צרות ממזרח

בעוד כל העיניים נשואות למזרח אירופה דרמה גדולה אחרת מתרחשת במזרח הרחוק. בסין ובהונג קונג קורסת מדיניות הזירו קוביד. האומיקרון פשוט מדבק מכדי שהיא תעבוד. כפי שנפתלי בנט היה צריך להתפכח מהרעיון שניתן לעצור את המגפה על ידי בידוד כל מקרה, כך צריכים לעשות גם הסינים.

לרוע המזל הסינים היו שאננים לגבי חיסון הזקנים שלהם ובפרט השתמשו בחיסון חלש מתוצרת מקומית ולא בחיסוני פייזר ומודרנה. עתה גאוותם הלאומית לא מאפשרת להם לשנות מסלול. הסגרים שמגיעים לערים הגדולות ישבשו את פס הייצור הסיני ויתרמו כנראה ללחצים האינפלציוניים ולגל ההתייקרויות בעולם המערבי. בהונג קונג שיעורי התמותה כרגע מבהילים. אף שאומיקרון אמור היה להיות גרסה קלה של קוביד, אין הוא קל כל כך אצל מי שלא פיתח שום סוג של חסינות בתוך הבועה הסטרילית שהתקיימה במזרח הרחוק.

זמנים אינפלציוניים מעניינים

ביולי 2020 כתבתי פוסט שבו הדגשתי כהרגלי שאין באמת סכנה לפשיטת רגל לאומית בעקבות הדפסת הכספים לפיצוי נזקי הקורונה. זאת כי הבנק המרכזי הוא כמו אלוהים, וכמו אלוהים שלא יוצר אבן שלא יכול להרים, כך גם הבנק המרכזי לא יוצר חובות שאין ביכולתו לפרוע. השליטה שלו במדפסת הכסף הופכת אותו לאלוהים מבחינה זו.

בתגובות לפוסט הקשתה עליי קמיליה:

אני מוכנה לחשוף את בורותי הכלכלית.
שאלה שמציקה לי מאז קריאת הפוסט הקודם:
על מה מבוסס הביטחון שהדפסה מסיבית של כסף לא תיצור השתוללות אינפלציונית (כפי שהדפסה שכזו יצרה, לא פעם אחת ולא במדינה אחת, בעבר)

השבתי שכבר שש שנים שהאינפלציה בארץ אפסית, כך שמבחינה אמפירית נראה שהאינפלציה הודברה. אבל קמיליה לא השתכנעה:

מגמה שנמשכת 6 שנים רצופות – ממש לא מרשימה אותי. גם לא מגמה שנמשכת 16 שנים.
אפילו מגמה הנמשכת כבר 60 שנה – רק *מתחילה* לרמוז לי ש*יתכן* וחל שינוי מהותי כלשהו, שהוא בלתי הפיך. ולפיכך הסיכוי שדברים קודמים יותר יחזרו הוא קטן למדי.
((( אני לדוגמא לא משוכנעת כלל שאין כל סיכוי שיחזרו, בורסיה כלשהי, הדברים שבני אדם עוללו זה לזה במחצית הראשונה של המאה ה 20. גם אם "ההפסקה" נמשכת כבר יותר מ 70 שנה. )))

אם נחזור לדיון הזה כשאנחנו חכמים יותר מאחר שכבר שנה וחצי חלפה, אני שמח לבשר שאף מדינה לא פשטה את הרגל בשל הפיצויים לנפגעי הקורונה, אבל לצד זאת צריך גם להודות שהיה בדבריה של קמיליה יותר צדק משחשבתי באותו זמן. אמנם בישראל גם השנה הייתה אינפלציה בגבולות הסביר והנסבל (2.8%), אך בארה"ב ובמדינות נוספות האינפלציה הפכה פתאום שוב לבעיה רצינית. מדד המחירים לצרכן בארה"ב עלה ב-7% ב-2021.

