בעיית המעצמה המהבהבת

ישראל מתמודדת היום עם בעיה אסטרטגית יוצאת דופן. לא ניתן לחשוב על שאלת הסכם הגרעין עם אירן בלי להתייחס לבעיה זו. זו היא בעיית המעצמה המהבהבת. בעולם יש כיום שלוש מדינות שניתן להתייחס אליהן כמעצמות צבאיות – ארה״ב, סין ורוסיה. אבל למעשה יש ארבע: ארה״ב תחת שליטה דמוקרטית, ארה״ב תחת שליטה רפובליקנית, סין ורוסיה. ארה״ב היא בעצם מעצמה מהבהבת. מדי כמה זמן, ארבע שנים או שמונה שנים, יש הבהוב והתחלפות. מעצמה אחת תחת השם ארה״ב הופכת למעצמה אחרת ששומרת על אותו שם ועל אותו כוח צבאי וכלכלי אימתני, אך מחליפה כמעט לגמרי ערכים ובעלות ברית. ארה״ב הדמוקרטית הופכת לארה״ב הרפובליקנית או ההיפך.

הבעיה היא שאין שום ודאות לגבי מועד ההבהוב הבא. ייתכן שיגיע ב-2024, ב-2028 ואולי אפילו ב-2032 או מאוחר יותר. אם ההבהוב הבא יגיע ב-2024, כנראה מוטב לישראל שייחתם הסכם הגרעין כרגע, ושממשל רפובליקני יהיה זה שיתמודד עם כוונותיה של אירן להעשיר אורניום בכמות עצומה בהמשך הדרך. אם ההבהוב הבא יגיע ב-2032 או ב-2036, הרחק מעבר לאופק, אז חתימת הסכם הגרעין היא אסון קיומי. ממשל דמוקרטי נותן רישיון לאירן לעשור חופשי מסנקציות שבו תהפוך למדינה שקרובה לעשרות פצצות גרעין.

פסיקת בית המשפט העליון בארה״ב נגד היתר ההפלות הופכת לעניין אסטרטגי ישראלי. אם היא מדרדרת את סיכויי הרפובליקנים ומרחיקה את ההבהוב הבא, כפי שנראה כרגע, יש לכך השלכות גדולות על האופן שבו ישראל צריכה לנהוג מול הסכם הגרעין. אבל אין באמת דרך לדעת. הרי בעבר ראינו שלא ניתן לחזות. תוצאות הבחירות בארה״ב היו הפתעה עצומה ב-2016 וקרובות מאוד להפתעה עצומה ב-2020.

בשאלות קיומיות צריך להניח את ההנחה היותר פסימית. דהיינו לא להניח שטראמפ, דה סאנטיס, מייק פנס, ניקי היילי, טד קרוז או מייק פומפיאו יאכלסו את הבית הלבן ב-2025 אלא ביידן או קמילה האריס. אם כך ברור שהסכם הגרעין רע מאוד לישראל – המפלגה הדמוקרטית חותמת בו על הפיכתה של אירן למדינה במרחק נגיעה מעשרות פצצות אטום.

בהקשר זה צריך לזקוף לזכותו של ביבי את העובדה שכרגע נראה שלפחות עבור הרפובליקנים הסכם הגרעין הוא תועבה מוחלטת. אם לא היה מתעקש ונלחם על כך בזמנו, ייתכן מאוד שגם טראמפ וממשיכיו, שסולדים מהרעיון של שחזור מלחמת עירק הכושלת וממלחמות מיותרות במזרח התיכון באופן כללי, היו מקבלים את ההסכם כהכרח בל יגונה.

דינמיקות הנפט – סין, רוסיה ואירן

המטבע האיראני מבקר בנקודת שפל שבה לא ביקר מזמן. ככל הנראה הסיבה היא החלטת מדינות אירופה להחרים את הנפט הרוסי. יש מדינה אחת ששמה קצוץ על ההסדרים הבינלאומיים ועל ארצות הברית ומוכנה לקנות נפט של מצורעים – סין כמובן. לכן הסינים מרשים לעצמם לצרוך נפט מהאיראנים. כל עוד טראמפ היה בתמונה, גם הסינים שקשקו. כשביידן נבחר לנשיא, הם התירו רסן והתחילו לצרוך חופשי נפט איראני, וממשל ביידן לא עשה דבר למנוע זאת מהם.

