בטרם המעברות

בחוגי השמאל נפוצה תחושת חטא קדמון. כאילו השמאל איבד את המזרחים בגלל ימי המעברות, בגלל ההתנשאות המפא"יניקית עם קום המדינה. אפשר לדמות זאת לחרדים שמאמינים שאסון מירון אירע בגלל איזה חטא כלפי אלוהים. נוח להם ולהשקפת עולמם להאמין בכך מאשר למצוא את הסיבה האמיתית – מנטליות העולם השלישי שמאפיינת את החרדים ביחסם לסטנדרטים של בטיחות. אותו דבר לגבי השמאל. מתאים לשמאלנים להאמין שאיזה חטא קדמון של אבותיהם בדמות הפגנת עליונות והיררכיה כלפי המזרחים עומד בשורש הימניות המזרחית מאשר להפנים ולקבל את הסיבה האמיתית: רדיפת שוויון כפייתית, סלידה מלאומנות וגישה קוסמפוליטית נוסח השמאלנים מתאימות רק לחתך מסוים מהאנושות, קטן יחסית, שהמזרחים אינם נמנים עליו.

דווקא דוד בן גוריון היה זה שהבין שהנס האמיתי היה ביכולת של מפא"י לקבל את תמיכת המזרחים בעשורים הראשונים לקום המדינה, והוא התבטא לגבי זאת בכנות ובגילוי לב ואפילו ברוח נבואה, כי הוא חזה בתחילת שנות השישים בדיוק מדהים את מהפך 77'.

רוב העולים – הם באהבה מקבלים את ההנהגה של יהדות אירופה. החוש היהודי אומר להם, שאלה שהניחו את היסודות להתיישבות ולתרבות עברית בארץ, לחינוך ולהנהגה עצמית למדינה – הם ראויים לעמוד בראש. הם מקבלים זאת באהבה, לא מתוך אונס. ראינו בבחירות האחרונות ששום רשימה עדתית לא נבחרה. […]

בעוד 15 שנה ישתנו הדברים, וישתנו לא רק ביחס ליהודי אירופה ואסיה. אנו עומדים בפני פרשת דרכים בעם היהודי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה היהודית. […] אני חושב שאנחנו צריכים לשמוח על כך שהדור הצעיר שונה מאתנו. שאין לו הרגשה של נחיתות, התנצלות והצטדקות. שהוא מרגיש שזוהי ארצו. אבל כאן מתעוררת בעיה חמורה מאוד. ולדעתי בעיה גורלית: הדור הצעיר הזה יהיה ברובו מיוצאי אסיה ואפריקה. אלה שגדלו וחונכו כאן לא יביטו על מניחי היסודות למדינה כעל אלה שצריכים להיות המנהיגים של היישוב. הם לא יקבלו את מרותם. הם יקימו מתוכם מנהיגים, מורים ומדריכים..

לאלעד נחשון, היסטוריון צעיר, יש עמוד פייסבוק פוליטי מעניין שלדעתי יקסום מאוד לקוראיו של הבלוג הזה. מלבד זאת עבודתו האקדמית של אלעד עוסקת בנושא הקשור במישרין לפסקאות לעיל. הוא חקר את השתתפות בני עדות המזרח במחתרות האצ"ל והלח"י. והוא מצא שגם אז, עוד לפני המעברות והבעיות בקליטת העלייה מהמזרח, הייתה הטיה ברורה. במחתרות הימניות הייתה השתתפות בני עדות המזרח ניכרת הרבה יותר מאשר בפלמ"ח ובהגנה. כל אחד יכול לעיין במחקר בהרחבה בעצמו.  אני אביא כמה נקודות מעניינות שמשכו את תשומת לבי.

• • בתחילת מלחמת השחרור שיעור הנופלים שנולדו בארצות המזרח היה 7.6% בקרב לוחמי ההגנה, 23% בקרב לוחמי האצ"ל. מכאן ניתן לקבל אומדן ראשוני שלפיו לוחמים מזרחים היו בשיעור גבוה פי שלושה באצ"ל לעומת ההגנה.
  • נתון זה משתלב יפה עם נתון אחר מהבחירות לאסיפת הנבחרים ב-1931. מצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם הרוויזיוניסטים היוו 21% מתומכיהם, בעוד שמצביעי הרשימות העדתיות המזדהות עם מפא"י היוו רק 8% מתומכיה.
  • מי שמתעקש להחזיק בתזת "חטא ההתנשאות", יוכל להמשיך בדעתו גם אחרי קריאת המחקר הזה. כי גם טרם המעברות הייתה כמובן התנשאות קשה של אשכנזים על מזרחים, מה שמומחש בציטוט הבא:
    

    דווקא ארגוני המחרתית הקיצוניים, "הפורשים" בלשון היישוב המאורגן, עם שהיו מצווים על שמירת מסגרתם הסודית, פתוחים היו לבני העדות יותר מההגנה, שייצגה את עיקר הישוב הממוסד. נראה לי שלא סמכו על אמינותם של יושבי השכונות שראו בהם נבערים מדעת וחסרי אחריות.

