בשבחי האינפלציה

אני שב וכותב בבלוג על אינפלציה, דפלציה ומה שביניהן. הבעתי את דעתי שהבנקים המרכזיים והממשלות צריכים להתאמץ יותר כדי להגיע לאינפלציה מתונה אך משמעותית (באזור 2%-3%), זאת מאחר שדפלציה גורמת נזק עצום. בשנים האחרונות אנחנו מצויים בתקופה שבה הלחצים הדפלציוניים גבוהים מהלחצים האינפלציוניים. מעיד על כך כישלון תחזיתם של אלו שניבאו אינפלציה עצומה בעקבות הדפסות הכסף של הבנקים המרכזיים, אינפלציה שמבוששת להגיע כבר שש שנים. במקומה, כל מה שאנו רואים עכשיו זו דפלציה דרמטית במחירי הסחורות.

בפוסט האחרון שוב אתגרו אותי המגיבים בשאלות לגבי תועלות האינפלציה. מדוע אי אפשר להסתפק ביציבות מחירים ובאינפלציה 0%. מעניין שב-1996 באמת התנהל ויכוח בפדרל ריזרב בין היו"ר דאז, אלן גרינספן, לבין היו"ר הנוכחי, ג'נט ילן, מה יעד האינפלציה הרצוי. גרינספן הציע 0%. ילן התעקשה על 2%, ולמרבה המזל, הצליחה לשכנע בכך את עמיתיה.  כיום יש כלכלנים שחושבים שאפילו זה מעט מדי – פול קרוגמן סבור שיש להגדיל את יעד האינפלציה הרצוי אפילו לאזור ה-4%.

אינפלציה מגדילה את התמריץ להצטיין

כלכלנים אנשי שמאל הם לרוב סובלניים יותר כלפי אינפלציה, אולם אחד הנימוקים המשכנעים ביותר לטובת אינפלציה הוא קפיטליסטי צרוף ואפילו מעט אכזרי. אינפלציה גורמת לכך שאנשים צריך ללכת מהר יותר כדי להישאר במקום. נשווה מול עינינו אדם שמתקבל לעבודה בחברה וניתנת לו משכורת מדי חודש בחודשו. עומדת בפניו האפשרות להתנהל בבינוניות, לעשות את המינימום הנחוץ ותו לא. במקרה כזה ספק אם יקבל העלאה בשכר. מצד שני, בנסיבות רגילות חברות נמנעות מקיצוצי שכר. מנהלים יודעים שהדבר גורם מירמור ותחושה רעה.  לכן מן הסתם גם לא יורידו בשכרו של הבינוני. במשק בלי אינפלציה יישאר העובד באותה רמת שכר ריאלית, אף שלא בטוח שזכאי לה. לעומת זאת, במשק שבו קיימת אינפלציה, עם חלוף השנים מצבו ילך ויורע. לפיכך במשק אינפלציוני יהיה לו תמריץ חזק יותר לצאת מגדרו ולהתאמץ, כדי שמאמציו יזכו לגמול ומשכורתו תדביק את האינפלציה.

אינפלציה מקטינה את האבטלה

ישנו כלל כלכלי ידוע הקרוי "עקומת פיליפס". לפיו יש קשר הפוך בין אינפלציה לאבטלה. ככל שהאינפלציה גבוהה, האבטלה נמוכה. הסיבה פשוטה. הרי מדוע יש אינפלציה? מאחר ששכר העבודה גבוה מדי. קשה לשכנע מעסיק להוסיף עוד עובד לעובדיו, כאשר הוצאות השכר גבוהות מדי. הרי ברור שבעולם שבו מקובל שכר עבודה של שקל או שניים, אפשר היה למצוא תעסוקה בקלות גם לעובד הבלתי כשיר ביותר. אבטלה נובעת אפוא משכר עבודה גבוה מדי. האינפלציה נותנת פתרון לבעיה. היא שוחקת את הוצאות השכר, מוזילה את עלות העובדים וכך מקלה על גיוס עובדים נוספים.

