מלחמת סעודיה – אירן, קרב המוחות

אירוע חמור מאין כמוהו התרחש אמש במזרח התיכון – מתקפה שטיבה עדיין לא ברור לחלוטין אבל בוצעה בוודאות בידי מיליציות שזוכות לתמיכה איראנית גרמה להשבתת חצי מייצור הנפט הסעודי. איש לא יודע להגיד בוודאות עדיין האם זו מכה קלה בכנף או פגיעה לטווח הארוך. ומה ימנע מהאיראנים ובעלי בריתם לעשות זאת שוב ושוב ושוב? כששוקי הנפט יחזרו לפעילות בתום חופשת סוף השבוע ויתמחרו את הנפט לאור הנסיבות, נבין מה מידת החומרה שהשווקים מייחסים למצב.

סעודיה אינה יוצאת טוב ממלחמתה עם אירן. סעודיה מותקפת בלב ליבה התעשייתי ובשטחיה הריבוניים בעוד שאירן יושבת שאננה. הצבא הסעודי מתברר בחולשתו מול מיליציות שיעיות בעוד שתדמיתה של סעודיה בשפל. המפלגה הדמוקרטית בארה"ב סולדת מסעודיה יותר מאי פעם ומאשימה אותה במעשי טבח חסרי הבחנה.

איך כל זה קורה? נתוני הפיז"ה המחרידים של הערבים במפרץ מלמדים על עומק הנחשלות של מדינותיהם ועל עומק הכישלון של מערכות החינוך אצלם. בעולם בלי נפט, בעולם שבו אין להם יכולת לייבא עובדים זרים ולהסתמך על שירותיהם, הם במצב קטסטרופלי. הצבא הסעודי אינו לגיון זרים וצריך להסתמך על סעודים מקוריים, וככה זה נראה.

מה מצב החינוך בארצות המפרץ? אין לנו את הנתונים מסעודיה, אבל יש לנו את איחוד האמירויות, ומן הסתם ההבדל בין המדינות לא גדול. כשמנסים לשער את הישגי הפיז"ה על פי נתונים שמגיעים מאיחוד האמירויות ולא רוצים לעשות את הטעות של דן בן דוד, להשתמש בנתונים מהמפרץ כאילו הם מייצגים מדינה ערבית, נתקלים בהשמטה זועקת: לא מוזכר בשום מקום הפילוח החשוב כל כך בין תלמידים שהם בני תושבים מקוריים לבין תלמידים שהם צאצאי המון העובדים הזרים. צריך לחפש חוברת של ארגון פיז"ה ואז אפשר להגיע למסקנות. מתברר שבאיחוד האמירויות כמעט 60% מהתלמידים הם מהגרים וציוניהם עולים ב-80 נקודות על ציוני הלא מהגרים. משוואה בשני נעלמים תגלה לנו שהציון של בני איחוד האמירויות המקוריים (במבחני המדע שלגביהם נערך הפילוח המדוקדק ב-2015) הוא כ-390.

ערביי איחוד האמירויות נקלעו לנסיבות היסטוריות שונות ונעימות יותר מאלו של אחיהם בישראל, בירדן ובטוניסיה, אבל הציונים במבחן? הם די דומים. בתי ספר דוברי ערבית בישראל הוציאו 401 באותו מבחן. בירדן? 409. בתוניסיה ובלבנון? 386.

בקיצור יש לנו אומדן לציון הממוצע של הערבי תושב איחוד האמירויות, ציון 390. ציון שהוא במיקום דומה על הסקלה לזה של מי שמקבל פסיכומטרי 390. תארו לעצמכם. שימו לב שמדובר במדינה עשירה. התירוצים הרגילים של המסכנות והעוני לא יעבדו כאן.

