הרפורמה המשפטית כמשבר תיאולוגי

הרב מיכאל אברהם, אחד הפילוסופים המקוריים של היהדות שחיים בימינו, פרסם פוסט יפה מאוד שקרא להפגין נגד התוכנית להפיכה משפטית. שלא כמו הרב אברהם, איני אדם דתי. אולי אני מסורתי מינוס. אבל גדלתי בין הדתיים ואימצתי לעצמי בבגרותי משפט שמיוחס לגולדה מאיר: "אני מאמין בעם ישראל, ועם ישראל מאמין באלוהים". דהיינו גם מי שלא יכול להתחייב על תוקף הניסים המתוארים בתנ"ך, עדיין רואה את עם ישראל ואת דרכו הפלאית בהיסטוריה אשר הגיעה לשפל ולגאות שלא ייאמנו בשמונים השנים האחרונות, כסוג של נס המתרחש מול עינינו. וברור לי שהאמונה באלוהי ישראל, שמלכדת ומחברת את היהודים, היא מרכזית בהמשך קיומו של עם ישראל, וחיוני שהיא תהיה, בצורה כזו או אחרת, בלבבותיהם של כמה שיותר מהיהודים, כדי שהעם יתקיים.

לכן הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרב אברהם אשר רואה בהתנהלותה של הממשלה בחודש האחרון, בעניינים הקשורים לרפורמה ובעניינים אחרים, חילול השם חסר תקדים בעוצמתו:

כיום בישראל ובעולם כולו יהדות (במובנה הדתי) היא שם נרדף לשחיתות, כוחניות, גזענות, ילדותיות ופרימיטיביות. האם זה לא חילול השם נורא, מעבר לתוצאות עצמן? האם על זה לא נכון לקרוע קריעה ולקבוע ימי צום ומספד? לדעתי לא היה מעולם חילול השם עולמי קולוסלי כפי שמתרחש בימים אלו.

תמיד היו ביטויים פומביים של יהדות שלא היו נעימים כל כך לעיכול, ומפלגות כמו נעם סייעו להוציא אותם לאור, וכך למשל גם דבריו של הרב שמואל אליהו לאחרונה על רעידת האדמה בטורקיה. אבל אפשר היה להמעיט בערכם ולייחס אותם למיעוט קיצוני. ברם, ההתקפה הממוקדת בחודש האחרון, שבאה מהצד היהודי של המפה, על הנורמות הבסיסיות שהופכות את ישראל למדינה מפותחת ומתקדמת, הדהימה אותי והעלתה בי מחשבה איומה: האם האמונה באלוהים כבר אינה סם החיים של האומה, אלא סם המוות שלה? התהפכה לי הבטן לקרוא שהפרופסור למשפט חוקתי, יניב רוזנאי (שכשלעצמו הוא פרוגרסיבי, הרחק שמאלה מהאזור שבו מונחת כוס התה שלי) ביקר בקניה, והמקומיים שם הגיבו לתיאור הרפורמה:

הם לא האמינו. היה ברור לכולם שהמשמעות היא סירוס ביקורת שיפוטית אפקטיבית וריסוק העצמאות השיפוטית. ״אך אם זה מה שקורה אצלכם, דמוקרטיה מערבית מתקדמת״, אמרו, ״איזה לקחים יהיו לנו, למדינות האפריקאיות?״

תום פרידמן ציין פעם שישראל היא המעבדה שבה נבחנים קודם כל הרעיונות הגדולים של האנושות, לפני שהם עוברים למדינות מערביות אחרות. או כמו שתיאר זאת, הצגות רבות מתחילות את דרכן ב"אוף ברודוויי" ולאחר שהן זוכות להצלחה הן מגיעות לאולמות הגדולים בברודוויי עצמה. אולי חלילה המסלול הזה נכון גם לתוכניות שהגו לוין ורוטמן. קשה לתאר את הבושה כאשר עולה האפשרות המבהילה שישראל עלולה להפוך מאור לעמים לאור לעריצים. עבורי יש בכך גם תחושה של משבר תיאולוגי קשה. אם אי אפשר להאמין יותר בעם ישראל, אז כפי שכתב הרב אברהם, איזה חילול השם יש בכך עבור אלוהי ישראל.