רבים ממעיטים בחשיבות העניין. זאת מאחר שתוכניות הסיוע הנדיבות באמריקה לנפגעי הקורונה כבר פוקעות, עם הלחצים האינפלציוניים הייחודים שהן יצרו, ובכלל ייתכן מאוד שהמגפה כבר תהיה מאחורינו בסוף גל האומיקרון.

ברם, באופק יש סכנה אינפלציונית חדשה ואפילו קיצונית: אי אפשר להתעלם מהסיכונים הגיאו-פוליטיים האינפלציוניים שיוצרת חולשת ארצות הברית בשלוש חזיתות: רוסיה, סין ואירן.

בחזית הרוסית תסכן פלישה רוסית לאוקראינה את יציבות אספקת הגז לאירופה. ייתכן שחזור של משבר אנרגיה קטסטרופלי כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, עם אותה תרומה לאינפלציה הכללית. עוד לפני מלחמה באוקראינה מחירי הגז הטבעי באירופה הרקיעו שחקים מאחר שהפקת אנרגיה משמש ומרוח לא מספקת את הסחורה. התייקרות של הגז יכולה להוביל גם להתייקרות של הנפט. מבחינתנו כישראלים, נסיקת מחיר הגז בעולם תאיר באור חיובי את מתווה הגז שמבטיח מחיר קבוע בישראל ותביך את אנשי דה מרקר שהשתלחו במתווה במשך עשור.

הסכנה הרוסית-אוקראינית היא כאין וכאפס לעומת הסכנה לכלכלה העולמית מפלישה של סין לטאיוואן, גם בשל הפגיעה בייצור המוליכים למחצה, שהם חיוניים לכל מכשיר דיגיטלי מתקדם, ושהכנתם דורשת תשתית עדינה ורגישה לכל פגיעה. גם בשל משטר הסנקציות נגד סין שהמערב יהיה חייב להנהיג בעקבות פלישה כזו. ובמובן מסוים, הצורך למנוע את הפלישה לטאיוון מכתיב תגובה הרסנית לכלכלה כלפי פלישה לאוקראינה. אם רוסיה תפלוש לאוקראינה ותשיג את כל מבוקשה, ומבלי שתספוג מכה כלכלית אנושה, זה כבר יהיה מביך ומשפיל מצד הסינים להתאפק לפני שהם גם יממשו את מלוא גחמותיהם הגיאו-פוליטיות.

בחזית האיראנית התחושה כרגע היא שהאירנים מעוניינים בשיבה להסכם הגרעין. לפני זמן מה הסימנים היו שונים.  מלחמה עם אירן יכולה לפגוע ביציבות השקל וכך להעלות את מחירי הדברים המיובאים בארץ, ובתסריטים מסוימים היא עלולה אף להביא לחסימת נתיבי ייצוא הנפט לעולם וכך שוב להחזיר אותנו למשברי הנפט הגדולים של שנות השבעים.

בתום הקרניבל

ברזיל החליפה את הנשיאה הסוציאליסטית, וגם את המדיניות. לאחרונה התקבל בפרלמנט שלה תיקון חוקתי האוסר על הגדלת הוצאות הממשלה בשנים הקרובות. המדינה הידועה בגין הפערים החברתיים העצומים בין התושבים ממוצא אירופי שבראש הפירמידה לבין צאצאי האינדיאנים והעבדים השחורים שבתחתיתה, לא תנסה לצמצם פערים באמצעות הזרמת תקציבי ממשלה בעתיד הנראה לעין ויש מי שמקונן על כך. אבל אפשר לראות גם חיוב בכך שמדינה שבה ישנם פערים חברתיים כה גדולים בקהל המצביעים עדיין מסוגלת להתעשת תחת הנהגה ימנית ולסטות מהנתיב העקלקל של הפופוליזם הסוציאליסטי.

