תורת המוסר של מה שעוד לא קרה

קראתי לאחרונה ספר עיון חדש שמעורר הרבה רעש בעולם קורא האנגלית: חובותינו כלפי העתיד (What we owe the future). הוא מעלה שאלות מוסריות מקוריות, ואציין כמה מהן.

שלום, מלחמה שהורגת 99% מהאנושות, מלחמה שהורגת 100% מהאנושות – הספר מצטט את הפילוסוף הבריטי דרק פרפיט (Derek Parfit) אשר טען שאף על פי שההפרש בין שלום למלחמה שהורגת 99% מהאנושות נראה גדול במיוחד, למעשה דווקא ההבדל שבין מלחמה שהורגת 99% מהאנושות לבין מלחמה שהורגת 100% מהאנושות הוא באמת עצום. זאת מאחר שמי שהורג 99% מהאנושות מותיר סיכוי לאנושות עתידית לצמוח מחדש, בעוד שמי שהורג 100% מהאנושות מחסל את כל מי שיכול היה לחיות בעתיד ולא יחיה. פרפיט הגה זרם פילוסופי חדש שמתעסק בשאלות מוסריות מהנוסח הזה, אשר מתמקדות במשמעויות של הדמוגרפיה העתידית, של העתיד הרחוק ושל האחריות שלנו כלפיו. בספר יש גם תיאור ביוגרפי שלו, שהזכיר לי מאוד תיאורים של גדולי תורה בעולם היהודי. פרפיט לא ביטל רגע וקרא ספרי פילוסופיה גם בשעה שצחצח את שיניו. הוא לבש כל יום בגדים דומים, כדי לא לכלות זמן על התלבטויות בלבוש. הוא אפילו מזג מים חמים לקפה מברז המים החמים, כדי שלא לבזבז זמן על המתנה לרתיחת הקומקום. בויקיפדיה מופיעה ההערכה שהיה לו אספרגר (גם הערכה שנאמרה לגבי גדולי תורה מסוימים).

מדוע אין זה מוסרי לשרוף דלקים פוסיליים? התשובה ברורה ונדונה גם פה בבלוג: פליטות גזי חממה, ההתחממות הגלובאלית. ברם, הספר מעלה טיעון אחר לגמרי, חדש ומעניין. הציביליזציה שלנו הפכה לתעשייתית ומשגשגת בעקבות שימוש המוני בפחם במאה ה-19. אם נוציא את כל הפחם מהאדמה, ואם התרבות שלנו תקרוס לחלוטין בעקבות פגיעת אסטרואיד, מגפה קטלנית או מלחמה גרעינית, ובני אדם פראים יתורו שוב את האדמה ויידרשו להתחיל הכול מחדש, הם שוב יצטרכו לעבור מהפכה תעשייתית. בלי שיהיה להם פחם זמין באדמה, זה יהיה בלתי אפשרי. כל תענוגות הקדמה שזכו להם הדורות האחרונים יהיו בלתי ניתנים להשגה עבורם לנצח. כפי שאין זה מוסרי להתקלח עם כל המים החמים ולא להותיר למי שבא אחריך משהו מהדוד, ככה אין זה מוסרי לגזול את כל מצבורי הפחם, ולא להותיר לציביליזציה הבאה בתור שום דבר. הספר סוקר את מצב מצבורי הפחם וקובע שיש להותיר את מרבצי הפחם אשר קלים לכריה, כמו אלו שנמצאים בוויומינג, לתועלת אנשי העתיד שיזדקקו להתחלה חדשה.

האם יש ערך מוסרי להביא ילד לעולם, בהנחה שאפשר להניח שיהיה לו טוב? רוב בני האדם, לפחות אלו שאינם סובלים מדיכאון מצמית, מוצאים ערך בחייהם וחווים רגעי אושר וסיפוק רבים. האם ניתן להסיק מכך שיש ערך מוסרי להביא ילד לעולם, מאחר שבכך מוסיפים לעולם עוד כמות של חוויית אושר? הנטיה של פילוסופים היא להתייחס להבאת ילדים כאקט נייטרלי מוסרית (ולאחרונה אפילו רבים מהם טוענים שזהו דבר מזיק בשל הצפיפות וההתחממות הגלובאלית, אבל זהו עניין אחר).

נניח שאנו מולידים ילד בידיעה שילקה במחלה מחרידה, ושחייו יהיו סבל מתחילה ועד סוף – פילוסופים של אתיקה יסכימו שזה אקט רע ופסול. מדוע אם כך אין אנו מקישים באופן סימטרי שהבאת ילד ממוצע, שצפוי להיות בריא ובעל רמה סבירה של אושר בחיים, היא מבורכת מוסרית?

השאלה קשה אפילו יותר, אם נחשוב על שתי אופציות.

  1. הבאת ילד בריא ומאושר לחלוטין
  2. הבאת ילד בריא ומאושר רוב הזמן עם התקפי מיגרנה פה ושם

אופציה 1 היא נייטרלית מבחינה מוסרית, בהנחה שהבאת ילדים לעולם נייטרלית מבחינה מוסרית. אופציה 2 היא גם נייטרלית מבחינה מוסרית, כי הרי זה לגיטימי מצד הורים להביא ילד לעולם, גם אם הם יכולים להעריך שיהיו לו התקפי מיגרנה פה ושם. אבל ברור שאופציה 1 עדיפה מאופציה 2, ושאם ביכולתה של האם יכולה לעבור טיפול תרופתי כלשהו בהריון שיבטיח לה ילד מסוג 1, היא צריכה מוסרית לעשות זאת. יש כאן פרדוקס: 1 ו-2 שניהם נייטרליים מוסרית, אבל עדיין 1 עדיף על 2.

