הסתיימה ההצבעה בידיים, התחילה ברגליים

טורקיה גולשת במהירות לכדי עריצות איסלמיסטית, וניצחונו של ארדואן במשאל העם על שינוי החוקה מהווה אות לכך. לשלטון עריצות דתי יש חסרונות רבים. אחד מהם הוא שקבוצת האוכלוסייה המשכילה, בעלת היכולות הטכנולוגיות והמשאבים הכלכליים, סולדת ממנו במיוחד. כל כך סולדת ממנו, שהיא בוחרת להצביע ברגליים בהמוניה ולהסתלק. מול בעיית הבריחה מדינות יכולות לעלות עוד דרגה בסולם העריצות ולסגור את הגבולות. להקים חומה, כפי שעשו המזרח גרמנים אחרי שכמעט ארבעה מיליון מהמוצלחים שבתושביהם, יחד עם עוד מזרח אירופיים רבים אחרים, פשוט חצו את הקווים לעבר מערב ברלין. החומה עזרה לגוש הסובייטי לשרוד, אך במידה מוגבלת. היום כמה מצאצאיהם של מנהיגי העבר שלו חיים בארה"ב. נכדתו של סטאלין היא אישה אמריקנית מקועקעת המנהלת חנות בפורטלנד. בנו של חרושצ'וב נשבע אמונים לחוקה האמריקנית. למיטב ידיעתי אף צאצא של נשיא אמריקני לא חי ברוסיה.

חסימת חופש התנועה אינה דבר פשוט לביצוע וחסרונותיה הכלכליים גדולים. אפילו אירן מאפשרת לצעיריה להסתלק על אף המחיר שהדבר גובה ממנה. כמעט מאתיים אלף איש, רובם מהשכבה המשכילה והמצליחה ביותר, עוזבים את אירן מדי שנה. מדי פעם אנו שומעים על ההצלחות המרשימות של צעירי אירן באולימפיאדות המדעים, והיכולות שמתפתחות אצל האויבת הגדולה של ישראל מעוררות חרדה מסוימת. אבל הסטטיסטיקות מלמדות שצעירים אלו ברובם הגדול לא יחיו בבגרותם באירן, ומכישרונם יהנו מדינות אחרות, לא המהפכה האיסלמית. גרמניה, קנדה וארצות הברית מלאות בגולים איראניים מצליחים.

סלידה מהשלטון אינה סיבה מספקת כדי להסתלק ממולדת, כפי שרוב המלומדים השמאלנים שלנו נשארים פה למרות תיעובם לביבי. אבל שלטון עריצות דתי חייב לדכא כדי לשרוד, להפעיל אלימות, להשתיק חופש ביטוי, לעורר עוינות אצל מיעוטים ומדינות סמוכות ולהוליד שחיתות. כל אלו מחוללים מעגל התדרדרות שמבריח את כל מי שיכול לברוח, בפרט מאחר שיש לו תופעות לוואי כלכליות איומות.

טורקיה ששומרת על מראית עין של דמוקרטיה ושמתפארת בחברת התעופה המעולה שלה ודאי לא תהפוך למדינה סגורה נוסח צפון קוריאה ממנה אין יוצא. בשנה האחרונה מתרבים הדיווחים על מגמה של בריחת מוחות מהמדינה. כשכולאים שופטים וקצינים ומפטרים אקדמאים, כל סביבתם ומכריהם מבינים את הרמז. כאשר הציבור המשכיל והליברלי הופך למיעוט או מושתק בידי אלו שאוחזים בתת מקלע, הצבעה ברגליים נותרת נשקו היחיד. זהו גם האיום הריאלי היחיד שביכולתו להציב. מה יאיימו צעירי אירן בידיהם הריקות על אנשי משמרות המהפכה? הם רק יכולים להזהירם שהכיוון אליו הם לוקחים את אירן ינשל ממנה את טובי המוחות שתעשייתה האזרחית והצבאית צריכה. ואכן בתעמולת המחנה הרפורמיסטי באירן זהו מוטיב שנעשה בו שימוש. בעוד השמרנים אומרים שמי שעוזב לא היה מספיק איסלמי ופטריוט כדי להישאר. אחמדניג'ד שהכחיש את קיום ההומואים באירן גם הכחיש את בריחת המוחות ממנה. יכול להיות שבקרוב גם ארדואן יצטרך להכחיש את מה שברור לכול.

מי שמקונן על הסיטואציה הדמוגרפית הבעייתית במערב צריך לזכור שעדיין למדינות המערביות ישנו היתרון העצום בכך שרוב המוכשרים ובעלי היוזמה בחלקים האחרים של העולם שואפים להגיע אליהן. מדינות לא מערביות עומדות בפני ברירה טבעית אכזרית שבה במשך דור אחרי דור נלקחים מהן רבים מבעלי היכולת באוכלוסייתן, בפרט אם במו ידיהן הן בוחרות להתרחק מערכי המערב.

הקץ לנפט

משקיע הערך ג'ים צ'אנוס, שנודע בתחזיותיו הפסימיות לגבי אנרון ומאוחר יותר לגבי כלכלת סין, ושהצליח לנבא (כמו כמה מבכירי משקיעי הערך בבלוגוספירה הישראלית) את קריסת תעשיית הברזל העולמית, מנבא עוד קריסה.

מדינות אופ"ק ירצו להוציא את הנפט מהאדמה עכשיו, כשהוא עוד שווה משהו, ולא עוד 15 שנה כשלא יהיה שווה כמעט כלום.

שימו לב לאופן שבו כלכלה עובדת – תחזית על מה שיקרה בשנת 2030 יכולה להוביל לכך שכבר עכשיו מדינות הנפט ירצו להציף את השוק וכבר עכשיו המחירים יוזלו.

מדוע הנפט צפוי לעתיד קודר שכזה? המכונית החשמלית נראית מכונית העתיד, בפרט אם יתגשמו התחזיות על המכונית ללא נהג הממשמשת וקרבה. רובו המכריע של הנפט מיועד להנעת מכוניות, ובעולם שבו חשמל מניע מכוניות, לא יהיה כל כך מה לעשות עם נפט. מחיריו עשויים להיות נמוכים במידה שנראתה דמיונית בתקופה שבה ריחף סביב 100 דולר.

לעתים כאשר סחורה מסוימת נעשית מאוד זולה, הצריכה שלה גוברת וכך נוצר איזון ששב ומעלה את מחירה. יש שתי סיבות שמעוררות ספק אם הדינמיקה הזו יכולה להציל את הנפט. הסיבה הראשונה ששימוש בנפט יעורר התנגדות חריפה גם אם יוזל מאוד. זאת בשל השלכותיו הסביבתיות. הרי מדינות העולם התחייבו רק עתה בוועידת פריז להקטין מאוד את הפליטות הגורמות לאפקט החממה. הסיבה השנייה היא שבקרב בין נפט לבין חשמל שמקורו באנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח, מסתבר שבטווח הארוך השמש והרוח ינצחו. שימוש בשמש ורוח להפקת אנרגיה אינו דומה לחיפוש נואש אחרי חומרי גלם מתכלים במעמקי האדמה. הוא פשוט עניין טכנולוגי, וטכנולוגיה מתפתחת במהירות מסחררת. כבר בשנים האחרונות אפשר היה לראות כיצד צנחה העלות של הפקת אנרגיה מתחדשת. כתוצאה מכך חלק נכבד מאוד מהאנרגיה החדשה בעולם היא מתחדשת.

