יש תסכול במעקב אחרי המחאות באירן נגד הרפובליקה האיסלמית. האומץ של המוחים מעורר הערצה, אבל הסוף הרע ידוע מראש. בשורות הכוחות המזוינים האיראנים נמצאים תומכים פנאטים של האייתולות, ובסוף הרי רק תת המקלע שבידם יקבע. מתישהו גם העריצות האיסלמית תיפול, מן הסתם אחרי שכשלונותיה ורשעותה ימחו כל ניצוץ של דתיות פנאטית מהעם האיראני, אבל אין שום סיבה להניח שהדבר יקרה בדור הקרוב (אלא אם יהיה נשיא אמריקני שיקח זאת על עצמו כפרויקט). כדי להקל על התסכול חשבתי לכתוב על צד מפתיע אך אמיתי של הסוגיה. שלטון האייתולות אינו רק רע. יש תועלות אסטרטגיות עמוקות שהחברה הישראלית מפיקה מקיומו.
איום חיצוני מאחד
אין ליהודים בישראל כל כך הרבה במשותף. אלו חילונים ואלו דתיים. אלו אשכנזים ואלו מזרחים. אלו ביביסטים ואלו רל"בים. מה שבכל אופן מאחד הוא תחושת האיום המשותפת. האויבים שלנו מסמנים את כולנו יחד ולא מבחינים בינינו. אירן ושלוחותיה רוצות להרוג יהודים בישראל מכל הסוגים. תחושת האיום על ישראל תקטן מאוד אם יפול שלטון האייתולות. האנרגיה שתתפנה תוקדש מן הסתם לקטטות פנימיות ולהעצמת מחלוקות על סוגיות חברתיות.
הפחתת הלחץ למימוש פתרון שתי המדינות
אירן מחזקת את החמאס ואת הג'יהאד האיסלמי, ואלו בתורם ממחישים לישראלים שאין פרטנר בצד הפלסטיני, ושעל כל כברת אדמה שתימסר לפלסטינים תשתלט גרורה של אירן. אבל אם אירן תישלט פתאום בידי כוחות פרו מערביים, מה יעלה בגורלם של ארגוני הטרור? הם ייחלשו מאוד, וייראו פתאום הרבה פחות מאיימים. שוב יגבר הלחץ הבינלאומי וגם הלחץ הפנימי לתת לפלסטינים מדינה. אבל מדינה פלסטינית, אם תקום, תקום להרבה דורות, שבהם ייתכנו שינויים גיאו-פוליטיים שיהפכו אותה שוב לסכנה עצומה. וגם יש לזכור שבשנות אינתיפאדת אל אקצה שבהן נרצחו אלף ישראלים אירן שיחקה תפקיד משני מאוד. הפלסטינים לא באמת זקוקים לה כדי לרצוח.
ללא תחושת קץ ההיסטוריה
נפילת השלטון הפנאטי באירן, בפרט אם תלווה בנפילת שלטון פוטין ברוסיה, יכולה ליצור תחושה כללית, בארץ ובעולם, של הגעת "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה וניצחון הכוחות הליברלים והדמוקרטים. אבל יש אמת רבה במכתם: "מנהיגים חזקים מביאים זמנים טובים, זמנים טובים מביאים מנהיגים חלשים, מנהיגים חלשים מביאים זמנים רעים, זמנים רעים מביאים מנהיגים חזקים.."
דהיינו, היעלמותם של איומים גיאו-פוליטיים יכולה ליצור תחושות של שאננות ודקדנטיות שיקדמו את הופעתן של סכנות חדשות, אולי אפילו חמורות מקודמתן.
קפיטליזם
החשש מאירן ומחיזבאללה מסייע לשמור על הרוב הימני בישראל. יש השקה בין ימין מדיני לימין כלכלי. אם השמאל יעלה לשלטון, הוא יכול להתבטא במנהיגותו של יאיר לפיד, שהוא גם כן קפיטליסט אבל קצת פחות (זכרו את עניין הגז הטבעי), או חלילה במנהיגים מסוגה של שלי יחימוביץ', שבכלל תעשה פה שמות בכלכלה. אירן עוזרת לישראל לשמור נתיב בימין, והדבר מתבטא גם במדיניות הכלכלית.
ההתקרבות לציר הסוני המתון
התנועה הציונית נקלעה לעימות עם האומה הערבית על כברת ארץ במזרח הים התיכון. כדי לשווק טוב יותר לעולם את עמדתה בסכסוך המציאה האומה הערבית את הפלסטינים. ערבים שחיו באזור שהציונות התעניינה בו הפכו פתאום מסתם ערבים לבני העם הפלסטיני. כל זה הוא סתם הונאה.. אין ספק שערבים שחיו ביפו או לוד סבלו אם נקלעו לנכבה, אבל זה אינו באמת סבל של אומה שלמה. הערבים באזור אינם נבדלים בתרבות, בדת ובשפה מכל הערבים האחרים מסביבם, וגם לא ראו את עצמם באופן היסטורי שונים מהם במאומה.
במובן האמיתי, אם כך, השלמה של הציונות עם האומה הערבית פירושה סיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי, גם אם הרכיב הדמיוני והמומצא שלו, העם הפלסטיני, עוד ישמיע עוד שנים רבות זעקות שבר. בסופו של דבר הזנב לא יוכל לכשכש בכלב לנצח. המנוע של ההתקרבות בין ישראל לבין העולם הערבי הוא הסלידה והאימה של הערבים מפני אירן. אירן פרו מערבית ופחות תוקפנית יכולה לפגוע בתהליך ההתקרבות הזה, שאולי עדיין לא הגיע לנקודה לא הפיכה. הרי עדיין אין שגריר ישראלי בריאד.
חשש מסוריה הג'יהאדיסטית
בזכות פוטין ובזכות אירן נשלטת כיום סוריה ביד שליט חילוני רציונלי שישראל יכולה לשמור על סטטוס קוו יציב איתו, בשאר אסאד. אם שני עמודי התמיכה האלו יקרסו, קשה לראות את אסאד שורד. מי יחליף אותו? לא ילדי פרחים, אלא ג'יהדיסטים סונים מהסוג של דאעש או אל קעידה. אלו הרי האנשים שמנהלים את מובלעת אידליב. אין ביטחון שישראל תוכל לנהל יחסים תקינים עם שלטון ג'יהדיסטי בסוריה, ויש חשש גדול שלא כך יהיה.
תמריץ 