"הטיעון מעורר הסלידה" – נתאר לעצמנו שני עולמות אפשריים. בעולם אחד קיימים מיליון בני אדם מאושרים מאוד מאוד. נאמר שכל אחד מהם יכול להגיד שבחייו יש 10 נקודות אושר. בעולם אחר קיימים מאה מיליון בני אדם, שהאושר שלהם מועט ודל, גם אם הוא עולה במקצת על האומללות. נאמר שכל אחד מהם יכול להתהדר בנקודת אושר בודדת. אם נסכם את נקודות האושר נגלה שבעולם הראשון יש 10 מיליון נקודות אושר, בעוד שבעולם השני יש 100 מיליון נקודות אושר. ברור שהעולם השני טוב בהרבה מבחינה מוסרית, ויש לחתור להתקיימותו על חשבון הראשון. דרק פרפיט קרא לכך "הטיעון מעורר הסלידה". עדיף עולם של המון בני אדם שיש להם טיפת אושר בחיים, מאשר עולם קטן יותר של אנשים מאושרים לחלוטין. כל זה נשמע אולי כמו הזיה פילוסופית, אבל יש לשאלה המוסרית הזו השלכות ברורות לגבי שאלות של הגירה. ניקח מדינה כמו שוויץ, גן עדן שתושביו נהנים כל יום מחייהם. אבל זו מדינה קטנה. מבחינה מוסרית עדיף להציף אותה במהגרים מהעולם השלישי, שאמנם יוסיפו רמות גבוהות של עוני ופשיעה ואי יציבות פוליטית, אבל בהנחה שעדיין יהיה לכולם סיפוק מינימלי מחייהם, הדבר יהווה שיפור מוסרי: רבים רבים עם מעט אושר עדיפים על מעטים עם הרבה אושר.

37 תגובות על ״תורת המוסר של מה שעוד לא קרה״

  1. תמריץ,
    לא היית צריך להרחיק עד לפילוסופים הבריטים. הרי אתם הרל"ביסטים כבר נימקתם כל דבר ב"ביבי היה נותן/נתן הרבה יותר כדי…"

    אהבתי

  2. תמריץ,
    מתגעגע לאסטרטג שלכם?

    אהבתי

  3. תמריץ,
    לפני שאתה מרטיב דע לך שהמדינאי הדגול מצייץ מטוסקנה המעטירה, המחוז המועדף על חליפיים האחראים על ענייני אירן

    אהבתי

  4. הציוץ ״אצלך נחתם, אצלי לא נחתם״ מאכזב מאוד. אני חושש שבהתמודדות עם מכונת הרעל הביביסטית עלולים לרדת לרמתה או לתת-רמתה.

    אהבתי

  5. מה זה אושר? לאחד אושר זה לימוד גמרא, ולשני זה פריחת הדובדבן, ולשלישי זה עוד מנת סמים, ולרביעי זה עבודה קשה עם תוצאות בצידה.

    אם כך, כל מה שצריך לעשות כדי למקסם אושר , זה חינוך כולם לאושר כתוצאה ממשהו זול פרודוקטיבי ולא מזיק (למשל, עבודה קשה ביום, ולמוד גמרא או טיול בגינת פרחים בערב) , וקיבלת את העם המאושר ביותר בעולם.

    אגב, לגבי אישית לא יודע מה מביא לי "אושר", אני כן יודע מה מביא לי סיפוק. אבל לא ברור לי אם זה אותו הדבר.

    אהבתי

  6. 3718, לרוב אנשים במדינות העשירות מדווחים שהם מאושרים יותר. לכן השגת רמה גבוהה של אושר נראית כרוכה בשגשוג כלכלי.

    אהבתי

  7. תמריץ:
    אי-אפשר להאמין לאנשים שאומרים שהם מאושרים יותר כי מדובר פה בעניין אישי. ככל שאתה יותר מאושר כך אתה נחשב ליותר מוצלח. כידוע לך אנשים נוהגים "לעוף על עצמם" כאשר מדובר בעניינים אישיים. כלומר הם נוהגים להציג את עצמם כהרבה יותר מוצלחים מאשר הם באמת.
    בנוסף צריך לציין שהמדינות העשירות בימנו הן מדינות מערביות ומרבית החוקרים באים משם לכן יש להם אינטרס להציג את המדינות שלהם כמדינות מאושרות יותר.

    לדעתי כל עוד יש לך את הצרכים הבסיסיים, האושר שלך לא תלוי במצבך הכלכלי.
    אני בטוח שיש בשוויץ הרבה אנשים אומללים אפילו שיש להם הכל. יותר מזה לדעתי יש גם הרבה מיליארדרים אומללים. כשאני אומר הרבה כוונתי שמספר האומללים שם באחוזים הוא בערך כמו אנשים בארצות עניות (עניות הכוונה שיש להם רק את הצרכים הבסיסיים ואינן רעבות ללחם).

    אהבתי

  8. יש בעייה קלה בטיעון שאוכלוסייתה הנוכחית של שוויץ, הקטנה יחסית, אמורה לקלוט מאה מיליון של "כמעט אומללים" מהעולם השלישי. גם אם בעקבות הקליטה המסיבית – רמת החיים ומידת אושר העתידי של הדור השוויצרי הבא תהיה כעשירית ממידת העושר של הוריהם ושל סביהם.