רק לאחרונה דווח שתוספת הכוח לרשת החשמל ב-2014 בארצות הברית באה ברובה ממקורות מתחדשים. אמנם הנתון הזה קצת מתעתע מאחר שתוספת הכוח של רוח ושמש ניתנת לשימוש במלואה רק בחלק משעות היממה. זו בעיה חמורה שמייקרת את השימוש באנרגיות מתחדשות. הפקת אנרגיה משמש ומרוח אינה נמשכת ברציפות לכל אורך היממה וכיום אין דרך טובה לאחסן את החשמל שהניבו לצורך שימוש מאוחר יותר. על כן צריך להשתמש בתחנת כוח המונעת בגז טבעי כגיבוי ללילה או לזמן נטול רוחות. כך יוצא שהשמש והרוח אמנם חוסכות חלק ניכר מהגז הטבעי, אך אינן חוסכות את עלות ההקמה של תחנת הכוח המפיקה חשמל מגז. תחנת הכוח הרזרבית תתייתר רק כאשר בתחום אחסון האנרגיה תבוא פריצת דרך. יש כמה מישורים שבהם נמשך מחקר שיכול להניב פריצה כזו, בראש ובראשונה בטכנולוגיית הסוללות, אך גם בנושא המרת אנרגיה למימן.

ומה במזרח התיכון?

טלטלה במחיר הנפט יכולה להוביל למערבולת במזרח התיכון, שבמילא אינו יציב במיוחד. ערב הסעודית ומדינות המפרץ מבססות את כלכלתן על הטבות חינם לאזרחים ועל עבודה זרה שממומנות בכספי הנפט. באמצעות כספי הנפט הסעודים גם צוברים כלי נשק אמריקניים בסכומי עתק. הנפט ומוצריו מהווים למעלה מ-90% מהיצוא הסעודי. מה יקרה כשהנס של הנפט ייגמר וחממת ג'יהדיסטים כמו סעודיה תהפוך לעוד מדינה ערבית כושלת וענייה? מהצד השיעי של המתרס ניצבת האויבת הדמונית שלנו, איראן. פיסטוקים מהווים אולי 2% ביצוא האיראני ושטיחים עוד פחות. הנפט לעומת זאת, מהווה 85% מהיצוא של איראן. האם שלטון האייתוללות יוכל לשרוד את קריסת הנפט? ושמא דווקא יהדק את אחיזתו באווירת משבר כלכלי חריף?

אירן וסעודיה אמנם מחזיקות לא רק בנפט אלא גם בגז טבעי בכמויות עצומות, וגז טבעי יידרש לתחנות כוח גם אחרי שקרנו של הנפט תרד. אבל אי אפשר להשוות בין היכולת להפיק רווחים מנפט לבין היכולת להפיקם מגז טבעי.  כמו שכל סאגת הגז הטבעי בארצנו מלמדת, לא פשוט לייצא גז טבעי. אי אפשר פשוט להעמיסו על מיכליות. צריך להקים לשם כך תשתית מסובכת שהקמתה יקרה והיא מאוד מורכבת ופגיעה. התשתית הזו כה מסובכת שעד עתה עוד לא ממש הצליחו להקים אותה באירן ובסעודיה. בנוסף גז טבעי מאותגר באופן תמידי על ידי אלטרנטיבות, כמו האנרגיות המתחדשות שהוזכרו לעיל וכמו כורים גרעיניים ואף פחם. היכולת של האמריקנים להפיק גז טבעי מפצלים בעשור האחרון גם היא הקשתה מאוד על שוק הגז. מדינות שכבר התכוננו להקים תשתית לשם ייצוא גז לאמריקה גילו שכבר אין לאמריקנים צורך בכך. גם אוסטרליה רשמה התקדמות בהפקת גז טבעי, והגז שלה עוד יציף את שווקי מזרח אסיה.

קריסת הנפט חוללה כאוס ברוסיה של שנות התשעים. לא היו לה השלכות גיאופוליטיות ישירות הרות אסון, אך בטווח הארוך תרמה להיקסמות של הרוסים מפוטין שכמו צ'אווס בונצואלה, היה בר מזל בכך ששלטונו נפל בדיוק על זמן התאוששות הנפט. לא ניתן לנבא מראש מה יניב משבר נפט במזרח התיכון, אך עם כל הסלידה מאיראן וממדינות ערב לא בטוח שאנחנו צריכים לייחל ליום שבו יוכלו לשתות מהנפט שלהם אם הם ירצו.  ניזהר במשאלותינו פן תתגשמנה. חוסר היציבות שתוליד מפולת הנפט אינו בהכרח מה שאנו מייחלים לו.

זמן הברית עם אמריקה

הסכם הגרעין עם אירן, אפילו אם יכובד במלואו, יאפשר לאירן להפוך בעוד חמש עשרה שנה למדינת סף גרעינית שרשאית לצבור מלאי אורניום כרצונה, כביכול למטרות שלום. אם כך ניתן לנבא בלי להגזים בספקולציות שגם במקרה הטוב, בעוד עשרים שנה תימצא אירן, מדינה שאם לא תשתנה תיוותר אנטישמית ארסית וקיצונית, במרחק קצר מאוד לא מפצצה אחת, אלא מחמישים או מאה פצצות.  מיצובה ככזו בוודאי ידרבן את יריבותיה הסוניות, בראש ובראשונה ערב הסעודית, להגיע לסטטוס דומה.
פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית אמנם יהיו אמורים לעקוב גם אז ולוודא שאירן ומדינות אחרות אינן מפתחות דרכים להשתמש בגרעין למטרות צבאיות, אולם הגדרתן של הפעולות האסורות מעורפלת ויכולת ההסתרה שלהן גדולה.

זו המורשת המסוכנת שמותיר אחריו הנשיא אובמה בתחום הגרעיני, ונראה שהוא מודע היטב לכך שהלך רחוק כדי לחמוק מהצורך להשתמש בפיתרון כוחני לבעיית הגרעין האיראני. על מנת להעביר את ההסכם שחתם בקונגרס ובכדי שלא יירשם בהיסטוריה כשונא ישראל שהמיט עליה סכנה קיומית, נראה שאובמה יהיה מוכן ללכת רחוק גם בחזית הפיצוי. אפשר ורצוי לדרוש ממנו עוד מטוסי קרב, עוד סיוע בהגנה נגד טילים, עוד פצצות חודרות בונקרים. אבל זו הזדמנות היסטורית לבקש משהו שבאמת ישנה את חוקי המשחק – ברית הגנה שבמסגרתה ארה"ב תערוב לישראל מול איומים קיומיים ותבטיח להתייחס להתקפה שתסכן את קיום ישראל כהתקפה על ארה"ב עצמה.

