מעשה באשכנזי, אמריקני ופרסי

צריך להודות – ההישג של בנימין נתניהו, עם ביטול הסכם הגרעין בידי הנשיא טראמפ, הוא גדול ונגד כל הסיכויים. כל מי שביקר אותו או לעג לו על התנהלותו מול ממשל אובמה בסוגיית אירן, בטענה שאין טעם לצאת מול הסכם שכבר חתום וגמור, יצא טועה, ואילו הוא – צודק. הדעה הנחושה של נתניהו הפכה לקונצנזוס בקרב הרפובליקנים בארה"ב שמעריצים אותו לחלוטין, וכשגורל מפתיע הנחית נשיא רפובליקני יוצא דופן בבית הלבן הכוכבים האירו לביבי. נאומו של טראמפ הערב נראה כאילו נתניהו הכתיב לו אותו.

אבל השאלה היא האם הישגו של בנימין נתניהו והניצחון הגדול של השקפת עולמו הם גם ניצחון למדינת ישראל ולאינטרסים שלה.  וזו שאלה שאנחנו לא יודעים להשיב עליה. עוד עשור שבו אירן רחוקה מפצצה, כפי שהבטיח הסכם הגרעין, אינו דבר של מה בכך ולא ברור מה יחליפו עתה. גם צריך לראות מה תהיה עמדת המפלגה הדמוקרטית מול ההתפתחות הזו. רוב הסיכויים שב-2020 ייבחר נשיא דמוקרטי, ואם לא אז, אזי ב-2024. עוצמתי ככל שיהיה טראמפ, אין הרבה עוצמה במדיניות שתקפה רק לעוד שנתיים וחצי.

האמונה לפיה משטר האייתולות קרוב לקריסה בשל המצב הכלכלי באירן היא הזויה. בוונצואלה אין משמרות מהפכה ואין אמונה דתית פנאטית והמשבר הכלכלי חמור בהרבה ועדיין הנשיא מדורו שולט בבטחה.  יהיו אשר יהיו ההשפעות על אירן כתוצאה מביטול עסקת הגרעין, ספק אם הן יהיו דרמטיות כפי שמשלים את עצמם אלו שמפתחים תקוות. ייתכן שאיכשהו תהליכים פנימיים של התמתנות שם יצברו תאוצה, אך גם ייתכן ההיפך. מי יודע.

רוב הסיכויים הם שהקונצנזוס הבינלאומי ישרוד את החלטת הנשיא טראמפ כפי שהאירו שרד את המשבר בדרום אירופה. לאליטות העולמיות ולמנגנונים שהן בנו יש כוח עצום מול גורמים פופוליסטיים ותזזיתיים. מנהיג אירן חמינאי ינהג בחוכמה אם יוריד ראש וימתין בסבלנות לחילופי המשטר בארה"ב, שקרוב לוודאי יקרו הרבה יותר מהר מאשר יקרו חילופי המשטר באירן עצמה, וכנראה זה מה שיעשה. ביציאה לעימות חזיתי עם ארה"ב אין לכאורה כל היגיון. במקרה שהעניינים עם אירן ייגררו להם, את ההחלטות הקשות באמת בסוגיה האיראנית יצטרך לקבל הנשיא שייבחר בעוד עשור, כאשר הסכם הגרעין יאפשר לאירן להיות, ברשות ובסמכות, במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום, ונשיא עתידי זה אולי עדיין אפילו לא נכנס לפוליטיקה. החלטת טראמפ הערב עשויה להגדיל את מרחב התמרון שלו, אך עלולה להשפיע גם בצורות אחרות, פחות צפויות. מה שאותו נשיא יחליט יושפע מאוד גם ממה שיקרה בעתיד הקרוב בצפון קוריאה.

מודעות פרסומת

מלחמות כבר לא קורות בקיץ?

התקשורת הישראלית מפנה תשומת לב מועטה מדי לכתובת על הקיר שנכתבת בימים אלו: ארצות הברית לקראת עימות חריף עם אירן שעשוי להניב לנו תוצאות חיוביות, אך בסבירות לא פחותה עלול גם להדרדר למלחמה שתערב גם את ישראל, אולי כבר בקיץ הקרוב.