אינפלציה מאפשרת ריבית שלילית

בזמני מיתון ודשדוש הריבית צריכה להיות מאוד נמוכה. לעתים היא צריכה להיות כל כך נמוכה שעליה להיות שלילית. אולם מסיבות שהסברתי בעבר, אין דרך מעשית להנהיג ריבית שלילית גם כשהיא נחוצה מאוד. פתרון חלופי הוא להגביר את האינפלציה.  אם אנחנו צריכים ריבית שלילית של 5%, אפשר לחולל אינפלציה של 5%, ולקבוע את הריבית על 0%. הריבית הריאלית במצב כזה תהיה 5%-. מדי שנה הכסף הנמצא בפיקדונות יישחק בשיעור של 5%.

סובלנות לאינפלציה מעודדת הדפסת כסף

בנקים מרכזיים נוהגים להדפיס כסף במגוון דרכים (החל מהורדת ריבית וכלה בקניית נכסים, מה שקרוי "הקלה כמותית"). הם עושים זאת כאשר שיעור האינפלציה נמוך מהיעד שקבעו לו.   ככל שהבנק המרכזי מוכן להציב מול עיניו יעד אינפלציה גבוה יותר, כך הוא צפוי להגיע ליותר סיטואציות שבהן יידרש להדפסת כסף. הכסף שמדפיס הבנק מחלחל לשווקים ומגדיל את הביקושים לסחורות השונות. אין תמריץ יותר טוב לפתיחת בית עסק וליזמות מאשר הידיעה שיש לצרכנים שלך כסף, ושהם רק מחכים לשפוך אותו עליך אם תתן להם את הדברים שהם משתוקקים להם.  בסופו של דבר, סובלנות לאינפלציה מעודדת הדפסת כסף והדפסת כסף נותנת לבני אדם תמריץ ליצור דברים יפים ומעניינים שיספקו צרכיהם של בני אדם אחרים, מה שקרוי "צמיחה".

שיעור בכלכלה לשר הכלכלה

לנפתלי בנט נכונו עוד גדולות ונצורות. הסקרים בעדו והוא נוטף כריזמה ומוקף בעדת מעריצים ומעריצות. בנט מכהן כבר כמעט שנתיים כשר הכלכלה ואולי עוד יהיה שר האוצר, אבל הדברים שפרסם לאחרונה בפייסבוקו לא מעידים על הבנה גדולה בכלכלה. כך השתבח בנט בפועלו:

לאחר עשור של עליות מחירים במדינת ישראל, העליות נבלמו, ובשנה האחרונה החלו לרדת.
הנה שיעורי ירידת המחירים במוצרים השונים ב12 החודשים האחרונים, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:
כלל סוגי המזון – 3.08%
לחם ודגנים – 3.22%
בשר עופות ודגים – 4.22%
שמנים ומרגרינה – 6.03%
חלב ומוצרי חלב – 3.22%…

ובכן, לידיעת נפתלי בנט, שר הכלכלה לא אמור להתגאות בירידות מחירים בכלל המשק. ירידות כאלו קרויות דפלציה, וזה דבר ממש ממש גרוע.

הממשלה שבה בנט מכהן הגדירה יעד יציבות מחירים שאמור לנוע סביב 2%. זאת אומרת שאם המחירים של מגוון המוצרים במשק לא יעלו בממוצע ב-2% מדי שנה, דבר זה ייחשב לכישלון ולבעיה כלכלית חמורה. ירידות מחירים אינן אם כך דבר להתפאר בו, אלא כישלון חמור וחריף. אמנם האחראי הראשי על כישלון זה הוא בנק ישראל, אבל גם לשר הכלכלה זו אינה סיבה לחגוג.

אז למה כן צריך לקוות? אם אסור לנו לקוות לירידת מחירים, למה כן נייחל?  התשובה היא שיש למה לקוות – אנחנו צריכים לייחל כמובן לעליית משכורות העובדים. זהו האתגר הכלכלי הגדול שאליו נדרש שר הכלכלה.

