בחזרה לחרקירי

חזרתו של אהוד ברק לזירה הפוליטית בישראל, גם אם בקול ענות חלשה יחסית, מצדיקה התבוננות מחודשת בקדנציה שלו כראש ממשלה, זו שמתועדת היטב בספרו של רביב דרוקר מ-2002, "חרקירי". הוא זכה להישג הפוך מהישגו האחרון של בנימין נתניהו. אם נתניהו הצליח לעקוף את בן גוריון בצמרת דירוג ראשי ממשלה לפי זמן הכהונה, אז ברק הצליח להתברג מאחורי משה שרת כראש הממשלה שכיהן הכי פחות זמן. עם זאת, ההשוואה לשרת עושה לברק עוול. הוא לא היה ראש ממשלה מועט חשיבות. בתוך זמן קצר הוא הצליח לחולל כמות עצומה של אקשן בעל חשיבות היסטורית מהדהדת: פסגה עם שר החוץ הסורי וכמעט הסכם היסטורי עם אסד, פסגה עם ערפאת וכמעט הסכם היסטורי לסיום הסכסוך, הצעות חסרות תקדים מצד ישראל כולל ויתור על הר הבית והתגמשות בנושא זכות השיבה, תחילתה של אינתיפאדה אלימה שכללה בין השאר את הלינץ' ברמאללה, מהומות קשות של ערביי ישראל, יציאה חד צדדית מלבנון ואפילו כקינוח מהפכה אזרחית חילונית כושלת.

בין פעולות ברק באותו זמן בולט הישגו הגדול היחיד: היציאה מלבנון. נתניהו הוא המוטב הנוכחי של ההחלטה הזו. בגללה הוא פטור מלעסוק בקטל מתמשך בגבול הצפון ויכול לזקוף לזכותו מאזן אבידות מצומצם של חיילים ואזרחים.

מנגד דברים אחרים הם בגדר זיכרון רע. ראשית, הנכונות הנלהבת לוותר על הגולן שרק עקשנותו הקיצונית של אסד האבא שרצה לשכשך רגליו בכנרת חילצה אותנו ממנה. הנכונות להקריב את הגולן הייתה החלטה אסטרטגית שמלחמת האזרחים הסורית חשפה את טיפשותה. שלטון אסד בסוריה הוא שלטון מיעוט שמבוסס על דיכוי אכזרי של הרוב הסוני. ארה"ב וישראל לא היו יכולות לגבות לטווח הארוך דיכוי שכזה. בשביל זה צריך את פוטין. לכן ספק רב אם הסכם השלום יכול היה להחזיק מעמד לאורך שנים ולהניב תועלת כלשהי.

גרועה מכך הייתה ההתקפלות הסדרתית של ברק מול הפלסטינים ועוד תחת אש.

בנושא הר הבית הציע שלמה בן עמי:

"מה דעתכם שהריבונות על הר הבית תהיה פלסטינית ולנו יהיה וטו על חפירות כאשר בהסכם יהיה כתוב שאתם מכירים בכך שהמקום קדוש ליהודים והדבר יאושר בוועידה האיסלאמית?"

דברים אלו גרמו הלם במשלחת הישראלית. עד אז התעקשה ישראל שתהיה לה ריבונות בהר הבית ולו חלקית. אבל דברי בן עמי השתקפו בסופו של דבר בהצעת קלינטון לגבי ירושלים, "מה שיהודי ליהודים, מה שערבי לערבים". למרבה התדהמה של ברק, אפילו את זה ערפאת לא היה מוכן לקבל. הוא רצה לצמצם את מתחם הכותל המערבי וכמובן לא העלה על דעתו לוותר על זכות השיבה.

מאמץ אחרון לפתור את סוגיית זכות השיבה נעשה בטאבה. לפי תפיסתו העקרונית של  יוסי ביילין שניהל את המו"מ בסוגייה, אין רע בכך שישראל תקלוט פליטים כמספר הערבים שהיא מעבירה לשליטה פלסטינית במזרח ירושלים. דרוקר מציין בצדק שביילין התעלם מכך שערביי מזרח ירושלים אינם משתתפים במשחק הפוליטי ועל כן משמעות תושבותם פחותה. גם פליטים שיבואו מבחוץ, ללא הליך של ישראליזציה רב שנים, עלולים להיות אזרחים בעייתיים. מעל הכול בולט האבסורד בכך שבהסכם שאמור לבסס את ההכרה הפלסטינית בזכות היהודים למדינה, יוכנסו פלסטינים דווקא למדינה היהודית. אבל עם כל פשרנותו של ביילין, גם כאן הפלסטינים נמנעו מלהגיד תשובה חיובית.

היית מצפה שוויתוריו המופלגים של ברק יביאו לישראל כבוד ויקר אבל בוועידת שארם א שייח, שהתכנסה בניסיון לעצור את האינתיפאדה, המצרים אפילו לא היו מוכנים לתלות דגלי ישראל. ברק עצמו ביקש מהנשיא קלינטון, שעבד לפעמים כשוליה שלו, שיעביר את שגרירותו לירושלים כמחווה לישראל על נכונותה ללכת רחוק, אבל הדבר כמובן לא קרה. היה צריך לחכות לטראמפ לשם כך.

נימת הספר של דרוקר אינה כל כך מפרגנת לברק אבל בנקודה אחת הוא הופך אותו לאנושי. מתאר את אהבתו לנאווה רעייתו – "ברק פשוט מאוהב באשתו".  זה כמובן קטע שלא הזדקן היטב.

ברשתות החברתיות ברק שופך ביקורת, לעתים ארסית בצורה לא מקובלת, על בנימין נתניהו, אבל אין שום דבר בעולם שיכול לשמש תעמולה מוצלחת ומשכנעת להצבעה לליכוד בבחירות הבאות כמו הסתגרות מחודשת בת כמה שעות (כל אחד וקצב קריאתו) עם הספר של דרוקר על הקדנציה שלו. אני השתכנעתי.