הנשיא טראמפ מינה נץ מובהק לתפקיד מזכיר המדינה. על הקווים מחכה ג'ון בולטון הנץ הקיצוני שמעוניין להפוך ליועץ ביטחון לאומי. הוא הילל מספיק את טראמפ בטלוויזיה בכבלים כדי להיות מועמד טבעי למינוי.

טראמפ נימק במפורש את פיטורי מזכיר המדינה טילרסון בהעדר הסכמה ביניהם על עסקת הגרעין.

האירופים עושים מאמץ נואש להציל את הסכם הגרעין. בתסריט הטוב הצדדים יצליחו להוציא מאירן ויתורים נוספים, בפרט בכל מה שקשור להארכת מועד פקיעת ההסכם, הבאג הקטלני בו שמאיים להפוך את אירן למעצמת סף גרעינית לגיטימית בעוד עשור, מדינה שיכולה להיות במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום.

הלחץ על האירנים גדול. בניגוד לאובמה, טראמפ בהחלט מסוגל להורות על פעולה צבאית להשמדת מתקני הגרעין שלהם. על הדרך גם להמיט חורבן והרס עצומים על מאחזיהם בסוריה ובלבנון, אולי בשיתוף פעולה עם צה"ל.

הזירה האירנית אינה כמו הזירה הצפון קוריאנית. דרום קוריאה חוששת מהשמדת סיאול ותעשה הכול כדי למנוע פרוץ מלחמה. ישראל של נתניהו וסעודיה של מוחמד בן סלמאן לעומת זאת ידחפו בשמחה את טראמפ לעימות. נתניהו תמיד תמך בקונספט הקונפליקט הגדול מול אירן. יש שיאמרו שעקב החקירות יש לו גם תמריצים זרים לשמוח בעימות עצום מימדים המהווה הגשמה של משנתו משכבר ימים. אכן, אין להכחיש שבניגוד למשל להבלים על כך שגירעון תקציבי מותיר אסון לדורות הבאים, הטענה שהסכם הגרעין מוריש צרה צרורה לדור הבא היא אמת לאמיתה.

אירן בדילמה לא פשוטה – מלחמה עם ארה"ב היא הרפתקה קיצונית עם השלכות כלכליות חמורות, ומנהיגי אירן לרוב בורחים מכאלו. אבל התקפלות נוספת ונסיגה מזכויות שמגיעות לה לפי הסכם בינלאומי חתום – זו השפלה שאין לתאר, לבד מהנזק לפרויקט הגרעיני שיקר ללב המשטר.

נקודת אור מבחינת אירן היא שספק רב אם יהיה רפובליקני בבית הלבן בעוד שלוש שנים, ונשיא דמוקרטי צפוי להתנהל בסגנון אובמה, אם לא גרוע יותר (הנשיא ברני סנדרס?). הכי הגיוני מבחינתם לנסות לשחק על זמן ולא לשבור את הכלים. אבל לא תמיד ההיגיון מנצח במזרח התיכון. הכינו את המקלטים.

הסתיימה ההצבעה בידיים, התחילה ברגליים

טורקיה גולשת במהירות לכדי עריצות איסלמיסטית, וניצחונו של ארדואן במשאל העם על שינוי החוקה מהווה אות לכך. לשלטון עריצות דתי יש חסרונות רבים. אחד מהם הוא שקבוצת האוכלוסייה המשכילה, בעלת היכולות הטכנולוגיות והמשאבים הכלכליים, סולדת ממנו במיוחד. כל כך סולדת ממנו, שהיא בוחרת להצביע ברגליים בהמוניה ולהסתלק. מול בעיית הבריחה מדינות יכולות לעלות עוד דרגה בסולם העריצות ולסגור את הגבולות. להקים חומה, כפי שעשו המזרח גרמנים אחרי שכמעט ארבעה מיליון מהמוצלחים שבתושביהם, יחד עם עוד מזרח אירופיים רבים אחרים, פשוט חצו את הקווים לעבר מערב ברלין. החומה עזרה לגוש הסובייטי לשרוד, אך במידה מוגבלת. היום כמה מצאצאיהם של מנהיגי העבר שלו חיים בארה"ב. נכדתו של סטאלין היא אישה אמריקנית מקועקעת המנהלת חנות בפורטלנד. בנו של חרושצ'וב נשבע אמונים לחוקה האמריקנית. למיטב ידיעתי אף צאצא של נשיא אמריקני לא חי ברוסיה.

