בין קייב לביירות

טקטיקות ההרס שנוקטת רוסיה נגד אוקראינה בימים האחרונים דומות לטקטיקות ההרס שישראל מאיימת שתנקוט נגד לבנון – הפצצות נרחבות של תשתיות שמובילות לפגיעה המונית באזרחים, השמדת תחנות כוח. התגובה הקשה של העולם למעשיה של רוסיה יכולה להעלות תהיות האם האיומים של ישראל אמינים, האם העולם והיועצים המשפטיים פה יאפשרו לישראל לנהוג כמו הרוסים.

אבל עולה גם שאלת התועלת. ההערכה של הפרשנים הצבאיים במערב, שנשמעת רצינית אבל אולי היא גם משאלת לב, היא שפרץ ההרס והחורבן נטול כל ערך אסטרטגי. אין הוא מאפשר הכרעה בשדה הקרב. אם יהיו הפסקות חשמל ואם ימותו זקנים וילדים בקייב, הדבר לא ישנה את אופיה של החזית עצמה שבה ארטילריה אמריקנית תמשיך לחסל כלים משוריינים רוסיים.

אף על פי כן, האמת היא שמה שעושים הרוסים באוקראינה הוא בדיוק המרשם הנכון עבור ישראל במלחמה נגד לבנון. זאת משתי סיבות.

ראשית, אם ישראל תפעל כפי שתפעל, היא רק תגיב להתנהגות דומה של חיזבאללה שינסה לפגוע בתשתיות אזרחיות ישראליות. לא ייתכן שידי צד אחד יהיו כבולות בעוד השני מבצע טרור כאוות נפשו.

שנית, מערכת התמריצים שונה בתכלית. מטרת המלחמה הרוסית היא כיבוש אוקראינה. הרס וחורבן שיומטרו על מדינה עדיין לא ישכנעו את אזרחיה לוותר על ריבונותם ולהשתעבד לפוטין. אם פוטין יתחיל להשמיד ערים אוקראיניות כפי שהושמדו הירושימה ונגסקי, לאוקראינים לא תהיה ברירה אלא להיכנע. אבל ההרס הספוראדי של טיל פה וטיל שם אינו מהווה תמריץ להתאבדות לאומית ולהשתעבדות לפולש אכזר.

מטרת המלחמה הישראלית, לעומת זאת, תהיה פשוט לגרום לחיזבאללה להניח לנו לנפשנו. מטרה צנועה כזו ניתן להשיג עם ההרתעה שמקנים כמה סבבי הרס ואימה. בפאראפראזה על המשפט הידוע: אם הלבנונים יניחו את נשקם לא תהיה מלחמה. אם האוקראינים יניחו את נשקם לא תהיה אוקראינה. מאמיתות אלו נגזרות גם תובנות אסטרטגיות. ספק אם הרוסים ישיגו הרבה על ידי הפצצותיהם, אבל דוקטרינת הדאחיה של גדי אייזנקוט, שמשמעותה המטת חורבן על תשתיות אזרחיות בביירות, הייתה ונותרה הדרך עבור ישראל לנצח בלבנון.