הצמיחה של ברזיל בעשור הקודם, שהיה טוב כל כך לשווקים המתפתחים, התבססה על צריכה סינית לא מבוקרת של משאבי טבע, וכשסין חוזרת לשפיות, ברזיל חוזרת לעוני ועומדת מול דילמות לא פשוטות: האם הגיוני מצד מדינה שצמיחתה בדעיכה ושכלכלתה בנפילה חופשית להקפיא הוצאות ציבוריות?

קשה לדעת בביטחון, אבל יש פיתוי אחד שאין ליפול בו: אין להשוות את הנזקים האפשריים של מדיניות צנע בברזיל לצנע ההרסני המונהג באירופה וממוטט את כלכלות מדינות דרום היבשת.  הנהגת צנע בברזיל דומה יותר להחלטות הכלכליות של שר האוצר נתניהו בשנת 2003 – החלטות שהוציאו את כלכלת ישראל מבוץ עמוק ובישרו תקופה ארוכה של צמיחה מרשימה בעולם קופא על שמריו.

מה השונה בין ברזיל לאירופה? מה הדומה בין ברזיל לישראל של שנת 2003? לחץ האינפלציה והריביות החונקות.  דבר אחד הוא הנהגת קיצוצים תקציביים בתקופה שבה הריבית אפס והאינפלציה אפס, כפי שפני הדברים באירופה,  שם אין דבר הגיוני יותר עבור ממשלה מאשר ללוות דווקא ולנצל את ההזדמנות הנוחה שהשווקים נותנים. דבר אחר הוא הנהגתם בזמן שהריבית עומדת על 14% ואילו האינפלציה על 6%, כפי שקורה בברזיל כיום, וכפי שקרה בערך בישראל בתקופה שבה נתניהו פעל כשר אוצר.

הגיוני מצד ממשלה לחתור קודם כל להורדת עלות האשראי, כדי לעודד השקעות במשק ופעילות עסקית. זרימה של תקציבים ממשלתיים חותרת תחת היעד הזה, כי היא שופכת כסף על מדורת האינפלציה ומחייבת את הבנק המרכזי לשמור על הריביות הגבוהות. אם הצנע יישמר, סביר להניח שהריביות יצנחו וברזיל תהיה מקום נוח יותר להקים בו עסק.

שיקולים נגד השקל

איתן אבריאל מדה מרקר כתב מאמר ארוך נגד מדיניות בנק ישראל לקניית מט"ח על מנת להחליש את השקל. העיתוי למתקפה כזו על בנק ישראל מפתיע כי השקל דווקא חזק כיום מאוד. חזק עד כדי כך שהוא מקפיץ את נתוני התמ"ג לנפש הישראלים הנקובים בשקל בהמרתם לדולרים נומינליים לרמה שמשתווה ואולי אף עולה על זו של מדינות כמו גרמניה, בריטניה, צרפת ויפן. זה מצב חסר תקדים שהובילני בין השאר למסקנה שמדינת ישראל מצויה כיום בתור זהב. 

בין הטיעונים שמונה אבריאל בעד ונגד נשמט לגמרי עיקר העיקרים. בנק ישראל מחויב על פי החלטת הממשלה ליעד אינפלציה שנתי העומד על שני אחוזים. ניתן לטעון לדעתי שלאור הפספוס של היעד כלפי מטה בשנים האחרונות ראוי לפצות ולכוון לשלושה אחוזים. אין זה מתקבל על הדעת שבנק ישראל ישנה מדיניות ויעבור למדיניות המקבלת ללא סייג חיזוק השקל וכך יתרחק עוד יותר מיעד האינפלציה שלו. הרי אם השקל יעלה המחירים ירדו ויווצר לחץ דפלציוני.

הפסיכולוגיה האנושית בעד הדפסת כסף

אני קורא בימים אלו את הספר Misbehaving מאת ריצ'ארד ת'אלר. זה ספר מאוד נחמד לקריאה, מלא תובנות מרתקות ועמוס באנקדוטות משעשעות ואף ברגש, שילוב מיוחד לספר רציני שכתב כלכלן בכיר, שותפם של כהנמן וטברסקי בחקר הכלכלה ההתנהגותית, וכזה שמנבאים שאף יזכה בפרס נובל בעתיד הלא רחוק.