    כל משפחה אפריקאית או אסאייתית, המתפרנסת מחקלאות, אמורה להבין שאם תביא לעולם הרבה יותר משני ילדים (לדוגמא 6 או 8), אזי כל אחד מילדיהם יאלץ להסתפק רק בשליש או ברבע מהקרקע ומהמים שהיו להוריו. מכאן שאך סביר שלא יהנו יותר מנקודת אושר אחת מעשר נקודות אפשריות. ככל הנראה צאצאיהם יאלצו להסתפק בהרבה פחות.

    *לו* השוויצרים (ושות') היו מתחייבים בפני אנשי העולם השלישי , *לפני* הבאת ילדיהם לעולם, שהם ידאגו לפרנסת ילדיהם ונכדיהם ולאושרם, יהיה מספרם אשר יהיה, אכן ניתן היה לתבוע מהשוויצרים לעמוד בהתחייבויותם המוסריות. ניתן היה לטעון שללא התחייבות מוקדמת זו – לא היו מובאים לעולם המונים רבים כל כך בעולם השלישי העני.

    אבל מדוע לא מוסרי שהשוויצרים ימלאו את התחייבותם המוסרית (הלא כתובה), לילדים ש*הם עצמם יחליטו להביא לעולם* – שהם ידאגו לכך שצאצאיהם יוכלו להיות לא פחות מאושרים מהוריהם. שהם יורישו להם עולם לא פחות טוב (או לא יותר מזוהם, קטן וצפוף) מהעולם שאותו הם עצמם קיבלו בירושה מהדור השוויצרי הקודם. כלומר, שלטובת הדור הבא הם כבר ידאגו לכך ששוויץ לא תוצף בהמוני מהגרים (שלא הם אלו שהחליטו להביא לעולם, ומכאן שלא הם אלו שאחראים לאושרם העתידי).

    אהבתי

  9. קמיליה, אני מסכים שתורת המוסר שמוצגת בספר היא אבסורדית. היא סוג של קומוניזם במסווה פילוסופי. בעיניי שורש הבעיה זו התעלמות מהתמריצים. אי אפשר להתוות מוסר לבני אדם ולהתעלם מהעובדה שהם מונעים מתמריצים. מה התמריץ של אומה לשפר את עצמה ולהפוך לגן עדן שוויצרי, אם תיענש כתוצאה מכך בחובה ליטול על עצמה את הדאגה לכל ילד שנולד למשפחה בת עשר נפשות בכפר נידח בניגריה.

    Liked by 3 אנשים

  10. הנסיון לחזות אפוקליפסיות עתידיות, כמו הרס כל התרבות האנושית (לדוג' בגלל פגיעת אסטרואיד), והצורך להתחיל מחדש את מסע האנושות מפרימיטיביות אל קידמה מדעית וטכנולוגית – מתכתב עם חלק מספרות מד'ב בתקופת המלחמה הקרה. תקופה שבה חששו מהחרבת כל התרבות האנושות בגלל מלחמה גרעינית.

    ליתר דיוק, עם הספר "הימנון לליבוביץ". ספר שטען שהאנושות, במו ידיה, עלולה להחריב את עצמה אפילו פעמים (!).
    האנושות תיסוג מהמאה העשרים המוארת (לפחות לכאורה) אל ימי ביניים חשוכים ונבערים, שבהם רק בתוככי מספר מנזרים קתולים תשמר טיפת אוריינות וידע. אך תהליך התפשטות ההשכלה גם מחוץ לכתלי המנזרים (אלמנט חיובי, לפחות לכאורה) עלולה לגרום לאנושות לשחזר גם את הידע כיצד להחריב את עצמה שנית.

    אם כי לא זכור לי אף רמז לכך שבתקופת הנסיגה האנושות נזקקה דווקא להרבה פחם קל לכרייה.

    Liked by 1 person

  11. תמריץ,
    שמח לראות שאתה מקיים באדיקות את הכלל הראשון של הרל"ביות.
    ביבי אחראי לכשלים של עצמו וגם לכל כשלי הרל"ב

    אהבתי

  12. ביקורת על הספר המנון לליבוביץ.
    בלינק נכללות גם תגובות של קוראים ודעתם על הספר.

    נזכרתי שספר זה אמור לעניין לא רק שוחרי אפוקליפסיות עתידיות, ודילמות מוסריות, אלא גם אנשים שמתענינים בקשרים שבין חילוניות, קידמה והשכלה לבין מסורות דתיות.

    ממליצה ליהודים ישראלים שירצו לעיין בספר זה לפסוח על המקור האנגלי ולקרוא דווקא את התרגום לעברית. בלתי אפשרי להבין את רוב ההתייחסויות לנצרות הקתולית בלי להעזר בשפע הערות השוליים המצויות במהדורה העברית.

    http://www.blipanika.co.il/?p=31

    #######################
    " … אחת היצירות הבולטות ביותר בז'אנר הפוסט-אפוקליפטי, אם לא החשובה שבהן, היא "הימנון ללייבוביץ" מאת וולטר מ' מילר – יצירה כבדת ראש ומהורהרת המספרת על המתרחש בעולם בין שתי שואות אטומיות – זו שגרמה הציוויליזציה המוכרת לנו, וזו שתגרום התרבות אשר תקום מחורבות תרבותנו שלנו. היצירה יצאה עכשיו בהוצאת אודיסיאה במהדורה מחודשת, אחרי שנים רבות שבהן נעדרה מהמדפים, ועל כך יש לברך.