עד כאן אומדן למצב הערבים במפרץ. מה עם הפרסים? אירן והישגיה הקוגניטיביים זו שאלה סבוכה. מצד אחד לאירן יש שני זוכים במדליית פילדס (אחד מהם כורדי). יש לאירן הישגים מרשימים באולימפיאדות המדע לנוער. מהגרים אירנים מצליחים מאוד מחוץ לארצם. בדירוג ההכנסה מהגרים מאירן ומהגרים משוויץ נמצאים בארה"ב באותו מקום. מצד שני הרושם הכללי שהיא עושה הוא של מדינה מושחתת, נחשלת ופנאטית שמסתמכת על משאבי טבע מתכלים. נראה שיש במדינה פער גדול בין אליטות לבין המונים ובעיה קשה של בריחת מוחות. זו מדינה שעברה גידול אוכלוסיה מטורף במאה ה-20 וסביר להניח שכמו בכל מקום, הפנאטים והעניים הם שהובילו את הגידול הזה. דבר שיכול להסביר ירידה דרמטית בהישגי האירני הממוצע (ונורת אזהרה לנו).

כל אלו ספקולציות. מה אומרים המבחנים הרשמיים? ובכן אירן לא משתתפת בתוכנית הפיז"ה, אבל היא השתתפה במבחני המיצ"ב. שם היו לה, לפי מה שראיתי, ציונים דומים מאוד לתאילנד. הבה נניח אם כך שתאילנד תייצג לנו את אירן ואת יכולותיה.  התאילנדי הממוצע מקבל 420 במבחן המדע בפיז"ה 2015. זה מאיחוד האמירויות קיבל כזכור 390. קיבלנו אומדן להפרש בין איראני לסעודי – 30 נקודות בפיז"ה. זה הפרש משמעותי, דומה להפרש שבין מדינה מערב אירופית כמו יוון לבין טורקיה. לסעודים יש מכפיל כוח – העובדים הזרים המוכשרים שהם מביאים, אבל כנראה כאשר מדובר בענייני צבא, הם צריכים להסתמך על עצמם ולעת עתה זה לא נראה טוב.

מעונן חלקית בטהרן

חוקרי אירן רז צימט ותומר פדלון פרסמו מאמר מעניין על המצב הכלכלי באירן. המדינה בעליל אינה קורסת בגלל הסנקציות, המטבע התייצב אבל לא הכול דבש: האזרחים האיראנים מדווחים על אומללותם.

לגורמים השונים שמנתחים החוקרים הייתי מוסיף רכיב קריטי: השעון מתקתק וקץ נשיאותו של דונלד טראמפ מתקרב. ההנחה הסבירה כרגע היא שלא ייבחר שוב.

אם טראמפ ייבחר שוב ייתכן מאוד שהצלילה של המטבע תתחדש ואיתה האינפלציה ויתר הצרות. למשטר האיראני אין מאגר בלתי מוגבל של מט"ח לשאוב ממנו עוד ארבע שנים. אבל יידרש נס בלתי טבעי כדי שטראמפ ייבחר. מצד שני זה כבר קרה פעם.

אם לא ייבחר אז ניתן יהיה לסכם ולומר שמשטר הסנקציות הסתיים בתועלת מועטה. אבל האופטימיים יוכלו עדיין לקוות לשתי השלכות חיוביות: ראשית, הכלכלה האיראנית תחיה בחשש מחזרתו של נשיא רפובליקני. קשה יותר יהיה לגייס השקעות זרות תחת החשש הזה. שנית, הטראומה של הציבור האיראני שלא ירצה לחוות מחדש את צער הסנקציות תחייב את אירן להתנהלות מתונה יותר. האינטרס של המפלגה הדמוקרטית בהצגת שקט בחזית האיראנית יהיה אינטרס קיומי ממש של האיראנים עצמם.

בראיה באמת ארוכת טווח, גם נשיא דמוקרטי שמחויב למס פחמן ולהשקעות עצומות באנרגיה ירוקה ובמכוניות חסכניות בדלק מציב סימן שאלה גדול על העתיד האירני. וגם על העתיד הסעודי.

