תורת המוסר של מה שעוד לא קרה

קראתי לאחרונה ספר עיון חדש שמעורר הרבה רעש בעולם קורא האנגלית: חובותינו כלפי העתיד (What we owe the future). הוא מעלה שאלות מוסריות מקוריות, ואציין כמה מהן.

שלום, מלחמה שהורגת 99% מהאנושות, מלחמה שהורגת 100% מהאנושות – הספר מצטט את הפילוסוף הבריטי דרק פרפיט (Derek Parfit) אשר טען שאף על פי שההפרש בין שלום למלחמה שהורגת 99% מהאנושות נראה גדול במיוחד, למעשה דווקא ההבדל שבין מלחמה שהורגת 99% מהאנושות לבין מלחמה שהורגת 100% מהאנושות הוא באמת עצום. זאת מאחר שמי שהורג 99% מהאנושות מותיר סיכוי לאנושות עתידית לצמוח מחדש, בעוד שמי שהורג 100% מהאנושות מחסל את כל מי שיכול היה לחיות בעתיד ולא יחיה. פרפיט הגה זרם פילוסופי חדש שמתעסק בשאלות מוסריות מהנוסח הזה, אשר מתמקדות במשמעויות של הדמוגרפיה העתידית, של העתיד הרחוק ושל האחריות שלנו כלפיו. בספר יש גם תיאור ביוגרפי שלו, שהזכיר לי מאוד תיאורים של גדולי תורה בעולם היהודי. פרפיט לא ביטל רגע וקרא ספרי פילוסופיה גם בשעה שצחצח את שיניו. הוא לבש כל יום בגדים דומים, כדי לא לכלות זמן על התלבטויות בלבוש. הוא אפילו מזג מים חמים לקפה מברז המים החמים, כדי שלא לבזבז זמן על המתנה לרתיחת הקומקום. בויקיפדיה מופיעה ההערכה שהיה לו אספרגר (גם הערכה שנאמרה לגבי גדולי תורה מסוימים).

מדוע אין זה מוסרי לשרוף דלקים פוסיליים? התשובה ברורה ונדונה גם פה בבלוג: פליטות גזי חממה, ההתחממות הגלובאלית. ברם, הספר מעלה טיעון אחר לגמרי, חדש ומעניין. הציביליזציה שלנו הפכה לתעשייתית ומשגשגת בעקבות שימוש המוני בפחם במאה ה-19. אם נוציא את כל הפחם מהאדמה, ואם התרבות שלנו תקרוס לחלוטין בעקבות פגיעת אסטרואיד, מגפה קטלנית או מלחמה גרעינית, ובני אדם פראים יתורו שוב את האדמה ויידרשו להתחיל הכול מחדש, הם שוב יצטרכו לעבור מהפכה תעשייתית. בלי שיהיה להם פחם זמין באדמה, זה יהיה בלתי אפשרי. כל תענוגות הקדמה שזכו להם הדורות האחרונים יהיו בלתי ניתנים להשגה עבורם לנצח. כפי שאין זה מוסרי להתקלח עם כל המים החמים ולא להותיר למי שבא אחריך משהו מהדוד, ככה אין זה מוסרי לגזול את כל מצבורי הפחם, ולא להותיר לציביליזציה הבאה בתור שום דבר. הספר סוקר את מצב מצבורי הפחם וקובע שיש להותיר את מרבצי הפחם אשר קלים לכריה, כמו אלו שנמצאים בוויומינג, לתועלת אנשי העתיד שיזדקקו להתחלה חדשה.

האם יש ערך מוסרי להביא ילד לעולם, בהנחה שאפשר להניח שיהיה לו טוב? רוב בני האדם, לפחות אלו שאינם סובלים מדיכאון מצמית, מוצאים ערך בחייהם וחווים רגעי אושר וסיפוק רבים. האם ניתן להסיק מכך שיש ערך מוסרי להביא ילד לעולם, מאחר שבכך מוסיפים לעולם עוד כמות של חוויית אושר? הנטיה של פילוסופים היא להתייחס להבאת ילדים כאקט נייטרלי מוסרית (ולאחרונה אפילו רבים מהם טוענים שזהו דבר מזיק בשל הצפיפות וההתחממות הגלובאלית, אבל זהו עניין אחר).

נניח שאנו מולידים ילד בידיעה שילקה במחלה מחרידה, ושחייו יהיו סבל מתחילה ועד סוף – פילוסופים של אתיקה יסכימו שזה אקט רע ופסול. מדוע אם כך אין אנו מקישים באופן סימטרי שהבאת ילד ממוצע, שצפוי להיות בריא ובעל רמה סבירה של אושר בחיים, היא מבורכת מוסרית?

השאלה קשה אפילו יותר, אם נחשוב על שתי אופציות.

1. הבאת ילד בריא ומאושר לחלוטין
2. הבאת ילד בריא ומאושר רוב הזמן עם התקפי מיגרנה פה ושם

אופציה 1 היא נייטרלית מבחינה מוסרית, בהנחה שהבאת ילדים לעולם נייטרלית מבחינה מוסרית. אופציה 2 היא גם נייטרלית מבחינה מוסרית, כי הרי זה לגיטימי מצד הורים להביא ילד לעולם, גם אם הם יכולים להעריך שיהיו לו התקפי מיגרנה פה ושם. אבל ברור שאופציה 1 עדיפה מאופציה 2, ושאם ביכולתה של האם יכולה לעבור טיפול תרופתי כלשהו בהריון שיבטיח לה ילד מסוג 1, היא צריכה מוסרית לעשות זאת. יש כאן פרדוקס: 1 ו-2 שניהם נייטרליים מוסרית, אבל עדיין 1 עדיף על 2.

"הטיעון מעורר הסלידה" – נתאר לעצמנו שני עולמות אפשריים. בעולם אחד קיימים מיליון בני אדם מאושרים מאוד מאוד. נאמר שכל אחד מהם יכול להגיד שבחייו יש 10 נקודות אושר. בעולם אחר קיימים מאה מיליון בני אדם, שהאושר שלהם מועט ודל, גם אם הוא עולה במקצת על האומללות. נאמר שכל אחד מהם יכול להתהדר בנקודת אושר בודדת. אם נסכם את נקודות האושר נגלה שבעולם הראשון יש 10 מיליון נקודות אושר, בעוד שבעולם השני יש 100 מיליון נקודות אושר. ברור שהעולם השני טוב בהרבה מבחינה מוסרית, ויש לחתור להתקיימותו על חשבון הראשון. דרק פרפיט קרא לכך "הטיעון מעורר הסלידה". עדיף עולם של המון בני אדם שיש להם טיפת אושר בחיים, מאשר עולם קטן יותר של אנשים מאושרים לחלוטין. כל זה נשמע אולי כמו הזיה פילוסופית, אבל יש לשאלה המוסרית הזו השלכות ברורות לגבי שאלות של הגירה. ניקח מדינה כמו שוויץ, גן עדן שתושביו נהנים כל יום מחייהם. אבל זו מדינה קטנה. מבחינה מוסרית עדיף להציף אותה במהגרים מהעולם השלישי, שאמנם יוסיפו רמות גבוהות של עוני ופשיעה ואי יציבות פוליטית, אבל בהנחה שעדיין יהיה לכולם סיפוק מינימלי מחייהם, הדבר יהווה שיפור מוסרי: רבים רבים עם מעט אושר עדיפים על מעטים עם הרבה אושר.