    במוקד העלילה נמצא מסדר הנזירים על שם הקדוש לייבוביץ', טכנאי יהודי ששרד את המלחמה האטומית, הצטרף בסופה כפליט למנזר אלברטיאני, התנצר והקים כעבור זמן מה מסדר משלו, במטרה לשמר את שרידי הידע האנושי אחרי השואה. בשלושה שערים בעלי שמות תנ"כיים, הספר מלווה את המסדר במשך שלוש תקופות שונות: "יהי אדם" – תקופת שיקום האנושות בימי הביניים שאחרי האסון; "יהי אור" – הרנסנס שבתום ימי הביניים ותחילת שיקום הציוויליזציה; ו-"ייעשה רצונך" – שיא התפתחות התרבות והמדע המחודשים, רגע לפני הנפילה הבאה. בתוך כך מילר משלב רעיונות פוליטיים, הגותיים ותאולוגיים, ליצירה רבת רבדים ומרתקת.

    יש להודות שרוב הספרות הפוסט-אפוקליפטית שעסקה בסכנות האטום לא השתמרה יפה אחרי המלחמה הקרה. הסכנה עודה קיימת כיום – ויש שיאמרו שאף יותר מבעבר – אבל המציאות עצמה השתנתה. ספרים שבאו אך ורק להתריע בפני הסכנה של תקופתם, מעניינים היום הרבה פחות, אפילו ספרים מצוינים כמו "יומו של השלש-רגל" של וינדהם. שלא כמו אחרים, "הימנון ללייבוביץ'" ממשיך לרתק גם כיום, והוא אף היה עבורי מהנה יותר בקריאה השנייה.

    הספר ממשיך לרתק, כי המוקד שלו אינו הפוליטיקה של ימיו והצורך לעצור את הטפשות האנושית ולמנוע מלחמה גרעינית, אלא נושא גדול ואוניברסלי יותר – רעיון האפוקליפסה עצמו ומקומם של המוסר ושל הגורל בתוכו. כאשר העיסוק הזה בגורל ובמוסר משתלב עם היחס הביקורתי מאוד של מילר כלפי רעיונות הקידמה, התוצאה היא ספר מרתק ומעורר מחלוקת, שמציג בצורה הוגנת את הקונפליקט בין שני הצדדים, ואינו מכריע באופן ברור ביניהם.

    מסדר הנזירים האלברטיאני של לייבוביץ' הקדוש עומד במוקד העימות בין המוסר (שאותו הוא מגלם בהיותו מסדר נזירים קתולי) ובין הידע והקידמה (שאותם הוא מגלם בהיותו מוקדש לשימור הידע המדעי), ומתווך ביניהם. המקום שהוא נמצא בו הוא דרך הביניים – זו המשלבת בין אהבת הידע ובין שיקול הדעת והמחשבה על משמעות מעשי האדם ומקומו מול הבריאה. הדרך הזו מובילה לקונפליקט בלתי נמנע עקב המאבק בין האידיאלים הסותרים המנחים את המסדר, והדבר מומחש היטב בכל שלושת חלקי הספר דרך המגעים שיש לחברי המסדר עם גורמים מהחוץ: שודד הדרכים, המלומד והרופא, בהתאמה.

    במקביל למגעים אלה, משתנה גם עמדתו של המסדר כלפי העולם החיצון: בראשון מנסה נזיר להגן על הידע שהוא נושא מפני שודד דרכים נבער; בשני אנו עדים לצומת הדרכים שבין בערות לקידמה והמלומד ואנשי המנזר נמצאים, ביכול, ברמה כמעט שווה; ובשלישי התרבות החילונית המגולמת בדמותו של איש רפואה צמחה והיא קוראת תיגר, מתוך עמדת כוח פיזי ופילוסופי, על תפיסת המוסר הדתית של אב המנזר. השלב האמצעי, לפחות בעיניי, הוא המעניין ביותר, בשל היותו נקודת מפנה.

    בצומת זה נפגשים ת'ון טאדאו, מלומד חילוני מבריק המחפש את הידע האבוד המוסתר במנזר, ודום פאולו, אב המנזר. על ת'ון טאדאו לבחור בין הציווי המוסרי לבין השאיפות הפוליטיות של פטרונו המלכותי. המטריאליזם המנחה אותו בבחירה זו מסב לאב המנזר מצוקה קשה]:

    "… עמדו בפניו (של ת'ון טאדאו. ר"ש) כמה אפשרויות: להסכים עמן, לא להסכים עמן, או לראותן כתופעה שמעבר לשליטתו, כשטפון, בצורת או רוח סערה. הוא קיבל אותן אפוא כבלתי נמנעות – כדי לחסוך מעצמו לבטים מוסריים. שיהיה דם, ברזל ודמע…
    כיצד יכול אדם לחמוק כך ממצפונו ולהתנער מאחריותו בקלות כה רבה! אב המנזר קצף בלבו פנימה." (ע' 190).