עכשיו השוק הסיני, שאינו צרכן כבד של נפט יחסית לגודלו העצום, הולך לקבל קיתונות של נפט של מצורעים מרוסיה המוחרמת, ולא ברור כמה עניין יישאר לו בנפט האיראני אלא אם אירן תסכים לספק הנחות מופלגות על הנפט שלה. הדבר נראה רע מאוד לכלכלה האיראנית, שכמעט כולה מבוססת על יצוא נפט. כמובן, אם מחיר הנפט הגלובאלי יהיה 200 דולר, גם למכור אותו ב-100 דולר תהיה הנחה עצומה מצד אירן, ועדיין תהיה בכך תמורה נאה. כך שצריך לחכות לראות את דינמיקות המחירים לפני שאפשר יהיה להספיד את כלכלת אירן. וגם: בפני קברניטי אירן פתוחה האפשרות להתגמש מעט ולחזור להסכם הגרעין. אם הדבר יאפשר להם למכור נפט לאירופה ב-200 דולר לחבית, יעמוד בפניהם פיתוי עצום שאולי יגבר על עקשנותם וסרבנותם הטבעיות.

האם כדאי לישראל שאירן תחזור להסכם הגרעין? יש אומרים כך ויש אומרים כך. בכל מקרה מחירי נפט גבוהים עוזרים להאצת התהליך שבו העולם נפטר מההתמכרות לנפט ולמכוניות שמונעות בבנזין המופק ממנו לטובת מכוניות חשמליות, וזהו תהליך שבוודאי טוב ליהודים ולאזרחי הפלנטה האחרים. אומרים שבכל שבוע של 2022 נמכרים יותר מכוניות חשמליות משנמכרו בכל 2012, השנה שלפני עשור. יהיו שיאמרו שכרגע יש מחסור בליתיום ובחומרים אחרים הנחוצים לבטריית הרכב החשמלי. אבל בניגוד לנפט שבאמת ובתמים קשה למצוא באדמה, את החומרים האלו הנחוצים לסוללה קל למצוא. רק צריך להשקיע במציאתם. ביקושים גדולים משמעותם השקעות גדולות, ואכן גולדמן סאקס חוזים שבשנים הקרובות יופצץ השוק במתכות הנחוצות בעקבות הקמת מכרות חדשים.

כן, השמדת ישראל היא בהחלט אפשרות

אהוד ברק הפציע בימים אחרונים בטקסטים חסרי אחריות לחלוטין. תחילה רמז שהתחמשות אירן בגרעין היא בלתי נמנעת וניקה את ממשל ביידן מאחריות לכך. אם דמות ישראלית בכירה נותנת לממשל ביידן הכשר למדיניות שמוליכה את המזרח התיכון לאבדון, מה יגידו אזובי הקיר. לאחר מכן הבטיח שאירן לא תשתמש בנשק גרעיני ונתן את דוגמת צפון קוריאה שאינה משתמשת בפצצות שלרשותה. אכן היסק מדעי משכנע בהתבסס על מדגם שגודלו אחת ותוך התעלמות מההבדלים העצומים בשאר הנסיבות. פעם ברק נחשב לגאון אסטרטגי ולמפרק השעונים האולטימטיבי, היום הוא פשוט מדבר שטויות חסרות אחריות.

מול הדברים של ברק צריך להגיד את האמת הקשה ואפילו לצייר אותה בצורה הגרפית ביותר האפשרית. כן, השמדת ישראל היא בהחלט אפשרות. אם לישראל לא תהיה הגנה מעצמתית, ואם בארה״ב יכהן ממשל אדיש, אז אין שום ערובה שתמנע שואה שניה. זה לא בהכרח יקרה, אבל זה גם לא בהכרח לא יקרה. מערכות הפיקוד והשליטה של צה״ל יחד עם מפעיליהן ומפקדיהן יכולות להיות מושמדות בפצצה אחת שתנחת על הקריה.

