Archive for the ‘אורי רדלר’ Category

שכחו מהגירעון

19 בינואר 2016

אתר הסטטיסטיקות חמש מאות שלושים ושמונה בדק ומצא שאיזכורי הגירעון בפי פוליטיקאים אמריקניים הם בירידה תלולה. אם בימים עברו נהגו פוליטיקאים שמרניים להלך אימים על הציבור באיזכור הגירעון, שהגיע בשיא השפל הפיננסי לעשרה אחוזים ביחס לתמ"ג, עתה הם נמנעים מלעשות זאת. אולי פן הציבור ישים לב לכך שבתקופת אובמה המושמץ צנח הגירעון לפחות משלושה אחוזים.
לא רק זאת אלא שפוליטיקאים ימניים בארה"ב מציעים עכשיו תוכניות גרנדיוזיות לקיצוצי מס (חלקן טובות וראויות לתשומת לב) ללא כל יומרה לאיזון תקציבי.

מן הסתם גם אם הייתה נעשית סטטיסטיקה על אתרים ישראלים המהדהדים את קלישאותיה (ולפעמים גם את תובנותיה החכמות) של השמרנות האמריקנית, כמו אתר מידה, אפשר היה לשים לב לפיחות חד בחשיבות הגירעון. בעבר הניבוי על משבר חוב קטסטרופלי שימוטט את ארה"ב של אובמה היה פופולארי גם שם וגם פה.
כתב אורי רדלר במר ליבו כשהתבהר ניצחון אובמה ב-2012:

מילה אחת: אג"ח…. אולי כדאי שהמערכת תקרוס במשמרת של נשיא דמוקרטי. הוא בישל את הדייסה, אולי כדאי שגם הוא יאכל אותה. אבל זה ילדותי. כל כך הרבה סבל רק כדי "להראות להם". פול קרוגמן לא שווה את זה.

בעיניים רציונליות, הירידה בגירעון היא הישג של ממשל אובמה, מאחר שזו תוצאה מתבקשת של השיפור במצב המשק האמריקני ושל המדיניות המרחיבה של הנגידה שאובמה מינה. המגזר הפרטי צומח ונגבים יותר מסים וממילא הגרעון פוחת. אך בעת ובעונה אחת זהו גם כישלון – הכישלון לרתום את הקונגרס לבזבז ולהוציא יותר או לחילופין למסות פחות בעת שהריביות והאינפלציה כה נמוכות עד שהדבר נדרש.

מודעות פרסומת

טיעונים שהאוסטרים מתקשים להתמודד איתם

7 באפריל 2015

הוויכוח הישן שניהלתי בבלוג שלי עם מאמינים באסכולה הליברטריאנית-אוסטרית התעורר לתחיה לאחרונה. האוסטרים מאמינים שצריך לשמור בקפידה על כללים כמו העדר גרעון תקציבי, מטבע צמוד לבסיס הזהב ושערי ריבית גבוהים. כל אלו בעיניי רעות חולות והרות אסון. בויכוחים עם האוסטרים תמיד בסופו של דבר ההתמקדות שלי חוזרת לשלושה טיעונים שהאוסטרים אינם מסוגלים לענות עליהם, והנה הם:

ההשקפה האוסטרית בזה להשקפת השוק ובכך דומה לקומניזם

מה שמאפיין את הקומוניזם יותר מכל הוא האמונה בקיומה של רשות מרכזית שבסמכותה לקבוע מראש כיצד יתנהלו הדברים. אין מקום באמונה הקומוניסטית לשווקים פתוחים ומשוכללים שיסתמכו על חוכמת ההמונים ויקבעו את המחירים. רק לרשות מרכזית של ביורוקרטים. האוסטרים שאמורים להיות לכאורה הכי רחוקים מסוג כזה של השקפה, בפועל מאמצים אותה לחלוטין בכל מה שקשור להסתכלותם על הכסף. כפי שהקומוניסט האדוק חושב שהכול נקבע מראש בכתבי מרקס, ואין לשוק שום דבר נבון להוסיף, כך האוסטרי חושב שיש עקרונות שנקבעו מימים ימימה בכתבי ראשי האוסטרים וחיוניים למנוע פשיטת רגל ואינפלציה כמו שמירה על רמת ריבית מסוימת ואיזון תקציבי. העובדה שהשוק זועק, על ידי הריביות הנמוכות שהוא דורש, או על ידי העלות הנמוכה של אג"ח צמודות מדד, שהוא כלל אינו חושש מחוב ממשלתי ושאינפלציה כלל אינה הסכנה בעיניו, אינה מטרידה את האוסטרי. למנהיג ברית המועצות חרושצ'וב מיוחסת האמרה שכאשר העולם כולו יהיה קומוניסטי, עדיין יידרש לשמור על קפיטליזם בשוויץ, כדי שהשווקים בה יוכלו לספר לנו מה המחירים של כל דבר. האוסטרי אפילו סקרן פחות מחרושצ'וב לגבי מה שיש לשווקים לומר, לפחות בכל הקשור למחיר הכסף, דהיינו הריבית. הוא יהיר מכדי לחוש צורך להתייעץ עם השוק לגביה.

