מגפה של חולמים מוכי ירח

תמיד תמכתי ברפורמה בבג"ץ, קיוויתי לה וציפיתי לה. העובדה ששופטים בלתי נבחרים יכולים לכפות את הפרוגרסיביות הבלתי נסבלת שלהם בסוגיות שמהוות סכנה קיומית, כמו חוק האזרחות או הצפת הארץ במסתננים, חרתה לי מאוד.  הצבעתי גם תמיד, במהלך 18 השנה האחרונות, למפלגות שתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה. אם לא לליכוד עצמו, אז לבנט או לשקד, או אפילו פעם אחת לגלעד אלפר. הימין נראה לי יהודי, לאומי, נטול אשליות בעניין הערבים וקפיטליסטי, בעוד השמאל נראה לי קוסמופוליטי מנותק, הזוי ומחובר לשקרי הסוציאליזם. אפילו על דמויות שמאל שנראו ממלכתיות וביטחוניסטיות כמו גנץ או אייזנקוט לא סמכתי שלא ימכרו בסופו של דבר, תחת קצת לחץ אמריקני וקצת אשליות שלום, את לב הארץ לכנופיות של מרצחים פלסטינים. או שסתם ישלימו בקלות רבה מדי עם התחמשות אירן בגרעין.

בבחירות האחרונות ניצח הימין בגדול. מאז הבחירות מהדהדים במוחי משפטים חריפים שאמר הסופר משה שמיר מול החגיגות בשמאל עם חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993:

מגפה של חולמים מוכי ירח או מין טקס של עובדי השטן הסוגדים לו עד אובדן החושים. למי מוסרים את גורל הביטחון שלנו? העתיד שלנו? ליאסר ערפאת! רוצח, נוכל עולמי, ערפד שפתותיים. האם הממשלה הסהרורית שלנו אינה יודעת כי מי שמוסר את מפתחות השלטון לערפאת מוסר אותם למעשה למי שיסלק אותו, למי שיירש אותו – או אפילו בצורה יותר פשוטה וכה אופיינית: למי שיפעיל את הטרור נגד ישראל בשליחותו ובעידודו כשהערפד מעמיד פני צדיק תמים. במקרה הטוב כי אז יש סיכוי שהטירוף יחלוף או שהממשלה תחלוף. כל ציוני שפוי חייב לעשות הכול כדי שהשניים יחלפו גם יחד בטרם נאחר את המועד

כל מה ששמיר חשש לו התממש ברבות הימים, ובצדק הוא הפגין את מלוא הבוז לטירוף שהתחולל מול עיניו המשתאות בתחילת שנות התשעים (לצד זאת שאני סבור שלטווח הארוך היו להסכמי אוסלו גם תוצאות חיוביות. אבל פנטזיות השלום שנתלו בהם היו מגוחכות, והמחיר שלהם בנפש היה נורא. את חלקו ראיתי אצל חבריי.).

בימים האלו אנו רואים ריקוד מטורלל מול הירח מצד ימין, בדיוק אותה "מגפה של חולמים מוכי ירח", התנהלות ביזארית, שמסכנת בפראותה ובחוסר הרציונליות שלה את עתיד המדינה, של מי שכאילו השתלטה על מוחם פטרייה שתלטנית מהסוג שחיסל את העולם של סדרת הטלוויזיה "האחרונים שבינינו". הפרטנר לריקוד הפעם אמנם אינו ערפאת שכבר מזמן נח בקברו, אלא הפנטזיה לנתץ את כל הישגי החשיבה הדמוקרטית המערבית מאז המאה השמונה עשרה.

הומצא בעצם עיקרון חדש, שהיה בעבר זר לחלוטין לימין, בטח בימי מנחם בגין, אבל אפילו בימי בנימין נתניהו, שלפיו רק רשות אחת צריכה לשלוט במדינה ולהכתיב את כל הקורה בה, ללא שום פיקוח ובקרה. רשות זאת היא תיאורטית הכנסת, אך למעשה, ברור לכול בימים אלו, היא בעצם שרה, יאיר ובנימין נתניהו (בסדר זה). כמובן, עם זכות וטו ופינוקים לסיעות החרדיות. כל דבר שמסכן את שלטון הרשות האחת הזו הוא מכשול שצריך להחריבו בכל מחיר, לא משנה מה יהיה המחיר הכלכלי, הבינלאומי, ובעיקר מחיר הקרע הפנימי.

כל מיני דברי הבל מטורללים נאמרים ומתפשטים ברשתות החברתיות של הימין כמין קונצנזוס שאין לפקפק בו. בית משפט עליון שרובו מינויי איילת שקד ומינויי ימין אחרים מתואר כאיזו קונספירציית שמאל אחידה מהסוג שהיה בית המשפט של אהרון ברק עשרים שנה קודם לכן. זאת בשעה שהסכנה האמיתית למדינה היא פן בית משפט זה, שהתמלא אולי יתר על המידה בימניים, יהיה חלש מדי לעמוד אפילו מול הפיכת המדינה לדיקטטורה כמתוכנן. כי מדינה עם רשות אחת שביכולתה לעשות כול היא דיקטטורה. בכך הכיר אפילו הכלכלן הראשי של פורום קהלת. אז מי אנחנו שנפקפק.