אם אירן תגיע למצב שבו היא מוכנה לתקוף את ישראל בגרעין, אז יהיו לה כמה וכמה טילים גרעיניים. לא טיל אחד, והיא תוכל להשמיד את מרכזי האוכלוסיה והתשתיות בגוש דן ובחיפה ואת בסיסי חיל האוויר. לא כולם ימותו אבל לשורדים ולפצועים ולגוססים לא יהיו תרופות ולא רופאים ולא אוכל ולא חשמל ולא אינטרנט. רק מים רדיואקטיביים שאוי ואבוי ללוגם מהם.

אולי מדינה מוסלמית לא תעז להתקיף את ירושלים בנשק גרעיני ויהיו עוד ערים בישראל שייחסך מהם הגורל הזה. אבל גם הן תהיינה נתונות לקריסת התשתיות שתפקוד את כל המדינה. סביר שכנופיית ערביות חמושות תנסנה לחסל את כל מי שיישאר בחיים ולמלא תפקידן בשעת הכושר האגדית שבה תושמד ישראל. כמובן החיזבאללה יפלוש מצפון, החמאס מכיוון עזה ואיתו אפילו המשטרה של הרשות הפלסטינית. סביר שגם צבא סוריה וגם הצבאות של ירדן ומצרים יחפצו להיות חלק מהחגיגה הגדולה. אולי זה יהיה לטובת השורדים כי על ירדן ומצרים יהיה לחץ מצד מעצמות המערב לאפשר מסדרון בטוח לפינוי פליטים. אלו שלא יישחטו ואלו שלא תיאנסנה אולי יפונו למדינות מערביות שיסכימו לקבלן. על הדילמה שתעמוד אז בפני החיילים בצוללות החמושות בטילים גרעיניים כתבתי במקום אחר. אבל זה כבר לא ישנה כל כך. גורל המדינה ייחתם.

ברית עם מפלגה אחת

אירן נחושה ככל הנראה להתקדם לגרעין ולצפצף על ממשל ביידן. ממשל ביידן מנגד אימפוטנטי וחסר אונים בחזית האיראנית בצורה שקשה להאמין. ישראל נראית חלשה כרגע מכדי להשפיע מלבד בתקיפות סייבר חסרות משמעות שמקבלות תגובת סייבר מהירה וכואבת מצד אירן כפי שאירע בחשיפת האתר אטרף.

ייתכן שהדבר מסמן שינוי היסטורי במזרח התיכון, שכבר מזה זמן היה באוויר – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב לא באמת מחויבת עוד לביטחון ישראל. הדבר היה באוויר מזה זמן, כי רבים מפעיליה של המפלגה ממש לא סובלים את ישראל, שעצם קיומה מנוגד לאג'נדה הפרוגרסיבית ולתנועת הנעורות, שלפיה כל דבר טוב מקורו באנשים לא לבנים ובעולם השלישי וכל דבר רע מקורו באנשים לבנים. הייתה ציפיה שהעובדה שביידן ניצח בפריימריז הדמוקרטים, ולא סאנדרס, תוביל את הדמוקרטים למדינות חוץ מיינסטרימית. לעת עתה, נראה שבחזית האיראנית תקווה זו לא התממשה. זו אכזבה ענקית.

אמנם היה מתח גדול בין ישראל לארה"ב על הסכם הגרעין כבר בתקופת אובמה, אבל בהסכם הגרעין יכלו גם חלק באנשי הממסד הביטחוני פה לצדד. במדיניות ההבלגה המוזרה של ארה"ב מול אירן תחת ממשל ביידן אין מי שיצדד.

לישראל יש עדיין נכס גדול. מפלגה אחרת, שצפויה לשלוט באמריקה חצי מהזמן בטווח הארוך, עדיין מחויבת לביטחון ישראל – המפלגה הרפובליקנית. קשה לדעת אם הרפובליקנים יחזרו לשלטון ב-2024, ואם כן אז לכמה שנים. הסיכויים הם בערך פיפטי פיפטי, כמו תמיד באמריקה מדי ארבע שנים. אמנם גם אצל הרפובליקנים יש אגף בדלני, אבל כרגע נראה שההשפעה האוונגליסטית הרבה יותר משמעותית, ומנהיגי המפלגה מחויבים לחלוטין לישראל.

