אולי עוד מאה שנה

בפוסט הקודם כתבתי על כך שהמלחמה באוקראינה הנחיתה מכה קשה לתיאוריית ההתקדמות של פינקר. גם גל הטרור הפלסטיני שמכוון נגד מטרות אזרחיות בתחומי הקו הירוק מנחית מכה לתיאוריה שחלה התקדמות פינקריאנית בקרב הפלסטינים, כאילו אינם מעוניינים עוד לבצע התקפות טרור נוסח דאעש לאור השם הרע שהוציא דאעש למוסלמים ולאור תהליך ההתקדמות הכללי של האנושות.

את התיאוריה הזו ניתן היה למצוא באופן עקיף בספרו של אוהד חמו, ״פני השטח״, שעליו כתבתי בשנה שעברה. חמו ציטט פלסטינים שאיבדו עניין באלימות נגד אזרחים והגיעו למסקנה שהסבה נזק למאבקם. תהיתי אם יש אמת בהתרשמות זו, אך נראה שכפי שהציבור הרוסי הוכיח שהוא ברברי מהמצופה ומהמקווה, כך גם הפלסטינים הוכיחו שכמו הים גם הם לא משתנים.

לא הייתי מגיע למסקנה זו רק על סמך פיגועים בודדים של יחידים. אבל ראיתי עכשיו בערוץ הטלגרם אבו עלי אקספרס ידיעה על כך ששדרנית פלסטינית בשם רוז אל עצב כתבה: "גם המסעדות שלנו בראמאללה לא יזכו לביטחון ולא רחובותינו. תארו לכם שהם ישלחו מישהו לנקום והוא יפוצץ את האזור כשאזרחים יושבים לשתות קפה בביטחה או יחד עם המשפחה והילדים באיזה מקום. זה הגיוני?"

זה טקסט פינקריאני מובהק, של מי שאינו מאותגר הפשטה. טקסט שמבטא יכולת להיכנס לנעלי הזולת ולהחיל תפיסה מופשטת שמחברת בין בני אדם ובין הדמיון בנסיבותיהם ויוצאת נגד התפיסה הלאומית שעושה דה הומניזציה לצד השני. העלאתו בידי אושיה פלסטינית חשובה היא ניסוי אמפירי מרתק לתפיסת פינקר-אוהד חמו. למרבה הצער, הניסוי נחל כישלון מהדהד. השדרנית הותקפה בחריפות ומחקה את הפוסט. הפלסטינים, כך נראה, עוד לא בשלים לדרך חשיבה שתאפשר להם הקמת מדינה שוחרת שלום. אולי עוד מאה שנה.