    העמדה הזו, של חוסר נטילת אחריות, חוזרת אצל ת'ון טאדאו שוב ושוב, והוא בוחר בחירה מוסרית רק פעם אחת, כשמדובר בהגנה על אנשים בודדים. בה בעת הוא מסרב בתוקף לשקול את משמעויות הידע בתוך ההקשר הפוליטי האנושי. במקום אחד לפחות מילר אף מקשר את חוסר יכולתו של המדען לשקול את משמעות הידע הטהור, לשאלות תיאולוגיות שלכאורה אינן קשורות כלל למציאות הפוליטית העכשווית: "מדוע אתה שואף להמעיט בערך העבר, ואפילו ליטול את צלם האדם מהציוויליזציה האחרונה? כדי שלא תצטרך ללמוד משגיאותיהם? או שמא אינך יכול לשאת את הרעיון שאינך אלא 'מגלה מחדש', ואתה שואף להיות גם 'בורא'" (ע' 206).

    ואכן, לדת יש תפקיד מרכזי בספר, וכך גם לסמלים הדתיים. החוט המקשר בין שלושת חלקי הספר הוא נווד תמהוני – משהו שבין היהודי הנודד ללזרוס – מי שהילדים קוראים אחריו: "תביטו! תביטו! זה לזר הזקן! דודה שלי אומרת שזה אותו אחד שאדוננו השו (האיות כך במקור; ר"ש) הקים! תראו! לזר! לזר!" (ע' 230). לזרוס/יהודי-נודד זה עובר חולף לו בין הדורות, חוזה בהולדתם ובמותם של אנשים ושל חברות שלמות ונשאר הגורם הקבוע שצופה מהצד בתהפוכות האנושות ובמשוגותיה וממתין לבואו של המשיח הגואל, ועל פניו ארשת קבועה של לגלוג. מעל ליהודי הזה מרחף האיום המתמיד מצד לוציפר, המזוהה באופן מוחלט עם סכנות האטום. הזיהוי הזה מובע באופן מילולי וחד-משמעי, עד כדי כך שלאחר שעלה החשד לנפילה של פצצה אטומית בודדת, כותרות העיתונים הודיעו "לוציפר נפל".

    העימות העקרוני בין הדת ובין עולם הדעת החילוני מגיע לשיאו בחלקו השלישי של הסיפור, כשהרופא – סמל החילוניות – מציע אתיקה חליפית לזו שמעמידה הכנסייה בפני מאמיניה. קונפליקט זה מגיע לשיאו כאשר המוסר היחסי של הרופא מציע למחנה גדול של נפגעי קרינה את הגאולה הפרטית והמעשית מאוד, שהמשיחיות הדתית לא יכולה לספק. בניגוד לגאולה הרוחנית המשיחית של הכנסייה, לרופא יש כוח לגאול אנשים מסבלם. הקונפליקט האתי הזה משמעותי מאוד, ובניגוד להעדפה היחסית שהפגין מילר כלפי אב המנזר כאשר זה התעמת עם המלומד הרנסנסי, כאן כבר לחלוטין לא ברור מי צודק. האם זהו הרופא המשכך את סבלם של אנשים אך משרת באותה עת את המדינה המביאה עליהם את הסבל, או שמא זהו איש הדת המציע גאולה רוחנית אך ממעיט בחשיבותו של הסבל הפיזי העכשווי ביחס לתוכנית האלוהית הכללית.

    "הימנון ללייבוביץ'" מציע לקורא שפע של רעיונות, אך גם תסכול רב. התסכול הזה נובע הן ממסריו הפסימיים של הספר והן מהדברים הטכניים הפשוטים ביותר. אחרי הכל, קל מאוד לקורא היהודי (ובמידה רבה לכל קורא שאינו קתולי) לפספס את שלל הרבדים והאנלוגיות הנוצריות המשובצות לכל אורך העלילה, וגם שלל הציטוטים המופיעים בסיפור בלטינית מקשים מאוד על הקריאה. ההסברים הנלווים אליהם בהערות השוליים אמנם מסייעים להבנה, אך מסרבלים מאוד את הקריאה, עד כדי כך שבעמודים מסוימים יש יותר מחמש הערות שוליים נפרדות. הקושי הטכני הזה פוגם בהנאה של קריאת הספר.

    ובאשר לפסימיות, הציטוט הבא אומר אולי את הכל:

    "ככל שבני האדם עשו את גן העדן מושלם יותר, כן פחתה סבלנותם כלפיו, וכלפי עצמם. הם יצרו גן תענוגות, וככל שהלך זה וגדל בעושר ובעָצמה וביופי, כן הלכו הם ונעשו אומללים יותר ויותר: שכן היה זה, כנראה, קל להם יותר לגלות שמשהו חסר בגן – עץ כלשהו, או שיח שאינו יכול לצמוח בו. כשהעולם היה [לבדוק מקור] שקוע בחשכה ובהריסות, אפשר היה להאמין בשלמות ולייחל לה. אבל כאשר הכל נעשה נוצץ מהגיון ומנכסים, החל האדם לחוש בצרות קוף המחט, והעולם חדל להאמין ולייחל. ובכן, שוב עומדים הם להרסו – את גן העדן עלי אדמות, המתורבת והמשכיל, העומד להיקרע שוב לגזרים, כדי ששוב יוכל האדם לקוות מתוך החשכה והחורבן." (עמ' 252-253).

    הלאה הקידמה והנאורות, קדימה לוציפר, היידה לזרוס. כולנו נידונים לנדוד לנצח עם לייבוביץ' ולחזות בקומן ובנפילתן של ציוויליזציות. לנצח נצחים, ללא סיכוי ממשי לגאולה: לא זו הטמונה בדת, ולא זו שמבטיחה לנו הקידמה.