נביאי האינפלציה השוטים

לכל אורך המשבר הפיננסי, ולכל אורך הדפסת הכסף הגדולה שביצעו הבנקים המרכזיים בעולם כתגובה לו, שמענו את נביאי האינפלציה, אנשי הימין הכלכלי המוניטרי, נאמני האסכולה האוסטרית ונספחיה, מתריעים מפני הסכנה שהכסף יאבד את ערכו והמחירים יעלו בחדות.
העובדה ששום התייקרות לא נראתה במחירים בסופרמרקטים לא הרתיעה אותם משתי סיבות. ראשית, הציבור נוח לרטון ולהתמרמר ולכן קל להצביע על אי אלו מחירים שכן עלו כסימן לכך שקיימת אינפלציה, רק שהיא מוסתרת בידי קונספירציית ענק כלשהי.
שנית, ניתן היה להצביע על מחירי הסחורות שחלקם אכן היו גבוהים מאוד – נפט, זהב, ברזל לבנייה וכיוצא באלו ולטעון שהם מצביעים על אינפלציה שאינה נספרת.
מה יאמרו עתה כל נביאי האינפלציה השוטים כאשר הזהב מצוי בדעיכה ממושכת, הנפט צולל בחדות ומחירי הברזל בקריסה מדהימה.

התקופה של הכסף היקר

אנחנו שומעים ללא הרף על "הדפסות הכסף" ועל כך שהשווקים מוצפים ב"כסף זול", אבל בפועל הכסף ממש לא כל כך זול. למעשה, כנראה לא הייתה תקופה מאז מלחמת העולם השנייה שבה הכסף כל כך שמר על ערכו. והעובדות מדברות בעד עצמן: בכל העולם האינפלציה, כפי שנמדדת על ידי איסוף אלפי מחירים מהשווקים, היא נמוכה מאוד. כלומר הכסף שומר על ערכו יותר מאי פעם.

איך יכול להיות שהפער בין הדימוי של "הכסף הזול" לבין העובדות המדידות הוא כה גדול? ובכן, זה לא מקרה ראשון בהיסטוריה האנושית של פער כזה. בימי קדם בני האדם היו בטוחים גם שהארץ שטוחה, שהשמש סובבת סביב כדור הארץ ושלגבר ולאישה מספר שונה של שיניים. כך היה נדמה להם, עד שבא מישהו וטרח למדוד – וגילה אחרת.

אבל בעוד שבארה"ב בן ברננקי וג'נט ילן מבינים את בעיית הכסף היקר מדי ועושים מאמצים רבים כדי לפתור אותה, באירופה, שם המצוקה עוד גדולה בהרבה מזו שבארה"ב, ושבה מדינות בדרום היבשת מתמודדות עם 20% אבטלה, לא עושים הרבה. נגיד הבנק המרכזי האירופאי דראגי פועל בצורה מהוססת ועושה רק את המינימום הנדרש למניעת פירוק גוש האירו.

בנסיבות אלו האירו הופך למטבע שאין בו אינפלציה בכלל. ביוון אפילו שוררת דפלציה שנתית של 3%, רמה מבהילה של ירידות מחירים המלמדת על עומק השפל. דיפלציה היא מעגל קסמים המנציח את עצמו. הציפיות לירידת מחירים מובילות לירידת מחירים נוספת. במקום לעשות דברים קונסטרוקטיביים עם כספם, אנשים אוגרים מזומן, בתקווה לעלייה מתמשכת של ערכו. בנוסף, משקיעים החוזים שהאירו ישמור על ערכו אוגרים גם הם  את המטבע ומזניקים את ערכו לעומת הדולר ומטבעות אחרים, כך הם מגדילים את עלויות העבודה ביבשת וכך מקשים עוד יותר על מדינות אירופה להיות תחרותיות לעומת מדינות אחרות.

