אסטרטגיית התקף הזעם

כיצד יש להבין את התנהגות ממשל טראמפ שפותח במלחמת סחר עם העולם כולו? (אפילו איתנו!)

מדובר באקט שמחבל בכלכלה ומאיים על הישגו הגדול ביותר של טראמפ – השגשוג הכלכלי באמריקה. אם כולם היו יודעים שמכסי המגן יהיו לנצח, לפחות היה בכך עידוד להשקעה בייצור באמריקה. ייתכן שהאמריקנים בכללותם היו משלמים יותר על מוצרים, אבל ציבור גדול שתומך בטראמפ במקומות עניים ווייט טרשיים היה נהנה מתוספת מקומות עבודה בענף הייצור.

אלא שברור לכול שמכסי המגן נועדו לביטול. אם בידי טראמפ עצמו במסגרת הסכמה שתושג לבסוף או כשיחטוף רגליים קרות. אם בידי הממשל הבא. בנסיבות אלו הם רק מייקרים את החיים באמריקה, מהווים תוספת מס ונטולי השפעה מיטיבה גדולה על הייצור באמריקה. אף אחד לא ילך להוציא מיליונים על מפעלים חדשים שיתבססו על ההנחה שהמכסים יימשכו כשברור שהוא לא. משקיעים צריכים יציבות.

אולי יש להבין את התנהלות ממשל טראמפ בנושא זה כהחלטה אסטרטגית לביים התקף זעם על ניצולה של אמריקה בידי ארצות אחרות שמתייחסות אליה כפראיירית. בראש ובראשונה סין.

מי שמוכן להפגין זעם ממושך משלם על כך מחיר. אבל זהו בדיוק העניין – אין דבר מרתיע יותר מהנכונות להוציא לעצמך עין כדי להוציא ליריבך שתיים. התנהגותו של ממשל טראמפ מאותתת לכולם שזה החומר הזועם ממנו הוא עשוי. זעם יוצר הרתעה ובפרט כשהזועם הוא הבריון החזק בשכונה. גם לפסגת נאט"ו היום נראה שטראמפ הגיע באותה רוח.

טראמפ לא לעולם יהיה נשיא ארה"ב, והשאלה הגדולה שאיננו יודעים את התשובה עליה היא כיצד תיתפס תקופתו בדיעבד – כהוכחה שאין לנצל את אמריקה כי מתישהו יעלה שם משוגע שידע לגבות מחיר על כך או לחילופין כהוכחה שאל לאמריקה להתריס נגד כאלו שמנצלים אותה כי דבר זה יהרוס את הנשיא שיעשה כך.

מודעות פרסומת

האדם החזק בעולם בוחר את האדם החזק באמריקה

ארצות הברית רוגשת ונרגשת סביב פרישתו של אנתוני קנדי, השופט בן ה-82 שהיה הקול הצף בבית המשפט העליון שלה. שמרן מבחינות מסוימות, איש מרכז ליברלי מבחינות אחרות. קנדי היה זה שקולו אפשר את הנהגת הנישואים החד מיניים באמריקה והגן על זכות הנשים להפלה.  הנשיא טראמפ עתיד למנות בקרוב מחליף לקנדי. האדם החזק בעולם ימנה את מי שיוכל להיות האדם החזק באמריקה במשך עשורים. זה לא יהיה פשוט כי טראמפ ירצה למנות שמרן מובהק ואילו בסנאט יהיה קשה למצוא רוב לאישור מועמד שמתנגד להפלות.

מאמר בוושינגטון פוסט מהיום מעלה נקודה שצריכה להיות מוכרת היטב לישראלים. הדמוקרטיה האמריקנית מתקרבת במהירות למצב שבו כל הדברים המהותיים באמת לא יוכרעו בבחירות, אלא בבית המשפט העליון. זאת בראש ובראשונה כי אנשים אינם מסוגלים לערוך הבחנה בין היותו של חוק חוקתי לבין היותו צודק או נכון. למצוא מישהו שיסכים שחוק מסוים שהוא מתנגד לו הוא חוקתי זה כמו למצוא מישהו שיגיד שטבח המונים הוא מצחיק, כותבת הפובליציסטית מחברת המאמר. אין זה סביר למצוא היום מישהו שיתמוך בהפלות או בנישואים גאים או דווקא בזכות לשאת נשק או לקבלת מימון בבחירות ללא הגבלה אבל יכיר בכך שחוקה שרובה נכתבה במאה ה-18 לא עיגנה את הזכויות האלו חוקתית. המציאות הישראלית הראתה עד כמה ההבחנה הזו נכונה. רבים מאלו שמתעבים את האקטיביזם השיפוטי השמאלני, חושבים באמת שבג"ץ היה צריך לפסול את ההתנתקות, כפי שהציע בזמנו בדעת יחיד השופט אדמונד לוי, "צדיק יחיד בסדום" מבחינת אתרי הימין. השאלה המופשטת והאינטלקטואלית של מידת האקטיביזם השיפוטי הרצויה הרי מעניינת אנשים כקליפת השום. מה שמעניין אותם הוא האם דעותיהם שלהם יושלטו או לא.