    (הוצאת אודיסיאה, 2003. תרגום: עמוס רגב. 295 עמודים. מהדורה ראשונה: ספריית מעריב, 1981)
    היהודי הנודד: שיר הנודד הנצחי
    טרי ביסון – על פגישתו עם מילר טרם כתיבת ספר ההמשך

    אהבתי

  13. המלצה שלי בנושא: לקרוא זה טוב מאוד, וכמה שיותר יותר טוב. אבל אדם שמשקיע קצת תשומת לב גם בצחצוח השיניים, ובבחירת בגדיו, ואולי יפטפט קצת עם האישה והילדים עד שהקומקום רותח, אולי יהיה מחובר קצת לעולם האמיתי ולא יפיק רעיונות אוויליים כמו אלה שצוינו כאן (כמאמר הקלישאה – כל כך מטופש שצריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בזה).
    לו הייתה עכשיו אפוקליפסה והייתי צריך להתחיל מחדש את הציביליזציה האנושית והתעשייתית, הייתי מעדיף לעשות את זה בלי פחם באדמה ועם איזה ג'ו רוגן שמשקיע זמן בציד ובספורט ושאר עיסוקים ארציים, מאשר עם האדון הנ"ל שקורא מצוין ספרי פילוסופיה והשאיר באדמה פחם שאני די בספק אם הוא יודע איך לכרות.

    Liked by 4 אנשים

  14. חייל נתניהו לא הצליח למנוע את הסכם הגרעין הקודם וספק אם היה מצליח למנוע את זה המתהווה עכשיו. בנושא הזה הממשלה הנוכחית לא גרועה יותר ולא טובה יותר. הטענות של תומכי נתניהו שאם הוא היה בשלטון הסכם הגרעין הבא עלינו לרעה לא היה קורה הן, מגוחכות בייחוד לאור ההסטוריה.

    אהבתי

  15. תמריץ הטענות שהספר מביא אכן מטופשות להפליא והן בדיוק מסוג הטענות שאנשים מהסוג שחייל שונא, וגם אני לא אוהב במיוחד, מסוגלים להפריח. לפעמים נדמה לי שמדובר בסך הכל בהטרלה מתוחכמת אבל אז אני נזכר בעולם האמיתי.

    אהבתי

  16. amehaye,
    אתה ניזון מהתקשורת הישראלית שמחרטטת את עמדת הINSS.
    נתניהו מעולם לא התיימר לקבוע אם יהיה הסכם או לא. העמדה של נתניהו היא שאירן חותרת ליכולת גרעינית עם הסכם אן בלעדיו. השאלה שעל הפרק היא האם אירן עושה את זה כשהיא ענייה ומאויימת או עשירה ומוגנת על ידי מועצת הביטחון. לישראל אין שום השפעה על הממשל האמריקאי (החנופה לביידן לא עיכבה את ההסכם כפי שטוען בנט, אפילו חסיד שוטה כמו תמריץ מבין את זה אבל כהרגלו מאשים את ביבי). הקלף המדיני היחיד שיש בידה הוא השפעה על דעת הקהל האמריקאית. שימוש בקלף זה מנע מאובמה להעביר את ההסכם בקונגרס ויצר גם את התשתית להסכמי אברהם וההתקרבות לסעודיה. בנט ולפיד הם צמד שוטים מסוכנים חסרי הבנה אסטרטגית ושלטונם הוא הרה אסון.

    Liked by 3 אנשים

  17. אני מסכים שהרעיונות של אותו פילוסוף הם רעיונות הזויים.
    הוא מנסה לחסוך זמן ע"י קריאה בספרי פילוסופיה בזמן צחצוח שיניים. משתמש באותו סוג של בגדים כל הזמן. לשם מה? גם אדם שעוסק במשהו רציני (כמו רופא בטיפול בחולים, מהנדס שמנסה להמציא משהו שישפר את החיים בעולם וכו') רצוי שלא ינסה לעבוד מצאת הנשמה עד צאת החמה. אדם זקוק גם לזמני בטלה כמו לשתות קפה, לאכול עוגה ולקרוא בעיתון על הבוקר, לפני שהוא יוצא לעבודתו. לא כל שכן במישהו שמקדיש את זמנו לרעיוןנות הזויים.
    מלחמה שהורגת 99% מהאנושות טובה אך במעט ממלחמה שהורגת 100% מהאנושות. יותר מזה לפחות בעיני אדם חילוני עדיף מצב שבו כל תושבי העולם יהיו בריאים ולא יהיו תאונות ומחלות ןיחד עם זה אף אחד לא יביא ילדים והאנושות תעלם תוך 2 – 3 דורות, על פני מצב שבו אפילו 0.1% מתושבי העולם ימותו במלחמות. מבחינת האדם החילוני מה איכפת לו אם האנושות תעלם תוך 2 – 3 דורות אבל כולם יחיו טוב עד אז?
    כשמביאים ילדים לעולם אי-אפשר לדעת אם הם יהיו מאושרים או אומללים וסביר להניח שרובם יהיו באמצע ללא תלות במצבם הכלכלי. באשר להנחה שיתכן שיהיה ילד מאושר כל חייו – אין דבר כזה. גם למאושרים יש לפעמים רגעים או תקופות עצובות.

    אהבתי

  18. "מבחינת האדם החילוני מה איכפת לו אם האנושות תעלם תוך 2 – 3 דורות אבל כולם יחיו טוב עד אז?"
    המחשת היטב את ההבדל בין תורת המוסר שלך לתורת המוסר של דרק פרפיט. הוא בנה תורת מוסר שבה קיומם של בני אדם הוא דבר חיובי כשלעצמו.