זה ברור שאין לישראל שום אינטרס להכניס את ארה"ב כצד צבאי למבצעים מול החמאס, או לתקיפות מוגבלות בסוריה ובלבנון. נוכל להסתדר בעצמנו מול האיומים האלו. אבל הגעתו המסתמנת של העידן הגרעיני למזרח התיכון יוצרת מאזן אימה שגדול עלינו. עם כל הדיבורים על מכה שנייה וכתבות במגזיני סופשבוע על הצוללות בגרמניה, צריך להיות ריאליסטיים – מדינת ישראל שולטת בשטח של קצת יותר מ-20 אלף קמ"ר. אין לה עומק אסטרטגי, אין לה נושאות מטוסים וגם לא יהיו לה בעוד עשרים שנה.

הסנאט האמריקני הוא, כפי שאמר פעם צחי הנגבי, פרו ישראלי יותר מהכנסת. אין שם תואמי חנין זועבי. בוודאי ניתן יהיה למצוא בו רוב של שני שלישים שיאשר ברית הגנה, כפי שדורשת החוקה וכמו שנמצא בזמנו לאישור הכנסת פולין וצ'כיה למטריה של נאט"ו (אף ש-19 סנטורים התנגדו אז ב-1998 מחשש להרגיז את הרוסים). הסנטורים הדמוקרטים ינשמו נשימת רווחה שתישמע בכל וושינגטון הבירה כשהסכמה על ברית הגנה תהפוך לפשרה המקובלת על כל הצדדים ותשחררם מהדילמה אם לסכל את ההסכם עם אירן או להתמודד מול זעם תומכי ישראל.

הדמוגרפיה האמריקנית עובדת לרעתנו וכך גם הקמפיין השוחק את מעמד ישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד. ייתכן שלא תמיד ניתן יהיה לגייס תמיכה כזו בקונגרס, וגם הנשיא לא תמיד יהיה בהכרח אוהד. זה הזמן לחשק במסגרת חוקית את הנאמנות של ארה"ב לישראל. אולי זה משהו שגם יוכל להוציא לאייתוללות את התיאבון לפצצה מלכתחילה. הם יבינו שהיא חסרת טעם מול ישראל – בשום תסריט של התקפת פתע מקדימה, לא יוכלו להימנע מלספוג מנה אחת אפיים. זהו גם עניין כלכלי מובהק – אנחנו רוצים למשוך השקעות זרות מתאגידי העולם. כל דירקטוריון סביר חייב לשקול סיכונים. אבל אף דירקטוריון לא יכניס לשיקולי ההשקעה שלו את האפשרות שניו יורק, סן פרנסיסקו או סיאטל יספגו מתקפה גרעינית. למען הכלכלה צריך לוודא שתל אביב תיחשב כסיאטל מבחינת התאגידים הבינלאומיים לעניין זה, גם היום וגם בעוד שנות דור.

אפשרי שניתן יהיה להוציא בעתיד התחייבות לברית הגנה מהילארי (שהצהירה בעבר בפומבי שאירן תושמד אם תתקוף את ישראל גרעינית) או מנשיא רפובליקני. ברם, יש חשיבות היסטורית ארוכת טווח לכך שדווקא נשיא ליברלי ובן מיעוטים כמו אובמה יהיה זה שיציג ברית כזו.

מבחינת נתניהו הדיל עם אירן סותם את הגולל על שנים שבהם ראה את מניעת הפצצה האיראנית כמשימת חייו. אין מדובר בכישלון מוחלט – בשורה התחתונה רוב הסיכויים שלא יהיו בעשרים השנים הקרובות ראשי חץ גרעיניים מוכנים להפעלה המכוונים מאירן לתל אביב, אבל כפי שנתניהו עצמו יהיה הראשון לזהות ולהודות, גם הצלחה מסחררת אין פה.
זה הזמן מבחינת נתניהו לנטוש את האיבה העקרה לממשל אובמה, גם אם היא אובססיה של פטרונו שלדון אדלסון, ולצאת מהמאבק הגדול שניהל עם הישג אסטרטגי ראשון במעלה. הישג שיהווה גם מורשת להתהדר בה לאחר כהונה באורך המתקרב לזה של דוד בן גוריון שהקנתה לישראל יציבות אך לא כללה עד עתה פסגות היסטוריות.

גם מהבחינה הפוליטית קצרת הטווח מדובר בבוננזה רצינית. נתניהו תקוע עם ממשלה צרה. ליברמן הכפיש את נתניהו בעיתון השבת האחרונה ולא נראה שבכוונתו לחלץ אותו מגיהנום 61 הח"כים בקרוב. המגעים על הסכם הגנה היסטורי עם ארה"ב הם בדיוק ההזדמנות לגייס את בוז'י הרצוג כשר חוץ האחראי על ניהול המשא ומתן. גם האמריקנים ישמחו כשיגרמו באופן זה להכנסת השמאל לממשלה וכך יהפכו אותה לגמישה יותר בעניין הפלסטיני.
בוז'י ודאי יהנה מהשליחות ההיסטורית, ואני לא רואה את היונים של מפלגת העבודה, אפילו שלי יחימוביץ' ויוסי יונה, מעזים להוביל התנגדות נחרצת לכניסה לממשלה, כאשר עניין קיומי עומד על הפרק.

ברית הגנה עם ארה"ב אינה נטולת חסרונות: היא עלולה לכבול את ידי ישראל בתגובות צבאיות (אבל הרי אנחנו די כבולים ממילא). היא עלולה בנסיבות עתידיות רחוקות אבל לא בלתי אפשריות לחייב אותנו לגמול לארה"ב על ידי כך שנהיה מעורבים בסכסוכים שלה שלא כל כך מעניינים אותנו, למשל מול סין, צפון קוריאה, רוסיה (אבל במילא לא היינו יכולים להגיד לארה"ב לא).

ומצד שני, ברית הגנה היא הפיתרון הטוב ביותר שיש באמתחתנו לאימה שבגללה אירן כל כך מפחידה מלכתחילה – האפשרות של חורבן מוחלט, מהסוג שעם ישראל כבר ידע כמה פעמים בהיסטוריה. תשעה באב שחל הערב מציין את החורבן שהתחולל לפני אלפיים שנה כשהיהודים קראו תיגר על המעצמה העולמית של אותם ימים. ההיסטוריה נותנת לנו הזדמנות לתיקון – להבטיח את קיומו הריבוני המחודש של העם היהודי בארצו על ידי הידוק הברית עם המעצמה העולמית של ימינו אנו.

ואם ביבי היה חושב שההסכם עם אירן הוא נפלא

אין כל ספק שבנימין נתניהו חושב שההסכם בנושא הגרעין שנחתם עם איראן הוא אסון לעולם ואסון לישראל, שהוא סולל לאיראן את הדרך אל הפצצה, ושהתקוות שתולים בו במערב הן נאיביות ומזכירות את הנאיביות לגבי כוונותיה של גרמניה הנאצית. אבל נניח שביבי היה חושב אחרת, נניח שדעתו הייתה זהה לדעתם של רבים מבעלי הטור בתקשורת הליברלית בארצות הברית, וכמוהם היה חושב שזהו הסכם מופלא שמסיר את סיוט הפצצה האיראנית מעלינו. מה היה צריך לעשות אז? כיצד היה עליו לנהוג? התשובה המוזרה היא שגם אם זו הייתה דעתו, היה צריך לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג עכשיו – להשמיץ בפנים חמורות סבר את ההסכם, לרמוז שאובמה נאיבי וחסר אחריות ולהפעיל לחץ על חברי הקונגרס להצביע כנגדו.