מפולת איראנית

הריאל האיראני מוסיף במסע הקריסה הלא נגמר שלו – בדקות אלו כבר 170 אלף ריאל לדולר. בתקופה שבה אירן חתמה על הסכם הגרעין השער נע בין 30 ל-40 אלף ריאל לדולר. כל נסיגה של הריאל היא איתות של השוק החופשי שכלכלת אירן שוקעת בצרות צרורות. אירן מייצאת נפט אבל צריכה לייבא הרבה דברים אחרים ואין לה כסף לכך. ריאל נמוך משמעותו פחות כסף לטרור וליצוא האיסלאם השיעי הפנאטי. ומנגד דלק לזעם ההמונים שצועקים שהכסף של מדינתם צריך לעבוד עבורם, לא עבור עזה או לבנון. אפילו אחמדינג'ד, אותו שונא ישראל מושבע זכור לרע, מתפקד בימים אלו בתפקיד אופוזיציוני למשטר ותוהה מדוע הוא משתמש בכספו בחוץ ולא בפנים.

לא כל האינפלציות דומות. האינפלציה של ישראל בשנות השמונים, על אף שהייתה רעה וחריפה, לא הייתה כרוכה בקריסה של רמת החיים. המחירים עלו אך מנגנון ההצמדות הבטיח שגם המשכורות יעלו. העיתונים באותם זמנים ציינו שמצב הכלכלה אינו רע כמו מצב המטבע. האינפלציה האירנית, ממש כמו האינפלציה בוונצואלה, מבטאת לעומת זאת מחסור אמיתי.

כתבה ב-foreign affairs מנסה להאיר את כל הדרכים שבהן הקריסה הזו לא נוראית כל כך לאירן, שהרי לא יכול להיות שמממשל טראמפ הארור יוצא משהו טוב כמו חבטה באירן. למשל היא מציינת שהבנקים באירן נהנים מקריסת המטבע. בדומה ללוקחי משכנתא בתקופת האינפלציה הגדולה בישראל, החובות שלהם פשוט נמחקים. כמו שאינפלציה בזמן משבר הסבפריים יכולה הייתה להציל את ליהמן ברדרס.

טענה אחרת היא שהממשל האירני הוא בעל יכולת לסבסד יבוא בסקטורים מסוימים באמצעות שליטתו ברווחי הנפט ולכן ההתייקרויות שמרגישים בהן בני העם האיראני נמוכות בהרבה מקצב נפילת המטבע. המאמר נוקב במספר 16%. אבל למי שמאמין בכלכלה חופשית קשה להניח שלסבסודים כאלו אין תופעות לוואי איומות שחותרות תחת תועלתם. כשהפער בין שערי מטבע שונים בכלכלה נעשה גדול מיד, סביר להניח שישלוט התמריץ הגדול מכולם – לקחת מט"ח שנועד לסבסד סקטור מסוים ולמכור אותו באופן מושחת בשוק החופשי השחור שבו ניתן להשיג עליו רווח מפולפל.

אפילו כותב המאמר מודה שתועלת אופיינית אחד של פיחות במטבע, הגדלת התעסוקה במשק שהעבודה בו זולה יותר, תתקשה להופיע באירן. כשהמערכת הבנקאית הגלובאלית מחרימה מדינה שלמה, גם פיחות גדול לא יביא משקיעים שיקימו מפעלי יצוא ואין בו בשורה לשיעור האבטלה הגבוה.

כרגע רע לכלכלת אירן, אך יש להניח שככל שיעבור הזמן, המטבע גם ישקלל יותר ויותר לחיוב את האופציה הטובה ביותר מבחינת אירן – חזרתה לשלטון בארה"ב של המפלגה הדמוקרטית ואולי אף האגף השמאלי ביותר שלה.

שחמט עם הפרסים

מוקדם עדיין לסכם ובכל אופן צריך לומר שהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם אירן נראית לעת עתה הצלחה מסחררת. התקשורת המיינסטרימית מתקשה לפרגן לו על כך כפי שהיא אינה מסוגלת להחמיא לו על הכלכלה הלוהטת. אבל זו האמת.