משטר פוליטי אמריקני שבו כל דבר משמעותי מוכרע בבית המשפט העליון הוא עדיין דמוקרטי, כי הרכב בית המשפט העליון נקבע באופן דמוקרטי. השופטים ממונים בידי הנשיא ומאושרים בידי הסנאט. אבל זו דמוקרטיה עם כללים מעוותים, שבה הנבחרים מתמנים לכל החיים, כך שהמציאות הפוליטית בהווה נקבעת על ידי החלטות דמוקרטיות שהתקבלו עשורים קודם לכן ושבה ההכרעות בשאלות הפוליטיות הקריטיות קשורות באופן שרירותי למצב בריאותם של קשישים מופלגים המכהנים בתור שופטים.

אצלנו, לעומת זאת, בחירת השופטים אינה דמוקרטית, ולכן הפיכתה של ישראל לדיקטטורה שיפוטית לא תוכל להיחשב לסוג, אפילו אם מעוות, של דמוקרטיה. גם התהליך שבו בוחנים את השקפותיו הפוליטיות של המועמד למשרה שיפוטית הוא שיטתי ומסודר בהרבה באמריקה.

יש יתרונות בהעברת הסמכויות הפוליטיות לבית המשפט העליון. משחקי קואליציה אינם רלוונטיים שם ולכן בג"ץ למשל כה מסוכן לחרדים. הם אינם יכולים להשתמש בסחטנות פוליטית כדי להשיג בו את רצונותיהם. מצד שני מערכת התמריצים הפוליטית הסבירה נפגעת. התמריץ הכי קריטי לפוליטיקאים בכירים – העובדה שישלמו מחיר אישי אם החלטה שלהם תתברר כלא פופולארית, אינו רלוונטי עבור שופטים עליונים. הם ישארו בתפקידם ללא קשר למה שיניבו החלטותיהם. העובדה שהחלטותיהם קבוצתיות גם מקלה עליהם להסיר אחריות אישית.

באופן כללי בית משפט עליון חזק טוב לבעלי דעה ליברלית. בבית משפט עליון יושבים אנשים חכמים מאוד, ואנשים חכמים מאוד נוטים להיות ליברלים בדעותיהם. עם זאת המקרה האמריקני יכול להסתמן כמורכב יותר. הרבה בשל חשיבותו של הסנאט בהליך האישור של המועמדים לשיפוט. בסנאט יש ייצוג שווה למדינות, אלסקה הדלילה שקולה לקליפורניה הגדושה באוכלוסיה. הוראת הייצוג השווה בסנאט היא אגב סעיף בחוקה האמריקנית שנקבע אי אפשר לשנות לעולם, בכל רוב שהוא. הרפובליקנים הם מיעוט באמריקה המשתנה דמוגרפית, אך הם שולטים ברוב המדינות הקטנות של ארצות הברית ולכן יש להם יתרון ברור בסנאט. הם השתמשו ביתרון זה כדי לסכל את המינוי האחרון של ברק אובמה, וצפויים לנצל את שליטתם הנוכחית בסנאט כדי לאשר שני מינויים של דונלד טראמפ לבית המשפט העליון בתוך שנתיים.