אחד הקטעים בספר מתאר מה שבעיניי הוא הראיה הניצחת לאסכולה התומכת בהדפסת כסף מסיבית בזמן משבר. הוא מציג ניסוי שבמהלכו הוגשו שני קטעי קריאה למשתתפים, והם התבקשו להגיד אם מה שקראו הוא הוגן או לא הוגן.

הקטע הראשון: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה וללא אינפלציה. יש הרבה אנשים שהיו להוטים לעבוד בחברה. החברה מחליטה להוריד משכורות ב-7% באותה שנה.

הקטע השני: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה ואינפלציה בשיעור 12%.  החברה מחליטה להעלות משכורות ב-5% באותה שנה.

62% מהנשאלים מצאו את התנהגותה של החברה לא הוגנת בקטע הראשון, אך רק 22% חשבו כך לגבי הקטע השני.   על אף שבאופן עקרוני אין הבדל בשיעור השחיקה בשכר, בין אם מורידים לך את המשכורת ב-7% ובין אם מעלים אותה רק ב-5% בזמן שהאינפלציה היא 12%, אנשים אינם מרגישים כך. הורדת שכר נתפסת אחרת לגמרי, בצורה הרבה יותר שלילית.

המסקנה היא ברורה מאליה: אם הגענו למצב שבו המשכורות גבוהות מדי, תיקון המשק על בסיס הורדת משכורות מעורר תחושות קשות בקרב הציבור. הוא יהיה קשה מדי פסיכולוגית, ולפיכך פשוט לא מעשי מבחינה חברתית. ניתן לצפות יותר מדי שביתות, מחאות, רגליים קרות של מנכ"לים והתנגדות של ציבור המצביעים. הפתרון הנכון הוא הדפסת כסף מסיבית, בתקווה שתוליד אינפלציה, כך שהמשכורות יישחקו מאליהן בלי שיהיה צורך להוריד אותן. ניסיון העבר אמנם הוכיח שאי אפשר לתעתע באנשים עם אינפלציה מסיבית. בשנות השבעים ועדי עובדים ידעו לדרוש באגרסיביות את מה ששחקה האינפלציה, אבל יש סיבות טובות לחשוב שאינפלציה של 2%-3% תתקבל בשלווה. אינפלציה כזו אם תימשך לאורך כמה שנים יכולה לחולל תיקון משמעותי ללא תסיסה חברתית וללא בלגן גדול.

והמשכורות הן כמובן רק חלק אחד מהתמונה. החלק השני הוא החובות, שגם הם נקובים בערך נומינלי, ושאינפלציה יכולה לשחוק אותם, אם תפחו יתר על המידה. גם מבחינת המשכורות וגם מבחינת החובות, הדפסת כסף היא התשובה.

נהגת המונית שמסרבת לזוז

תארו לעצמכם שעליתם על מונית, ולמונית יש נהגת. אתם אומרים לה את יעד הנסיעה והיא מהנהנת. ואז אתם מתיישבים באוטו וממתינים, אבל הנהגת לא עושה שום דבר. המונית לא מתקדמת. "מה קורה?" אתם שואלים בעצבנות וחוזרים על יעד הנסיעה הרצוי. "כן, כן" אומרת הנהגת. אבל כלום. לא קורה שום דבר. המכונית דוממת.
מהצד מגיעה מונית אחרת. הנהג שלה מוריד את החלון ומציע לקחת אתכם. הנהגת שלכם שומעת את הצעתו ומתחלחלת:"לנסוע במהירות ליעד?? איזה חוסר אחריות!"

