בתום הקרניבל

ברזיל החליפה את הנשיאה הסוציאליסטית, וגם את המדיניות. לאחרונה התקבל בפרלמנט שלה תיקון חוקתי האוסר על הגדלת הוצאות הממשלה בשנים הקרובות. המדינה הידועה בגין הפערים החברתיים העצומים בין התושבים ממוצא אירופי שבראש הפירמידה לבין צאצאי האינדיאנים והעבדים השחורים שבתחתיתה, לא תנסה לצמצם פערים באמצעות הזרמת תקציבי ממשלה בעתיד הנראה לעין ויש מי שמקונן על כך. אבל אפשר לראות גם חיוב בכך שמדינה שבה ישנם פערים חברתיים כה גדולים בקהל המצביעים עדיין מסוגלת להתעשת תחת הנהגה ימנית ולסטות מהנתיב העקלקל של הפופוליזם הסוציאליסטי.

הצמיחה של ברזיל בעשור הקודם, שהיה טוב כל כך לשווקים המתפתחים, התבססה על צריכה סינית לא מבוקרת של משאבי טבע, וכשסין חוזרת לשפיות, ברזיל חוזרת לעוני ועומדת מול דילמות לא פשוטות: האם הגיוני מצד מדינה שצמיחתה בדעיכה ושכלכלתה בנפילה חופשית להקפיא הוצאות ציבוריות?

קשה לדעת בביטחון, אבל יש פיתוי אחד שאין ליפול בו: אין להשוות את הנזקים האפשריים של מדיניות צנע בברזיל לצנע ההרסני המונהג באירופה וממוטט את כלכלות מדינות דרום היבשת.  הנהגת צנע בברזיל דומה יותר להחלטות הכלכליות של שר האוצר נתניהו בשנת 2003 – החלטות שהוציאו את כלכלת ישראל מבוץ עמוק ובישרו תקופה ארוכה של צמיחה מרשימה בעולם קופא על שמריו.

מה השונה בין ברזיל לאירופה? מה הדומה בין ברזיל לישראל של שנת 2003? לחץ האינפלציה והריביות החונקות.  דבר אחד הוא הנהגת קיצוצים תקציביים בתקופה שבה הריבית אפס והאינפלציה אפס, כפי שפני הדברים באירופה,  שם אין דבר הגיוני יותר עבור ממשלה מאשר ללוות דווקא ולנצל את ההזדמנות הנוחה שהשווקים נותנים. דבר אחר הוא הנהגתם בזמן שהריבית עומדת על 14% ואילו האינפלציה על 6%, כפי שקורה בברזיל כיום, וכפי שקרה בערך בישראל בתקופה שבה נתניהו פעל כשר אוצר.

הגיוני מצד ממשלה לחתור קודם כל להורדת עלות האשראי, כדי לעודד השקעות במשק ופעילות עסקית. זרימה של תקציבים ממשלתיים חותרת תחת היעד הזה, כי היא שופכת כסף על מדורת האינפלציה ומחייבת את הבנק המרכזי לשמור על הריביות הגבוהות. אם הצנע יישמר, סביר להניח שהריביות יצנחו וברזיל תהיה מקום נוח יותר להקים בו עסק.

מודעות פרסומת

שיקולים נגד השקל

איתן אבריאל מדה מרקר כתב מאמר ארוך נגד מדיניות בנק ישראל לקניית מט"ח על מנת להחליש את השקל. העיתוי למתקפה כזו על בנק ישראל מפתיע כי השקל דווקא חזק כיום מאוד. חזק עד כדי כך שהוא מקפיץ את נתוני התמ"ג לנפש הישראלים הנקובים בשקל בהמרתם לדולרים נומינליים לרמה שמשתווה ואולי אף עולה על זו של מדינות כמו גרמניה, בריטניה, צרפת ויפן. זה מצב חסר תקדים שהובילני בין השאר למסקנה שמדינת ישראל מצויה כיום בתור זהב

בין הטיעונים שמונה אבריאל בעד ונגד נשמט לגמרי עיקר העיקרים. בנק ישראל מחויב על פי החלטת הממשלה ליעד אינפלציה שנתי העומד על שני אחוזים. ניתן לטעון לדעתי שלאור הפספוס של היעד כלפי מטה בשנים האחרונות ראוי לפצות ולכוון לשלושה אחוזים. אין זה מתקבל על הדעת שבנק ישראל ישנה מדיניות ויעבור למדיניות המקבלת ללא סייג חיזוק השקל וכך יתרחק עוד יותר מיעד האינפלציה שלו. הרי אם השקל יעלה המחירים ירדו ויווצר לחץ דפלציוני.

