עוד הגיג על אובמה והאביב הערבי

הרבה פעמים בויכוחי ימין ושמאל לגבי העולם הערבי, עומדים דוברי הימין האינטלקטואלי על הצביעות העמוקה שגלומה בעמדת השמאל. אם לעולם השמאלנים הרדיקלים אינם מוכנים להאשים את הערבים עצמם בבעיותיהם ותמיד מייחסים את האשמה האמיתית למערב, הרי שאינם מתייחסים לערבים כבני אדם בגירים, בעלי אחריות מוסרית. רק לילדים ולבעלי צרכים מיוחדים ניתן לסלוח על כל דבר. סלחנות קיצונית כלפי עוולות העולם הערבי וחיפוש מתמיד אחרי אחרים להאשימם אולי באים מאהדה לערבים אך במובן מסוים מגמדים אותם לחלוטין כבני אדם האחראים לגורלם.

כהונת הנשיא אובמה המסתיימת בימים אלו הייתה פנטסטית מהרבה בחינות – שיפור קיצוני בכלכלה האמריקנית, פיתרון משבר הגרעין האיראני ולו לעשור, הנהגת ביטוח הבריאות באמריקה, חיסול בן לאדן, הגנה על אמריקה היבשתית ממגה טרור, קידום זכויות הלהט"בים. אבל בדבר אחד כשל כליל וכישלונו צורב – הוא לא הצליח להציל את הערבים מעצמם. האביב הערבי הפך לקטסטרופה.

מי שישפוט אותו בחומרה על כך, בדרך כלל איש ימין המתעב את אובמה ומה שמייצג, צריך לחשוב כיצד הדבר מפריך את הקו הימני המסורתי. כדי לנגח את אובמה לא שווה לוותר על אותה גישה. כן, הערבים אחראים לגורלם. ואם דברים השתבשו להם בצורה איומה, את האשמה יש לחפש אצלם ובתרבותם. לא במערב ובמנהיגו.

הסולטן הטורקי עבדול אזיז ששלט באמצע המאה ה-19 לא יישפט על כך שלא מנע את מלחמת האזרחים האיומה שהתחוללה באמריקה אז. גם את אובמה ספק אם יש לשפוט לפי מלחמת האזרחים בעולם המוסלמי שהתחוללה בזמנו. אומות אחראיות לגורלן.

מודעות פרסומת

המעניש

"עלינו לתגמל את ידידינו ולהעניש את אויבינו", אמר הנשיא ברק אובמה. זה אינו משפט שמצלצל את שפת אובמה. החלוקה הגסה והדיכוטומית בין ידידים לאויבים נשמעת הולמת לטראמפ או לבוש, לא לו. ואכן, שלא במפתיע, אובמה לא השתמש במשפט כדי לתאר את היחס הראוי כלפי בעלת הברית ישראל למשל מחד לעומת אירן וצפון קוריאה מאידך. המשפט נאמר כדי לקרוא למצביעים היספנים   להתגייס להצלחת ידידיהם הפוליטיקאים מהמפלגה הדמוקרטית מול אויביהם במפלגה הרפובליקנית.

זה עולמו הנפשי של אובמה ואלו האינסטינקטים הבסיסיים שלו. האויב אינו כוח זר ואלים אשר מתעב את אמריקה וערכיה. איתו יש לחפש גשר לשלום. האויב הוא בעל ההגמוניה, הגבר הלבן והמערבי המנסה לשמור על הפריבילגיות שלו, ועליו יש להכריז מלחמה.

אובמה היה נשיא טוב, כי על אף אינטואיציות אלו ,  שיכולות היו לחברו בקלות לשמאל הרדיקלי, הוא פעל בשנות כהונתו בצורה שקולה ומחושבת ושלט מהמיינסטרים.

בעת הדמדומים של ממשלו ובזמן שהתנהלות שקולה ומחושבת יצאה כליל מהאופנה כנראה נמאס לאובמה להשקיט את האינסטינקטים שלו. הוא נהג במועצת הביטחון בהתאם. העניש את אויבו נתניהו ותגמל את ידידיו ואוהביו, ג'יי סטריט ומעריציו הליברליים. הופתעתי למען האמת רק מכך שהסתפק בהימנעות ולא הורה לשגרירתו לתמוך בהחלטה חד משמעית.