לכן, כל מי שרוצה שהוא ומשפחתו יוכלו לחיות בישראל לאורך שנים בשגשוג ובביטחון ולהדחיק את זוועת המחשבה על האפשרות של שואה שניה שתגיע כשלאויבי ישראל יהיה את הכוח הצבאי להשמידה, צריך להתעלם מדעות פרוגרסיביות, אם יש לו, בנושאים כמו הגירה, הפלות, זכויות מיעוטים, מדיניות רווחה. לסבול אפילו את פולחן טראמפ ואת שקריו וגסות רוחו ולייחל לניצחון ולהתחזקות של המפלגה הרפובליקנית בכל זירה, כפי שאירע בבחירות החשובות למושל בוירג'יניה וכפי שניכר בהמשך ההתחזקות של הרפובליקנים בקרב ההיספנים בטקסס.

שחמט עם הפרסים

מוקדם עדיין לסכם ובכל אופן צריך לומר שהחלטת הנשיא טראמפ לסגת מהסכם הגרעין עם אירן נראית לעת עתה הצלחה מסחררת. התקשורת המיינסטרימית מתקשה לפרגן לו על כך כפי שהיא אינה מסוגלת להחמיא לו על הכלכלה הלוהטת. אבל זו האמת.

זה היה מהלך מסוכן מאוד ועל כן לא האמנתי שטראמפ באמת יעז לנקוט בו. הוא העז.

אירן יכולה הייתה לסגת מהסכם הגרעין כנקמה, אבל אז הייתה מאבדת את אירופה ואפילו הסינים והרוסים היו בבעיה. אף שכנראה לא טראמפ ולא אירופה מכוונים לכך, נראה שהם משחקים עם אירן משחק משולב. האחד הוא החוקר הרע. השני הוא החוקר הטוב וביחד הם מביכים את אירן.

האופציה הטובה ביותר לפני ארה"ב היא הגעה להסדרה מקיפה עם אירן שתקפיא את התמיכה בטרור ואת תוכנית הטילים ובראש ובראשונה תאריך את הסכם הגרעין שכרגע מאפשר לאירן נתיב קל לפצצה עתידית. בתמורה ארה"ב תבטל כל מגבלה מעל אירן ותפתח את המדינה לזרם השקעות זרות שלו היא זקוקה באופן נואש.

אם טראמפ יגיע להסדר כזה, והוא שב ומצהיר שהוא פתוח לכך, הוא יותקף מימין על כך שפספס הזדמנות להחלפת משטר, אך זו אשליה: אין נתיב ריאלי להחלפת משטר האייתולות.

המהלך של טראמפ חשף אמת שעד עתה לא הייתה ברורה וידועה – ארה"ב כשהיא נחושה מסוגלת לבדה למוטט את כלכלת אירן. גם אם האירופים ינסו לסייע, אף תאגיד גדול לא יבחר בכלכלת אירן על פני כלכלת ארה"ב הגדולה ממנה פי חמישים.

אמת זו תצטרך לעמוד לנגד עיניהם של מנהיגי אירן כשיתוו את האסטרגיה רבת השנים של ארצם. האידיאולוגיה האיראנית הנוכחית מבססת עצמה על התנגדות אבל אל מול כוחה של ארה"ב התנגדות היא עקרה. ארה"ב לא מפסידה כלום מהסנקציות על אירן ואילו אירן מפסידה הכול. נואשותה רק גוררת אותה למעשי איוולת כלכליים כמו הגבלת המסחר במט"ח או סבסוד חקלאות בזבזנית במים.

טראמפ הראה גם שאירן אינה צפון קוריאה מבחינה קריטית: העם האירני אינו קונפורמיסטי וצייתן. הוא ישתולל אל מול הרעה בתנאי חייו בזעקות "מוות לדיקטטור" ו"מוות לחיזבאללה". גם לא רואים התלכדות מול האויב האמריקני. השנאה לדיקטטורה האיסלמית גדולה מההזדהות הפטריוטית. מי שמקשיב לדברי הצמרת האירנית בימים האחרונים מזהה נימת התנצלות שלה בפני עמה על כך שקלעה אותו לעימות מטורף כזה עם מעצמת העל היחידה.