הפסיכולוגיה האנושית בעד הדפסת כסף

אני קורא בימים אלו את הספר Misbehaving מאת ריצ'ארד ת'אלר. זה ספר מאוד נחמד לקריאה, מלא תובנות מרתקות ועמוס באנקדוטות משעשעות ואף ברגש, שילוב מיוחד לספר רציני שכתב כלכלן בכיר, שותפם של כהנמן וטברסקי בחקר הכלכלה ההתנהגותית, וכזה שמנבאים שאף יזכה בפרס נובל בעתיד הלא רחוק.

אחד הקטעים בספר מתאר מה שבעיניי הוא הראיה הניצחת לאסכולה התומכת בהדפסת כסף מסיבית בזמן משבר. הוא מציג ניסוי שבמהלכו הוגשו שני קטעי קריאה למשתתפים, והם התבקשו להגיד אם מה שקראו הוא הוגן או לא הוגן.

הקטע הראשון: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה וללא אינפלציה. יש הרבה אנשים שהיו להוטים לעבוד בחברה. החברה מחליטה להוריד משכורות ב-7% באותה שנה.

הקטע השני: חברה מצליחה להשיג רווחיות קטנה. היא פועלת בתוך קהילה השרויה במיתון עם שיעור אבטלה גבוה ואינפלציה בשיעור 12%.  החברה מחליטה להעלות משכורות ב-5% באותה שנה.

62% מהנשאלים מצאו את התנהגותה של החברה לא הוגנת בקטע הראשון, אך רק 22% חשבו כך לגבי הקטע השני.   על אף שבאופן עקרוני אין הבדל בשיעור השחיקה בשכר, בין אם מורידים לך את המשכורת ב-7% ובין אם מעלים אותה רק ב-5% בזמן שהאינפלציה היא 12%, אנשים אינם מרגישים כך. הורדת שכר נתפסת אחרת לגמרי, בצורה הרבה יותר שלילית.

המסקנה היא ברורה מאליה: אם הגענו למצב שבו המשכורות גבוהות מדי, תיקון המשק על בסיס הורדת משכורות מעורר תחושות קשות בקרב הציבור. הוא יהיה קשה מדי פסיכולוגית, ולפיכך פשוט לא מעשי מבחינה חברתית. ניתן לצפות יותר מדי שביתות, מחאות, רגליים קרות של מנכ"לים והתנגדות של ציבור המצביעים. הפתרון הנכון הוא הדפסת כסף מסיבית, בתקווה שתוליד אינפלציה, כך שהמשכורות יישחקו מאליהן בלי שיהיה צורך להוריד אותן. ניסיון העבר אמנם הוכיח שאי אפשר לתעתע באנשים עם אינפלציה מסיבית. בשנות השבעים ועדי עובדים ידעו לדרוש באגרסיביות את מה ששחקה האינפלציה, אבל יש סיבות טובות לחשוב שאינפלציה של 2%-3% תתקבל בשלווה. אינפלציה כזו אם תימשך לאורך כמה שנים יכולה לחולל תיקון משמעותי ללא תסיסה חברתית וללא בלגן גדול.

והמשכורות הן כמובן רק חלק אחד מהתמונה. החלק השני הוא החובות, שגם הם נקובים בערך נומינלי, ושאינפלציה יכולה לשחוק אותם, אם תפחו יתר על המידה. גם מבחינת המשכורות וגם מבחינת החובות, הדפסת כסף היא התשובה.

נהגת המונית שמסרבת לזוז

תארו לעצמכם שעליתם על מונית, ולמונית יש נהגת. אתם אומרים לה את יעד הנסיעה והיא מהנהנת. ואז אתם מתיישבים באוטו וממתינים, אבל הנהגת לא עושה שום דבר. המונית לא מתקדמת. "מה קורה?" אתם שואלים בעצבנות וחוזרים על יעד הנסיעה הרצוי. "כן, כן" אומרת הנהגת. אבל כלום. לא קורה שום דבר. המכונית דוממת.
מהצד מגיעה מונית אחרת. הנהג שלה מוריד את החלון ומציע לקחת אתכם. הנהגת שלכם שומעת את הצעתו ומתחלחלת:"לנסוע במהירות ליעד?? איזה חוסר אחריות!"