מה משמעויותיה המעשיות של החלטה 2334? חיזוק למערכה משפטית בינלאומית שעלולה להיות, במוקדם או במאוחר, איום אמיתי על ישראל. למשל סנקציות על בנקים המעניקים משכנתאות בשטחים או איום בתביעה משפטית בהאג על מי ששותף להרחבת ההתנחלויות. ישנה אישה אפריקנית אחת, פאטו בנסודה, התובעת הכללית בהאג, שמסוגלת להפוך את מעמדה של המדינה לבוקה ומבוקה ולחולל משבר חסר תקדים ביחסים הבינלאומיים, על ידי יישום הדין הפלילי הבינלאומי על מפעל ההתנחלויות.

הנחמה היא שמעמדה של ישראל מבחינות רבות הוא חזק, ואיש בעולם המערבי אינו באמת מעוניין לצאת למלחמה שערה נגדה. אולם המנגנונים המשפטיים הבינלאומיים והמדינתיים הם בעלי כוח ואינרציה משל עצמם. ההימור הסביר הוא שיושג דיל. ממשלת ישראל תבלום לפחות במידת מה את המתנחלים בשטחים ואת הקדחת המשיחית האוחזת בהם. האיחוד האירופי ואיתו מדינות אחרות יסכימו בשקט לכך שההחלטה תישאר נטולת שיניים וירמזו לבית הדין הבינלאומי שמוטב לו להחריש. עבור נתניהו ההחלטה במועצת הביטחון מהווה פגיעה אנושה ביוקרה, אך גם הצלה מסוימת. גם בעידן טראמפ יהיה לו מקל לנופף בו מול המתנחלים כדי להסביר להם מדוע ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, והוא אינו יכול לממש את פנטזיות הסיפוח והרחבת ההתנחלויות שכה יקרות להם.

הכאוס של אובמה

לפעמים קורה שמתחילים לכתוב פוסט מתוך כוונה אחת ומסיימים אותו עם תוצאה שונה לגמרי. זה מה שאירע לי כשניסיתי לכתוב על דבריו של הנשיא אובמה לפיהם התקופה שבה אנו חיים היא התקופה הטובה והשלווה בהיסטוריה. אובמה הרגיז רבים מאחר שמהדברים משתמע שאינו מתרגש במיוחד מהקטל העצום המתרחש במזרח התיכון בתקופה הזו, ושאובמה תורם לו במדיניותו הפסיבית. רציתי לכתוב על כך שאובמה, כנשיא המלומד שהוא, צודק ומיטיב לצטט את השקפות החוקרים בנושא שבוטאו יפה במיוחד בספרו של סטיבן פינקר על דעיכתה ההיסטורית של האלימות. אבל אז קראתי טור תגובה של אראל סג"ל שבו הילל את הנשיא בוש ובז לאובמה וטען שעליית האלימות הגלובאלית בזמן אובמה משתקפת במספרים ומהווה חריגה מעידן השלום שזכינו לו מאז תום מלחמת העולם ושהנשיא בוש תרם לייצב אותו. יצאתי ובדקתי את המספרים ולהפתעתי סג"ל צודק לחלוטין. במהלך כהונתו המושמצת כל כך של ג'ורג' בוש כנשיא ארה"ב חלה ירידה מדהימה באלימות הגלובאלית הנובעת מסכסוכים פוליטיים. הצניחה באלימות הגלובאלית בתקופתו נבעה בעיקר מהשקט היחסי שהחל במפתיע לשרור באפריקה אחרי תום המלחמה בקונגו, ומשמעותו מבחינת החיסכון בקורבנות בנפש הייתה גדולה בסופו של דבר מהמחיר ששילמו עירק ואפגניסטן על כיבושן בידי ארה"ב.

השנים שבין 2000 ל-2008 מבחינה זו היו מרשימות מבחינה זו, כהמשך למגמה רבת שנים של הישגים פנטסטיים שרשמה האנושות בהנחלת שלווה לעולם.

מאז, לעומת זאת, המאזן מצער. כתבה בגרדיאן מציינת שב-2014 מתו כ-180 אלף בסכסוכים אלימים ברחבי העולם. בשנת 2008, לעומת זאת, שנתו האחרונה של ג'ורג' בוש בתפקיד, מתו רק כ-56 אלף. מקור ההבדל הוא בהתגברות האלימות בסוריה, בעירק ובאפגניסטן, כל אותם מקומות שלהם הנשיא אובמה הפנה עורף.