סיפור המונית הזה הוא משל על התנהגותה של קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל. פלוג מחויבת על פי החלטת הממשלה להביא לשיעור אינפלציה שבין 1% ל-3%, והגישה המקובלת היא שיש לכוון לאמצע טווח זה – כלומר לאינפלציה שנתית שעומדת על 2% (אני חושב שזו גישה שגויה, אבל זה נושא לדיון אחר).
והנה אנו רואים שפלוג לא עושה שום דבר כדי להביא את המשק לאחוז האינפלציה הרצוי. אם האינפלציה נמוכה כפי שהיא היום הרי שיש מגוון כלים להעלותה – הורדה נוספת של הריבית, אפילו לתחום השלילי. קניית מט"ח מסיבית. הקלה כמותית. אבל פלוג לא ממש עושה משהו. גם אם היא נואשת לחלוטין באשר ליכולתה להגיע ליעד, לפחות יכולה הייתה לעודד את המשק להשתמש בשירותיו של אדם אחר שיובילו, שר האוצר. אבל כאשר משה כחלון מגיח ומציע לעודד את הצמיחה במשק (ובטווח הארוך גם את האינפלציה) על ידי הורדת מס, היא נרעשת וזועקת על חוסר האחריות שבהעלאת הגרעון.

פלוג טוענת ששיעור האבטלה נמוך ואינו מצדיק צעדים דרסטיים. אם התעסוקה מלאה, אין עוד את מי להעסיק ולפיכך אין טעם לנסות לשפוך כסף למשק. כל המשאבים כבר מנוצלים. לדעתי זו גישה די אבסורדית. העובדה שכולם, פחות או יותר, מוצאים עבודה לא מעידים שעבודתם היא העבודה האופטימלית המתאימה לכישוריהם. אפילו אם היינו במיתון חריף כמו ב-2009, רק מעטים יחסית היו מובטלים ממש ואלו היו ברובם הלא משכילים. ובכל אופן ברור שבמשק במיתון יש חוסר כללי בתמריצים ליזמות וללקיחת סיכונים שמשפיע על כולם, גם על אלו שמועסקים בתפקידים טובים. גם הם היו יכולים לקבל שכר גבוה יותר והצעות עבודה אטרקטיביות יותר במשק המצוי בצמיחה.
אבטלה היא מדד גס. כשמסתכלים רק על אבטלה, אם מגיע עולה חדש פרופסור מרוסיה ומוצאים לו עבודה כמנקה רחובות, זה משביע רצון ממש כמו העסקתו כמנהל הטכנולוגי של סטרטאפ. בשני המקרים העולה לא מובטל. האבטלה הנמוכה היא הישג יפה לכלכלת ישראל, אבל האינפלציה האפסית מעידה שמשאבי המשק לא מנוצלים ושנדרשת זרימה מוגברת של כסף כדי שהצרכנים יוכלו לקנות מה שחשקה נפשם, והמועסקים ינצלו את מלוא כישוריהם. סירובה העקבי של פלוג לפעול בכיוון המתחייב מהנתונים בשטח לא מחולל אסון – המשק יציב בסך הכול, אבל הוא פוגע קצת בכל אחד מהאזרחים שיכול היה להרוויח יותר, לצרוך יותר ולחסוך יותר עם מדיניות נכונה יותר מצידה.

קרנית פלוג ידידת הרופאים

בשנת 2011 נחתם ההסכם הקיבוצי עם הרופאים. על פי ההסכם הובטחו להם תוספות שכר נכבדות, בממוצע בערך 3.5% לשנה עד תחילת שנת 2020, בנוסף לעוד כל מיני הטבות.  ההסכם עורר ביקורת חריפה באגפים היותר מיליטנטיים של מחאת הרופאים, ואחת מהטענות נגדו הייתה משכנעת מאוד – באופן טבעי יש אינפלציה במשק, שבמבט היסטורי הייתה קרובה לשיעור של 3%. אם האינפלציה תמשיך לעלות באזור 3% והשכר יעלה בשיעור דומה, פירושו של דבר שבשנת 2020 נתבונן אחורה ונגלה ששכר הרופאים לא עלה במאומה או שעלה בשיעור זניח לחלוטין. הרופאים המלומדים, מקבלי השבע מאות וחמישים בפסיכומטרי, שהסכימו להפסיק לשבות תמורת העלאת שכר שכזו, ייצאו אהבלים משל היו האינדיאנים שמכרו את מנהטן תמורת חרוזים.