סיפור המונית הזה הוא משל על התנהגותה של קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל. פלוג מחויבת על פי החלטת הממשלה להביא לשיעור אינפלציה שבין 1% ל-3%, והגישה המקובלת היא שיש לכוון לאמצע טווח זה – כלומר לאינפלציה שנתית שעומדת על 2% (אני חושב שזו גישה שגויה, אבל זה נושא לדיון אחר).
והנה אנו רואים שפלוג לא עושה שום דבר כדי להביא את המשק לאחוז האינפלציה הרצוי. אם האינפלציה נמוכה כפי שהיא היום הרי שיש מגוון כלים להעלותה – הורדה נוספת של הריבית, אפילו לתחום השלילי. קניית מט"ח מסיבית. הקלה כמותית. אבל פלוג לא ממש עושה משהו. גם אם היא נואשת לחלוטין באשר ליכולתה להגיע ליעד, לפחות יכולה הייתה לעודד את המשק להשתמש בשירותיו של אדם אחר שיובילו, שר האוצר. אבל כאשר משה כחלון מגיח ומציע לעודד את הצמיחה במשק (ובטווח הארוך גם את האינפלציה) על ידי הורדת מס, היא נרעשת וזועקת על חוסר האחריות שבהעלאת הגרעון.

פלוג טוענת ששיעור האבטלה נמוך ואינו מצדיק צעדים דרסטיים. אם התעסוקה מלאה, אין עוד את מי להעסיק ולפיכך אין טעם לנסות לשפוך כסף למשק. כל המשאבים כבר מנוצלים. לדעתי זו גישה די אבסורדית. העובדה שכולם, פחות או יותר, מוצאים עבודה לא מעידים שעבודתם היא העבודה האופטימלית המתאימה לכישוריהם. אפילו אם היינו במיתון חריף כמו ב-2009, רק מעטים יחסית היו מובטלים ממש ואלו היו ברובם הלא משכילים. ובכל אופן ברור שבמשק במיתון יש חוסר כללי בתמריצים ליזמות וללקיחת סיכונים שמשפיע על כולם, גם על אלו שמועסקים בתפקידים טובים. גם הם היו יכולים לקבל שכר גבוה יותר והצעות עבודה אטרקטיביות יותר במשק המצוי בצמיחה.
אבטלה היא מדד גס. כשמסתכלים רק על אבטלה, אם מגיע עולה חדש פרופסור מרוסיה ומוצאים לו עבודה כמנקה רחובות, זה משביע רצון ממש כמו העסקתו כמנהל הטכנולוגי של סטרטאפ. בשני המקרים העולה לא מובטל. האבטלה הנמוכה היא הישג יפה לכלכלת ישראל, אבל האינפלציה האפסית מעידה שמשאבי המשק לא מנוצלים ושנדרשת זרימה מוגברת של כסף כדי שהצרכנים יוכלו לקנות מה שחשקה נפשם, והמועסקים ינצלו את מלוא כישוריהם. סירובה העקבי של פלוג לפעול בכיוון המתחייב מהנתונים בשטח לא מחולל אסון – המשק יציב בסך הכול, אבל הוא פוגע קצת בכל אחד מהאזרחים שיכול היה להרוויח יותר, לצרוך יותר ולחסוך יותר עם מדיניות נכונה יותר מצידה.

קרנית פלוג ידידת הרופאים

בשנת 2011 נחתם ההסכם הקיבוצי עם הרופאים. על פי ההסכם הובטחו להם תוספות שכר נכבדות, בממוצע בערך 3.5% לשנה עד תחילת שנת 2020, בנוסף לעוד כל מיני הטבות.  ההסכם עורר ביקורת חריפה באגפים היותר מיליטנטיים של מחאת הרופאים, ואחת מהטענות נגדו הייתה משכנעת מאוד – באופן טבעי יש אינפלציה במשק, שבמבט היסטורי הייתה קרובה לשיעור של 3%. אם האינפלציה תמשיך לעלות באזור 3% והשכר יעלה בשיעור דומה, פירושו של דבר שבשנת 2020 נתבונן אחורה ונגלה ששכר הרופאים לא עלה במאומה או שעלה בשיעור זניח לחלוטין. הרופאים המלומדים, מקבלי השבע מאות וחמישים בפסיכומטרי, שהסכימו להפסיק לשבות תמורת העלאת שכר שכזו, ייצאו אהבלים משל היו האינדיאנים שמכרו את מנהטן תמורת חרוזים.

זה אכן תסריט שהיה יכול להתממש, אבל כיום, כמעט ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם ברור שדווקא ההיפך קרה, והתחזיות השחורות שהנפיקו הלוחמניים מבין הרופאים התבדו. האינפלציה בישראל ב-4 השנים האחרונות הייתה 0.6% בשנה בממוצע, הרבה פחות מהממוצע ההיסטורי, ואף מאמצע יעד האינפלציה שהציבה הממשלה לבנק ישראל, העומד על שני אחוזים. כאשר האינפלציה כל כך נמוכה, כל תוספת שכר שהובטחה מראש שווה ריאלית הרבה מאוד. הרופאים יצאו הרבה יותר טוב משציפו.