מותה של האינפלציה באירופה יכול להביא לעשור ארוך ועגום של אבטלה גבוהה וצמיחה נמוכה. יהיו שיתלו את צרותיה של אירופה במדיניות רווחה נדיבה מדי, יהיו שיתלו אותן בדמוגרפיה שלילית. אל תאמינו להם – כל אלו גורמים שוליים ביחס לגורם החשוב מכולם – הסירוב של נגיד הבנק המרכזי ללחוץ במלוא הכוח על הכפתור של מדפסת הכסף.

אחרי עשרים שנה – מבט למדדי מחירים

בעקבות הערה של יאיר בתגובות לאחד הפוסטים על כך שבעשורים האחרונים מחירי השירותים הלכו והתייקרו לעומת מחירי המוצרים בני הקיימא שהלכו והוזלו (בעקבות המהפכה הקפיטליסטית בסין ובמדינות עולם שלישי אחרות), יצאתי לבדוק באתר הלמ"ס מה קרה אצלנו בעשרים השנים האחרונות – מה התייקר ומה הוזל.

ובכן, זה דבר הלמ"ס על השינויים מאז 1993:

  • מדד המחירים הכללי – התייקר פי 2.2
  • הדיור – התייקר פי 2.8
  • בריאות – התייקרה פי 2.6
  • חינוך, תרבות ובידור – התייקרו פי 1.8
  • תחבורה ותקשורת – התייקרו פי 2
  • ריהוט וציוד לבית – התייקרו פי 1.16
  • הלבשה והנעלה – הוזלו ב-13%!
  • הבריאות – התייקרה פי 2.6.

סיכומם של דברים: הוזלה ריאלית גדולה בריהוט ובציוד לבית. המחיר אמנם עלה קצת נומינלית, אבל עליה זו בטלה ביחס לעליה הכללית במדד (ולפיכך גם במשכורות ובערך של כל נכס).

יותר מכך – במהלך עשרים השנה האחרונות התרחשה הוזלה שלא תיאמן בהלבשה ובהנעלה. מה שעלה 100 ש"ח אז, עולה היום 87 ש"ח. זה מדהים, כי הרי ערך השקל צנח מאז פלאים, בשל האינפלציה השנתית הטבעית, ובכל אופן העלות הנומינלית של מוצרים נמוכה יותר. להערכתי, ההבדל האמיתי גדול עוד יותר מבחינת החלק המתוחכם יותר באוכלוסיית הצרכנים. אני עצמי, כמו רבים ממכריי, מזמין חלק ניכר מהבגדים ומהנעליים שאני קונה באתרי קניות בינלאומיים במחירים זולים בהרבה משניתן למצוא בחנויות בארץ. איני מאמין שהלמ"ס משקללת קניות באתרים בינלאומיים, ואולי גם אינה צריכה לשקלל משום שמדובר עדיין בנתח קטן מהקניות שישראלים עושים.

בסעיפי הבידור והתרבות חלה מהפכה אמיתית, שאני בספק עד כמה משתקפת במספרים היבשים של הלמ"ס – כל הבידור של העולם פתוח לפנינו באינטרנט, ממש בחינם (לעתים יש להודות שהנאתנו ממנו כרוכה בהפרת חוק על ידי הורדות פיראטיות). ומה בדבר הופעת ערוץ 2 וערוץ 10 – ערוץ 2 החל לשדר שידורים מסחריים רק בסוף 1993.

גם סעיף התקשורת לא ממש רלוונטי כמספר יבש – מה שקרה שם ב-1993 הוא מהפכה של צמיחה בלתי ניתנת לכימות. מהפכת הסלולר והאינטרנט.

מנגד, בצדדים החיוביים פחות – על התייקרות הדיור, הסיבה המרכזית למחאה החברתית, מיותר להכביר מילים. גם הנתונים האלו מראים שתופעה זו היא שורש כל רע מבחינת מעמד הביניים בישראל. ייתכן שכאן הנתונים עוד חמורים ממה שמשתקף אצל הלמ"ס, מאחר שסטנדרט החיים עלה, וזוגות צעירים אינם מסתפקים במה שהספיק להוריהם לפני דור. הם רוצים בתים גדולים יותר עם איבזור משוכלל יותר, כך שפער המחירים בין מה שיוציאו היום לבין מה שהוציאו אז עוד גדול יותר מאומדן הלמ"ס.

