ארי נייגל והפסיכולוגיה האבולוציונית של העתיד

ישנו תחום במדע בשם "פסיכולוגיה אבולוציונית". מטרתו להראות כיצד התכונות וההתנהגויות האנושיות עוצבו במשך הדורות באופן שמטרתו למקסם העמדת צאצאים שורדים. אתן דוגמה נחמדה ואפילו משעשעת: מדוע לסבתא מצד האם הרבה יותר אכפת מהנכדים שלה מאשר לסבא מצד האב? לפסיכולוגים האבולוציוניים יש תשובה ברורה: הסבתא מצד האמא בטוחה בכך שהנכדים שלה. לכן היא להוטה להשקיע בהם, כדי להבטיח את הישרדות הגנים שלה. כיצד היא בטוחה? היא ראתה את הבת שלה יוצאת מהרחם, וראתה את הבת שלה מוציאה בת נוספת מהרחם. הסבא מצד האבא אינו יכול לדעת (בעולם נטול ערכות דנ"א) שהנכדים הם באמת שלו. ייתכן שהבן שלו נישא לאישה שנאפה, וייתכן שהוא עצמו נישא לאישה לא נאמנה.

הפסיכולוגים האבולוציוניים מגבשים תיאוריות על האופן שבו התנהגויות מסוימות עזרו או הזיקו להעמדת צאצאים שורדים לאורך אינספור דורות, ממש מזמן אבינו המשותף לנו ולשימפנזה. אבל קשה לבעלי נטייה ספקולטיבית כמוני שלא לחשוב על הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה. כלומר: איזה תכונות גורמות בהווה לבני אדם להעמיד יותר צאצאים שורדים וככה לעצב בדמותם את העתיד. הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה כלולה בדמוגרפיה, אבל הדמוגרפים נזהרים בתוויית תיאוריות מרחיקות לכת על הקשר בין הולדה לתכונות ולהתנהגויות. הם יודעים עד כמה הדברים גמישים ונזילים. היה פסיכולוג אבולוציוני קנדי ידוע (לשמצה בעיני מתנגדיו) בשם פיליפ רשטון שהאמין שבטבע קיימת חלוקה בין מינים שמולידים הרבה ומשקיעים בצאצאים מעט (אסטרטגיה הקרויה r), לבין מינים שמולידים מעט ומשקיעים הרבה (אסטרטגיה הקרויה k). דבר זה שנוי במחלוקת, אבל עוד יותר שנויה במחלוקת, שלא לומר גזענית ומעוררת סלידה, הייתה החלטתו של רשטון שחלוקה זו תקפה גם לבני אדם. הגברים השחורים שפוגשים אישה, שוכבים איתה ונעלמים לה שייכים לאסטרטגיית r, ואילו הגברים האסייתים שמולידים מעט ילדים ומשקיעים בהם שייכים לאסטרטגיית k. הביקורת הלא מדעית על רשטון הייתה נוקבת והגיעה לשיאה באגרוף שספג הישר לפרצוף מסטודנט. הביקורת המדעית הייתה נוקבת לא פחות: בשנות השישים האישה הסינית הממוצעת הולידה 6 ילדים, ואילו בזמננו אנו האישה השחורה בארה"ב מולידה פחות מ-2 ילדים. כיצד מנתונים הפכפכים כאלו ניתן לגבש רושם של אסטרטגיה רבת דורות לריבוי ילודה אצל שחורים ולמיעוט ילודה אצל אסייתים?