למי הם צריכים להגיד תודה וברכה? לקרנית פלוג כמובן. פלוג החליטה לצפצף על יעד האינפלציה שמצופה ממנה להשיג, או לכל הפחות, להפגין נחישות מועטה מאוד בהגעה אליו. כתוצאה מכך, שכירים שאינם צריכים להתחרות על שכרם בשוק תחרותי ודינמי, אלא מקבלים אותו מוכתב מראש בהסכמים שנחתמו שנים קודם לכן במגזר הציבורי, חוגגים. השכר הנקוב שלהם שווה הרבה יותר.

מזלם הטוב של הרופאים בא על חשבון השאר. הצמצום בכמות הכסף שנדרש כדי להביא לאינפלציה כה נמוכה אמנם מיטיב עם הרופאים ואחרים במגזר הציבורי, אבל הוא רע למשק בכללותו. כל מי שאינו חי מהסכמי שכר, אלא יוזם ופותח בית עסק, נפגע מכך שאין לציבור מספיק כסף כדי להוציא על שירותיו.

ליאור וגורי מבינים כלכלה

בעבר ביקרתי את נפתלי בנט על התפארותו בירידת המחירים במשק. ירידת מחירים כוללת הקרויה גם דפלציה, היא דבר נוראי, שמעיד על דשדוש ומיתון בכלכלה. לא משהו להתפאר בו. למרבה ההפתעה ליצני גב האומה, ליאור שליין וגורי אלפי, עלו על הנקודה ולא נתנו לבנט לסבן אותם עם ההישג המפוקפק הזה.

יעדים מוחלטים יצילו את הכלכלה

הפיגוע הקשה בפריז הסיח את הדעת מהחדשות הכלכליות הבעייתיות שיצאו מאירופה. ב-2014, לראשונה מזה שנים, מדד המחירים בגוש האירו הציג ירידה שנתית. אמנם חלק מסוים מהירידה מיוחס להתפתחות שהיא חיובית בסך הכול, ירידת מחירי הנפט. אולם גם אם מנכים זאת, מדדי המחירים מציגים אינפלציה שנמוכה בהרבה מאינפלציית שני האחוזים בשנה שנקבעה כיעד. דבר זה מצביעה על כישלונם המתמשך של הממשלות ושל הבנק המרכזי לייצב את כלכלת היבשת ולהגדיל את יכולת הצרכנים לצרוך.

יש כלכלנים שסוברים, בצדק לדעתי, ששורש הבעיה הוא בהבדל טכני, זניח לכאורה, בהגדרת יעד האינפלציה. כיום היעד מוגדר באופן יחסי למצב ההתחלתי. כלומר היעד הוא שמדד  המחירים בסוף 2015 יהיה גבוה בשני אחוזים מהמדד בסוף 2014, שהמדד בסוף 2016 יהיה גבוה בשני אחוזים מזה שהיה בסוף 2015, שהמדד בסוף 2017 יהיה גבוה בשני אחוזים מזה שהיה בסוף 2016.
במקום זאת רצוי לעבור ליעדים מוחלטים. למשל, אם המדד בסוף 2014 עומד על 1000, נרצה שבסוף 2015 יעמוד על 1020. בסוף 2016 על 1040.4 וכן הלאה.
מה ההבדל? הבדל שמים וארץ. מה יקרה, כפי שבאמת צפוי לקרות, אם יעד האינפלציה יוחמץ ב-2015? בשיטה שמדברת על עלייה של 2% מדי שנה, עדיין נרצה שבסוף 2016 נקבל עלייה של 2 אחוזים לעומת סוף 2015. אולם אם מדובר ביעדים מוחלטים, הרי שנמשיך לשאוף למדד שיעמוד על 1040.4 בסוף 2016 גם אם, עקב מדד נמוך במהלך 2015, פירוש הדבר יהיה עלייה של ארבעה אחוזים לעומת סוף 2015.
שיטת היעדים המוחלטים נותנת לבנק המרכזי את היכולת ואת המוטיבציה לתקן שגיאות משנים קודמות במקום להנציח אותן. היא מחזירה לשווקים את האמון בנחישות של הבנק המרכזי.
יצוין שבעוד שזו נראית שיטה טובה להשיב צמיחה בעת שגדולים לחצי הדפלציה, לא בטוח שהיא מתאימה לתקופות אינפלציוניות. הרי אם רמת המחירים קפצה בשנה אחת ב-10% במקום ב-2%, בשיטה של יעדים מוחלטים יצטרכו להכניס את המשק למיתון עמוק בשנים שלאחר מכן כדי להשיג ירידת מחירים שתפצה על העלייה המופרזת. זאת בעוד ששיטה שמתבססת על הגדרת יעד יחסי משנה לשנה מאפשרת להתעלם מהבעיות הספציפיות של השנה האינפלציונית ולהמשיך ממנה והלאה בקצב רגיל.