זה היה מהלך מסוכן מאוד ועל כן לא האמנתי שטראמפ באמת יעז לנקוט בו. הוא העז.

אירן יכולה הייתה לסגת מהסכם הגרעין כנקמה, אבל אז הייתה מאבדת את אירופה ואפילו הסינים והרוסים היו בבעיה. אף שכנראה לא טראמפ ולא אירופה מכוונים לכך, נראה שהם משחקים עם אירן משחק משולב. האחד הוא החוקר הרע. השני הוא החוקר הטוב וביחד הם מביכים את אירן.

האופציה הטובה ביותר לפני ארה"ב היא הגעה להסדרה מקיפה עם אירן שתקפיא את התמיכה בטרור ואת תוכנית הטילים ובראש ובראשונה תאריך את הסכם הגרעין שכרגע מאפשר לאירן נתיב קל לפצצה עתידית. בתמורה ארה"ב תבטל כל מגבלה מעל אירן ותפתח את המדינה לזרם השקעות זרות שלו היא זקוקה באופן נואש.

אם טראמפ יגיע להסדר כזה, והוא שב ומצהיר שהוא פתוח לכך, הוא יותקף מימין על כך שפספס הזדמנות להחלפת משטר, אך זו אשליה: אין נתיב ריאלי להחלפת משטר האייתולות.

המהלך של טראמפ חשף אמת שעד עתה לא הייתה ברורה וידועה – ארה"ב כשהיא נחושה מסוגלת לבדה למוטט את כלכלת אירן. גם אם האירופים ינסו לסייע, אף תאגיד גדול לא יבחר בכלכלת אירן על פני כלכלת ארה"ב הגדולה ממנה פי חמישים.

אמת זו תצטרך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי אירן כשיתוו את האסטרגיה רבת השנים של ארצם. האידיאולוגיה האיראנית הנוכחית מבססת עצמה על התנגדות אבל אל מול כוחה של ארה"ב התנגדות היא עקרה. ארה"ב לא מפסידה כלום מהסנקציות על אירן ואילו אירן מפסידה הכול. נואשותה רק גוררת אותה למעשי איוולת כלכליים כמו הגבלת המסחר במט"ח או סבסוד חקלאות בזבזנית במים.

טראמפ הראה גם שאירן אינה צפון קוריאה מבחינה קריטית: העם האירני אינו קונפורמיסטי וצייתן. הוא ישתולל אל מול הרעה בתנאי חייו בזעקות "מוות לדיקטטור" ו"מוות לחיזבאללה". גם לא רואים התלכדות מול האויב האמריקני. השנאה לדיקטטורה האיסלמית גדולה מההזדהות הפטריוטית. מי שמקשיב לדברי הצמרת האירנית בימים האחרונים מזהה נימת התנצלות שלה בפני עמה על כך שקלעה אותו לעימות מטורף כזה עם מעצמת העל היחידה.

גילוי נוסף מפתיע לטובה הוא שבסיוע סעודיה ושגשוג סקטור הנפט האמריקני עצמו אפשר לעמוד בהשפעות של הוצאת אירן מהשוק על מחיר הנפט.

במהלך של טראמפ היה סיכון אבל עתה סביר להניח שהוא יהפוך לנורמה שתחייב ממשלים רפובליקניים בעתיד, אפילו כאלו שיהיו פחות נועזים מממשל טראמפ. אפילו הדמוקרטים יהססו להחזיר לאירן את כל הטובות מבלי שתיתן משהו. אירן אולי מצייתת להסכם הגרעין אך מצפצפת על החלטות בינלאומיות אחרות.

אין זה דבר רגיל שמנהיג מקבל החלטה נועזת בניגוד לדעת המומחים ובסופו של דבר מתברר שהיא הייתה חכמה ומחושבת ביותר, וטראמפ ראוי לקבל על כך את כל הקרדיט.