כשמסתכלים על העולם כיום, המשתנה הראשון שקופץ לראש כשחושבים על גורמי הולדה הוא דתיות. דתיים מולידים הרבה. חילונים מולידים מעט. בפרט כך יחשוב מי שחי פה במדינת ישראל, שהיא גראונד זירו של ההבחנה הזו. הפסיכולוגיה האבולוציונית של ההווה מנבאת לכאורה שבעתיד יחיו אנשים שיתייחסו לחילוניות ולמחשבה חופשית כמו אל פטריה רעילה (כולל אולי אל תורת האבולוציה עצמה). מצד שני בני אדם שנטולים עניין בהגנה עצמית צבאית ובשכלולים של המדע שמאפשרים אותה, כמו חרדים שמסרבים להתגייס, או האמיש הפציפיסטים באמריקה, לא ישרדו את מלחמת הקיום – בשלב מסוים פשוט יטבחו בהם. כך שעדיין נראה לא סביר שהפסיכולוגיה האבולוציונית של העתיד תצביע על דתיות שונאת קדמה ומדע כתכונה המנצחת של האבולוציה. זהו פרדוקס שכבר כתבתי עליו פעם והזכרתי בהקשר זה את הרעב ההמוני בישוב הישן בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בסינמטק מוקרן בימים אלו, במסגרת פסטיבל דוקאביב, סרט תיעודי מעניין מאוד, שנותן דוגמה, אמנם חריגה מאוד, לאלטרנטיבה אחרת, לא דתית, להתרבות המונית בעידן המודרני.  ארי נייגל, גבר יהודי נאה שמלמד מתמטיקה בקולג' והוא בן למשפחה דתית-חסידית שיצא לשאלה. הוריו נראים אורתודוקסים מודרניים אבל לפי הסיבובים שהוא עורך אצל אדמו"רים ובתי המדרש שלהם במהלך הסרט, כנראה המשפחה המורחבת היא חרדית. נייגל יכול היה לבחור במסלול הריבוי הטבעי המואץ המקובל אצל קרובי משפחתו, אבל בחר במסלול ריבוי טבעי מאוד יוצא דופן. הוא פרסם את עצמו כמי שמוכן לתת זרע לנשים שמחפשות תורם ואינן משתמשות בשירותי בנקי הזרע הרגילים. אם בגלל שהן רוצות להכיר את התורם, אם בגלל שאין להן ביטוח רפואי שיממן להן הליך קונבנציונלי. לאורך הסרט רואים את נייגל פוגש שלל נשים בסמוך לתאי שירותים של סופרמרקטים ורשתות מזון מהיר. הוא נכנס לשירותים ופולט מה שפולט לתוך כוסית. הן מזריעות את עצמן עם החומר הביולוגי. כעבור תשעה חודשים נייגל מוסיף לאקסל שלו עוד שם של צאצא. התהליך עובד באפקטיביות מרשימה. בסוף הסרט כבר יש לנייגל מעל מאה צאצאים ועוד היד נטויה (ליטרלי).

הנשים שנייגל מזריע נראות כשייכות לרובד הסוציו-אקונומי הנמוך בחברה האמריקנית. רבות מהן שחורות (וגם משפחתו הגרעינית של נייגל, שהוא מגדל בעצמו, היא מאישה שחורה). רבות מהן לסביות גדולות גוף. הדיון הגזעי מוזכר בקיצור במהלך הסרט כשאישה שהרתה מזרעו של נגל מזכירה שמאשימים אותה בכך שהיא מוחקת את הדם השחור מצאצאציה. זהו נושא מעניין כי נשים שחורות שנזקקות לכך מתמודדות באופן קבוע עם בעיית מיעוט תורמי הזרע השחורים (דבר שאולי היה מפתיע את פיליפ רשטון), ורבות מהן יולדות מזרע של גבר לבן.

לבד מהפאק האישיותי המוזר שגורם לנייגל להתנהג כפי שהוא מתנהג ולהסתכן בתביעות מזונות מנשים שאינו מכיר, הוא נראה אדם די נורמטיבי ובריא. אורחותיו חביבות ונעימות, יש לו חוש הומור. יש לו חברים שהוא מנהל איתם שיחות כנות. הוריו בריאים ופעילים בגיל מבוגר (ומטיחים בו דברים קשים מאוד). יש לו מקצוע מכובד בהוראת מתמטיקה שמעיד גם על תבונה (אמנם לא כמו שנשמע מהמונח "פרופסור למתמטיקה" שמוצמד לשמו. השיעורים שרואים בסרט מתמקדים במשוואות בשני נעלמים). יחסיו של נייגל עם הבן שהוא מגדל בעצמו הם ציר הסרט, והם יחסים יפים, גם אם הבן כועס על בחירת החיים המוזרה של האבא.    ומה אם עשרה או עשרים אחוזים מצאצאיו של נייגל יירשו ממנו את אותו פאק אישיותי? והרי אנחנו יודעים שמוזרויות עוברות לפעמים מאבא לבן בצורה מופלאה. אפשר לקחת מחשבון ולחשב כיצד גחמה אישיותית כזו, לתרום זרע באובססיה, יכולה להפוך לרכיב מהותי באבולוציה של הרכב הפלנטה, כל עוד היא תמצא לה קהל מתעניינות. המחשבה גרמה לי להיות אסיר תודה על כך שהיהדות מכירה ביהדות לפי האם ולא האב, פן שבט אינסופי של צאצאי ארי נייגל יבוא באחד הימים לנתב"ג וידרוש הכרה בזכאותו לאזרחות. היהדות לא מכירה בזהות יהודית שעוברת דרך האב. חוק השבות כן מכיר, אבל לשני דורות בלבד.