חסימת חופש התנועה אינה דבר פשוט לביצוע וחסרונותיה הכלכליים גדולים. אפילו אירן מאפשרת לצעיריה להסתלק על אף המחיר שהדבר גובה ממנה. כמעט מאתיים אלף איש, רובם מהשכבה המשכילה והמצליחה ביותר, עוזבים את אירן מדי שנה. מדי פעם אנו שומעים על ההצלחות המרשימות של צעירי אירן באולימפיאדות המדעים, והיכולות שמתפתחות אצל האויבת הגדולה של ישראל מעוררות חרדה מסוימת. אבל הסטטיסטיקות מלמדות שצעירים אלו ברובם הגדול לא יחיו בבגרותם באירן, ומכישרונם יהנו מדינות אחרות, לא המהפכה האיסלמית. גרמניה, קנדה וארצות הברית מלאות בגולים איראניים מצליחים.

סלידה מהשלטון אינה סיבה מספקת כדי להסתלק ממולדת, כפי שרוב המלומדים השמאלנים שלנו נשארים פה למרות תיעובם לביבי. אבל שלטון עריצות דתי חייב לדכא כדי לשרוד, להפעיל אלימות, להשתיק חופש ביטוי, לעורר עוינות אצל מיעוטים ומדינות סמוכות ולהוליד שחיתות. כל אלו מחוללים מעגל התדרדרות שמבריח את כל מי שיכול לברוח, בפרט מאחר שיש לו תופעות לוואי כלכליות איומות.

טורקיה ששומרת על מראית עין של דמוקרטיה ושמתפארת בחברת התעופה המעולה שלה ודאי לא תהפוך למדינה סגורה נוסח צפון קוריאה ממנה אין יוצא. בשנה האחרונה מתרבים הדיווחים על מגמה של בריחת מוחות מהמדינה. כשכולאים שופטים וקצינים ומפטרים אקדמאים, כל סביבתם ומכריהם מבינים את הרמז. כאשר הציבור המשכיל והליברלי הופך למיעוט או מושתק בידי אלו שאוחזים בתת מקלע, הצבעה ברגליים נותרת נשקו היחיד. זהו גם האיום הריאלי היחיד שביכולתו להציב. מה יאיימו צעירי אירן בידיהם הריקות על אנשי משמרות המהפכה? הם רק יכולים להזהירם שהכיוון אליו הם לוקחים את אירן ינשל ממנה את טובי המוחות שתעשייתה האזרחית והצבאית צריכה. ואכן בתעמולת המחנה הרפורמיסטי באירן זהו מוטיב שנעשה בו שימוש. בעוד השמרנים אומרים שמי שעוזב לא היה מספיק איסלמי ופטריוט כדי להישאר. אחמדניג'ד שהכחיש את קיום ההומואים באירן גם הכחיש את בריחת המוחות ממנה. יכול להיות שבקרוב גם ארדואן יצטרך להכחיש את מה שברור לכול.

מי שמקונן על הסיטואציה הדמוגרפית הבעייתית במערב צריך לזכור שעדיין למדינות המערביות ישנו היתרון העצום בכך שרוב המוכשרים ובעלי היוזמה בחלקים האחרים של העולם שואפים להגיע אליהן. מדינות לא מערביות עומדות בפני ברירה טבעית אכזרית שבה במשך דור אחרי דור נלקחים מהן רבים מבעלי היכולת באוכלוסייתן, בפרט אם במו ידיהן הן בוחרות להתרחק מערכי המערב.

שירות הדוב

רוסיה פרסמה היום הודעה בעלת אופי היסטורי. היא ציינה בה שהיא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל. הפתעה מכיוון מוסקבה. הרי לעומת זאת, אפילו ממשל טראמפ, כך כבר ברור, אינו מתכוון להעביר השגרירות לירושלים. גם פקידי האיחוד האירופי קראו שלא לאפשר ביקורים רשמיים של המדינאים מטעם האיחוד בירושלים. ב-Ynet מעריכים שההודעה מסמנת תהליך שבו רוסיה מנסה להגביר מעורבותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכנראה רוצה לעשות זאת מעמדה ידידותית כלפי שני הצדדים.