גילוי נוסף מפתיע לטובה הוא שבסיוע סעודיה ושגשוג סקטור הנפט האמריקני עצמו אפשר לעמוד בהשפעות של הוצאת אירן מהשוק על מחיר הנפט.

במהלך של טראמפ היה סיכון אבל עתה סביר להניח שהוא יהפוך לנורמה שתחייב ממשלים רפובליקניים בעתיד, אפילו כאלו שיהיו פחות נועזים מממשל טראמפ. אפילו הדמוקרטים יהססו להחזיר לאירן את כל הטובות מבלי שתיתן משהו. אירן אולי מצייתת להסכם הגרעין אך מצפצפת על החלטות בינלאומיות אחרות.

אין זה דבר רגיל שמנהיג מקבל החלטה נועזת בניגוד לדעת המומחים ובסופו של דבר מתברר שהיא הייתה חכמה ומחושבת ביותר, וטראמפ ראוי לקבל על כך את כל הקרדיט.

קוריאה מקווה, הדמוקרטים לא

מה למדנו מהפסגה ההיסטורית בין מנהיגי ארה"ב וצפון קוריאה? לא הרבה למדנו על עתיד חצי האי הקוריאני. ייתכן שנפתח מהלך היסטורי משנה כול, ממש כמו ביקור סאדאת בירושלים, וייתכן שהדברים יסתיים בלא כלום. מי יודע מה מתבשל במוחו של מנהיג צפון קוריאה הצעיר והמסתורי – בסופו של דבר כל מנהיג רוצה שארצו תשגשג, וצפון קוריאה יכולה להשיג המון על ידי ויתור על הגרעין. מצד שני, הגרעין מיטיב עם כושר ההרתעה של המשטר ומהווה כשלעצמו את הסיבה לרצון העולם לפייס את הצפון קוריאנים. אני חושב שבכל אופן יש סיכוי מה שצפון קוריאה תוותר על הגרעין לאור העובדה שגם בלעדיו ארה"ב או דרום קוריאה לעולם לא יפלשו אליה. יש לה יכולת הרתעה קונבנציונלית עצומה. הסתכלות שקולה בתמריצים מראה שבמבט הגיוני וקר לחלוטין שווה לקוריאנים לוותר על הנשק הגרעיני או לפחות להתחיל בהליך התפרקות ממנו, איטי ורב שנים. אחרי הכול זו מדינה שבה לחיילים יש תולעים בבטן כי חומר הדשן הזמין העיקרי הוא צואה אנושית. ישנם גם המקרה הסיני והויאטנמי שיכולים לנבא טוב לכלכלת הצפון וגם לצמרת השלטון – יש תקדים למדינות מזרח אסייתיות קומוניסטיות קנאיות שנפתחו לקפיטליזם מבלי להקריב את שלטון המפלגה.

מותר לקוות בזהירות, אבל האמת שאין עדיין עדויות מכריעות לניצחון התקווה. הרבה למדנו על הפסיכולוגיה הפוליטית האנושית. פרשנים מימין היללו את טראמפ ואת פריצת הדרך. פרשנים משמאל הביעו חשדנות  וסקפטיות. והרי הכול היה הפוך לגמרי אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים. הימין היה מגדפו על חולשתו והשמאל היה מהללו על פריצת הדרך.

אפשר ללמד סניגוריה על הצד הימני. אם ברק אובמה היה נוקט בדיוק באותם צעדים כמו טראמפ ואומר את אותם משפטים, הוא היה חוטף על כך ביקורת ארסית ומשתלחת מהימין, אבל זו לא הייתה נובעת רק מצביעות מושלמת. מערכת התמריצים שאובמה יצר לאויביו שונה מזו של טראמפ. יש הבדל בין אדם כמו טראמפ שמגיע עם גזרים גדולים ושמנים שהוא מנפנף בהם בהתלהבות ילדותית, אבל מתרמילו מבצבץ גם מקל, לבין אובמה. כאשר מנהיג נותן תחושה שהרפתקנות צבאית מעוררת בו סלידה וגועל, תחושות שקרנו מאובמה, רדיפת השלום שלו נתפסת בצדק כתבוסתנות ופחדנות.