זה אכן תסריט שהיה יכול להתממש, אבל כיום, כמעט ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם ברור שדווקא ההיפך קרה, והתחזיות השחורות שהנפיקו הלוחמניים מבין הרופאים התבדו. האינפלציה בישראל ב-4 השנים האחרונות הייתה 0.6% בשנה בממוצע, הרבה פחות מהממוצע ההיסטורי, ואף מאמצע יעד האינפלציה שהציבה הממשלה לבנק ישראל, העומד על שני אחוזים. כאשר האינפלציה כל כך נמוכה, כל תוספת שכר שהובטחה מראש שווה ריאלית הרבה מאוד. הרופאים יצאו הרבה יותר טוב משציפו.

למי הם צריכים להגיד תודה וברכה? לקרנית פלוג כמובן. פלוג החליטה לצפצף על יעד האינפלציה שמצופה ממנה להשיג, או לכל הפחות, להפגין נחישות מועטה מאוד בהגעה אליו. כתוצאה מכך, שכירים שאינם צריכים להתחרות על שכרם בשוק תחרותי ודינמי, אלא מקבלים אותו מוכתב מראש בהסכמים שנחתמו שנים קודם לכן במגזר הציבורי, חוגגים. השכר הנקוב שלהם שווה הרבה יותר.

מזלם הטוב של הרופאים בא על חשבון השאר. הצמצום בכמות הכסף שנדרש כדי להביא לאינפלציה כה נמוכה אמנם מיטיב עם הרופאים ואחרים במגזר הציבורי, אבל הוא רע למשק בכללותו. כל מי שאינו חי מהסכמי שכר, אלא יוזם ופותח בית עסק, נפגע מכך שאין לציבור מספיק כסף כדי להוציא על שירותיו.

ליאור וגורי מבינים כלכלה

בעבר ביקרתי את נפתלי בנט על התפארותו בירידת המחירים במשק. ירידת מחירים כוללת הקרויה גם דפלציה, היא דבר נוראי, שמעיד על דשדוש ומיתון בכלכלה. לא משהו להתפאר בו. למרבה ההפתעה ליצני גב האומה, ליאור שליין וגורי אלפי, עלו על הנקודה ולא נתנו לבנט לסבן אותם עם ההישג המפוקפק הזה.

יעדים מוחלטים יצילו את הכלכלה

הפיגוע הקשה בפריז הסיח את הדעת מהחדשות הכלכליות הבעייתיות שיצאו מאירופה. ב-2014, לראשונה מזה שנים, מדד המחירים בגוש האירו הציג ירידה שנתית. אמנם חלק מסוים מהירידה מיוחס להתפתחות שהיא חיובית בסך הכול, ירידת מחירי הנפט. אולם גם אם מנכים זאת, מדדי המחירים מציגים אינפלציה שנמוכה בהרבה מאינפלציית שני האחוזים בשנה שנקבעה כיעד. דבר זה מצביעה על כישלונם המתמשך של הממשלות ושל הבנק המרכזי לייצב את כלכלת היבשת ולהגדיל את יכולת הצרכנים לצרוך.