ככל שאובמה יידחק אל הקיר ויצטרך להתגונן מפני ההאשמה שחתם דיל רע שמהווה סכנה קיומית עבורנו, כך יגדל הסיכוי שהוא יהסס ללחוץ על ישראל בנושאים אחרים, שהוא יבטיח חבילת סיוע ביטחונית נדיבה ביותר, שלא יעשה בעיות עם שחרורו המתקרב של ג'ונתן פולארד – הרי יש גבול עד כמה נשיא יכול להרשות לעצמו להצטייר כשונא ישראל. יותר מזה – ככל שישראל תנאץ ותשמיץ יותר את ההסכם, כך יגדל הפיתוי עבור איראן לדבוק בו ולראותו כמשרת את האינטרסים שלה.

אני לא רוצה להגיד שנתניהו מבלף. לאורך עשורים נתניהו מתריע מפני איראן, הנושא בדמו, וקשה להאמין שהסכם פשרה כזה שבו איראן השיגה הישגים ניכרים מהרבה בחינות, מוצא חן בעיניו.  בכל אופן הבנת התמריצים שעומדים בפני נתניהו מזכירה שהתבטאויות של פוליטיקאים בנושאי השעה הן פעמים רבות די חסרות משמעות. הם לא יותר מאשר קריינים משעממים של מה שמערכת התמריצים מקרינה להם על הטלפרומטר.

נתניהו הוא לא ציפראס

הסיטואציה ביהודה ושומרון מזכירה במידה מסוימת את עניין הישארות יוון באירו. האליטות במערב מאמינות בהסדר שאינו בר קיימא, במקרה של יוון קיומו של מטבע אירופי אחיד, במקרה של יהודה ושומרון הקמת מדינה פלסטינית שתהפוך במהרה לחממת טרור ואי יציבות. האליטות לא מתרגשות מהעובדה שהמציאות טופחת על פניהן (ראו קישור שהוזכר בתגובות לפוסט קודם ומראה איזה אסון כלכלי המיט האירו על המדינות שאימצו אותו) והן מתכוונות להמשיך בדרכן, לא משנה עד כמה העובדות הפשוטות יראו שהיא שגויה.

ומה המזל שלנו? המזל שלנו הוא שנתניהו הוא לא ציפראס. ראש ממשלת ישראל אינו ראש ממשלת יוון. בראש הממשלה שלנו יש את שיעור הקומה האישי והאינטלקטואלי לעמוד מול כל האנשים החשובים, נכבדי האיחוד האירופי, כותבי הטור בעיתונים המרכזיים, והיועצים של ממשל אובמה שמתדרכים את העיתונות בדברי ארס נגדו, ולהתעקש על כך שהוא מבין את המציאות, והם לא. קחו למשל את יאיר לפיד. הוא מתעקש שהוא לא יחלק את ירושלים, אבל האם מישהו באמת מאמין שאם יבוא יום והוא יהיה ראש ממשלה, והאליטות העולמיות יסבירו לו בנחישות וברגישות שחלוקת ירושלים חיונית להסדר שלום, הוא יהיה מסוגל להגיד להן לא? אני לא מאמין לרגע. נתניהו לעומת זאת הוכיח בשנים האחרונות את יכולתו להגיד "לא" למנהיגי המערב, כאשר חשב שהאינטרסים של ישראל בסכנה.

מבקריו של נתניהו יכולים להצביע בימים אלו על הסוגיה הקריטית האחרת – הסוגיה האירנית, ולטעון ששם השתפן, ששם דווקא כן התנהג כמו ציפראס. על אף כל אזהרותיו ברגע האמת הוא לא שלח את המטוסים לתקוף. החשד האישי שלי הוא שכאן נתניהו תמיד שיחק בקלפים ריקים, כי האופציה הצבאית של ישראל נגד אירן מעולם לא הייתה ריאלית. אפשר אולי היה להשמיד מתקן כזה או אחר, אך לא לעצור את תוכנית הגרעין כולה. לשם כך אנחנו צריכים את האמריקנים, וכל מה שעשה נתניהו נועד לגייסם למערכה. מהמעורבות האמריקנית יצא בסופו של דבר הסכם הגרעין הנוכחי, שהוא פחות ממה שקיווינו, אך יותר טוב מהחששות הגרועים ביותר שהיו, ומרגשי האשמה האמריקניים על ההסכם אפשר יהיה כנראה להוציא חבילת סיוע צבאית איכותית ביותר.

אירן – העתיד יאמר דברו

את הדיל עם אירן שנחתם היום תשפוט ההיסטוריה. האם יתגלה כהסכם מינכן שני, האם ישחזר את כישלון הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה או לחילופין האם יפתח את אירן למערב ויגשים את התקוות שתולה בו ממשל אובמה.

ההקבלות עם הסכם מינכן ועם ההסכם שחתם ממשל קלינטון עם צפון קוריאה מתבקשות אבל לא משכנעות.

היטלר יכול היה להרשות לעצמו את התנהלותו אחרי הסכם מינכן כי הייתה לו סיבה להאמין שינצח מלחמת עולם. הוא חתם על הסכם עם בריטניה וצרפת ומעט אחר כך פתח עמן במלחמה. אירן אינה יריבה שוות כוחות לארצות הברית אפילו אם תצבור כמה פצצות אטום במחסנה. כוח האש שיכולה להפעיל ארצות הברית בעימות מלא עם אירן הוא במימדים שלא ישאירו הרבה מהרפובליקה האיסלאמית. ישראל אמנם מאוימת איום קיומי בידי אירן, אך ארצות הברית לא, כך שמבחינת האמריקנים זהו בוודאי לא הסכם מינכן. אם ארה"ב תפרוש חסותה בצורה חד משמעית על ישראל, אזי נראה שגם אנחנו מוגנים.

אירן אינה מבודדת כמו צפון קוריאה, ואני מפקפק אם האופי הלאומי של האירנים שאינם קוריאנים צייתנים, יאפשר לרפובליקה האירנית להפוך לדמוית קוריאה. צפצוף בוטה וגלוי על העולם בנושא הגרעיני הוביל את צפון קוריאה לבידוד מוחלט. אירן אינה מבודדת עד כדי כך. אזרחיה לא יסבלו קיום כלכלה המנותקת לחלוטין מהעולם החיצון.

כל זה אינו אומר שאנחנו יכולים להיות רגועים. צלה של הפצצה האטומית מאירן ימשיך לרחף כתזכורת ששואה שנייה אינה בלתי אפשרית. צריך כמובן יהיה לנצל את העיכוב בתוכנית הגרעין האירנית כדי להתחמש בנשק התקפי והגנתי לקדם את הרעה.