יחסי ישראל ורוסיה בתקופת פוטין הם טובים עד כמה שאפשר, בהתחשב בכך שרוסיה היא מדינה נטולת סנטימנטים המצויה בברית הדוקה עם אויבים מושבעים של ישראל כמו אירן וכמו ממשל אסד בסוריה. ישראל הולכת עם פוטין על קצות האצבעות והייתה מוכנה להתחמק מנקיטת עמדה בעניין אוקראינה כדי לא להרגיזו.

כניסת רוסיה למלחמת האזרחים הסורית הייתה בעלת משמעויות מרחיקות לכת עבור ישראל. מצד אחד, נוצקה ברית דמים הדוקה בין רוסיה לבין המרים שבאויבינו, אסד, אירן וחיזבאללה. דבר רע מאוד. מצד שני, רוסיה הקפידה שלא להפנות עורף לישראל תוך כדי כך וגם היום שורר תיאום לגבי פעולות חיל האוויר.

על אף הדיבורים הבלתי פוסקים על התחמשות חיזבאללה ועל האיום שהוא מציב, פתיחת מערכה בידי חיזבאללה, שנראתה תמיד לא ריאלית על רקע מחויבותו לאוכלוסיה האזרחית בלבנון, נראית היום עוד פחות סבירה. השיעים לא יעזו להרגיז את הפטרון הרוסי שלהם במלחמות שאינן לרוחו. גם אם ידם תהיה על העליונה במלחמת האזרחים, השיעים והעלאווים בסוריה ובלבנון יישארו בנקודת חולשה מובנית על רקע נחיתותם מבחינה דמוגרפית. הצורך שלהם ברוסיה הפך להיות קיומי, בדומה לצורך שלנו בתמיכת ארצות הברית, וסביר להניח שכך הדבר יישאר עוד זמן רב.

באופק הרחוק מסתמנת התקופה שבה אירן תהיה משוחררת מכבלי הסכם הגרעין והמתיחות לגבי תוכניתה הגרעינית עלולה לשוב. קשה לחזות עכשיו מה תהיה הדינמיקה אז ואם תיתכן הסלמה שתוכל להדרדר לידי מלחמה עם הציר השיעי. עד אז הסיכוי לעימות בין ישראל לציר השיעי הוא נמוך ואפילו נמוך מאוד. זהו השירות של הדוב הרוסי לישראל.

הקץ לנפט

משקיע הערך ג'ים צ'אנוס, שנודע בתחזיותיו הפסימיות לגבי אנרון ומאוחר יותר לגבי כלכלת סין, ושהצליח לנבא (כמו כמה מבכירי משקיעי הערך בבלוגוספירה הישראלית) את קריסת תעשיית הברזל העולמית, מנבא עוד קריסה.

מדינות אופ"ק ירצו להוציא את הנפט מהאדמה עכשיו, כשהוא עוד שווה משהו, ולא עוד 15 שנה כשלא יהיה שווה כמעט כלום.

שימו לב לאופן שבו כלכלה עובדת – תחזית על מה שיקרה בשנת 2030 יכולה להוביל לכך שכבר עכשיו מדינות הנפט ירצו להציף את השוק וכבר עכשיו המחירים יוזלו.

מדוע הנפט צפוי לעתיד קודר שכזה? המכונית החשמלית נראית מכונית העתיד, בפרט אם יתגשמו התחזיות על המכונית ללא נהג הממשמשת וקרבה. רובו המכריע של הנפט מיועד להנעת מכוניות, ובעולם שבו חשמל מניע מכוניות, לא יהיה כל כך מה לעשות עם נפט. מחיריו עשויים להיות נמוכים במידה שנראתה דמיונית בתקופה שבה ריחף סביב 100 דולר.