יש כלכלנים שסוברים, בצדק לדעתי, ששורש הבעיה הוא בהבדל טכני, זניח לכאורה, בהגדרת יעד האינפלציה. כיום היעד מוגדר באופן יחסי למצב ההתחלתי. כלומר היעד הוא שמדד  המחירים בסוף 2015 יהיה גבוה בשני אחוזים מהמדד בסוף 2014, שהמדד בסוף 2016 יהיה גבוה בשני אחוזים מזה שהיה בסוף 2015, שהמדד בסוף 2017 יהיה גבוה בשני אחוזים מזה שהיה בסוף 2016.
במקום זאת רצוי לעבור ליעדים מוחלטים. למשל, אם המדד בסוף 2014 עומד על 1000, נרצה שבסוף 2015 יעמוד על 1020. בסוף 2016 על 1040.4 וכן הלאה.
מה ההבדל? הבדל שמים וארץ. מה יקרה, כפי שבאמת צפוי לקרות, אם יעד האינפלציה יוחמץ ב-2015? בשיטה שמדברת על עלייה של 2% מדי שנה, עדיין נרצה שבסוף 2016 נקבל עלייה של 2 אחוזים לעומת סוף 2015. אולם אם מדובר ביעדים מוחלטים, הרי שנמשיך לשאוף למדד שיעמוד על 1040.4 בסוף 2016 גם אם, עקב מדד נמוך במהלך 2015, פירוש הדבר יהיה עלייה של ארבעה אחוזים לעומת סוף 2015.
שיטת היעדים המוחלטים נותנת לבנק המרכזי את היכולת ואת המוטיבציה לתקן שגיאות משנים קודמות במקום להנציח אותן. היא מחזירה לשווקים את האמון בנחישות של הבנק המרכזי.
יצוין שבעוד שזו נראית שיטה טובה להשיב צמיחה בעת שגדולים לחצי הדפלציה, לא בטוח שהיא מתאימה לתקופות אינפלציוניות. הרי אם רמת המחירים קפצה בשנה אחת ב-10% במקום ב-2%, בשיטה של יעדים מוחלטים יצטרכו להכניס את המשק למיתון עמוק בשנים שלאחר מכן כדי להשיג ירידת מחירים שתפצה על העלייה המופרזת. זאת בעוד ששיטה שמתבססת על הגדרת יעד יחסי משנה לשנה מאפשרת להתעלם מהבעיות הספציפיות של השנה האינפלציונית ולהמשיך ממנה והלאה בקצב רגיל.

בשבחי האינפלציה

אני שב וכותב בבלוג על אינפלציה, דפלציה ומה שביניהן. הבעתי את דעתי שהבנקים המרכזיים והממשלות צריכים להתאמץ יותר כדי להגיע לאינפלציה מתונה אך משמעותית (באזור 2%-3%), זאת מאחר שדפלציה גורמת נזק עצום. בשנים האחרונות אנחנו מצויים בתקופה שבה הלחצים הדפלציוניים גבוהים מהלחצים האינפלציוניים. מעיד על כך כישלון תחזיתם של אלו שניבאו אינפלציה עצומה בעקבות הדפסות הכסף של הבנקים המרכזיים, אינפלציה שמבוששת להגיע כבר שש שנים. במקומה, כל מה שאנו רואים עכשיו זו דפלציה דרמטית במחירי הסחורות.

בפוסט האחרון שוב אתגרו אותי המגיבים בשאלות לגבי תועלות האינפלציה. מדוע אי אפשר להסתפק ביציבות מחירים ובאינפלציה 0%. מעניין שב-1996 באמת התנהל ויכוח בפדרל ריזרב בין היו"ר דאז, אלן גרינספן, לבין היו"ר הנוכחי, ג'נט ילן, מה יעד האינפלציה הרצוי. גרינספן הציע 0%. ילן התעקשה על 2%, ולמרבה המזל, הצליחה לשכנע בכך את עמיתיה.  כיום יש כלכלנים שחושבים שאפילו זה מעט מדי – פול קרוגמן סבור שיש להגדיל את יעד האינפלציה הרצוי אפילו לאזור ה-4%.