טראמפ, לעומת זאת, הרי לא באמת ויתר על שום דבר. הוא עדיין נתפס כמי שמסוגל להוביל את ארה"ב לעימות צבאי אם יתברר לו שקים ג'ונג און מתעתע בו. ארה"ב נשארת חזקה עשרת מונים מצפון קוריאה, שום חבל סודטים לא הוקרב ואף מחבל לא הוחזר לשטח מגלותו בתוניסיה. בניגוד למה שקרה בהסדר של אובמה עם אירן, ארה"ב לא צפויה להשלים אחרי הסדר עם המשך פעילות עוינת של צפון קוריאה נגדה ונגד בעלות בריתה. הפשעים הקיצוניים בחומרתם שמבוצעים בצפון קוריאה נגד זכויות האדם אמנם יימשכו ככל הנראה בכל סוג של הסדר, אבל אף אחד לא יוצא למלחמה למען זכויות אדם ולו רק בגלל חוסר הטעם שבכך – המלחמה מטבעה מהווה בעצמה פגיעה אנושה, לפחות בטווח הקצר, במיליוני חפים מפשע.

על השמאל קשה יותר ללמד סניגוריה. טראמפ וסגנונו הגס והילדותי מעוררים לעג, אבל האם נכונותו לשבת ולדבר אינה אמורה להיות עדיפה מבחינת שוחרי השלום מאשר חרחורי המלחמה קודם לכן? והאם הנשיאים המיושבים בדעתם שקדמו לטראמפ יצאו מהזירה הצפון קוריאנית עם איזשהו הישג? הסגנון הטראמפי הולם כמו כפפה ליד את סגנונה של צפון קוריאה עצמה. אולי שני הברנשים הקשוחים של הזירה הבינלאומית יצליחו למצוא שפה משותפת?

האליטה התקשורתית שונאת כל כך את טראמפ שרבים בה אינם מסוגלים לתת לו שום סוג של קרדיט (צריך לציין פה בישראל את שלי יחימוביץ' ואלדד יניב שדווקא פרגנו לטראמפ ביושר בטוויטר ובפייסבוק). אבל מזווית רציונלית ומתוחכמת, למודת תורת המשחקים, אי אפשר להתעלם מכך שלהיותו של טראמפ בלתי צפוי יש יתרונות גדולים בהתמודדות עם ישויות אויב. הוא מכניס חוסר ודאות וסיכון לזירה וכך מחייב את כולם לצמצם את הסיכונים שהם עצמם לוקחים אם אינם רוצים להגיע לעימות איתו. אם טראמפ היה מוביל איזו ישות בינונית בכוחה, התנהלותו הייתה סכנה עצומה לשלום העולם מאחר שהייתה מעוררת תסיסה ובלגן. אבל הוא מוביל את מעצמת העל שאף גורם אינו באמת רוצה ללכת איתה ראש בראש. כשהבריון של השכונה צועד בראש מורם, כל הנמושות מסתתרות. כל התנהלות לא אורתודוקסית של טראמפ – העברת השגרירות לירושלים, קריעת ההסכם עם איראן, קטטות מילוליות עם ראש ממשלת קנדה – אולי מעוררת שאלות בפני עצמה, אבל משרתת היטב את דימויו הפרוע, ולדימוי הזה יש כוח עצום בהשכנת שקט.

אבל לא במהרה נשמע מהתקשורת האמריקנית הלל לאסטרטגיה הטראמפית. לשמאל האמריקני יש את התמריצים שלו. בחירות אמצע הקדנציה מתקרבות, וככל שהסיפור הצפון קוריאני ייתפס כפלופ של טראמפ, ייגדל הסיכוי שהדמוקרטים יוכלו לחזק אחיזה בקונגרס האמריקני וכך לפעול למען מהגרים לא חוקיים ולמען תקציבי רווחה ונגד שופטים שמרנים ואיסורים על הפלות.