לעתים כאשר סחורה מסוימת נעשית מאוד זולה, הצריכה שלה גוברת וכך נוצר איזון ששב ומעלה את מחירה. יש שתי סיבות שמעוררות ספק אם הדינמיקה הזו יכולה להציל את הנפט. הסיבה הראשונה ששימוש בנפט יעורר התנגדות חריפה גם אם יוזל מאוד. זאת בשל השלכותיו הסביבתיות. הרי מדינות העולם התחייבו רק עתה בוועידת פריז להקטין מאוד את הפליטות הגורמות לאפקט החממה. הסיבה השנייה היא שבקרב בין נפט לבין חשמל שמקורו באנרגיות מתחדשות כמו שמש ורוח, מסתבר שבטווח הארוך השמש והרוח ינצחו. שימוש בשמש ורוח להפקת אנרגיה אינו דומה לחיפוש נואש אחרי חומרי גלם מתכלים במעמקי האדמה. הוא פשוט עניין טכנולוגי, וטכנולוגיה מתפתחת במהירות מסחררת. כבר בשנים האחרונות אפשר היה לראות כיצד צנחה העלות של הפקת אנרגיה מתחדשת. כתוצאה מכך חלק נכבד מאוד מהאנרגיה החדשה בעולם היא מתחדשת.

רק לאחרונה דווח שתוספת הכוח לרשת החשמל ב-2014 בארצות הברית באה ברובה ממקורות מתחדשים. אמנם הנתון הזה קצת מתעתע מאחר שתוספת הכוח של רוח ושמש ניתנת לשימוש במלואה רק בחלק משעות היממה. זו בעיה חמורה שמייקרת את השימוש באנרגיות מתחדשות. הפקת אנרגיה משמש ומרוח אינה נמשכת ברציפות לכל אורך היממה וכיום אין דרך טובה לאחסן את החשמל שהניבו לצורך שימוש מאוחר יותר. על כן צריך להשתמש בתחנת כוח המונעת בגז טבעי כגיבוי ללילה או לזמן נטול רוחות. כך יוצא שהשמש והרוח אמנם חוסכות חלק ניכר מהגז הטבעי, אך אינן חוסכות את עלות ההקמה של תחנת הכוח המפיקה חשמל מגז. תחנת הכוח הרזרבית תתייתר רק כאשר בתחום אחסון האנרגיה תבוא פריצת דרך. יש כמה מישורים שבהם נמשך מחקר שיכול להניב פריצה כזו, בראש ובראשונה בטכנולוגיית הסוללות, אך גם בנושא המרת אנרגיה למימן.

ומה במזרח התיכון?

טלטלה במחיר הנפט יכולה להוביל למערבולת במזרח התיכון, שבמילא אינו יציב במיוחד. ערב הסעודית ומדינות המפרץ מבססות את כלכלתן על הטבות חינם לאזרחים ועל עבודה זרה שממומנות בכספי הנפט. באמצעות כספי הנפט הסעודים גם צוברים כלי נשק אמריקניים בסכומי עתק. הנפט ומוצריו מהווים למעלה מ-90% מהיצוא הסעודי. מה יקרה כשהנס של הנפט ייגמר וחממת ג'יהדיסטים כמו סעודיה תהפוך לעוד מדינה ערבית כושלת וענייה? מהצד השיעי של המתרס ניצבת האויבת הדמונית שלנו, איראן. פיסטוקים מהווים אולי 2% ביצוא האיראני ושטיחים עוד פחות. הנפט לעומת זאת, מהווה 85% מהיצוא של איראן. האם שלטון האייתוללות יוכל לשרוד את קריסת הנפט? ושמא דווקא יהדק את אחיזתו באווירת משבר כלכלי חריף?

אירן וסעודיה אמנם מחזיקות לא רק בנפט אלא גם בגז טבעי בכמויות עצומות, וגז טבעי יידרש לתחנות כוח גם אחרי שקרנו של הנפט תרד. אבל אי אפשר להשוות בין היכולת להפיק רווחים מנפט לבין היכולת להפיקם מגז טבעי.  כמו שכל סאגת הגז הטבעי בארצנו מלמדת, לא פשוט לייצא גז טבעי. אי אפשר פשוט להעמיסו על מיכליות. צריך להקים לשם כך תשתית מסובכת שהקמתה יקרה והיא מאוד מורכבת ופגיעה. התשתית הזו כה מסובכת שעד עתה עוד לא ממש הצליחו להקים אותה באירן ובסעודיה. בנוסף גז טבעי מאותגר באופן תמידי על ידי אלטרנטיבות, כמו האנרגיות המתחדשות שהוזכרו לעיל וכמו כורים גרעיניים ואף פחם. היכולת של האמריקנים להפיק גז טבעי מפצלים בעשור האחרון גם היא הקשתה מאוד על שוק הגז. מדינות שכבר התכוננו להקים תשתית לשם ייצוא גז לאמריקה גילו שכבר אין לאמריקנים צורך בכך. גם אוסטרליה רשמה התקדמות בהפקת גז טבעי, והגז שלה עוד יציף את שווקי מזרח אסיה.