סטיבן פינקר קושר בין ירידת האלימות בהיסטוריה לבין עליית מוסד המדינה. המדינה היא גורם חזק וסמכותי שביכולתו למנוע מהבריונים לנסות ולרמוס את החלשים, כפי שעשו הטרוריסטים של דאעש לנשים היזידיות וכפי שעוללו האלימים בכל הדורות. אף שבתקופות מסוימות בהיסטוריה המדינה שימשה כמכשיר של הפצת מוות אלים שיטתית, כמובן בראש ובראשונה גרמניה הנאצית במהלך השואה, התפקיד האופייני יותר שלה הוא דווקא לרסן ולהגביל אלימות.

בדיעבד מתברר מה שקשה היה להאמין בו מראש – שאפילו המדינה העיראקית בראשות סדאם חוסיין והמדינה הסורית בראשות משפחת אסד היו כלי לריסון אלימות, לפחות בהשוואה לאלטרנטיבה. החלטתו של בוש למוטט את עירק של סדאם אינה נראית חכמה במיוחד בהתבוננות לאחור, אבל בוש לפחות הציב אלטרנטיבה משלו לוואקום – נוכחות של הצבא האמריקני שאחרי כמה שנים קשות החלה להניב פירות. אובמה פשוט התנער. איני משוכנע כלל שארה"ב צריכה לבזבז חיי אדם ומשאבים יקרים על ניסיון לעשות סדר בסוריה או בעיראק ולהגן על תושביהן מהקיצוניות של האיסלם שבו הם מאמינים. הסיכונים מובטחים, אך ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל כן, צורם מאוד שאובמה חתן פרס הנובל לשלום מתהדר בשלווה עולמית שהוא בחר במודע שלא להיאבק עליה וכך תרם להפרתה.

תהפוכות המזרח התיכון

בשנת 2003 יצאה ארצות הברית בהנהגת הנשיא בוש להרפתקה עצומה – מלחמה לכיבוש עיראק ולמיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. ההצדקה העיקרית למלחמה הייתה החשש שסדאם מחזיק בכלי נשק להשמדה המונית, אבל הצדקה נוספת ניתנה בטענה שלסדאם קשרים ענפים עם אל-קעידה, הארגון שביצע את הפיגוע במגדלי התאומים. הטענה הזו, התברר בדיעבד, הייתה מוגזמת.

בשנת 2015 יוצאת רוסיה בהנהגת הנשיא פוטין להרפתקה לא קטנה – הבטחת הישרדות שלטון אסד בסוריה באמצעות הפצצות אינטנסיביות של מעוזי הארגונים המורדים בו.

רבים מהפרשנים מחשיבים את התנהגות רוסיה לקריאת תגר על ארצות הברית. מדוע? מאחר שרוסיה אינה מסתפקת בכתישת דאעש, אלא מפציצה ארגוני מורדים נוספים, אבל כל הארגונים האלו שקועים עד החזה בקשרים ענפים עם אל קעידה או לפחות עם ארגונים אחרים המצויים בקשרים עם אל קעידה.

שתים עשרה שנה חלפו. אז אם היית בקשר עם אל קעידה – זו הייתה סיבה מבחינת ארצות הברית להכריז עליך מלחמת חורמה. היום, אם אתה בקשר עם אל קעידה, ארצות הברית אמורה להגן עליך מפני החוצפה הרוסית. תהפוכות המזרח התיכון. אפשר לנסות למצוא היגיון בשיגעון, ואפשר גם להודות שהחלטתו של הנשיא אובמה המושמץ על חולשתו ורפיסותו, פשוט לא לשקוע בכל מעגל הטירוף הזה, לאטום אוזניים לשירת הסירנה של כל פרשני ומומחי המזרח התיכון שמלהגים בנושא, היא הטובה ביותר האפשרית.

ואם ביבי היה חושב שההסכם עם אירן הוא נפלא

אין כל ספק שבנימין נתניהו חושב שההסכם בנושא הגרעין שנחתם עם איראן הוא אסון לעולם ואסון לישראל, שהוא סולל לאיראן את הדרך אל הפצצה, ושהתקוות שתולים בו במערב הן נאיביות ומזכירות את הנאיביות לגבי כוונותיה של גרמניה הנאצית. אבל נניח שביבי היה חושב אחרת, נניח שדעתו הייתה זהה לדעתם של רבים מבעלי הטור בתקשורת הליברלית בארצות הברית, וכמוהם היה חושב שזהו הסכם מופלא שמסיר את סיוט הפצצה האיראנית מעלינו. מה היה צריך לעשות אז? כיצד היה עליו לנהוג? התשובה המוזרה היא שגם אם זו הייתה דעתו, היה צריך לנהוג בדיוק כפי שהוא נוהג עכשיו – להשמיץ בפנים חמורות סבר את ההסכם, לרמוז שאובמה נאיבי וחסר אחריות ולהפעיל לחץ על חברי הקונגרס להצביע כנגדו.