אירן מתייבשת מכשרונות

אירן מתמודדת עם משבר מים חריף. מצד אחד עומדות הבצורות בשל התחממות הגלובאלית. מצד שני מככבים השחיתות וחוסר המסוגלות שמאפיינים את ניהול כלכלת אירן. משאבי המים המדלדלים נמצאים ברקע חלק מההפגנות האחרונות נגד המשטר.

הסיפור המעניין הבא ימחיש את הקשיים שבפניהם עומדת תיאוקרטיה פנאטית כשהיא מנסה להשתמש במדע כדי לספק לאזרחיה את תנאי החיים הבסיסיים. ממשלת אירן הזמינה מומחה מים צעיר, בעל שם גדול בתחומו, קווה מאדאני, לשמש בתפקיד בכיר במשק המים שלה. מאדאני נולד באירן והתחנך בה אבל עזב ללימודים גבוהים באירופה, שותף לבריחת המוחות כמו כמעט כל בעל כישרון גדול באירן. כתבה שנעשתה עליו ב-2016 תיארה אותו כ"אדם עם הכי הרבה להט בנושא שימור המים שאי פעם תפגוש". הזמנת מאדאני למדינה ונכונותו לחזור סימלו תור זהב אפשרי בתקופתו הפתוחה של הנשיא רוחאני. הנכונות לקבלו הרשימה לאור העובדה שמאדאני היה מזוהה עם עמדה לא נעימה לשלטונות. לפיה בעיותיה של אירן בתחום המים אינן נעוצות בעיקרן במזל ביש או בהתחממות הגלובאלית אלא בניהול כושל. לאירן הייתה אובססיה לחקלאות תוצרת בית, כדי שהמעצמות לא יוכלו להרעיב את אוכלוסייתה, אלא שאובססיה כזו יכולה לגרום לניהול מאוד לא יעיל של משק המים (מזכיר משהו למישהו?).

מאדאני החל את עבודתו ודברים התחילו להשתבש. בפברואר עצר המשטר לחקירה פעילי איכות סביבה, ביניהם מאדאני שהוטחו בו האשמות מעורפלות של ריגול. אם זה לא בלתי נעים דיו, במרץ פורסמו בעיתונות תמונות שבהן נראה מאדאני רוקד עם אישה נטולת כיסוי החיג'אב על ראשה. באפריל כבר הודיע מאדאני שהוא עוזב את אירן, ותלה את החלטתו במפריחי הקונספירציות ובמשמיצים באינטרנט.

הנזק של הסנקציות הקשות שממשל טראמפ מנהיג כלפי אירן מחוויר לעומת הנזק שאירן גורמת לעצמה כשהיא מדממת כשרונות. לסיפור של מאדאני ייחשפו מן הסתם אלפי אירנים מוכשרים, בוגרי אוניברסיטאות מעולות בחו"ל, שאולי שקלו חזרה למולדת ויבינו עתה שזהו רעיון גרוע מאוד.  הדתה ופנאטיות אינן הולכות יד ביד עם שמירת המוחות המעולים ביותר בבית.

המשבר האיראני קשור קשר הדוק לקושי לספק מספיק מים לאוכלוסיית אירן שעברה צמיחה מטורפת וגדלה פי עשרה בתוך מאה. מה שקורה שם מעלה שאלה בסיסית: האם גידול אוכלוסיה הוא טוב למדינה או רע לה? אני נוטה להאמין שבניגוד לתעמולה הסביבתנית גידול באוכלוסיה יכול להיות חיובי. אחוז מסוים, אפילו אם קטן, מהתינוקות שנולדים בכל מדינה עתיד להיות מוכשר דיו כדי לסייע בפיתרון בעיות העומס על המשאבים שיניבו התינוקות האחרים. אם זה בהמצאת פיתרונות ישירים ואם זה ברעיונות יפים אחרים שיניבו מט"ח שיאפשר להביא תאגידים מחו"ל שיסייעו בפתרון הבעיות הסביבתיות. אלא שבדרכה הנוכחית אירן מצליחה להניס כמעט כל מי שנולד בה עם כשרונות – רוב מכריע ממקבלי המדליות באולימפיאדות המדעיות עוזב את אירן. התנהגותה המתגרה מביאה לסנקציות שמבריחות תאגידים זרים.