קריסת הנפט חוללה כאוס ברוסיה של שנות התשעים. לא היו לה השלכות גיאופוליטיות ישירות הרות אסון, אך בטווח הארוך תרמה להיקסמות של הרוסים מפוטין שכמו צ'אווס בונצואלה, היה בר מזל בכך ששלטונו נפל בדיוק על זמן התאוששות הנפט. לא ניתן לנבא מראש מה יניב משבר נפט במזרח התיכון, אך עם כל הסלידה מאיראן וממדינות ערב לא בטוח שאנחנו צריכים לייחל ליום שבו יוכלו לשתות מהנפט שלהם אם הם ירצו.  ניזהר במשאלותינו פן תתגשמנה. חוסר היציבות שתוליד מפולת הנפט אינו בהכרח מה שאנו מייחלים לו.

זמן הברית עם אמריקה

הסכם הגרעין עם אירן, אפילו אם יכובד במלואו, יאפשר לאירן להפוך בעוד חמש עשרה שנה למדינת סף גרעינית שרשאית לצבור מלאי אורניום כרצונה, כביכול למטרות שלום. אם כך ניתן לנבא בלי להגזים בספקולציות שגם במקרה הטוב, בעוד עשרים שנה תימצא אירן, מדינה שאם לא תשתנה תיוותר אנטישמית ארסית וקיצונית, במרחק קצר מאוד לא מפצצה אחת, אלא מחמישים או מאה פצצות.  מיצובה ככזו בוודאי ידרבן את יריבותיה הסוניות, בראש ובראשונה ערב הסעודית, להגיע לסטטוס דומה.
פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית אמנם יהיו אמורים לעקוב גם אז ולוודא שאירן ומדינות אחרות אינן מפתחות דרכים להשתמש בגרעין למטרות צבאיות, אולם הגדרתן של הפעולות האסורות מעורפלת ויכולת ההסתרה שלהן גדולה.

זו המורשת המסוכנת שמותיר אחריו הנשיא אובמה בתחום הגרעיני, ונראה שהוא מודע היטב לכך שהלך רחוק כדי לחמוק מהצורך להשתמש בפיתרון כוחני לבעיית הגרעין האיראני. על מנת להעביר את ההסכם שחתם בקונגרס ובכדי שלא יירשם בהיסטוריה כשונא ישראל שהמיט עליה סכנה קיומית, נראה שאובמה יהיה מוכן ללכת רחוק גם בחזית הפיצוי. אפשר ורצוי לדרוש ממנו עוד מטוסי קרב, עוד סיוע בהגנה נגד טילים, עוד פצצות חודרות בונקרים. אבל זו הזדמנות היסטורית לבקש משהו שבאמת ישנה את חוקי המשחק – ברית הגנה שבמסגרתה ארה"ב תערוב לישראל מול איומים קיומיים ותבטיח להתייחס להתקפה שתסכן את קיום ישראל כהתקפה על ארה"ב עצמה.

זה ברור שאין לישראל שום אינטרס להכניס את ארה"ב כצד צבאי למבצעים מול החמאס, או לתקיפות מוגבלות בסוריה ובלבנון. נוכל להסתדר בעצמנו מול האיומים האלו. אבל הגעתו המסתמנת של העידן הגרעיני למזרח התיכון יוצרת מאזן אימה שגדול עלינו. עם כל הדיבורים על מכה שנייה וכתבות במגזיני סופשבוע על הצוללות בגרמניה, צריך להיות ריאליסטיים – מדינת ישראל שולטת בשטח של קצת יותר מ-20 אלף קמ"ר. אין לה עומק אסטרטגי, אין לה נושאות מטוסים וגם לא יהיו לה בעוד עשרים שנה.

