ברכה במסווה

הטור של כתבי ידיעות אחרונות בקטאר היכה גלים. העיתונאים נדהמו מהשנאה לישראל ולישראלים שאליה נחשפו. כאנשי מרכז-שמאל שוחרי שלום, הם לא היו מוכנים לה ולא ציפו לה. רבים ברשתות החברתיות לגלגו על ההפתעה, כעוד הדגמה לכך שהשמאלנים לוקים בקלולסיות קשה, שמונעת מהם להבין היכן הם חיים.

שתי הערות. ראשית ניכר שאצל סעודים השנאה פחותה ואולי אף מתחלפת בידידות. כמו שרואים בדמותו המעניינת של הבלוגר הסעודי, שגריר הממלכה ברשתות החברתיות בעברית, ואין ספק שהוא פועל בברכת השלטונות. זו המחשה פשוטה לכלל ברזל בפסיכולוגיה חברתית: אין דבר מאחד יותר מאשר אויב קיומי משותף. האיבה בין אירן לסעודיה יוצרת ברית אסטרטגית בין ישראל למדינות המפרץ הסוניות. אפילו הקומוניסטים הערבים בארץ תמכו בזמנו בהקמת מדינה יהודית כשהשתכנעו, בהוראת מוסקבה ובזכות קונסטלציה ניסית נדירה שנוצרה במוחו של סטאלין, שמימוש תוכנית החלוקה הולם את האינטרס של המלחמה באימפריאליזם המערבי.

משמעותית לא פחות היא ההבנה שהשנאה הערבית היא ברכה גדולה מהבחינה הדמוגרפית. ישראל היא מדינת עולם ראשון קטנה ועשירה שמוקפת במיליונים בני העולם השלישי, ומוסדותיה המשפטיים מחזיקים באידיאולוגיה הומניסטית שרואה את כל בני האדם כאחים ומתנגדת להבחנות על בסיס מוצא. הכיצד זה שכל מצרי שישן בבית קברות, לובי שארצו מתפרקת לו מול העיניים, אלג׳יראי שכנופיות מוסלמיות רוצצו ראשים עם גרזנים אצלו בכפר, לא מוצא פה מחסה? גדרות ומכשולים פיזיים בוודאי עוזרים. אבל הגדר הטובה ביותר היא השנאה והאיבה שחשים אלינו הערבים ושמונעות מבני העולם הערבי אפילו להעלות על הדעת שפה יימצא להם מקלט חם, ואולי לא חם כל כך אבל לבטח נעים יותר ממה שמצפה להם במולדת. אין חלום בלהות גדול יותר ממה שחזה יוסי שריד בעיני רוחו אחרי הסכם אוסלו: ״מזרח תיכון של גבולות פתוחים״. זה סיוט גדול בהרבה מאוהדים ערבים שמפריעים לשידור טלוויזיה. כבר ב-1948 האמונה של הערבים בשקרים שהם הפיצו סביב הטבח בדיר יאסין חוללה בריחה המונית שתרמה לדמוגרפיה הבריאה של המדינה הצעירה. גם היום השנאה הערבית ממשיכה להיות נכס בשירות המאזן הדמוגרפי. אין לנו באמת שום צורך ששכנינו העניים יתערבבו בתוכנו.