אם צודקות התחזיות שהבאתי בפוסטים קודמים לגבי מהפכת המכונית ללא נהג, המועד שבו יפוג תוקף ההסכם, לקראת שנת 2030, יכול למצוא את כלכלת אירן בשבר גדול. כלכלתה מבוססת על יצוא נפט, והסקטור צפוי לקבל השקעות ניכרות מגורמים זרים בעקבות הסרת הסנקציות. אבל נפט לא יהיה רכיב קריטי במערכת תחבורה עולמית שמתבססת על מכונית ללא נהג ושמן הסתם רוב כלי הרכב שיפעלו בה יהיו קטנים וחשמליים. לא בטוח שזה טוב לנו – מדינות במצוקה כלכלית לעתים מתנהגות בצורה נואשת ופרועה, אבל זו נקודה שמעניין לחשוב עליה. אירן אולי תהיה אותה אירן, בניגוד לתקוותיו של אובמה, אבל הנפט לא יהיה אותו הנפט.

בין אובמה לצ'מברליין

אקח הפסקה מהדיונים על הריבית שהתפתחו בתגובות לבלוג לאחרונה ואכתוב על הנושא הגיאו-אסטרטגי הגדול של הימים האלו: ההסכם המתגבש בין ארה"ב לבין איראן בסוגיית הגרעין. הפרספקטיבה האהובה על הימין בארה"ב ובישראל להסתכלות על ההסכם היא המטאפורה ההיסטורית המשווה את אובמה לצ'מברליין.  מדיניות הפיוס הנוכחית של ארה"ב כלפי איראן כמקבילה למדיניות הפיוס שנקטו בריטניה וצרפת כלפי גרמניה בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ולבחירתן לאטום אוזניים לאזהרותיו של צ'רצ'יל שראה היטב לאן חותר הצורר הנאצי.

זו מטאפורה מעניינת, אבל לא לחלוטין משקפת. מסיבות מסוימות ניתן לומר שאובמה גרוע בהרבה מצ'מברליין. מאותן סיבות בדיוק אפשר גם לומר שאובמה כלל וכלל אינו צ'מברליין.

תקציר היסטורי: בשש השנים שחלפו מאז עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933 ועד פרוץ מלחמת העולם רמסה גרמניה את הסכמי ורסאי שהגבילו אותה בשלל צורות ושקעה במירוץ חימוש מבהיל, בנתה חיל אוויר אימתני, שלחה כוחות לאזורים שהיו אמורים להיוותר מפורזים, רקמה בריתות עם איטליה ועם יפן וסיפחה את אוסטריה.    לאחר מכן חשקה בחבל הסודטים הצ'כי המאוכלס בגרמנים וקיבלה אותו בברכתן של בריטניה וצרפת. ראש הממשלה צ'מברליין חזר לבריטניה עטור ניצחון אחרי שהקריב את חבל הסודטים להיטלר, ונופף בהבטחה שקיבל מהצד הגרמני ל"שלום בדורנו". אולם אף שהיטלר הבטיח להסתפק בחבל הסודטים, כעבור זמן לא רב השתלטו הגרמנים על צ'כיה כולה באיומי מלחמה וללא קרב. זה היה מהלך אחד יותר מדי מבחינת המעצמות הדמוקרטיות האירופאיות, שהבינו סוף סוף שהיטלר הציג אותן כפתיות. הן הכריזו שאם הגרמנים יפלשו גם לפולין הדבר יוביל למלחמה. וכך קרה, גרמניה פלשה לפולין בתחילת ספטמבר 1939 והחלה מלחמת העולם השנייה. צרפת נחשבה לבעלת הצבא החזק ביבשת, אך הוא הוכרע במהרה בידי הגרמנים. בריטניה שפתחה בטרם המלחמה במירוץ חימוש של הרגע האחרון הצליחה לשרוד. בסופו של דבר, בסיוע ארה"ב שהצטרפה למלחמה לאחר מתקפת הפתע בפרל הרבור, ובסיוע הרוסים, שגם הם הותקפו מתקפת פתע, הוכנעו מעצמות הציר. ברם, עד הכניעה נהרגו 75 מיליון איש במהלך המלחמה הנוראית בהיסטוריה. בעוד חודש יצוינו שבעים שנה לניצחון על הנאצים, אבל הלקחים מאירועי אותה תקופה עדיין חיים ונושמים בראשו ובלבו של כל אדם מערבי חושב.

מדוע מנהיגי בריטניה וצרפת שדבקו במדיניות הפיוס, ושמהם זכור במיוחד צ'מברליין, נמנעו מלהתעמת עם גרמניה בזמן התעצמותה? אפשר לומר שההיסטוריה הצדיקה אותם מבחינה מסוימת. העימות שכה חששו ממנו אכן היה נורא ואיום והוליד סבל אנושי וקורבנות במימדים בלתי נתפסים. הגיוני היה לא להיחפז לתוך טירוף שכזה ולעשות כל מאמץ, ולו נאיבי ופתאטי, להימנע ממנו, בפרט כשאירופה עדיין זכרה היטב את דור הצעירים השלם שנמחק לשווא בזמן מלחמת העולם הקודמת.   סנגוריה דומה אינה יכולה להיאמר על מדיניות הפיוס של אובמה כלפי אירן. אירן מול ארה"ב היא כצרעה מול פיל – עוקצת ומטרידה אך לא באמת אויב שיכול לקרוא תיגר.  צ'מברליין ושותפיו לדעה ניסו למנוע את המלחמה האיומה בהיסטוריה, שיכולה הייתה גם להסתיים בתבוסת בריטניה ובשעבוד רב דורות של אירופה לטירוף הנאצי. אובמה, לעומת זאת, גם אם יתחיל בהפצצה מסיבית של מתקני הגרעין האירניים, ישלם מחיר שמפרספקטיבה היסטורית ואסטרטגית הוא זניח לחלוטין לעומת היעד של מניעת הפצה המונית של נשק גרעיני. אין כל חשש שנראה את דגל הרפובליקה האיסלאמית מונף על פסל החירות כתוצאה מהכרזת מלחמה של ארה"ב על אירן. אולם כתוצאה מהכרזת המלחמה של צרפת על גרמניה הונף דגל צלב הקרס על מגדל אייפל.   ברור איפוא מדוע צ'מברליין ומקביליו בצרפת היו נחושים למנוע מלחמה עם גרמניה כמעט בכל מחיר, ולעומת זאת שיקוליו של אובמה לוותר ולוותר לאירן נהירים פחות. זהו צד אחד של המטבע ולפיו אובמה גרוע בהרבה מצ'מברליין.

אולם אפשר להסתכל על העניינים מהזווית ההפוכה. גרמניה הייתה יריבה צבאית שוות כוחות לבריטניה ולצרפת, וכפי שהזהיר צ'רצ'יל, עם התקדמות מירוץ החימוש שלה במהלך שנות השלושים, היא הפכה אף לבעלת עוצמה עדיפה. מדיניות הפיוס של בריטניה וצרפת לא הציבה גבולות לגרמניה בזמן שבו עדיין לא הייתה מוכנה למערכה, וכשבריטניה וצרפת התפכחו מאשליות השלום כבר היה מאוחר מדי. אלמלא ההתערבות האמריקנית שקרתה כמעט בדרך נס, ייתכן שהנאצים היו כובשים את כל אירופה. באור זה מדיניות הפיוס נראית כחסרת אחריות לחלוטין, היא הובילה את צרפת ובריטניה למצב שבו יהיה עליהן להיכנס למלחמה מתוך חולשה ואיום קיומי, במקום שיחסמו את שאיפותיה של גרמניה מבעוד מועד. כשלי מדיניות הפיוס הובילו לכך שבמצב שבו פרצה מלחמת העולם השנייה, הערכתו של היטלר שינצח את המלחמה הייתה סבירה.