    אהבתי

  19. תמריץ,
    מדד האושר העולמי הוא דוגמה למדע גרוע. הוא לוקח כמה פרמטרים אובייקטיביים שנבחרו בשרירותיות ומסיק קורלציה מוכחת ביניהם לבין מדד סובייקטיבי לחלוטין, וקשה מאוד להגדרה, של ״אושר״.
    למשל, המדד נותן משקל רב לתוצר ולהיעדר שחיתות. אלו כמובן דברים שנתפסים כטובים ברמת המדינה, אבל האם באמת תושבי המדינה חשים אושר רב יותר כאשר ממשלתם מושחתת פחות? מהתרשמותי האישית, תושבי פינלנד לא יותר מאושרים מתושבי דרום איטליה. תוחלת חיים בריאה זה נשמע טוב, אבל ביפן שם מאריכים חיים, גם שיעור ההתאבדויות מהגבוהים בעולם (כנ״ל בנורבגיה הממוקמת גבוה ברשימה).
    אילו היה נקרא המדד ״מדד איכות החיים על פי קנה מידה מערבי מסוים״ זה היה מדויק יותר אבל מן הסתם משיג פחות כותרות בעיתון.

    Liked by 2 אנשים

  20. לגבי דרום קוריאה צריך להגיד שיש צד שני למטבע: היא מדינה מאוד מאוד צפופה. יותר צפופה מישראל ומהודו. לא נורא אם תחווה ירידה מסוימת באוכלוסייתה. השאלה היא אם בדור הבא הנשים שם יתעשתו או שהמגמה תימשך.

    אהבתי

  21. תמריץ,
    לא חפרתי לעומק למתודולוגיה של המחקר (אני עצלן, וזה תורם מאוד לאושר שלי), אבל להלן תיאור קצר שלה:
    researchers analyzed comprehensive Gallup polling data from 149 countries for the past three years, specifically monitoring performance in six particular categories: gross domestic product per capita, social support, healthy life expectancy, freedom to make your own life choices, generosity of the general population, and perceptions of internal and external corruption levels.

    לא רואה ששאלו כאן אנשים עד כמה הם מאושרים.

    Liked by 1 person

  22. אוף טופיק,
    עמדות מהטויטר של רן ברץ –
    *גם* על נושא שיטת הממשל

    38 דק׳
    זה הסוד של הבירוקרטיה הישראלית: לוקח
    10 שנים לזהות שיש בעיה,
    10 שנים לתכנן פתרון,
    10 שנים לממש אותו.
    לכן יש לנו תשתיות תחבורה שפותרות מעולה את צרכי התנועה של שנות ה-90.
    אבל אל דאגה. כרגע מזהים את הבעיה, וב-2050 יהיו תשתיות מעולות ל-2020.

    ·
    6 שע׳
    המכון הישראלי לדמוקרטיה: המומחים האובייקטיביים שלנו גילו שהבעיה המרכזית של הדמוקרטיה בישראל היא הבחירות. לכן אנו ממליצים שבמקומן תוקם ועדת מומחים נייטרליים בראשות המכון, שתקבע מי יהיה ראש הממשלה לשבע שנים עם אפשרות הארכה. כך נשפר את הממשל והיציבות השלטונית. ואגב, זה יהיה גנץ.

    ·
    24 באוג׳
    העובדה שהשמאל מצליח להחליף חלק גדול מהח"כים והשרים הכושלים שלו היא מרשימה ודמוקרטית. הימין תקוע מדי עם נציגים שכבר הוכיחו שלא יצא מהם כמעט כלום, אבל כמעט בלתי אפשרי להזיז אותם. צריך ללמוד מהשמאל איך מתחדשים ומרעננים רשימות.

    ·
    24 באוג׳
    יש כאן 3 בעיות, כל אחת עצומה:
    1. הכישלון הדיפלומטי המשפיל של בנט-לפיד, סטירת לחי פומבית שחטפו מהדמוקרטים
    2. העובדה שהם הימרו הכל על הקשקוש של כביכול יחסים מיוחדים שיש להם עם הממשל, וכעת אין תכנית ב' כלשהי
    3. השקר הרצוף והנוראי ששיקרו לנו, שהם הצליחו ואין מה לדאוג
    לכו!

    @MidaWebsite
    · 24 באוג׳
    הכניעה, ההתחמקות וההפקרות: ממשלת בנט-לפיד כשלה במשימה החשובה ביותר ואין לה שום תירוץ >>
    https://bit.ly/3iuiMym

    ·
    22 באוג׳
    לפרוטוקול: שכר המורים לא ישפיע על הידרדרות מערכת החינוך בישראל, שהיא עניין מובחן ומובהק שנוגע לגישה פדגוגית ובעיות מבניות יסודיות. השכר המדינתי שולי ביחס לרפורמות שנדרשות כדי להציל את מערכת החינוך הכושלת שלנו, שמידרדרת ברציפות על פני ממשלות ושרים רבים. נקווה שעוד לא מאוחר מדי.

    ·
    17 באוג׳
    אז נראה שהדבר היחיד שביגר את בן גביר היה המו"מ עם סמוטריץ'. עם סיום המו"מ נגמרה הבגרות.