ההשקפה האוסטרית מתעלמת מכך שכל מה שהיה רע בשנות השלושים הועצם מאז – אז מדוע השפל הגדול לא חזר?

האוסטרים תולים את השפל הגדול ואת התמשכותו בדברים שעשה הנשיא רוברט הובר בשנות השלושים – הוא התערב יותר מדי בעניינים ולא נתן לכלכלה להשמיד את עצמה עד שתהיה בשלה להתחלה מחודשת. זו תמונת המראה של הסבר המיינסטרים, ההגיוני בהרבה, למה שהיה רע עם הובר – הוא לא עשה מספיק. לכל הדעות רוזוולט היה נשיא מתערב הרבה יותר מאשר הובר, ודווקא בתקופתו ארה"ב החלה לצאת מהשפל הגדול, וההתערבות הגדולה מכולן – מלחמת העולם השנייה וגיוס המשאבים ההמוני של האומה לטובת המאבק בגרמניה וביפן – היא שחילצה סופית את אמריקה מהמשבר.

יותר מכך, מאז הובר ה"פשעים" של התערבות הממשלה בכלכלה הועצמו לאין ערוך – התקציב של הובר היה בסך הכול 4% מהתמ"ג האמריקני, ולפיכך גם אם רצה באמת לנקוט במדיניות מרחיבה, יכולתו לעשות כן הייתה מוגבלת מאוד.  אצל הנשיא רייגן, גיבור שמרני, התקציב היה כבר יותר מחמישית מהתמ"ג, והגרעונות גדולים מאלו שאצל הובר. אצל אובמה בשנות כהונתו הראשונות, השנים שבהן, לצד בן ברננקי, הציל את כלכלת ארה"ב משפל גדול חדש, הגרעונות הגיעו לשיא גדול עוד יותר מזה שהיה אצל הובר, ויחס התקציב לתמ"ג התקרב כבר לרבע (נתונים היסטוריים באתר הזה).

גם אם בוחנים את המדיניות המוניטרית, בזמן הובר הונהג בסיס הזהב, בדיוק כמו שהאוסטרים אוהבים. בסיס הזהב מקבע את שער המטבע בהתאם לשווי כמות מסוימת של זהב, ואינו מאפשר להוזיל את ערך הכסף על ידי פיחותים. בזמן רוזלווט בסיס הזהב נזנח, לאחר מכן אומץ שוב בפחות נוקשות והחל מעידן ריצ'ארד ניקסון ננטש כליל. החטאים האנטי אוסטרים אם כך רק גדלו וגדלו ובכל אופן שפל גדול לא חזר בשנית. מעולם ארה"ב לא חוותה שוב 24% אבטלה, אפילו לא חצי מזה.