טראמפ זולל את חמוצי אמריקה

ב"נאום החמוצים" שנשא השבוע עם פתיחת מושב הכנסת הצביע ראש הממשלה נתניהו על הפרדוקס המובנה בגישתן הפוליטית של האליטות השבעות במדינה, מי שהוא כינה בשנינות "החמוצים". הן כל כך מתעבות את הנהגתו, מלינות על המצב המדרדר ועל המדינה הקורסת. ועם זאת בחייהן הפרטיים הן חוגגות בטיסות ובבתי קפה את עידן השפע העולמי והמקומי שאנו חיים בו. עידן שפע שנגרם הרבה בשל מדיניות נתניהו השמרנית, הן מבחינת גישתה הידידותית למשקיעים מבחוץ והן מבחינת סלידתה מלקיחת סיכונים ביטחוניים. גם תרמה לו העובדה שביבי היה חכם ויצירתי דיו כדי להביא את סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל בזמנו, וכך ישראל יצאה ללא פגע מהמשבר הגלובאלי.

האליטות השבעות והחמוצות מתעבות מדיניות שמיטיבה עם העשירים, אבל בחברה מבוססת הטכנולוגיה והמדע שלנו הן הן בעלות יכולת ההתעשרות. הן מתעבות מדיניות אגרסיבית נגד ערבים, אבל בניהן יכולים, כמו כל אחד אחר, למות מפגיעת רקטה פלסטינית או מפיצוץ מחבל מתאבד. הן מתעבות את נתניהו אבל מרוויחות, אולי אף יותר מכל אחד אחר במדינה, ממדיניותו.

מעבר לים מצוי הנשיא טראמפ במצב דומה. הוא מנסה לקדם רפורמת מס שתיטיב בעיקר עם העשירים, אבל העשירים בכלל לא מצביעים לו. הם סולדים ממנו והעדיפו את יריבתו הילארי על פניו. פרדוקס שכזה. ברם, טבעי שטראמפ יקדם כזו תוכנית שתכלול קיצוצי מס נרחבים. כמיליארדר בעצמו וכימני שבז לערכי השוויון, הוא מבין היטב את התועלת שבחופש כלכלי. ברורה לו הברכה בחיים כלכליים שבהם רצונו של אדם להתעשר אינו תועבה שהממשלה מנסה לחבל בה בכל מאודה.

בכל אופן צורמת העובדה שטראמפ נבחר בידי המצביעים במערב וירג'יניה הנחשלת, ויקדם מדיניות שתומכת במיליונרים של מדינות חוף האוקיינוס במזרח ובמערב. כאן עלה טראמפ על פטנט גאוני. לא הוא בעצמו מן הסתם, כי הוא מצטייר כחצי אנלפבית עם הפרעות קשב חמורות, אבל יועציו. בתוכנית המס המוצעת, לצד הקלות המס הגדולות, יונהג שינוי משמעותי במדיניות הקיזוזים. מס ששולם למדינות עצמן לא יקוזז ולא יוכר בידי הממשל הפדרלי. מדינות שבהן שיעור מס ההכנסה נמוך יושפעו מעט, ולעומת זאת נטל המס יעלה משמעותית על תושבי מדינות שבהן שיעור המס גבוה. באלו מדינות נטל המס המדינתי גבוה? כמובן – במדינות החוף הליברליות. ניו יורק וקליפורניה הן בין המקומות בעולם עם נטל המס הגבוה ביותר על משקיעים. הן צריכות למסותם כדי לממן את תוכניות הרווחה הנדיבות שלהן. הממשל הפדרלי מממן בעקיפין את המיסוי הזה, על ידי ויתורו על מסים משלו לתושבי מדינות אלו. עתה טרמאפ הולך לקחת להן את קערת הגלידה. לא היה ברור אם הרפורמה יכולה לעבור בבית הנבחרים, כי יש שם צירים רפובליקניים שבאים מקליפורניה ומניו יורק, והם מאוד לא אהבו את הקונספט המוצע והצטרפו לדמוקרטים המתנגדים. אבל הצלחת ההצבעה שנערכה שם השבוע מלמדת שככל הנראה לרעיון יש תוחלת. חמוצי אמריקה יחמיצו פנים, ובניגוד לחמוצי ישראל, בצדק גם מבחינתם האישית.

בשורה טובה משרלוטסוויל לפוליטיקאים ימניים

בעידן טראמפ הגזענות הלבנה בארצות הברית מרימה ראש, כפי שהדבר התבטא באירועים הקשים בשרלוטסוויל. הפולמוס נסוב סביב הפסלים של גיבורי הקונפדרציה, אלו שלחמו כדי להשאיר את השחורים כבולים לשלשלאות. קבוצות שמאל חפצות, במידה רבה של צדק, לסלק את הפסלים ממקומם המרכזי בלב הערים בדרום, ומתסיסות את זעמם של הגזענים הלבנים.