הסנאט האמריקני הוא, כפי שאמר פעם צחי הנגבי, פרו ישראלי יותר מהכנסת. אין שם תואמי חנין זועבי. בוודאי ניתן יהיה למצוא בו רוב של שני שלישים שיאשר ברית הגנה, כפי שדורשת החוקה וכמו שנמצא בזמנו לאישור הכנסת פולין וצ'כיה למטריה של נאט"ו (אף ש-19 סנטורים התנגדו אז ב-1998 מחשש להרגיז את הרוסים). הסנטורים הדמוקרטים ינשמו נשימת רווחה שתישמע בכל וושינגטון הבירה כשהסכמה על ברית הגנה תהפוך לפשרה המקובלת על כל הצדדים ותשחררם מהדילמה אם לסכל את ההסכם עם אירן או להתמודד מול זעם תומכי ישראל.

הדמוגרפיה האמריקנית עובדת לרעתנו וכך גם הקמפיין השוחק את מעמד ישראל ומציגה כמדינת אפרטהייד. ייתכן שלא תמיד ניתן יהיה לגייס תמיכה כזו בקונגרס, וגם הנשיא לא תמיד יהיה בהכרח אוהד. זה הזמן לחשק במסגרת חוקית את הנאמנות של ארה"ב לישראל. אולי זה משהו שגם יוכל להוציא לאייתוללות את התיאבון לפצצה מלכתחילה. הם יבינו שהיא חסרת טעם מול ישראל – בשום תסריט של התקפת פתע מקדימה, לא יוכלו להימנע מלספוג מנה אחת אפיים. זהו גם עניין כלכלי מובהק – אנחנו רוצים למשוך השקעות זרות מתאגידי העולם. כל דירקטוריון סביר חייב לשקול סיכונים. אבל אף דירקטוריון לא יכניס לשיקולי ההשקעה שלו את האפשרות שניו יורק, סן פרנסיסקו או סיאטל יספגו מתקפה גרעינית. למען הכלכלה צריך לוודא שתל אביב תיחשב כסיאטל מבחינת התאגידים הבינלאומיים לעניין זה, גם היום וגם בעוד שנות דור.

אפשרי שניתן יהיה להוציא בעתיד התחייבות לברית הגנה מהילארי (שהצהירה בעבר בפומבי שאירן תושמד אם תתקוף את ישראל גרעינית) או מנשיא רפובליקני. ברם, יש חשיבות היסטורית ארוכת טווח לכך שדווקא נשיא ליברלי ובן מיעוטים כמו אובמה יהיה זה שיציג ברית כזו.

מבחינת נתניהו הדיל עם אירן סותם את הגולל על שנים שבהם ראה את מניעת הפצצה האיראנית כמשימת חייו. אין מדובר בכישלון מוחלט – בשורה התחתונה רוב הסיכויים שלא יהיו בעשרים השנים הקרובות ראשי חץ גרעיניים מוכנים להפעלה המכוונים מאירן לתל אביב, אבל כפי שנתניהו עצמו יהיה הראשון לזהות ולהודות, גם הצלחה מסחררת אין פה.
זה הזמן מבחינת נתניהו לנטוש את האיבה העקרה לממשל אובמה, גם אם היא אובססיה של פטרונו שלדון אדלסון, ולצאת מהמאבק הגדול שניהל עם הישג אסטרטגי ראשון במעלה. הישג שיהווה גם מורשת להתהדר בה לאחר כהונה באורך המתקרב לזה של דוד בן גוריון שהקנתה לישראל יציבות אך לא כללה עד עתה פסגות היסטוריות.

גם מהבחינה הפוליטית קצרת הטווח מדובר בבוננזה רצינית. נתניהו תקוע עם ממשלה צרה. ליברמן הכפיש את נתניהו בעיתון השבת האחרונה ולא נראה שבכוונתו לחלץ אותו מגיהנום 61 הח"כים בקרוב. המגעים על הסכם הגנה היסטורי עם ארה"ב הם בדיוק ההזדמנות לגייס את בוז'י הרצוג כשר חוץ האחראי על ניהול המשא ומתן. גם האמריקנים ישמחו כשיגרמו באופן זה להכנסת השמאל לממשלה וכך יהפכו אותה לגמישה יותר בעניין הפלסטיני.
בוז'י ודאי יהנה מהשליחות ההיסטורית, ואני לא רואה את היונים של מפלגת העבודה, אפילו שלי יחימוביץ' ויוסי יונה, מעזים להוביל התנגדות נחרצת לכניסה לממשלה, כאשר עניין קיומי עומד על הפרק.

