שחורים 33% 17% 50%
קתולים 40% 20% 40%
מורמונים 68% 12% 20%
יהודים 43% 30% 27%
מוסלמים 0% 88% 12%
בודהיזם והינדואיזם 6% 53% 41%
אתאיסטים ואגנוסטיקנים 9% 68% 23%

מה יש ללמוד מהטבלה הזו? אנו תלויים לחלוטין לא בקול היהודי, אלא באמונה הנוצרית של אזרחי ארה"ב. ככל שהם מתרחקים ממנה, הם אוהבים אותנו פחות. יש לומר שנשאלים מוגדרים פה "אנטי ישראל" כי אינם מעדיפים את ישראל על הפלסטינים והם בעד מדיניות אובייקטיבית יותר מצד ממשל טראמפ. זו אינה בהכרח עמדה אנטי ישראלית קיצונית וייתכן שהיא משקפת סלידה מממשלת נתניהו יותר מאשר מישראל. עם זאת, 45% מהאתאיסטים ומהאגנוסטיקנים אומרים בפירוש שיש להם יותר אהדה לצד הפלסטיני מאשר לצד הישראלי ורק 17% מעדיפים את הצד הישראלי על הפלסטיני. יש בזה משהו מגוחך: אפילו עמירה הס הודתה שאחד הדברים הקשים ביותר מבחינתה לדבר עליו עם פלסטינים הוא האתאיזם שלה.  מבחינת דברים שמאופיינים עם חילוניות, כמו זכויות להט"ב וחופש ביטוי לכופרים, המצב בישראל טוב לאין ערוך מאשר בקרב הפלסטינים.

בינתיים למזלנו האתאיסטים הם מיעוט באמריקה. שרק יישאר ככה. באלוהי האמריקנים אנו בוטחים.