מלחמת אוקראינה ותיאוריית ירידת האלימות

תיאוריית ירידת האלימות ותהליך הציביליזציה של סטיבן פינקר ספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה באוקראינה. כולנו באופן אינטואיטיבי מבינים זאת כשאנו מדברים בתדהמה על תמונות זוועה שלא ציפינו לראות באירופה במאה ה-21. אבל מתמונות כאלו במאה ה-15 לא היינו מופתעים. יש ציפיה שהמאה ה-21 תהיה נעימה, שלווה והומאנית פשוט כי עבר הרבה זמן מאז המאה ה-15, והזמן, לפי התיאוריה של פינקר, לא עובד על ניוטרל. הוא מוריד אלימות.

גם אם עריץ משוגע אחד נתן במפתיע ונגד כל הציפיות פקודה לפלוש, להחריב ולהשמיד, פינקריאני אדוק יכול היה לצפות שהחיילים יתקוממו, שההמונים יצאו לרחובות, שפעולות חבלה קטנות ישמידו את יכולת הלחימה. אפילו מתוך אינטרס עצמי אמהות לחיילים שהם ברוב המקרים בנים יחידים (לפעמים לצד בת) יעשו מהומת אלוהים כשישמעו על הרעיון לבזבז את ילדיהם במלחמת שווא, ועוד מול עם דומה לשלהם במוצא האתני, בתרבות ובשפה. כל זה לא קרה, ואפילו ההיפך קרה: אחוזי התמיכה במלחמה ברוסיה ככל הנראה גבוהים מאוד.

יש בכל אופן שני היבטים מנחמים שעדיין מותירים סיבה לחשוב שהתיאוריה של פינקר אינה יוצאת גופה מתה מהמלחמה. ראשית, לפי כל הסימנים המלחמה זוכה לתמיכה בעיקר בדור המבוגר, בעוד שהצעירים נותרים מסויגים, בטח אלו שחיים בערים הגדולות. הצעירים האלו יהיו הדור שישלוט בעתיד ואף יחנך את דור הנכדים, שיכול להיות ליברלי אף יותר.

שנית, צבא רוסיה חלש מהצפוי וחולשתו קשורה לאלמנטים שליליים שקיימים בחברה הרוסית. ביניהם: היחס הנורא לחיילים בצבא רוסיה, השחיתות הפושה בכל מקום בחברה הרוסית, התלות של רוסיה ביבוא מהמערב והפיגור של טכנולוגיה רוסית מול טכנולוגיה מערבית. כלומר שוחרי השלום צפויים להצליח להילחם טוב יותר מהרוסים בזכות היכולת הטכנולוגית והארגונית הגבוהה של חברות הומניסטיות. אם ויתרנו על הרעיון שהרוסים ישנאו מלחמה פשוט כי יאמצו תרבות של הומניזם ושלום, אולי נותרת התקווה שיוותרו על מלחמה כי יחששו מכוחם של המערב ובני בריתו. אבל ישנם סימני שאלה האם ההיגיון הזה ישכנע את סין שהיכולות הצבאיות והטכנולוגיות שלה כנראה עולות כיום בהרבה על אלו הרוסיות.