ברית הגנה עם ארה"ב אינה נטולת חסרונות: היא עלולה לכבול את ידי ישראל בתגובות צבאיות (אבל הרי אנחנו די כבולים ממילא). היא עלולה בנסיבות עתידיות רחוקות אבל לא בלתי אפשריות לחייב אותנו לגמול לארה"ב על ידי כך שנהיה מעורבים בסכסוכים שלה שלא כל כך מעניינים אותנו, למשל מול סין, צפון קוריאה, רוסיה (אבל במילא לא היינו יכולים להגיד לארה"ב לא).

ומצד שני, ברית הגנה היא הפיתרון הטוב ביותר שיש באמתחתנו לאימה שבגללה אירן כל כך מפחידה מלכתחילה – האפשרות של חורבן מוחלט, מהסוג שעם ישראל כבר ידע כמה פעמים בהיסטוריה. תשעה באב שחל הערב מציין את החורבן שהתחולל לפני אלפיים שנה כשהיהודים קראו תיגר על המעצמה העולמית של אותם ימים. ההיסטוריה נותנת לנו הזדמנות לתיקון – להבטיח את קיומו הריבוני המחודש של העם היהודי בארצו על ידי הידוק הברית עם המעצמה העולמית של ימינו אנו.

ואם ביבי היה חושב שההסכם עם אירן הוא נפלא

אין כל ספק שבנימין נתניהו חושב שההסכם בנושא הגרעין שנחתם עם איראן הוא אסון לעולם ואסון לישראל, שהוא סולל לאיראן את הדרך אל הפצצה, ושהתקוות שתולים בו במערב הן נאיביות ומזכירות את הנאיביות לגבי כוונותיה של גרמניה הנאצית. אבל נניח שביבי היה חושב אחרת, נניח שדעתו הייתה זהה לדעתם של רבים מבעלי הטור בתקשורת הליברלית בארצות הברית, וכמוהם היה חושב שזהו הסכם מופלא שמסיר את סיוט הפצצה האיראנית מעלינו. מה היה צריך לעשות אז? כיצד היה עליו לנהוג? התשובה המוזרה היא שגם אם זו הייתה דעתו, היה צריך לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג עכשיו – להשמיץ בפנים חמורות סבר את ההסכם, לרמוז שאובמה נאיבי וחסר אחריות ולהפעיל לחץ על חברי הקונגרס להצביע כנגדו.

ככל שאובמה יידחק אל הקיר ויצטרך להתגונן מפני ההאשמה שחתם דיל רע שמהווה סכנה קיומית עבורנו, כך יגדל הסיכוי שהוא יהסס ללחוץ על ישראל בנושאים אחרים, שהוא יבטיח חבילת סיוע ביטחונית נדיבה ביותר, שלא יעשה בעיות עם שחרורו המתקרב של ג'ונתן פולארד – הרי יש גבול עד כמה נשיא יכול להרשות לעצמו להצטייר כשונא ישראל. יותר מזה – ככל שישראל תנאץ ותשמיץ יותר את ההסכם, כך יגדל הפיתוי עבור איראן לדבוק בו ולראותו כמשרת את האינטרסים שלה.

אני לא רוצה להגיד שנתניהו מבלף. לאורך עשורים נתניהו מתריע מפני איראן, הנושא בדמו, וקשה להאמין שהסכם פשרה כזה שבו איראן השיגה הישגים ניכרים מהרבה בחינות, מוצא חן בעיניו.  בכל אופן הבנת התמריצים שעומדים בפני נתניהו מזכירה שהתבטאויות של פוליטיקאים בנושאי השעה הן פעמים רבות די חסרות משמעות. הם לא יותר מאשר קריינים משעממים של מה שמערכת התמריצים מקרינה להם על הטלפרומטר.