עלתה לי תהיה לראש: למה לגזענים הלבנים לחגוג את העבדות ואת מנציחיה. הרי חלומם הנוכחי המוצהר של הגזענים הלבנים אינו לשעבד את השחורים בשלשלאות אלא פשוט לא להתערבב איתם. העבדות היא זו שגרמה להבאת מיליוני עבדים אפריקנים, שאחרת לא היו מגיעים לאמריקה לעולם. גזען לבן בן זמננו לכאורה צריך לתעב בכל מאודו את אבות הדרום בארה"ב שהביאו אפריקנים לצרכי דורם, אמנם כעבדים, אך בפועל הותירו אותם שם עבור הדורות הבאים, כאזרחים שווי זכויות.

דווקא רבים מאלו שתיעבו את העבדות באותה תקופה, לא רצו לראות את השחורים הופכים לחלק מהמדינה האמריקנית, אלא רצו לראותם חוזרים לאפריקה. גזען לבן בן זמננו היה אמור להעריץ דווקא את הרייט ביצ'ר סטואו, "האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה", מחברת אוהל הדוד תום. היא לא רצתה לראות את השחורים מתערים באמריקה. הגיבורים השחורים של סטואו מעדיפים לא להישאר בארה"ב, אחרי שנותקו מכבליהם, אלא לחזור לאפריקה. היום סיום כזה היה מתקבל כפנטזיה גזענית לבנה שפלה.

מה אנחנו יכולים להסיק מכאן? כשאנשים חושבים על הזדהות פוליטית הם אינם מתעמקים יותר מדי בלוגיקה. גזעני היום באמריקה מזדהים עם גזעני העבר, אף שבאופן לוגי האופן שבו התנהלו גזעני העבר, שייבאו המוני שחורים לאמריקה בכפיה, הוא זה שגורם לכל התסכולים של גזעני ההווה.

מבלי להשוות (חס וחלילה!) בין העבדות לבין השליטה הישראלית בשטחים, עדיין ניתן לקפוץ משם לכאן ולהסיק מסקנה. הנאמנות של הלבנים בשרלוטסוויל לאבותיהם היא חדשות טובות עבור ציפי חוטובלי, בצלאל סמוטריץ' ולכל שאר הפוליטיקאים הימניים שהתנהלותם מובילה בסופו של דבר למדינה דו לאומית. מדינה שבה יהודים, במיוחד הימניים שבהם, יצטרכו להתמודד עם הבעייתיות שבאובדן הרוב היהודי ובדו קיום עם קבוצת אוכלוסיה פלסטינית גדולה שהם מנוכרים אליה לחלוטין.

חוטובלי וסמוטריץ', הימניים של העתיד עדיין יזכרו אתכם בחיבה. אם יקימו לכם פסלים, הם ישמרו עליהם. הם יהיו ימניים. אתם הייתם ימניים. מספיק כדי שירגישו בונדינג עמכם. זאת אף שבניתוח לוגי קר, התנהלותכם השואפת לספח את השטחים היא זו שתביא לבעיות הקשות של המדינה הדו לאומית שתעוררנה באותם ימניים בעתיד כל כך הרבה תסכול.

שווים רק על הנייר

מי שמסתכל על טבלאות השוואה בינלאומיות של הצלחה במבחני בתי ספר או על הישגים של מדינות באולימפיאדות מדעיות, מייד שם לב לתופעה בולטת: רוב מה שמככב בצמרת מקורו במזרח אסיה. מדינות כמו סין וטאייוון, קוריאה ויפן מככבות. למזרח אסייתיים יש כישרון יוצא דופן להצליח במבחנים מתמטיים ומדעיים. מאפיין זה שלהם מחולל סערה בארצות הברית בימים אלו. האוניברסיטאות היוקרתיות מוצפות בפונים אסייתיים עם ציוני פסיכומטרי אגדתיים. אבל הן אינן מעוניינות להתמלא באסייתים, ולכן הן נוקטות בכל מיני שיטות סינון מפוקפקות שמטרתן להיפטר מפונים ממוצא זה ולשמור על אחוז סביר של אסייתים בקמפוס.