אינפלציה מגדילה את התמריץ להצטיין

כלכלנים אנשי שמאל הם לרוב סובלניים יותר כלפי אינפלציה, אולם אחד הנימוקים המשכנעים ביותר לטובת אינפלציה הוא קפיטליסטי צרוף ואפילו מעט אכזרי. אינפלציה גורמת לכך שאנשים צריך ללכת מהר יותר כדי להישאר במקום. נשווה מול עינינו אדם שמתקבל לעבודה בחברה וניתנת לו משכורת מדי חודש בחודשו. עומדת בפניו האפשרות להתנהל בבינוניות, לעשות את המינימום הנחוץ ותו לא. במקרה כזה ספק אם יקבל העלאה בשכר. מצד שני, בנסיבות רגילות חברות נמנעות מקיצוצי שכר. מנהלים יודעים שהדבר גורם מירמור ותחושה רעה.  לכן מן הסתם גם לא יורידו בשכרו של הבינוני. במשק בלי אינפלציה יישאר העובד באותה רמת שכר ריאלית, אף שלא בטוח שזכאי לה. לעומת זאת, במשק שבו קיימת אינפלציה, עם חלוף השנים מצבו ילך ויורע. לפיכך במשק אינפלציוני יהיה לו תמריץ חזק יותר לצאת מגדרו ולהתאמץ, כדי שמאמציו יזכו לגמול ומשכורתו תדביק את האינפלציה.

אינפלציה מקטינה את האבטלה

ישנו כלל כלכלי ידוע הקרוי "עקומת פיליפס". לפיו יש קשר הפוך בין אינפלציה לאבטלה. ככל שהאינפלציה גבוהה, האבטלה נמוכה. הסיבה פשוטה. הרי מדוע יש אינפלציה? מאחר ששכר העבודה גבוה מדי. קשה לשכנע מעסיק להוסיף עוד עובד לעובדיו, כאשר הוצאות השכר גבוהות מדי. הרי ברור שבעולם שבו מקובל שכר עבודה של שקל או שניים, אפשר היה למצוא תעסוקה בקלות גם לעובד הבלתי כשיר ביותר. אבטלה נובעת אפוא משכר עבודה גבוה מדי. האינפלציה נותנת פתרון לבעיה. היא שוחקת את הוצאות השכר, מוזילה את עלות העובדים וכך מקלה על גיוס עובדים נוספים.

אינפלציה מאפשרת ריבית שלילית

בזמני מיתון ודשדוש הריבית צריכה להיות מאוד נמוכה. לעתים היא צריכה להיות כל כך נמוכה שעליה להיות שלילית. אולם מסיבות שהסברתי בעבר, אין דרך מעשית להנהיג ריבית שלילית גם כשהיא נחוצה מאוד. פתרון חלופי הוא להגביר את האינפלציה.  אם אנחנו צריכים ריבית שלילית של 5%, אפשר לחולל אינפלציה של 5%, ולקבוע את הריבית על 0%. הריבית הריאלית במצב כזה תהיה 5%-. מדי שנה הכסף הנמצא בפיקדונות יישחק בשיעור של 5%.

סובלנות לאינפלציה מעודדת הדפסת כסף

בנקים מרכזיים נוהגים להדפיס כסף במגוון דרכים (החל מהורדת ריבית וכלה בקניית נכסים, מה שקרוי "הקלה כמותית"). הם עושים זאת כאשר שיעור האינפלציה נמוך מהיעד שקבעו לו.   ככל שהבנק המרכזי מוכן להציב מול עיניו יעד אינפלציה גבוה יותר, כך הוא צפוי להגיע ליותר סיטואציות שבהן יידרש להדפסת כסף. הכסף שמדפיס הבנק מחלחל לשווקים ומגדיל את הביקושים לסחורות השונות. אין תמריץ יותר טוב לפתיחת בית עסק וליזמות מאשר הידיעה שיש לצרכנים שלך כסף, ושהם רק מחכים לשפוך אותו עליך אם תתן להם את הדברים שהם משתוקקים להם.  בסופו של דבר, סובלנות לאינפלציה מעודדת הדפסת כסף והדפסת כסף נותנת לבני אדם תמריץ ליצור דברים יפים ומעניינים שיספקו צרכיהם של בני אדם אחרים, מה שקרוי "צמיחה".