לעומת זאת, תהיה אשר תהיה המדיניות שינקוט אובמה ביחס לאיראן, לא ניתן להאשימו בחוסר אחריות מדרגה זו. הוא לעולם לא ייתן לסיטואציה האסטרטגית להתדרדר לרמה שבה זהות הצד המנצח בעימות בין ארה"ב לבין איראן תעמוד בספק. גם תחת נשיאותו של אובמה, צבא ארצות הברית ממשיך לשמור על יתרון אסטרטגי מוחלט. הוא אוחז ביתרונות עצומים על פני כל צבא אחר, ובוודאי על פני צבאה החלש יחסית של איראן. אפילו אם איראן תצליח להתחמש בנשק גרעיני, שימוש בו מול ארה"ב יהיה אקט התאבדותי.  אולי רק אם אירן תצטייד בעשרות או מאות ראשי נפץ תרמו-גרעיניים ובטילים בליסטיים שמגיעים לכל קצוות תבל, היא תוכל באמת להיות איום ממשי לארצות הברית באותו אופן שגרמניה סיכנה את בריטניה בימי צ'מברליין וצ'רצ'יל, אבל אנחנו רחוקים מרחק רב ממצב שכזה, ויהיו עוד דורות של נשיאים אמריקניים שיוכלו לטפל באיום כזה אם יתפתח.

אובמה אם כך אינו צ'מברליין משום בחינה. אפשר לתהות דווקא על הדמיון בין מנהיגי ישראל לבין צ'מברליין. הרטוריקה של נתניהו היא אמנם צ'רצ'יליאנית, אבל בפועל, לא רק בגללו, אלא גם בגלל עמדת המערכת כולה: רמטכ"לים, ראשי מוסד ושרים בקבינט, ישראל לא באמת עשתה צעדים צבאיים של ממש נגד התחמשות אירן בנשק גרעיני. הדילמה של אובמה מול איראן אינה דומה כלל לדילמה של צ'מברליין מול גרמניה, אולם הדילמה של ישראל מול אירן דווקא כן דומה למדי. אם ישראל תמהר להיכנס למלחמה, היא אינה יכולה כלל וכלל להיות בטוחה במידת ההצלחה שלה, והמלחמה עלולה להיות קשה, איומה וכואבת ונטולת גיבוי פנימי ובינלאומי (כפי שהעם הבריטי והמושבות הבריטיות לא היו ששים לתמוך בעמדת בריטניה אם הייתה נכנסת למלחמה בשל חבל הסודטים). מצד שני, אם ישראל תתמהמה, היא עלולה בסופו של דבר להיקלע למלחמה במצב גרוע עוד יותר – מצב שבו לאירן יש נשק גרעיני, ושבו ישראל עומדת בפני איום קיומי אקוטי.    העובדה שישראל מדברת צ'רצ'יליאנית, אבל בפועל פעלה באופן צ'מברלייאני, אינה בהכרח עומדת לגנותה. הכרזת מלחמה על איראן הייתה הרפתקנית מדי ושאפתנית מדי וספק אם הייתה מובילה לתוצאות חיוביות. הסתמכות על ארה"ב עדיין נראית אסטרטגיה הגיונית יותר. עם זאת, זהו חומר למחשבה עבורנו שכאשר מתעלמים מהררי המלל חסר המשמעות ובוחנים את העובדות, מטאפורת צ'מברליין השחוקה תואמת יותר להתנהגות ממשלת ישראל מאשר להתנהגות הממשל האמריקני.

אובמה במזרח התיכון

אנחנו חיים בזמנים דרמטיים מאוד בהיסטוריה של המזרח התיכון. אל מלחמת האזרחים המתמשכת בסוריה ובעירק התווספה עכשיו מערכה חדשה: בתימן החלו מדינות האיסלם הסוני בראשות סעודיה לתקוף את הכוחות השיעיים הנתמכים בידי אירן. גיא בכור רואה את האירועים, אולי בהפרזה הססגונית האופיינית לו, כראשיתה של מלחמת מאה שנה בין הסונים לשיעים, ולדעתו אל לישראל לנקוט עמדה במלחמה זאת.

ברם נראה שדווקא ממשל אובמה נוקט עמדה ברורה והיא פרו שיעית. בעירק הוא מסייע לכוחות השיעים הנלחמים בדעאש ובסוריה הוא זנח את תביעתו שאסד יטוש את הזירה. החשוב ביותר, בלוזאן שבשוויץ הוא רוקם הסכם עם אירן שיסיר מעליה את הסנקציות ויכלול ויתורים רבים בסוגיית הגרעין. כל זה קורה בעוד מנהיגה העליון של אירן חמינאי מעודד את ההמונים לקרוא "מוות לאמריקה".

מה פשר התנהגותו של אובמה? גם חורשי תיאוריות הקשר המשוכנעים שאובמה נאמן לחינוכו המוסלמי יתקשו להסביר מדוע הוא מצדד דווקא בצד השיעי. הוא הרי גדל באינדונזיה שהיא ארץ מוסלמית סונית.
את ההסבר לגישתו של אובמה יש למצוא במקום אחר. אובמה שונה מאוד בהתייחסותו למזרח התיכון מקודמו ג'ורג' בוש. בעוד בוש העדיף מעורבות פעילה כפי שהתגלמה במלחמה בעירק, אובמה מעדיף בדלנות. הנחת המזרח התיכון לנפשו. לבדלנות יכולים להיות שני מניעים שונים בתכלית. הבדלנות מהסוג הראשון שאפיינה את ההתנגדות לכניסת ארה"ב למלחמת העולם השנייה ושמייצג עד היום הסנטור ראנד פול במפלגה הרפובליקנית נובעת מהעדפת ארה"ב והאינטרסים שלה ומחוסר עניין בעמים אחרים ומצוקותיהם. הבדלנות מהסוג השני המאפיינת את אובמה מקורה אחר, כמעט הפוך. היא נובעת מסלידה עמוקה מחוסר שוויון ובעיקר מתחושת אשמה על כל ביטוי אקטיבי של חוסר שוויון. כמו באג'נדת הפנים שלו המנסה להפחית חוסר שוויון על ידי מיסוי עשירים והנהגת ביטוח בריאות לכול, כך גם באג'נדת החוץ סולד אובמה מביטויים של חוסר שוויון. מצב שבו מדינה מערבית כמו ארה"ב תכפה בכוח הזרוע את ערכיה על אומות אחרות מהעולם השלישי יבטא חוסר שוויון ואימפריאליזם גס. אובמה אינו נלהב להגיע לכך וגם מפקפק באפקטיביות של הדבר.  אלא שכאן אובמה בבעיה כי בסופו של דבר, בניגוד ללחישות שונאיו, אובמה הוא פטריוט אמריקני ומחויב לשלומה של ארה"ב. אינטרסים אמריקניים חיוניים ומובהקים נמצאים על הכף שאם יינטשו יתחולל תוהו ובוהו – מניעת הפצת נשק גרעיני וכימי וכן מניעת התפשטותו של ארגון טרור כמו דאעש שאינו בוחל בהשמדת עם ויש לו שלוחות במדינות המערב. לפיכך אובמה מנסה למצוא דרך לא כוחנית שתאפשר לו לשמור על האינטרסים האמריקניים. גם במקרה של הנשק הגרעיני והכימי וגם במקרה של דאעש מאמין אובמה שהצד השיעי הוא זה שמסוגל לספק לו את הפתרון הלא כוחני או הפחות כוחני. בהסדרים עם אירן וסוריה ניתן יהיה להיפטר מהנשק הגרעיני והכימי שבידיהן ללא מלחמה ובסיוע אירן והחיזבאללה ניתן יהיה למגר את דאאש ללא כוחות קרקע אמריקניים. בסוגיות הגורליות של המזרח התיכון יש אם כך דווקא לצד השיעי את הסחורה שאובמה מעוניין בה – הפיתרון הפחות כוחני, ולפיכך אין פלא שאחריו הוא מחזר.
אבל לחתירה העקבית אחר הפיתרון הפחות כוחני יש מחיר – מצד אחד, ארצות הברית מאבדת מכוח ההרתעה שלה ומתרחקת מבעלות בריתה שמאבדות אמון בה. מצד שני, ניתן להשתמש בחששה מעימות כדי לסחוט אותה ולהוציא ממנה ויתורים מפליגים. האם לאור זאת אובמה הוא צ'מברליין בן זמננו? ואולי גישתו הזהירה והלא כוחנית תתברר כמפוכחת וכרואה למרחוק? ימים יגידו.