    ·
    16 באוג׳
    צא ולמד,
    מה הבעיה המשפטית העמוקה שלנו?
    שבמחלוקות על סמכויות ביהמ"ש העליון, מכריע ביהמ"ש העליון.
    זה האבסורד ושורש הבעיה.
    את זה אפשר לתקן רק בהקמת *בית משפט חוקתי* מיוחד.
    כל תיקון שלא מתחיל בזה יהיה חסר משמעות, כי מי שיפסוק במחלוקות עליו יהיה העליון.
    ונישאר בדיוק באותו מקום

    Liked by 2 אנשים

  23. פינת הטרלול האמריקאי

    אהבתי

  24. המשך נושא גיא בכור ונושא הגרעין האיראני

    להערכתי ניתן לדלג על שלוש וחצי הדק' הראשונות.

    מרגע זה ואילך 2 נושאים:
    א. (בערך מדקה 3.30)
    כלל לא בטוח שביידן יצליח להעביר את הסכם הגרעין בסנט ובבית הנבחרים. דעת הקהל בארה'ב השתנתה מאז תקופת אובמה. על אחת כמה וכמה אם ידעו שהאיראנים דורשים מהם לתת ערבויות למדינה שלישית (דרישה משפילה).
    ב. (בערך מדקה 5.40)
    המסר הישראלי הנוכחי לאירופים (ההסכם יגביר את הטרור שיעי) לא מעניין אותם.
    מסר חלופי שאותו בכור מציע: ההסכם, שלאחריו רוסיה תקבל המוני פרויקטים באיראן, יממן את כל מלחמות רוסיה (באוקראינה ובאירופה) בעשורים הקרובים. כלומר הוא יחזק את האויב העיקרי שלכם.

    Liked by 3 אנשים

  25. טענה א׳ מוזרה. ההסכם לא צריך רוב (וגם לא יהיה לו רוב להערכתי). הוא לא אמנה רשמית, והממשל הבא באמת יוכל לזרוק אותו לפח. זה נכון שאם יהיה רוב שני שלישים בסנאט נגדו, אז אפשר יהיה לחסום אותו, אבל הסיכוי לרוב כזה נגדו הוא אפס.

    טענה ב׳ – מסכים, ויותר מזה: אירן תהיה הדרך של רוסיה לעקוף את הסנקציות. כבר מדברים על זה.

    אהבתי

  26. קמיליה,
    משווה ומעלה.
    למארינס האמריקאים יש פרסום דומה ל"מערכות" ( https://mca-marines.org/ ). אחד הכותבים הקבועים מסתתר תחת שם העט "מארינוס" (השמועה אומרת שמדובר בגנרל בדימוס ואן ריפר, אותו גנרל שהפך לחוכא ואטלולא את התו"ל האמריקאי החדיש RMA בתרגיל המילניום עליו כתבתי כאן בעבר). אותו מארינוס פירסם מאמר מעורר מחלוקת (נמצא תחת חומת תשלום) שבו הוא מנתח את הפלישה הרוסית לאוקראינה באופן שונה מזה הנפוץ במקומותינו. אמל"ק: (לינק לצילום המאמר בסוף)
    הצבא הרוסי לוחם כעת לפי הדוקטרינה הידועה (והקלאסית שלו). מסך כבד של אש ארטילרית בעקבותיו באה התקפה גדודית שמטרתה נגיסה של שטחים קטנים. מהלך הפתיחה הרוסי שפורש במערב כבליץ-קריג שנועד ללכוד את קייב ומכאן הפרשנות שתיארה אותו ככישלון קולוסאלי כלל לא היה כזה. לפי מארינוס הפרשנות השגויה נובעת מאי הכרת התו"ל הרוסי. לפי התו"ל המערבי "פשיטה" היא פעולה אלימה של כח קטן שחודר לשטח האויב על מנת לבצע משימה קונקרטית שאחריה הוא שב לשטח היציאה. התו"ל הרוסי מכנה פשיטה חדירה של כח גדול לשטח האויב כאשר המשימה של המסגרות הגדודיות היא להגיע לנקודות גיאוגרפיות מוגדרות במינימום חיכוך. מטרת הפשיטה היא שיבוש תוכניות האויב, ניצול הזדמנויות מבצעיות, יצירת איום שגורם להקצאה לא מתוכננת של כוחות. מה אין בפשיטה הרוסית? תפיסת שטחים והגנה עליהם. בראייה כזו כלל לא ברור שמהלך הפתיחה אכן כשל.

    אהבתי

  27. תמריץ,
    כישלון בהגדרה נגזר מהמטרה. לפי הפרשנות של מארינוס (במאמר הוא מנתח 3 מאמצים עיקריים, לא רק זה של קייב) המחיר של הפשיטה נמדד בשיבוש שהיא גורמת לצבא האוייב. אבידות מעולם לא הטרידו את הרוסים. אם המטרה האופרטיבית הייתה כיבוש החבלים המזרחיים המאמץ בכיוון קייב השיג את מטרתו שכן הפך את הגנת קייב למרכז המאמץ האוקראיני

    אהבתי

  28. התיאוריה שלך דורשת הערכה שהרוסים חשבו שאוקראינה מעצמה צבאית שצריך להביס בקרב איטי עם קורבנות גדולים וטקטיקות הקרבה מטורפות. זה ברור שהם לא חשבו ככה, וזו הצדקה בדיעבד.

    Liked by 2 אנשים

  29. תמריץ,
    התיאוריה אינה שלי אבל אני מכבד את מי שהעלה אותה (יהיה מי שיהיה). כדאי להתייחס בחשדנות לכל הפרשנויות לאור העובדה שבהיעדר מידע אמין הן כולן ספקולטיביות

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: