משהו רקוב באפגניסטן

הלב יוצא אל האפגנים הנואשים הנתלים על מטוסים כדי לברוח מאפגניסטן שהופכת שוב לארץ הטאליבן. אין ספק שחובתה המוסרית של ארה"ב לעזור למי שיירדף כי סייע לה בזמן שכבשה את הארץ. גם אין ספק שיש לבחון באהדה קבלת פליטים משם שיש להם אוריינטציה מערבית ברורה ומובהקת.

ולצד זאת, שתי כתבות שקראתי לאחרונה, שתיהן ישנות למדי, העלו בי ספקות כבדים האם צרותיה של אפגניסטן מתחילות ונגמרות בטאליבן. משהו רקוב יותר במנטליות האפגנית, ושומר נפשו ירחק מעצותיה של חה"כ גבי לסקי למהר לקלוט פליטים אפגניים. ושתי הכתבות מבססות את ההיגיון בהחלטה המשותפת של טראמפ וביידן לעזוב את אפגניסטן לנפשה.

הטקסט הראשון מתייחס לאירוע שהתרחש בשלהי שנת 2001. אנשי הברית הצפונית שלחמו בטאליבן יחד עם האמריקנים הובילו אסירי טאליבן. כיצד הם הובילו אותם? בצפיפות, במיכליות אטומות. המוני הגברים שנדחקו בצפיפות במיכליות פשוט מתו מצפיפות ומהעדר אוויר.

אין לי אמפתיה רבה לשבויים של טאליבן, אבל התנהלות כזו כלפי שבויים היא זוועה, שמכתימה את ארה"ב, כפי שטבח סאברה ושתילה הכתים אותנו בזמנו. מהטאליבן לא ניתן לצפות לדבר, אבל מבעלי ברית של האמריקנים ניתן היה לצפות לקצת יותר.

הויקיפדיה מתארת את המאורע (תרגום שלי):

שורדי המשלוחים מתארים גברים כבולים, שהיו נעולים במיכליות במשך מספר ימים ללא מזון ומים, עד שהחלו ללקק את הזיעה איש מרעהו, או אף נשכו גופם של אסירים אחרים, הכול מתוך צורך נואש להרוות צמאונם לנוזלים. הסרט הדוקומנטרי בנושא מביא ציטוט מחייל אפגני שתיאר את האירועים בפני עיתון פקיסטני: "לעולם לא אשכח את התחושה כל עוד אני חי. זה היה הריח הדוחה ורב העוצמה ביותר שניתן לדמיין. תערובת של צואה, שתן, דם, קיא ובשר מרקיב. היה זה ריח שגורם לך לשכוח כל ריח אחר שהרחת אי פעם".

הטקסט השני נכתב ב-2017 בידי מי שהייתה אשתו של שגריר ארה"ב באפגניסטן. אין מדובר בגזענית שונאת אנשים חומים, אלא במי שהקדישה הרבה מחייה לעזרה לפליטים ואף בחרה להתחתן בעצמה עם אמריקני ממוצא אפגני. היא ניסתה לענות על השאלה מדוע פליטים מאפגניסטן מחוללים פשיעה, ובפרט פשיעה מינית נגד נשים, בשיעור גבוה בהרבה מפליטים אחרים, אפילו כאלו שבאים ממדינות מוסלמיות נחשלות אחרות.

היא מציינת כיצד עיר באוסטריה חדלה לקבל פליטים אחרי שבת 15 נחטפה מהרחוב כדי לעבור אונס קבוצתי בידי פליטים אפגנים. קודם לכן בוינה סטודנטית טורקית הובלה לשירותים ציבוריים שבהם שלושה פליטים אפגנים היכו בראשה שוב ושוב כנגד החרסינה ואז אנסו אותה בתורות. או אפילו אישה בת 72 שהלכה עם הכלב, הותקפה ונאנסה בידי אפגני צעיר, ואלו רחוקות מלהיות הדוגמאות היחידות.

היא פוסלת את הסבר השכרות (תירוץ שאפגנים משתמשים בו כי שמעו שהוא יכול להוות נסיבה מקלה במשפטם) וגם פוסלת את ההנחה שמדובר בתגובה למתירנות הנשית המערבית ממי שלא מורגל לה. הנשים שמותקפות הן לפעמים ילדות בית ספר, אמהות עם עגלות או אפילו נשים זקנות. לא מדובר דווקא בכאלו שמסתובבות בלבוש פרובוקטיבי.

המסקנה שלה היא שמדובר, יותר מכול, בביטוי של שנאה עמוקה למערב, לאנשיו ולנשותיו ולערכיו, ותחושת בוז כלפיו ואמונה בסופו המתקרב. אפשר לבטא אותה עם חגורת מתאבדים ואפשר גם עם אונס נשים.