מלחמה נגד אירן – כך היא תיראה, וזו תהיה התוצאה האפשרית

בשעת לילה מאוחרת של שלהי ספטמבר יקטעו תוכניות הרדיו הליליות את הפטפטת הרגילה שלהם. לדובר צה"ל יש הודעה. "צבא ההגנה לישראל פעל הערב נגד מטרות הקשורות לתוכנית הגרעין של אירן", הוא יודיע בקול חמור סבר. אזעקה תפלח את שמי הלילה. דובר צה"ל יופיע בשידור עוד מספר פעמים, גם בשידורי הטלוויזיה שיתחילו לפעול במתכונת מיוחדת – להדריך את הציבור להיכנס למקלטים, להודיע על ביטולם של יום הלימודים ויום העבודה.   יותר מאוחד הוא יודיע על מספר נחיתות של טילים באזורים לא מיושבים ועל טילים אחרים שיורטו בידי מערכת ההגנה האווירית של ישראל. טיל אחד יפול בגבעתיים ויהרוג משפחה, "אנחנו במלחמה", הוא יסביר למגיש, מסרב להתנצל על האבידות שבה כרוכה המלחמה הזו.  הקריין של הפינה הכלכלית ידווח על כך שמחירי הנפט זינקו בארבעים דולר לחבית, הזינוק היומי הגדול בהיסטוריה.

מה בעצם צה"ל עושה באירן?  לא יחלוף זמן רב לפני שיתפזר הערפל. גורמים בפנטגון סיפרו שצה"ל הסתפק בלוחמת סייבר ובשיגור טילי יריחו וטילים ממזל"טים ומצוללות, ולא שלח טייסים למשימה שהייתה כמעט התאבדותית לאור המרחק ויכולת ההפתעה העלובה. מומחים אמריקנים שרואיינו ברשתות הזרות אמרו שספק אם ביכולתם של טילים כאלו להסיג את תוכנית הגרעין האירנית "יותר מחודשיים". בוודאי שאין להם יכולת לחדור את הבונקרים התת קרקעיים שבהם נמצאות רוב הצנטריפוגות.

מצפון השקט של חיזבאללה עורר פליאה. שתי קטיושות נחתו באוזרים לא מיושבים, וקטיושה שלישית הרגה כבשה בישוב בגליל, אך זו הייתה תגובה רחוקה ממה שציפו לה. צה"ל הגיב באופן אנמי למדי בלבנון, מנסה שלא לחולל תבערה. חיזבאללה התקשה לגרור את לבנון לעימות בשמה של מדינה אחרת, וקיבל הוראות מאדוניו בטהרן לפעול רק המצב יחמיר, הוראה שקטה שסתרה את דברי הרהב המטורפים למדי שביטאו מנהיגי אירן המותקפת על השמדת ישראל הקרבה ובאה.

ההתלכדות סביב הממשלה, שמלכתחילה הייתה נחלת רק פלג אחד בעם, התרופפה מיום ליום, עם ההבנה שאין ביכולתה הצבאית של ישראל לפגוע באמת במתקנים האירניים בטקטיקה הנוכחית. נואשים שלחו המנהיגים טייסים להפצצה ישירה, אולם הם הופלו או נאלצו לסגת. נחמה פורתא הייתה בכך שאיש מהם לא נפל חי בידי האירנים. חיזבאללה התחיל לשלח קטיושות בקצב הולך וגובר, אך עדיין נשמר מאוד מלמתוח את הגבול, והתגובה הישראלית הייתה עצורה.

בזירה אחרת הייתה למתקפה הישראלית תוצאה משמעותית: הנשיא אובמה שהשמיע עמדה מבולבלת ולא עקבית, קרוע בין החרדה מאובדן הקול היהודי ומלהיראות אנטי ישראלי כמו ששונאיו תמיד טענו, לבין זעמו על ישראל, צנח בסקרים ובפעם הראשונה היה נראה שלמתחרהו המורמוני סיכוי גדול לגבור עליו.   אחרי שבועיים וביקור מיוחד של ליאון פאנטה בתל אביב המותקפת, הוא הצליח לשכנע את ישראל לחדול מהמתקפה, ונתן לה ערבויות שאירן לא תהפוך לגרעינית. הפרשנים הסקפטים ששנאתם לנתניהו הייתה ידועה העירו שערבויות אלו אינן עולות במאום על מה שאובמה הסכים לתת ולומר כבר חודשים קודם לכן, לפני שטילים שיתקו את ישראל והסבו קורבנות, אמנם לא רבים מאוד, אבל כן גרמו נזק עצום לכלכלה הישראלית ואף העולמית.  גם אחרי ההכרזה על הפסקת האש, שמנהיגי אירן הסכימו לה בחירוק שיניים, מחירי הנפט לא מיהרו לצלול, ובארצות הברית מאות אלפים עמדו בפני אובדן עבודה.  הרפובליקנים תלו את האסון בחולשתו של אובמה מול הקיצוניות המוסלמית.

הזעם של העיתונים כלפי נתניהו (פרט ל"ישראל היום" כמובן) היה עצום, והכפיל אפילו את השנאה שרחשו אליו ערב בחירות 99'. הסקרים בישראל לימדו שלממשלת רוטציה של ציפי לבני -יחימוביץ, מחוזקת בביטחוניסיטים שהתנגדותם לתקיפה הייתה קולנית, ועם יאיר לפיד כמועמד לשר חינוך, יש סיכוי טוב לקום אחרי הבחירות.

