אריאל שרון הגדיר מחדש את ארץ ישראל

במוצאי תשעה באב לפני 17 שנה יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות. כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה לא הייתה מן הארוכות. הוא כיהן בערך כשליש משנות הכהונה של בנימין נתניהו. אף על פי כן כהונתו תיזכר, כי הגדיר מחדש את גבולות ארץ ישראל באופן ששיפר לאין ערוך את מצבה הדמוגרפי של מדינת ישראל.

בכתבה בהארץ מקוננים הכותבים על כך שהציבור היהודי הישראלי אדיש להפיכתו למיעוט בארץ ישראל לאור השינויים הדמוגרפיים של העת האחרונה. כלומר אם מחברים את שטחי ישראל, יו"ש ועזה מגלים שחיים בהם בסך הכול יותר ערבים מיהודים בימים אלו. יש מחלוקת על המספרים, ולא ברור האם היהודים הם אכן מיעוט כיום בארץ. אבל כפי שמעירים חלק מהמגיבים, ההתנתקות הפכה את הטור לחסר משמעות. ברצועת עזה חיים שני מיליון פלסטינים שלא יאפשרו את כניסת צה"ל לשטחיהם. אם צה"ל רק ינסה להיכנס, הוא יתקבל בלוחמה אכזרית ממנהרות תת קרקעיות. אין טעם למנות אותם יחד עם תושבי הארץ האחרים. הם מנותקים מהם כליל, וניתוקם הוא קבוע ולטווח הארוך.

השאלה האם על ישראל לספח את שטחי יו"ש שבהם שולטת הרשות הפלסטינית אולי רלוונטית בקושי. ועוד נראה מה יקרה ברשות בתום עידן אבו-מאזן. אבל השאלה האם על ישראל לספח את רצועת עזה היא מעוררת גיחוך. נניח שתרצה לעשות זאת בשם איזו תשוקה אובדנית, האם אנשי החמאס ימסרו לה את השליטה בעזה מרצונם? האם ינהרו מרצונם לבתי הכלא שבהם תרצה ישראל לשים אותם, או לגגות שמהם ירצו אנשי הרשות לזרוק אותם, כנקמה על גורל דומה שחוו אנשיהם?

גם רבין תרם את חלקו לנתק בין יהודים לערבים. ראשית בכך שסלל בהסכמי אוסלו את הדרך לניתוקה של עזה מהדמוגרפיה הארץ ישראלית, ושנית מאחר שההסכמים הבחינו בין הערים הערביות הצפופות שבהן שורר שלטון פלסטיני לבין שטחי סי הריקים. בימים שבהם הוא עוד היה דמות ימין לגיטימית, נפתלי בנט הציע להתבסס על כך בפיתרון הקבע של הסכסוך.

אבל אריאל שרון הגדיר מחדש את הניתוק שהתווה רבין. בשטחי הגדה הוא הפחית מעוצמת הניתוק על ידי "חומת מגן" ומבצעי ההמשך שלו שאפשרו לצה"ל לרכוש שליטה בטחונית ביהודה ושומרון. במצב הנוכחי השתלטות מחודשת של צה"ל על כל הגדה היא אפשרות, גם אם נראית כרגע רחוקה. לעומת זאת, בשטחי עזה שרון הבטיח התנתקות שאינה הפיכה.

נותרנו עם בעיה דמוגרפית מצומצמת יותר, ללא עזה. אם נניח שביו"ש ישנם כ-2.5 מיליון פלסטינים והם מצטרפים ל-2 מיליון ערביי ישראל, הרי שהיחס הדמוגרפי הוא 7.5 מול 4.5 או קצת יותר לטובת היהודים בהתחשב בכך שהדרוזים וחלק מהנוצרים הם בצד שלהם. דהיינו הרוב היהודי הוא 63% בערך. לדברי אלו הטוענים שביו"ש חיים פחות פלסטינים משמקובל לחשוב, הרוב היהודי גדול אף יותר.

מה צופן העתיד? שיעור הפריון היהודי עקף לאחרונה את שיעור הפריון המוסלמי. העתיד צופן הרבה מאוד ילודה חרדית ודתית. דמוגרפיה אמנם משתנה בקצב צב, הציבור הערבי צעיר, וגם עוד 50 שנה החלוקה באחוזים לא צפויה להיות מאוד שונה, אלא אם כן הערבים יתחילו ללדת ממש ברמות של יוון או איטליה – התרחשות אפשרית, אך עדיין רחוקה. בירדן שיעור הפריון כיום הוא 2.7 ילדים לאישה. בשנות השישים הוא עמד על 8 ילדים לאישה. ומה בעתיד? מי יודע.

הטור בהארץ שמציין את המפנה הדמוגרפי בארץ ישראל הוא לא הוגן אם כך משתי בחינות. ראשית, כי הוא מכליל את עזה שאינה באמת רלוונטית. שנית, כי הוא מצלם מציאות רגעית ששורשיה בימים של 9 ו-8 ילדים לאישה בקרב הערבים, אבל זו הסתכלות במראה האחורית. העתיד צופן היפוך מגמה, גם אם סיכמנו שתהיה איטית להחריד.

אין זה אומר שעל ישראל לחתור לספח את השטחים על תושביהם. בדבר כזה אין שום היגיון. הרשות הפלסטינית קיימת ומתפקדת, ולפלסטינים יש קרבה תרבותית, לשונית ואתנית לירדן, לא לישראל. אין לישראל שום צורך בהוספת כ-2 מיליון ערבים ויותר לרשימת המצביעים או מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי. אבל הדבר כן מרמז שהסטטוס קוו יציב משנדמה, ושהשעון לא מתקתק. כרגע הסטטוס קוו הוא הפיתרון הטוב ביותר, ואין לו שום תחליף.