ככל שאובמה יידחק אל הקיר ויצטרך להתגונן מפני ההאשמה שחתם דיל רע שמהווה סכנה קיומית עבורנו, כך יגדל הסיכוי שהוא יהסס ללחוץ על ישראל בנושאים אחרים, שהוא יבטיח חבילת סיוע ביטחונית נדיבה ביותר, שלא יעשה בעיות עם שחרורו המתקרב של ג'ונתן פולארד – הרי יש גבול עד כמה נשיא יכול להרשות לעצמו להצטייר כשונא ישראל. יותר מזה – ככל שישראל תנאץ ותשמיץ יותר את ההסכם, כך יגדל הפיתוי עבור איראן לדבוק בו ולראותו כמשרת את האינטרסים שלה.

אני לא רוצה להגיד שנתניהו מבלף. לאורך עשורים נתניהו מתריע מפני איראן, הנושא בדמו, וקשה להאמין שהסכם פשרה כזה שבו איראן השיגה הישגים ניכרים מהרבה בחינות, מוצא חן בעיניו.  בכל אופן הבנת התמריצים שעומדים בפני נתניהו מזכירה שהתבטאויות של פוליטיקאים בנושאי השעה הן פעמים רבות די חסרות משמעות. הם לא יותר מאשר קריינים משעממים של מה שמערכת התמריצים מקרינה להם על הטלפרומטר.

אירן – העתיד יאמר דברו

את הדיל עם אירן שנחתם היום תשפוט ההיסטוריה. האם יתגלה כהסכם מינכן שני, האם ישחזר את כישלון הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה או לחילופין האם יפתח את אירן למערב ויגשים את התקוות שתולה בו ממשל אובמה.

ההקבלות עם הסכם מינכן ועם ההסכם שחתם ממשל קלינטון עם צפון קוריאה מתבקשות אבל לא משכנעות.

היטלר יכול היה להרשות לעצמו את התנהלותו אחרי הסכם מינכן כי הייתה לו סיבה להאמין שינצח מלחמת עולם. הוא חתם על הסכם עם בריטניה וצרפת ומעט אחר כך פתח עמן במלחמה. אירן אינה יריבה שוות כוחות לארצות הברית אפילו אם תצבור כמה פצצות אטום במחסנה. כוח האש שיכולה להפעיל ארצות הברית בעימות מלא עם אירן הוא במימדים שלא ישאירו הרבה מהרפובליקה האיסלאמית. ישראל אמנם מאוימת איום קיומי בידי אירן, אך ארצות הברית לא, כך שמבחינת האמריקנים זהו בוודאי לא הסכם מינכן. אם ארה"ב תפרוש חסותה בצורה חד משמעית על ישראל, אזי נראה שגם אנחנו מוגנים.

אירן אינה מבודדת כמו צפון קוריאה, ואני מפקפק אם האופי הלאומי של האירנים שאינם קוריאנים צייתנים, יאפשר לרפובליקה האירנית להפוך לדמוית קוריאה. צפצוף בוטה וגלוי על העולם בנושא הגרעיני הוביל את צפון קוריאה לבידוד מוחלט. אירן אינה מבודדת עד כדי כך. אזרחיה לא יסבלו קיום כלכלה המנותקת לחלוטין מהעולם החיצון.

כל זה אינו אומר שאנחנו יכולים להיות רגועים. צלה של הפצצה האטומית מאירן ימשיך לרחף כתזכורת ששואה שנייה אינה בלתי אפשרית. צריך כמובן יהיה לנצל את העיכוב בתוכנית הגרעין האירנית כדי להתחמש בנשק התקפי והגנתי לקדם את הרעה.

אם צודקות התחזיות שהבאתי בפוסטים קודמים לגבי מהפכת המכונית ללא נהג, המועד שבו יפוג תוקף ההסכם, לקראת שנת 2030, יכול למצוא את כלכלת אירן בשבר גדול. כלכלתה מבוססת על יצוא נפט, והסקטור צפוי לקבל השקעות ניכרות מגורמים זרים בעקבות הסרת הסנקציות. אבל נפט לא יהיה רכיב קריטי במערכת תחבורה עולמית שמתבססת על מכונית ללא נהג ושמן הסתם רוב כלי הרכב שיפעלו בה יהיו קטנים וחשמליים. לא בטוח שזה טוב לנו – מדינות במצוקה כלכלית לעתים מתנהגות בצורה נואשת ופרועה, אבל זו נקודה שמעניין לחשוב עליה. אירן אולי תהיה אותה אירן, בניגוד לתקוותיו של אובמה, אבל הנפט לא יהיה אותו הנפט.