רוב הציבור הישראלי לא לגמרי עקב, אולם במהלך אחד הלילות בתחילת חודש נובמבר בישרו המדגמים של רשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית, על עוד ועוד מדינות שנצבעות באדום. מיט רומני נבחר לנשיא ה-45 של ארצות הברית. בנאומו הודיע על מחויבותו המוחלטת, מגובה בכוח צבאי אם יידרש, למניעת גרעון איראני. בפעם הראשונה מזה יותר מחודש ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח להירדם. ישראל בהנהגתו הפסידה בקרב, אך ניצחה במלחמה. הוא ידע שהציבור יכיר בכך במהרה. אחרי הכול "ישראל היום" הוא העיתון הנפוץ במדינה. בסופו של דבר גם ההיסטוריה תכיר, אף שכותבים אותה שמאלנים.

התמודדות עם אירן גרעינית

אחת העובדות הקשות והמצערות ביותר שמתגלות כאשר מקדישים לעניין אירן חשיבה מעמיקה, הוא שהיכולת לקיים מול אירן מאזן הרתעה גרעיני היא קלושה ביותר על פניה.   אם אירן תתקוף בגרעין את ישראל, לא תהיה למנהיגי ישראל שום ברירה סבירה מלבד כניעה. החזרת מכה גרעינית תגרום למותם של מאות אלפים חפים מפשע באירן, נשים וילדים (נניח ששלי יחימוביץ' ראש הממשלה, מישהו רואה אותה מקבלת כזו החלטה בבונקר תת קרקעי בתוך דקות ספורות?), וגרוע מכך – לא תועיל דבר, כי לאירן, מדינה ענקית, תהיה יכולת מכה שניה ושלישית ורביעית וכו'.

בתולדות הסכסוך הישראלי ערבי הייתה רק פעם אחת שבה המוסלמים ידעו שיש להם סיכוי להשמיד את ישראל – במלחמת העצמאות, והמוסלמים לא נרתעו אז והסתערו לנצל את הסיכוי הזה, על אף שידעו שהפסד טומן בחובו מחיר כבד (שאכן שולם וקרוי היום 'הנכבה'). בהחלט יתכן שאירן תפעל בצורה דומה ותנצל את הסיכוי הסביר למדי שיהיה לה להשמדת ישראל. אמנם מבחינה רציונלית אין סיבה לאירן לשנוא כל כך את ישראל עד כדי לקיחת הסיכון המחושב הכרוך במהלך שכזה, אבל הרי בעינינו אנו רואים שכבר היום היא שונאת את ישראל שנאה עמוקה ומשלמת על כך מחיר עצום בזירה הבינלאומית והכלכלית, ובכל אופן לא משנה את דרכיה, באופן שמזכיר את עקשנותם הלא רציונלית של האנטישמים בכל הדורות עד הנאציזם, וכאן עוד מצטרפת לתמונה דתיות פונדמנטליסטית עמוקה.

יש בכל אופן שלושה מרכיבים שמשנים את התמונה הפסימית הקודרת הזו. הצרה היא שאת שלושתם יש לקחת בעירבון מוגבל.

המרכיב הראשון הוא התמיכה האמריקנית. בעוד שניהול מלחמה גרעינית מול ישראל עלול להיות רציונלי במוחו של אדם כאחמדניג'ד שמבחינתו השמדת ישראל נראית כמטרה העליונה של העולם המוסלמי ותבטיח תהילת עולם לאירן ואולי אף התגשמות נבואות דתיות על קץ הימים, הרי שניהול מלחמה גרעינית מול ארה"ב מהווה אקט מופרע לחלוטין, גם מבחינתו. כמובן יתכן שבאירן ישתלטו כוחות עוד יותר קיצוניים כדוגמת אנשי הטאליבן שבטירופם יצאו למלחמה ישירה בארה"ב בפיגועי האחד עשר בספטמבר, אבל על פניו, עד כמה שניתן להעריך, קשה לראות את אירן נלחמת גרעינית בארה"ב.

השאלה היא כמובן האם אנו יכולים להיות בטוחים שהכרזת מלחמה גרעינית על ישראל תהיה כמו הכרזת מלחמה גרעינית על ארה"ב, והאם ארה"ב תהיה מחויבת להגנת ישראל ממתקפה גרעינית באותו אופן שהיא מחויבת להגנת אדמתה שלה. אין זה מן הנמנע, אבל צריך לזכור שהמגמה הדמוגרפית בארה"ב היא שהאוכלוסיה מורכבת יותר ויותר מהיספנים ואולי גם אסייתים, ציבורים שאין להם סנטימנטים מיוחדים כלפי ישראל. די בקדנציה אחת של נשיא בדלן, מסוגו של הסנטור הרפובליקני ראנד פול, כדי לחולל נסיבות שיקרבו את השמדת ישראל.

 שיקול שני הוא יכולת ההגנה מפני טילים של ישראל. יש לישראל יכולת טובה להגן על עצמה ממטוסים איראניים נושאי פצצה. אם יהיה ביכולתה להגן על עצמה, באמצעות מערכת כמו החץ או THADD האמריקנית, באותה מידה מפני נחיתת טילים גרעיניים בשטחה – הסיכון למתקפה גרעינית ישירה והכדאיות של מתקפה כזו יקטנו מאוד. הבעיה היא שישראל תצטרך להחזיק מאגר עצום של טילי ירוט, כדי למנוע מצב שבו מתקפה קובנציונלית תכלה את מאגר טילי היירוט, ורק לאחר מכן תלווה בהתקפה גרעינית. לדבר זה תהיה עלות כלכלית כבדה, ובנוסף השאלה היא האם אכן יכולת הירוט מפותחת מספיק כדי להדוף טיל גרעיני ללא נזק ובסבירות קרובה לוודאות.

שיקול שלישי הוא שיש אזורים בישראל שקשה מאוד להאמין שיותקפו גרעינית. בפרט, אזור ירושלים ואזורי הרשות הפלסטינית. נכון שחיזבאללה לא בחל במהלך מלחמת לבנון השניה בשליחת טילים על הגליל, אף שחלקם נפלו בכפרים ערביים, אך קשה להאמין שאירן תיזום מתקפה גרעינית על עיר קדושה לאיסלאם כמו ירושלים או על ריכוזי אוכלוסיה פלסטינית. מנגד, האם ישראל תוכל לספוג פגיעה גרעינית בגוש דן ולהמשיך הלאה?

בנוסף יש לזכור שהנזקים שיגרמו מאירן גרעינית אינם נובעים רק מהאפשרות של תקיפה גרעינית ישירה בידי האירנים אלא גם מתהליך הגירעון הכולל באזור שעלול להתחולל, וממטריה גרעינית לפעולות טרור שתינתן בידי האירנים.

האם המסקנה מדברים אלו היא שעל ישראל לתקוף כיום באירן? לא בהכרח, כי לא ברור האם מתקפה ישראלית תניב פירות. יתכן שישראל מצויה במצב בלתי נסבל שבו אין בפניה שום אופציה סבירה לפעולה, והיא תצטרך לשאת את המחשבה על כך שסכנה של השמדה מרחפת לפתחה, והיא מוגבלת במידת יכולתה להתמודד איתה.  בסופו של דבר זהו המצב שאנחנו מתמודדים איתו באופן אישי יום יום כבני אדם הפגיעים למחלות ולתאונות, ויתכן שבאותו אופן נצטרך להתמודד איתו קולקטיבית.