ספרי החג שלי

המרד נגד הגלובליזציה

חייו של נדב איל מעוררים קנאה, ולא רק כי הוא עיתונאי כל כך מוכשר ונשוי לילדה הכי יפה בגן. הוא עדיין בגיל שלושים ומשהו וכבר הספיק להיות כמעט בכל מקום בעולם שבו קרה משהו מעניין ולסקר זאת עבור ערוץ 10. בספר עיון חדש שלו נמצא סיקור המסעות האלו, כמו גם מבט רחב יותר על תהליכי הגלובליזציה, ותהליכי הקונטרה אליהם, בראש ובראשונה בחירת דונלד טראמפ, המאורע הבלתי נתפס שאיכשהו בכל אופן קרה. הכול לצד שלל אנקדוטות עכשוויות והיסטוריות מרתקות שחייבות להתיישב באיזו פינה במוחו של כל אדם משכיל. אני מצאתי עניין במיוחד בתיאורי היפנים שהפסיקו לעשות ילדים (וכבר כתבתי על התוכנית שהכין בנושא).

על המסקנות הסופיות של איל שמפורטות בספרו ומייצגות את הסטייט אוף מיינד של האליטה הליברלית בימינו אפשר בהחלט לחלוק (האם למשל הפיתרון לגוש האירו הוא העמקת האיחוד? אולי הוא דווקא גירושים מסודרים?) אבל כתיבתו בסך הכול לא מוטה, לפחות לא באופן קשה. בכל פעם שחשבתי שהוא מציג איזו תופעה בדרך שמאלנית מגמתית, בא העמוד הבא בספר ואיזן את התמונה. ביוטיוב רץ סרטון לועג לו שבו הוא מוצג מנבא שוב ושוב את תבוסת טראמפ, אבל מכל העיתונאים בארץ דווקא הוא היה זה שנתן צהר לעולמם של תומכיו הנלהבים ומסעותיו בארץ כורי הפחם מתוארים בספר.

יובל נח הררי הוכיח שנגמר העידן שבו רק ספרי עיון מאת יהודים אמריקנים זכו לתפוצה כלל עולמית. גם יהודים ישראלים יכולים. מקווה שגם לנדב איל ישחק קלף וספרו, שפונה לקורא שוודי, סיני או אוסטרלי לא פחות מאשר לקורא ישראלי, יתורגם לכמה שיותר שפות וגם זו תהיה הוכחה לנפלאות הגלובליזציה.

מלחמת זכות השיבה

הספר של עינת וילף ועדי שורץ על האופן שבו הקהילה הבינלאומית מטפחת את מיתוס זכות השיבה מקביל את זכות השיבה להתנחלויות. שני אלמנטים שמקשים על פיתרון הסכסוך בינינו לפלסטינים על פי עקרונות בינלאומיים מוסכמים, אולם בעוד שהקהילה הבינלאומית מבטאת סלידה מההתנחלויות, הרי שהיא תורמת למיתוס זכות השיבה באמצעות החזקת אונר"א. אונר"א, סוכנות האו"ם שאחראית לטפל בפליטים הפלסטינים, מגדירה גם נכדים ונינים של פליטי 48' כפליטים, ואפילו כאשר זכו לאזרחות בארץ שקולטת אותם (כמו בירדן). אונר"א מגדירה את הפלסטינים פליטים גם כאשר הם נמצאים בארץ ממנה כביכול נפלטו, דבר שבעצם משמעותו שהגדרת הפליטות כלל לא חלה עליהם (כמו צאצאי הפלסטינים שברחו ליו"ש או לעזה וכך נותרו בשטח המנדטורי של פלשתינה). הכותבים טוענים שעל פי ההגדרות הבינלאומיות המקובלות רק אחוז מזערי מאלו שמוגדרים היום פליטים פלסטינים זכאי לתואר פליט. השאלה שמעלה הספר היא מדוע ישראל לא מבטאת עניין בפירוק אונר"א. אני חושב שיש דווקא היגיון בכך – אונר"א לוקחת אחריות על רווחת הפלסטינים וזהו אינטרס ישראלי לשמור את פעילותה כדי למנוע משבר הומניטרי ומנגד זו תמימות לחשוב שמיתוס הפליטות הפלסטיני ייעלם רק אם ייעשו שינויים ביורוקרטים באופן שבו האו"ם מנהל את הפליטים הפלסטינים. הרי עמנו לא היה צריך סוכנות או"ם כדי לחלום לשוב לציון במשך אלפיים שנה.