עתה התחילו מזרח אסייתים ממורמרים בהליך משפטי שמטרתו לאלץ את הרווארד להפסיק להפלות לרעה את הסטודנטים האסייתים. הם מוחים בזעם על כך שפונים עם 800 עגול בפסיכומטרי האמריקני בכל אחד מתחומי המבחן נדחים רק בשל גזעם. הליברלים שבדרך כלל מזדעקים על אפליה גזעית עומדים הפעם בצד של הרווארד – הסינים והיפנים ובאופן מפתיע גם ההודים נחשבים למיעוט חזק ומצליח, ואם יגדל חלקם באוניברסיטאות, יקטן בהכרח חלקם של אחרים, שאינם מצליחים יפה במבחנים סטנדרטיים אך שייכים לגזע אפריקני או היספאני או אף אינדיאני, קבוצות אוכלוסיה מוחלשות היקרות ללב הליברלים.

הסתכלות אובייקטיבית במציאות תגלה לדעתי שהצדק הוא עם הרווארד. המטרה של אוניברסיטה היא לא רק לתת למשננים אובססיביים זירה להפגין בה את כישוריהם, אלא להכשיר אליטה המסוגלת לשנות לטובה את פני החברה. המציאות מראה שהעליונות שמפגינים האסייתים במבחנים אינה משתקפת בעליונות תרבותית כוללת. במזרח אסיה צורכים סרטים אמריקניים, לא ההיפך. סמסונג מחקה את אפל. סין זרה עד היום למורשת הדמוקרטית המרשימה של המדינות האנגלוסקסיות והנורדיות, וביפן היו אלו האמריקנים שכפו דמוקרטיה.

הדגש ששמות אוניברסיטאות העלית על תכונות מנהיגות נועד לשים רגל למיעוט המתמודד טוב עם חידות מוגדרות על נייר, אך בשל טבעו המופנם, העצור והקונפורמיסטי מתקשה בחדשנות, ביצירתיות ובהובלה. מתסכל ככל שיהיה הדבר הזה מבחינתו, מבחינת הרווארד ודומותיה יש למדיניות המפלה שלהן הצדקה עניינית. מה שכן, כמו תמיד, אצל האליטות הליברליות הצביעות זועקת. ערך השוויון מועלה על נס, אך בפועל נרמס.

אסון להסכם פריז? לא להפריז.

עדו מרוז היה בעשור החולף אחד מטובי הכותבים על השקעות בשפה העברית. לצערי הפסיק לעדכן את בלוגו בשנה האחרונה. אבל אני עדיין עוקב אחרי הטוויטר שלו, והוא מפנה לעתים קרובות לקישורים על המפנה העולמי הגדול בשימוש באנרגיה שמתרחש מול עינינו: הפחם ננטש לטובת האנרגיות המתחדשות. טורבינות רוח מוקמות, פאנלים סולריים מוזלים עוד ועוד ואילו השימוש בפחם בדעיכה מתמדת. המערב נוטש אותו, ואפילו סין מפסיקה להסתמך עליו כבסיס לצמיחה. באחד הציוצים שהפנה אליהם מוזכרים המספרים הבאים שלא יאמנו: ב-2012 הפחם היה בסיס ל-40% מצריכת האנרגיה הבריטית. ב-2013 ירד השיעור ל-37%. באפריל 2017 עמד כבר על 2%.

התחליף העיקרי המיידי לפחם הוא הגז הטבעי, שיש לו יתרון גדול: הוא פחות מזהם, אבל גם הוא מבוסס על מאובנים. קיים דיון ער בשאלה עד כמה המעבר לגז טבעי יפחית פליטת גזי חממה, ונראה שהתשובה היא באזור ה-20%. זה לא מספיק טוב. עם זאת, פריצות הדרך המרשימות ברתימת השמש והרוח להפקת אנרגיה מעידות שבעתיד הן יהיו אלו שיספקו את רוב תצרוכת האנרגיה של האנושות.