על פי הלמ"ס גם הבריאות התייקרה משמעותית ביחס למדד הכללי. הנתון הזה הוא פחות מובן מאליו ודורש הבנה מעמיקה יותר. מה בדיוק התייקר וכמה. לא הצלחתי למצוא תשובות לכך באתר הלמ"ס, אבל לפחות ראיתי שההתייקרות הניבה פרות – תוחלת החיים עלתה ב-4-5 שנים בממוצע מאז 1993.

האינפלציה המשתוללת, או שלא

בבלוג חובב הקונספירציות "הכלכלה האמיתית", התפרסמה הטענה המדהימה כאילו אנחנו מצויים באיזה פרץ אינפלציה – כאילו בעצם האינפלציה משתוללת, ורק השקרנים בלמ"ס מסרבים להודות בה ומעוותים את הנתונים בשירות הממשלה. המקור לטענה הוא בעיקר שטויות שאמר ירון זליכה ושטויות שפורסמו באיזה אתר אמריקני שכותבו בודה מלבו שיעורי אינפלציה מבלי להסתמך על שום בדיקה של מחירים, והבליו מתפרסמים בכל מיני בלוגים חובבי קונספירציות ושטויות.

אז האם האינפלציה כה דרמטית? אני מפציר בכל אחד מקוראי הבלוג להיזכר במחירים ששילם על דלק, אוטובוס, פחית קולה, ארוחה עסקית, טלפון סלולרי, חבילת תקשורת, שכר לימוד לאוניברסיטה או שכירת דירה לפני שש או שבע שנים ובמחירים שהוא משלם היום.    ההתייקרות הממוצעת שיגלה תהיה די דומה למה שטוענת הלמ"ס, בטווח שבין 2% ל-4% לשנה.

היגיון הברזל של שלי

כתוצאה מקריאת הפוסט המעולה בבלוג דעת מיעוט התוודעתי להיגיון הברזל של שלי יחימוביץ באשר להעדפת העובד על הצרכן:

"…אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד"

מדהים. מנהיגה כלכלית בישראל, אישה שחלק ניכר מהציבור המשכיל בישראל מצביע לה (שהרי, בוא נודה על האמת, עליונותו של הליכוד בפוליטיקה הישראלית נובעת דווקא מהציבור הלא משכיל). וזה עומק הטיעונים שהיא מעלה.

ובכן, לידיעת שלי, אדם עובד, בפרט בתחומים הלא מספקים במיוחד שבהם עובדים העניים שלהם את דואגת, עובד בראש ובראשונה למען הכסף. ואת הכסף הוא לא צריך כדי להציגו בסלון לראווה, אלא כדי לצרוך באמצעותו. אם הסיבה לכך שאנשים עובדים היא יכולתם לצרוך, הרי שכשפוגעים ביכולתם לצרוך, מחייבים אותם לעבוד יותר קשה, או לקבל תמורה פחות מספקת עבור עבודתם.

למען האמת יש שם לסיטואציה הזו ששלי מוליכה אליה, שבה אדם מקבל שכר נאה על עבודתו, אבל כשהוא מנסה לצרוך באמצעותו הוא מגלה שהוא כבר לא שווה הרבה. קוראים לזה יוקר מחיה גבוה, ולתהליך המתמשך של עליית יוקר המחיה קוראים אינפלציה, ואולי אף היפר-אינפלציה, כפי שהיה פה בשנות השמונים.

בדבר אחד אפשר להתנחם לגבי שלי, גם אם תעלה לשלטון ותממש את רעיונותיה הכלכליים האיומים במלואם, לא תוכל להפוך אותנו ליוון או לספרד, כי לנו יש מטבע משלנו. מצד שני, הגורל של ונצואלה גרוע דיו.