הסכנה האסטונית למורשת אובמה

לפני חצי שנה הסברתי בבלוג מדוע לדעתי ברק אובמה הוא אחד מנשיאיה הגדולים של ארצות הברית. הזמן שחלף מאז רק חיזק מסקנה זו. הכלכלה המשיכה להתאושש ומורשתו של אובמה להתייצב. בפרט תרם לכך השבוע החולף שבו זכתה עמדתו של אובמה לניצחונות משפטיים מרשימים בתחום רפורמת הבריאות ובחזית הנישואים החד מיניים. שבוע שבו גם נשא נאום מרטיט לבבות בצ'רלסטון בעקבות הטבח שביצע גזען לבן בכנסייה השחורה שם. גם הסכם הסחר החופשי עם אירופה וסין שיזם אובמה למורת רוחו של השמאל במפלגתו פתאום נראה בדרך הנכונה.

כשהכול כל כך טוב מחפשים מה יכול להשתבש. כמובן, ישנו הגרעין האירני. אותה סוגייה שרודפת אותנו שנים. המנהיג הרוחני של אירן חמינאי מנסה לסחוט עוד כמה טיפות מהלימון הרופס. נראה אם יצליח ומה יקרה אם לא.

אתר הפרשנות האמריקני ווקס מפנה היום את תשומת הלב למקום אחר שממנו יכולה להתחיל פורענות שתהפוך את מורשת אובמה לאפר וגחלים – אסטוניה, שכנה קטנה של רוסיה עם אוכלוסיה הדומה בגודלה לזו של קפריסין. אסטוניה, כמו אוקראינה, היא מדינה שבה יש מיעוט רוסי משמעותי. כמו באוקראינה המיעוט הזה יכול לשמש כתירוץ למעורבות רוסית צבאית. אבל ישנו גם הבדל – אסטוניה חברה בנאט"ו. אם תותקף מחויבות עמיתותיה בנאט"ו לבוא לעזרתה.

האם באמת סביר שצעירים גרמנים, צרפתים, הולנדים וכמובן אמריקנים יישלחו למות במלחמה על איזו אדמה נידחת בשולי אסטוניה? ממש לא. בטח לא בעידן בו המערב כה מפונק ושאנן ובהנהגת ארה"ב עומד נשיא פייסן ורודף שלום כמו אובמה.

את החישוב הזה יכול לערוך גם מוחו התחמני של הנשיא פוטין. במקרה שיצליח לנגוס בטריטוריה האסטונית, הבונוס הגדול מבחינתו אינו באמת כפר דובר רוסית כזה או אחר באסטוניה, אלא פירוקה של ברית נאט"ו והצגתה במערומיה. מי יוכל לסמוך על נאט"ו ועל המערב בכלל אחרי שיוצגו באפסותם במזרח אירופה? בני המדינות הבלטיות יבינו מן הסתם שכל שנותר להם הוא להכתיר בארצם ממשלות בובה של פוטין, להשפיל ראשם בפני רוסיה ולהתפלל לחמלתה. המערב יתברר כמשענת קנה רצוץ.  המסר הזה יתפשט ממזרח אירופה לעולם כולו, גם ליפן ודרום קוריאה, וכמובן גם לשכונה שלנו במזרח התיכון.

זה התסריט הפחות מפחיד. התסריט היותר מפחיד הוא שמתוך הבנת הסכנה לשלמות נאט"ו, אובמה יפתיע את כולם ויפגין נכונות לעימות צבאי סביב אסטוניה שעלול יהיה להידרדר גם למערכה כוללת, אולי אף גרעינית. בתסריט הרע ביותר של ווקס סוף העולם מגיע.

לעת עתה פוטין ניהל הרפתקאותיו בשילוב מושכל של נחישות וזהירות, אבל אין ספק שככל שאובמה ייתפס כחלש יותר במדיניות החוץ שלו, יהיה לפוטין פיתוי גדול יותר להעז וללכת בגדולות כדי לחדש את הדומיננטיות הרוסית באירופה.