טראמפ אולי יכול לחבל משמעותית בהתפשטות המכונית החשמלית על ידי ביטול סובסידיית המס בערך של 7,500 דולר שניתנת לכל קונה מכונית כזו, אבל גם לפי החוקים הקיימים, סובסידיה זו צפויה להתפוגג במהרה, ובכל מקרה מפעלי הסוללות הגדולים שצפויים להוזיל מאוד את מחיר הרכב החשמלי ימשיכו להיבנות. יש לציין שרוב הסיכויים שהמכונית החשמלית בגרסתה העכשווית לא תעלה או תוריד הרבה בנושא ההתחממות הגלובאלית. בטווח הארוך התפשטות הרכב ללא נהג יכולה להתבסס על הצפת הערים במוניות אוטומטיות חשמליות קטנות ולא מזהמות. ברם, עד אז וכל עוד משקי בית קונים רכב לא אוטונומי משלהם שמיועד לכל סוגי הנסיעות, סביר להניח שהם ימשיכו להעדיף רכב מבוסס דלק בשל מחיר הסוללה, מחשש לחרדת טווח ולאור הסרבול שבזמני טעינה ארוכים. על כל פנים, גם פיתוח כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית לא יעמוד במקום ותימשך ההתייעלות שלהם בצריכת דלק. אפילו אם יצרניות הרכב יניחו שארה"ב תישלט בידי טראמפ לנצח, והקונגרס והמדינות יעמדו לצידו, יש להם עוד מדינות בעולם לטרוח למענן.

הרכבת יצאה אפוא מהתחנה, והיא מונעת באנרגיה מתחדשת או לפחות פחות מזהמת מאי פעם. החלטתו של דונלד טראמפ לזנוח את הסכם פריז לא תעלה או תוריד כל כך הרבה. גם יש להתבונן על מערכת התמריצים שעומדת בפני תאגידים ולא נראה שהשינוי בה כה משמעותי. ראשית, תאגידים המקבלים החלטות השקעה צריכים לשקול שיקולים שמעבר לשנים בודדות, ונשיאותו הקפריזית של טראמפ רק מעוררת את התחושה שגדולים הסיכויים שיחליפו בקדנציה הבאה נשיא שיהווה לו תמונת מראה. יתרה מכך הסקרים מעידים שכבר בקונגרס הבא שיבחר ב-2018 יהיה לדמוקרטים הרבה יותר כוח למנוע חקיקה שלא תתחשב באיכות הסביבה. כבר היום ספק אם הסנאט הרפובליקני יאשר ביטול המוני של סובסידיות לאנרגיות מתחדשות. בנוסף, בראש תאגידים עומדים מטבע הדברים אנשים השייכים לאליטה, ולאליטות אין פקפוקים לגבי התחממות כדור הארץ. טראמפ מעורר כל כך הרבה סלידה וזלזול בקרב בני האליטות שהחלטותיו מועילות רק להתלכדותם כנגדו. כך למשל מיט רומני, לא בדיוק פוליטיקאי ליברל, התריע בטוויטר נגד ההחלטה לזנוח את הסכם פריז. בארצות הברית גם ישנו כוח גדול למדינות, וקליפורניה וניו יורק כבר הודיעו שיפעלו ביתר שאת להקטנת פליטות גזי חממה. אפילו טקסס מתגאה בכך שהרוח מספקת רבע מהחשמל שלה בחורף.

ארה"ב של טראמפ מספקת למעצמות אחרות כמו סין הזדמנות ייחודית: להתריס נגדה בכך שיהיו טובות ממנה. סין הודיעה שמחויבותה להסכם פריז עומדת בעינה, ואלו אינן מילים ריקות. סין משקיעה מאמץ עצום באנרגיות מתחדשות ובהקמת פרויקטים של תחבורה ציבורית בערים הגדולות שלה. יותר משמטרידה את הסינים הסכנה העתידית הרחוקה של התחממות הפלנטה, מטריד אותם זיהום האוויר המיידי והמוחשי שהם חשים ומקשה על הנשימה. צמיחה מבוססת פחם אינה קוסמת להם עוד.

הדרך הטובה ביותר שבה נשיא אמריקני יכול להועיל במאבק נגד ההתחממות הגלובאלית היא על ידי נקיטת צעדים להעלאת מחיר הנפט. לכל השאר כבר ידאג השוק הפרטי. טראמפ בגישתו המתנגדת לרגולציה לא צפוי להיות נשיא מועיל מבחינה זו. אבל גם אובמה לא היה. בתקופתו הפראקינג שגשג. לפעמים נשיאים משרתים את המטרה באופן בלתי צפוי. החלטתו של ניקסון לתמוך בישראל בזמן מלחמת יום כיפור הביאה לאמברגו הנפט של מדינות ערב וחוללה גלי הדף עצומים שתרמו להתייעלות השימוש באנרגיה לאורך דורות. פה בארץ למשל החקיקה שמחייבת הקמת דודי שמש היא תולדה של משבר הנפט הגדול ההוא. טראמפ יכול אולי לחולל תוצאה דומה אם יהיה מעורב בעימות עם איראן שישתק את תנועת מיכליות הנפט במפרץ הפרסי. אבל גם בלי הפתעות כאלו מכיוונו, כדור הארץ ישרוד את הקדנציה שלו.