האוסטרים אינם מוכנים ללמוד מכישלון נבואותיהם

פיטר שיף הוא משקיע בולט מהגישה האוסטרית. לזכותו ייאמר שהוא מוכן להסתכן בנבואות, אך כפי שמסכם אתר שעוקב אחרי נבואות פיננסיות:"אם היית מקשיב לו, היית מאבד את חולצתך". הוא ניבא קריסה בדולר, והדולר גואה. הוא ניבא זינוק בזהב, והזהב נפל. הוא ניבא עלייה באינפלציה ובריביות, ואנחנו עם אינפלציה וריביות בשפל היסטורי. הוא ניבא קריסה בשוק המניות, אבל המדדים בשיא כל הזמנים. אין מדובר באיזה משקיע בודד וזניח, שאני חוגג על משוגותיו. האוסטרים כולם מדברים בגוון אחיד – מנבאים אינפלציה מסחררת, ריביות בשמים, פשיטות רגל המוניות וזינוקים חדים במחירי הסחורות. גם אורי רדלר ייעץ לבנק ישראל להשקיע בזהב בספטמבר 2011. מאז הזהב צנח בשליש. זה בסדר לטעות. אני מסתכן בניבויים מדי פעם ומתגלה כאהבל. למשל ניסיתי לחזות את תוצאות הבחירות והדיוק היה על הפנים. הסקתי מכך שאני גרוע מאוד בחיזוי מנדטים. האם האוסטרים יסיקו מתישהו שהעקרונות שלהם הם כלים עלובים מאוד בניבוי עתיד הכלכלה ויתחילו לעשות חשבון נפש ולהקשיב לכאלו שכן מבינים.

על ההתנגדות להעלאת שכר המינימום

15 במאי 2014

בלוג הקפיטליסט היומי של אורי רדלר ורותם סלע מתנגד כצפוי להעלאת שכר המינימום. על הפסיכולוגיה של ההתנגדות הזו לפי דעתי כבר כתבתי בפוסט אחר.

הטיעון של "הקפיטליסט היומי" הוא כצפוי הטיעון הקלאסי נגד העלאת שכר המינימום – תחזיות זוועה על אבטלה המונית של עובדים חלשים כתוצאה מנקיטת הצעד הזה.  אבל אני תוהה – הרי באותו טיעון בדיוק היו מתנגדים להעלאת שכר המינימום, גם אם הוא היה עומד כיום על ארבעה שקלים לשעה, ודב חנין היה רוצה להעלותו לשבעה.  ובכל אופן ברור שכיום העובדה ששכר המינימום עומד על 23 ש"ח ולא על 7 ש"ח, אין בה כדי ליצור אבטלה המונית. אז מי אמר ששכר מינימום של 30 ש"ח כן ייצור אבטלה המונית?

הטעות של אורי רדלר

27 במאי 2013

אורי רדלר, שהוא בלוגר ישראלי מאוד אינטליגנטי ונחשב בנושאי כלכלה, מייצג קול שונה מזה שבוקע מהתקשורת הישראלית הפופוליסטית הסוציליסטית. כיף לקרוא הרבה ממה שהוא כותב באתר שלו, אבל מצד שני – יש לו באג חמור בהשקפת העולם. כזה שמוביל אותי לחשוב שאם אאלץ לבחור, להובלת המדיניות הכלכלית של ישראל, בין שלי יחימוביץ' לבינו, אולי למרבה הזוועה, אבחר בשלי (ואתעלף מייד).

רדלר מערבב בין רעיון מצוין  – ממשלה מצומצמת יותר, פחות רגולציות, פחות מיסים, לבין רעיון נורא ואיום – נטילת היכולת מהממשלה\הבנק המרכזי להדפיס כסף בעת הצורך ושימוש ב"כסף קשה" כמו בסיס הזהב.

אני לא ליברטריאני אדוק, אבל אני חושב שגם מי שכן – יכול להבין שיש ביטחונות שהמדינה חייבת לספק כמו צבא, משטרה, ואף הגנה מסוימת מפני עוני קיצוני וחרפת רעב (כפי שגם מילטון פרידמן האמין כשתמך במס הכנסה שלילי). אני תוהה מדוע כל כך קשה להשלים עם ההצעה שהביטחונות האלו יכללו גם מחויבות של הבנק המרכזי לכך שבשוק לעולם לא תחול ירידה חדה בכמות הכסף המסתובב בו.

השיטה הכלכלית שרדלר מציע משולה לכך שבכל רגע שמישהו מתפרץ לתיאטרון וצועק בטעות או מתוך כוונת זדון "שריפה שריפה", הממשלה תשלח מישהו שירוץ אחריו ויגדיל את ההיסטריה. בשל החשיבות שהוא מייחס לתקציב מאוזן, כל נפילה בשוק שנובעת ממצב רוח של היסטריה רגעית ותוליד ירידה בהכנסות ממס תלווה, לשיטתו, בקיצוצים בהוצאות הממשלה שיזינו מעגל קסמים של היסטריה, עד כדי קריסה כוללת של החברה כפי שקרה בשנות השלושים וכפי שקורה כיום בדרום אירופה.