כולנו נשמח למחוא כפיים מהיציע אם אויבת מושבעת זו תמשיך לצעוד בנתיב הוונצואלי. מעצמת נפט וגז טבעי שקוברת את עצמה. שם וגם שם השחתת מערכת התמריצים הפנימית מובילה לבריחת מוחות המונית ויכולה לדרדר את המדינה מקטסטרופה לקטסטרופה.

מעשה באשכנזי, אמריקני ופרסי

צריך להודות – ההישג של בנימין נתניהו, עם ביטול הסכם הגרעין בידי הנשיא טראמפ, הוא גדול ונגד כל הסיכויים. כל מי שביקר אותו או לעג לו על התנהלותו מול ממשל אובמה בסוגיית אירן, בטענה שאין טעם לצאת מול הסכם שכבר חתום וגמור, יצא טועה, ואילו הוא – צודק. הדעה הנחושה של נתניהו הפכה לקונצנזוס בקרב הרפובליקנים בארה"ב שמעריצים אותו לחלוטין, וכשגורל מפתיע הנחית נשיא רפובליקני יוצא דופן בבית הלבן הכוכבים האירו לביבי. נאומו של טראמפ הערב נראה כאילו נתניהו הכתיב לו אותו.

אבל השאלה היא האם הישגו של בנימין נתניהו והניצחון הגדול של השקפת עולמו הם גם ניצחון למדינת ישראל ולאינטרסים שלה.  וזו שאלה שאנחנו לא יודעים להשיב עליה. עוד עשור שבו אירן רחוקה מפצצה, כפי שהבטיח הסכם הגרעין, אינו דבר של מה בכך ולא ברור מה יחליפו עתה. גם צריך לראות מה תהיה עמדת המפלגה הדמוקרטית מול ההתפתחות הזו. רוב הסיכויים שב-2020 ייבחר נשיא דמוקרטי, ואם לא אז, אזי ב-2024. עוצמתי ככל שיהיה טראמפ, אין הרבה עוצמה במדיניות שתקפה רק לעוד שנתיים וחצי.

האמונה לפיה משטר האייתולות קרוב לקריסה בשל המצב הכלכלי באירן היא הזויה. בוונצואלה אין משמרות מהפכה ואין אמונה דתית פנאטית והמשבר הכלכלי חמור בהרבה ועדיין הנשיא מדורו שולט בבטחה.  יהיו אשר יהיו ההשפעות על אירן כתוצאה מביטול עסקת הגרעין, ספק אם הן יהיו דרמטיות כפי שמשלים את עצמם אלו שמפתחים תקוות. ייתכן שאיכשהו תהליכים פנימיים של התמתנות שם יצברו תאוצה, אך גם ייתכן ההיפך. מי יודע.

רוב הסיכויים הם שהקונצנזוס הבינלאומי ישרוד את החלטת הנשיא טראמפ כפי שהאירו שרד את המשבר בדרום אירופה. לאליטות העולמיות ולמנגנונים שהן בנו יש כוח עצום מול גורמים פופוליסטיים ותזזיתיים. מנהיג אירן חמינאי ינהג בחוכמה אם יוריד ראש וימתין בסבלנות לחילופי המשטר בארה"ב, שקרוב לוודאי יקרו הרבה יותר מהר מאשר יקרו חילופי המשטר באירן עצמה, וכנראה זה מה שיעשה. ביציאה לעימות חזיתי עם ארה"ב אין לכאורה כל היגיון. במקרה שהעניינים עם אירן ייגררו להם, את ההחלטות הקשות באמת בסוגיה האיראנית יצטרך לקבל הנשיא שייבחר בעוד עשור, כאשר הסכם הגרעין יאפשר לאירן להיות, ברשות ובסמכות, במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום, ונשיא עתידי זה אולי עדיין אפילו לא נכנס לפוליטיקה. החלטת טראמפ הערב עשויה להגדיל את מרחב התמרון שלו, אך עלולה להשפיע גם בצורות אחרות, פחות צפויות. מה שאותו נשיא יחליט יושפע מאוד גם ממה שיקרה בעתיד הקרוב בצפון קוריאה.