המרחק שבין הנשיא לכלא

הנשיא טראמפ ומשפחתו הולכים ומסתבכים בקצב מבהיל. האם הנשיא פיטר את ראש ה-FBI כדי לעצור חקירה בנושא קשריו עם רוסיה? האם חתנו ג'ארד קושנר חתר להקים קו קשר סודי למוסקבה כדי להשיג ממנה טובות הנאה בתמורה להקרבת האינטרסים של ארה"ב ובעלות בריתה?   חוקת ארצות הברית נותנת הרבה כוח לנשיא, ואחת הסמכויות החזקות ביותר שבאמתחתו היא סמכות החנינה. טראמפ יכול ללא ספק לחון את חתנו קושנר וכך להבטיח שלעולם אבי נכדיו לא יישב בכלא בגין עבירות פדרליות שלו שנעשו טרם החנינה, מושחתות ככל שיהיו. אך מה לגבי האפשרות שהלהבה תלכוד את טראמפ עצמו והוא יצטרך לעמוד בפני חקירה פלילית, במפולת שתביא אותו, כדרך שהביאה את הנשיא קצב וראש הממשלה אולמרט אצלנו, מעמדת ההנהגה הבכירה ביותר אל הכלא?

אפשרות מעין זו עלתה כבר בהיסטוריה האמריקנית בפרשת ווטרגייט, חקירת ההאזנות שנעשו במשרדי המפלגה הדמוקרטית. הניסיון של הנשיא ניקסון לטייח את הפרשה אילץ אותו להתפטר, אך עדיין סיכן אותו בחקירה פלילית. מחליפו הנשיא פורד החליט לחון אותו. בהחלט ייתכן שאם הנשיא טראמפ יאלץ להתפטר בעקבות הפרשיות סביבו, ינקוט מחליפו מייק פנס בצעד דומה ויחון את קודמו, אך זה לא יהיה צעד פופולארי. אומרים שפורד הפסיד בבחירות בגלל החלטתו לחון את ניקסון.  לאור הגישה חסרת הבושה שמאפיינת את חייו של דונלד טראמפ עומדת בפניו אופציה אחרת, מדהימה אך אפשרית לכאורה לפי חוקת ארצות הברית – לחון את עצמו.

החוקה קובעת שחנינת הנשיא אינה חלה על פשעים שאינם פדרליים, על תביעות אזרחיות ואינה מונעת הליכי הדחה בקונגרס (אימפיצ'מנט), אך לא נאמר בחוקה שחנינת הנשיא אינה חלה על עצמו. אם טראמפ יחון את עצמו, סביר להניח שהחוצפה העצומה שבמעשה תזרז הליכי אימפיצ'מנט נגדו, ואפילו חברי הקונגרס הרפובליקנים ישקלו להצביע בעד הדחתו. אבל טראמפ כנראה ינקוט במעשה רק כשגבו לקיר ויש לו מעט מאוד מה להפסיד. גם אם הליך האימפיצ'מנט יצליח והוא יודח, הוא יאבד את משרתו וזכויות וטובות הנאה הקשורות אליה, אך כל עוד החנינה בתוקף, יוכל להמשיך מהבית הלבן לפאר האגדי של מגדל טראמפ במנהטן ולא לתא כלא טחוב בחברת ברנשים לא נחמדים.

