הריצה אל הבנק

נדב שנרב כתב דעתו בעד הרפורמה והלגיטימיות שלה. בדבריו יש תובנה מעניינת על כך שהאליטה איבדה אמונה בעמה. כמובן זו דרך קצת נבזית להציג זאת. זו לא אליטה. חצי העם החילוני איבד אמון בחצי האחר. מה שמייחד את עם ישראל ומאפשר לו להגיע להישגים המדהימים בהייטק, בסייבר ובמדע שימניים (ולא ימניים) כל כך מתגאים בהם בימים כתיקונם הוא שהאליטה שלו אינה מצומצמת כלל. היא מונה רבים.

אבל מה שמשמעותי יותר הוא כמה שנרב מפספס כאשר הוא ממש נדבק בכוח לרעיון שבמוקד המחאה עומדת קבוצה לא נבחרת של אנשים שמנסה לאכוף על עם שלם את עמדותיה הפרוגרסיביות. ראשית, זה מגוחך כי ההרכב של העליון השתנה לחלוטין בימי איילת שקד, והשופט החציוני בבית המשפט העליון (החל מסוף השנה כנראה יחיאל כשר או גילה שטייניץ) לא רחוק בדעותיו כלל מהאדם החציוני בעם ישראל. להתייחס לבית המשפט באופן אנכרוניסטי כאילו נתקע לנצח בימי בייניש זה מופרך.

שנית, כי השאלות הבוערות שמוציאות אנשים מהבית אינן נוגעות למסתננים, לכיבוש ולשטחים, או אפילו לתפילת הרפורמיות בכותל. בטח לא לסוציאליזם שהוא כבר מזמן פאסה בציבור הישראלי.

חבריי ששוקלים לרדת מהארץ מביעים אפס עניין בעתיד המסתננים ואפילו הכפרים הפלסטינים לא טורדים את שלוותם. מה שהם מצפים לו בעולם ללא בג״ץ זה ניצול טוטאלי של המגזר היצרני, ביזה של כל משאב ציבורי, השחתה של המנגנון השלטוני ואובדן זכויות פרט בסיסיות. על מי נסמוך שימנע זאת בעולם ללא בג״ץ? על הביביסטים? על דרעי? על גולדקנופף? על שמחה רוטמן? אם לשנרב יש דעה שונה משל האליטה על האפקטיביות של כל אלו כשומרי סף, אז בוחן המציאות שלו לקוי לחלוטין. מעמדותיו הידועות לי על החרדים, נראה לי שאינו לקוי עד כדי כך.

יהיה מי שיאמר שזו הגזמה, וגם בין תומכי גוש הימין הביביסטי יש כמה מנדטים שלא יתנו ידם להשחתה מוחלטת של המדינה. ייתכן שיש כמה מנדטים כאלו, אבל כל יום נולדים עוד תינוקות חרדים שיחונכו לחשיבה ימי ביניימית לחלוטין, ושאף אדם בעל חשיבה מערבית שפוי אינו רוצה להיות נתון להכרעותיהם.

לפני שנים כתבתי פוסט תחת הכותרת: מדינת תל אביב תקום ב-2065. אבל בכלכלה אירוע שצופים אותו בוודאות, יקרה בסופו של דבר הרבה מאוד זמן לפני המועד המתוכנן. כל השחקנים ממהרים להקדים אחד את השני בדרך אל הבלתי נמנע. רוטמן ולוין הבינו שכבר אין להם שום עניין באיזוני רוב ומיעוט כי לא יהיו עוד במיעוט. הצד השני הבין שכבר אין פואנטה בהמתנה איטית להמשך התהליך הדמוגרפי של גוויעת כוחו. זו דינמיקה הדומה לדינמיקה של ריצות אל הבנק שראינו בסוף השבוע.