מלחמות כבר לא קורות בקיץ?

התקשורת הישראלית מפנה תשומת לב מועטה מדי לכתובת על הקיר שנכתבת בימים אלו: ארצות הברית לקראת עימות חריף עם אירן שעשוי להניב לנו תוצאות חיוביות, אך בסבירות לא פחותה עלול גם להדרדר למלחמה שתערב גם את ישראל, אולי כבר בקיץ הקרוב.

הנשיא טראמפ מינה נץ מובהק לתפקיד מזכיר המדינה. על הקווים מחכה ג'ון בולטון הנץ הקיצוני שמעוניין להפוך ליועץ ביטחון לאומי. הוא הילל מספיק את טראמפ בטלוויזיה בכבלים כדי להיות מועמד טבעי למינוי.

טראמפ נימק במפורש את פיטורי מזכיר המדינה טילרסון בהעדר הסכמה ביניהם על עסקת הגרעין.

האירופים עושים מאמץ נואש להציל את הסכם הגרעין. בתסריט הטוב הצדדים יצליחו להוציא מאירן ויתורים נוספים, בפרט בכל מה שקשור להארכת מועד פקיעת ההסכם, הבאג הקטלני בו שמאיים להפוך את אירן למעצמת סף גרעינית לגיטימית בעוד עשור, מדינה שיכולה להיות במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום.

הלחץ על האירנים גדול. בניגוד לאובמה, טראמפ בהחלט מסוגל להורות על פעולה צבאית להשמדת מתקני הגרעין שלהם. על הדרך גם להמיט חורבן והרס עצומים על מאחזיהם בסוריה ובלבנון, אולי בשיתוף פעולה עם צה"ל.

הזירה האירנית אינה כמו הזירה הצפון קוריאנית. דרום קוריאה חוששת מהשמדת סיאול ותעשה הכול כדי למנוע פרוץ מלחמה. ישראל של נתניהו וסעודיה של מוחמד בן סלמאן לעומת זאת ידחפו בשמחה את טראמפ לעימות. נתניהו תמיד תמך בקונספט הקונפליקט הגדול מול אירן. יש שיאמרו שעקב החקירות יש לו גם תמריצים זרים לשמוח בעימות עצום מימדים המהווה הגשמה של משנתו משכבר ימים. אכן, אין להכחיש שבניגוד למשל להבלים על כך שגירעון תקציבי מותיר אסון לדורות הבאים, הטענה שהסכם הגרעין מוריש צרה צרורה לדור הבא היא אמת לאמיתה.

אירן בדילמה לא פשוטה – מלחמה עם ארה"ב היא הרפתקה קיצונית עם השלכות כלכליות חמורות, ומנהיגי אירן לרוב בורחים מכאלו. אבל התקפלות נוספת ונסיגה מזכויות שמגיעות לה לפי הסכם בינלאומי חתום – זו השפלה שאין לתאר, לבד מהנזק לפרויקט הגרעיני שיקר ללב המשטר.

נקודת אור מבחינת אירן היא שספק רב אם יהיה רפובליקני בבית הלבן בעוד שלוש שנים, ונשיא דמוקרטי צפוי להתנהל בסגנון אובמה, אם לא גרוע יותר (הנשיא ברני סנדרס?). הכי הגיוני מבחינתם לנסות לשחק על זמן ולא לשבור את הכלים. אבל לא תמיד ההיגיון מנצח במזרח התיכון. הכינו את המקלטים.