בהקדמה לספר עינת וילף מבטאת בחדות בלתי רגילה את קריסת השקפת עולמה השמאלנית כאשר הפלסטינים דחו את הצעות הפשרה של אהוד ברק והחלו באינתיפאדת מתאבדים. דבריה מזכירים שלא מעט ישראלים אכן שינו את השקפת עולמם בעקבות הנסיבות. זה אות כבוד לדעתי לתת למציאות להשפיע על דעותיך ולא להיות כמו כל מיני בעלי טורים ב"הארץ" שכתיבתם נתקעה בחשיבה שהייתה הגיונית בטרם אוקטובר 2000.

הספר דן בניסיונות ההיסטוריים לפתור את בעיית הפליטים. מדינות ערב התנגדו בתחילה לכך שישראל תקלוט חזרה פליטים, מתוך הנחה ששיבת הפליטים לאזורים שהונף עליהם דגל ישראל משמעותה הכרה במדינה הציונית. אחר כך כשהבינו את הפספוס, עדיין סירבו לכל פשרה גם בתמורה לכך שישראל תקלוט מאה אלף פליטים. בקצב הדמוגרפי של הילודה הערבית משמעות קליטתם אז הייתה יכולה להיות היום עוד קרוב למיליון ערבים ישראלים. כרגיל מתברר שחלק גדול מהצלחתו של המפעל הציוני נעוץ בסרבנות הערבית. גם ארה"ב לחצה על ישראל הצעירה לקלוט חזרה פליטים, אבל בן גוריון הפגין כושר עמידה מרשים מול לחצים אלו.

מדיר יאסין עד קמפ דיוויד

עוד אדם שהיה מזוהה עם השמאל ושינה את דעותיו בעקבות האינתיפאדה השנייה הוא ההיסטוריון בני מוריס. בשנת 2001 כתב:

הלוך מחשבתי בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות. נדמה לי כי אני מרגיש קצת כמו אותם אוהדי הקומוניזם במערב שהוערו בגסות לקול טרטור הטנקים הרוסיים שפרצו אל תוך בודפשט ב-1956

הספר מכנס מאמרים שלו. כמו בספר של וילף ושורץ הוא מדגיש שוב ושוב כיצד הפלסטינים אוחזים באמונתם האדוקה בזכות השיבה ולכן בעצם חותרים להשמיד את ישראל במסווה של הסכם שלום. מהנה לקרוא כיצד הוא קוטל בחריפות את אבי שליים, אילן פפה והלל כהן על ספרים שלהם שמוטים לטובת הצד הערבי. כאילו כדי להזכיר לקוראים את המהפך הרעיוני שבעבר – מוריס היה בצעירותו סרבן שירות בשטחים ואחד הפרקים בספר מתאר את חוויית המאסר שלו.

כשאני כותב את הפוסט הזה אני רואה דברים שצייץ נפתלי בנט על מפגש שלו עם ברנרד לואיס, המזרחן הדגול שמת בסוף השבוע:

לפני מספר שנים נפגשתי באריכות עם ההיסטוריון וחוקר האיסלאם הנודע ברנארד לואיס בכנסת ושאלתי אותו לגבי כוונות איראן ביחס להשמדת לישראל. האם מבחינתם זו תכנית עבודה או שזו רטוריקה בלבד. ״הם רציניים מאד. תאמינו להם. זו ליבת האידיאולוגיה שלהם״ הוא השיב בפשטות.

החוכמה הפשוטה הזו לפיה אם האויב שלך אומר שהוא רוצה להשמיד אותך, האמן לו – כפי שנוהג להגיד בנימין נתניהו – שזורה בהשקפת עולמו העכשווית של בני מוריס, וממש כמו נתניהו, גם מוריס חרד בכל מאודו מהאיום הגרעיני על ישראל ורואה בו את סכנת האמת האולטימטיבית הקיצונית בחומרתה. נבואתו במאמר ב-2001 היא ברוח אפוקליפטית:

או ש[המדינה] תהפוך למדינה יהודית, ללא מיעוט ערבי בולט, או שתהפוך למדינה ערבית, עם מיעוט יהודי שילך ויפחת בהדרגה, או שהיא תהפוך לאתר של נשורת גרעינית ותחדל להיות ביתם של שני העמים גם יחד.