ספר מעניין מ-2012 העוסק בסוגי קליף האנגר חוקתיים כדוגמת זה, דן בנושא החנינה העצמית בארוכה, אף שחובר לפני שנשיאות טראמפ עלתה בדימיון הסביר. יש שיקולים לכאן ולכאן: מצד אחד לשון החוקה הפשוטה לכאורה מאפשרת חנינה עצמית, ופסיקות בית המשפט העליון של ארצות הברית הבהירו שכוח החנינה נועד להיות בלתי מוגבל. מצד שני זהו עיקרון יסוד בשיטה המשפטית שאדם אינו רשאי להיות השופט של עצמו. אחרת, יהפוך אדם את עצמו להיות מעל החוק. השיטה האמריקנית אמנם ירשה את השיטה הבריטית, שבה המלך הוא אכן מעל לחוק. אם המלכה אליזבת' לשם דוגמה תיתפס עם סכין נוטפת בדם בידה גוהרת מעל המשרתת שלה, אי אפשר לעשות לה דבר. לא יכול להיפתח הליך פלילי בבריטניה שכותרתו "המלכה נגד המלכה". אבל האבות המייסדים הסתייגו מהמלוכה הבריטית וודאי לא רצו לראות במשרת הנשיא המשך שלה.

יש באמריקה פרשנים שסולדים מנשיאות טראמפ, אך תופסים אותה גם באופן סלחני משהו. הם סבורים שהנשיא אינו באמת עבריין מודע לעצמו, אלא פשוט בעל מנטליות של ילד, שאינה מאפשרת לו להבין מה מותר לו ומה אסור לו. הפרעות האישיות שלו הן כאלו שמונעות ממנו להבין את מגבלות התפקיד. הפרעות הקשב שלו מונעות ממנו להקשיב לעצות נבונות וליישמן. לגישתם יש הליך חוקתי אחר שניתן לנקוט נגד טראמפ, שלא במישור התביעתי. התיקון ה-25 לחוקה מאפשר לסגן הנשיא ולחצי משרי הקבינט להכריז שהנשיא אינו כשיר לתפקידו וכך להביא להחלפתו. ברם, יישומו של תיקון זה על טראמפ מעורר קושי גדול. אם התנהגותו המופרעת הייתה תולדה של הדרדרות קוגניטיבית לא צפויה שהחלה אחרי בחירתו, היה קייס חזק ומשכנע מאוד בעד שימוש בתיקון כדי להוציאו מהבית הלבן. אבל טראמפ המכהן הוא בדיוק אותו טראמפ חסר עכבות ותחכום שאותו ראו הבוחרים בקמפיין הבחירות. לאור זאת שימוש בתיקון ה-25 יהיה אקט מאוד לא דמוקרטי, עד כדי ערעור האמון בשיטה האמריקנית. מצד שני, אולי כן ניתן לטעון שנשיא שחש צורך לחשוף סודות מדינה קריטיים בעת שיחה עם מדינאים זרים, אכן אינו כשיר. יועצים של טראמפ צוטטו בעיתונות כאומרים שאין טעם להזהיר את טראמפ מה לא להגיד, שכן בשל בעיות הקשב שלו, סביר להניח שאזהרה כזו דווקא תגדיל הסיכוי שיפלוט את מה שהוזהר שלא להוציא מפיו.

כיוון שטראמפ הוא בעל יכולת להגיב למציאות המשתנה ולא מנותק ושקוע בשיטיון, יישום התיקון יעורר קשיים חוקתיים עצומים. טראמפ בוודאי יפטר באופן מיידי כל שר בקבינט כשתגיע אליו השמועה שהוא שוקל לתמוך בהשעייתו, ואז תעלה השאלה אם הפיטורים תקפים והשעיית הנשיא אינה תקפה, או שהשעיית הנשיא תקפה והפיטורים אינם תקפים. החוקה מאפשרת לקונגרס להקים גוף משלו שיחליט בנושא ההדחה על רקע רפואי, אבל זהו הליך שמעולם לא יושם. מלבד זאת התיקון אינו מאפשר להיפטר מטראמפ אלא רק להעביר סמכויות בפועל למייק פנס, כדרך שאולמרט כיהן כממלא מקום בתחילת זמן האשפוז של אריק שרון. טראמפ ימשיך לשאת בתואר הנשיא ואפילו יוכל מפעם לפעם לאלץ את הקונגרס להתכנס שוב כדי לבחון האם הוא עדיין לא כשיר. בקיצור – בלגן קטסטרופלי שישתק את העולם החופשי.

בשלב הזה טראמפ יכול עדיין להציל את נשיאותו, פשוט על ידי כך שיפסיק לעשות שטויות. אולם אם יבחר בנתיב הרע, הוא עלול להציב אתגרים מסוכנים לחוקה האמריקנית ומרתקים לצופים מבחוץ.