  • בן גוריון צוטט כאומר שפעולות הטרור של המחתרות הן בסך הכול פעולות של "תימנים מסוימים". התימנים יצאו במחאה, ואילו ביטאון האצ"ל חגג על הדברים:
    

    במוסדות ובעיתונים הרשמיים אין חדלים מלטעון כי האצ"ל מורכב ברובו מבני עדות המזרח. הזהו הדופי שמצאתם בנו, צבועים שכמותכם? להווי ידוע לכם, כי אלינו באים כולם, באים גם מבתיכם המרווחים וגם מן הבקתות הנמוכות. אין מונופולין לאהבת המולדת, אולם לא נכחד, כי גאוותנו היא בעיקר על העניים והמושפלים אשר משפחתנו הלוחמת הופכת אותם לגאים ולעשירים.

  • עד המרד שהכריז מנחם בגין על השלטון הבריטי ב-1944 האצ"ל לא התנהל באופן חשאי מדי ולעיתים שיתף פעולה עם הבריטים. ככה היו יכולים אנשי האצ"ל לחיות בגלוי ולהיות פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית. אבל כאשר הבריטים החלו לעצור המוני פעילי אצ"ל נוצר צורך לגייס פעילים חדשים שהבריטים לא יזהו אותם בקלות על פי קשריהם המשפחתיים והמפלגתיים. כאן בני עדות המזרח התאימו לאצ"ל מאוד.
  • האם בני עדות המזרח שנאו ערבים במיוחד כי חיו בקרב הערבים ורכשו ניסיון אישי מר? ככה כתבה פעילה בשמאל הציוני על יחסם של המזרחים לערבים: "זאת היא שנאה גזעית פרימיטיבית. אי אלה מבוגרים מפרשים את נטייתם נגד הערבים כתוצאה מנסיונם הפרטי הקשה, אשר רכשו בארץ או בארצות מגוריהם המזרחיות". אלעד נחשון שולל זאת ומראה שמזרחים בני ארצות ערב לא התגייסו יותר ממזרחים אחרים.
  • תובנה מרתקת של נחשון: ההגנה הייתה ארגון אינדיווידואליסטי של חברים, באופן שמאפיין את הסוציאליזם ומתאים לאשכנזים חילוניים. האצ"ל היה משפחה, מוסד חברתי שמבוסס על קשרי דם והיררכיה, באופן שהולם יותר את התרבות המזרחית. לעתים אמנם היה קונפליקט בין משפחת האצ"ל למשפחה הביולוגית. אם נתפס חבר אצ"ל היה מצופה ממנו להפוך את המשפט לבמה פוליטית שבה יוקיע את השלטון הזר ואת סמכות שופטיו. זאת בעוד המשפחה כמובן רצתה שבנה יתחנן לרחמים כדי לקבל עונש קל.
  • משה גפני, יו"ר יהדות התורה, הסביר לאחרונה את התעקשותו ללכת אחרי ביבי אל המדבר הפוליטי. הוא נימק זאת בציווי שקיבל מהרב שך: לא לנטוש את המסורתיים. זוהי ברית מעניינת, כי האשכנזים החרדים גזענים בצורה בלתי רגילה כלפי המזרחים. גזענים אבל גם בעלי זיקה הדוקה, מתנשאת ככל שתהיה. זו תמונת מראה למחשבה של השמאלנים שהתנשאות אבותיהם הרחיקה את המזרחים. החרדים מוכיחה שהתנשאות, אפילו קיצונית ממש, לא מרחיקה את המזרחים כאשר יש דמיון מהותי בהשקפת העולם הלאומית והמסורתית. והנה גם במחתרות הזיקה החרדית – מזרחית כבר הייתה ניכרת. נחשון מציין שבחוגי מפא"י מנו שתי קהילות שצריך לקיים בתוכן הסברה כדי למנוע הצטרפות לפורשים: מזרחים וחרדים.
  • שני אנשי מחתרות נעצרו בשל תקיעה בשופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים. האחד נידון לשישה חודשי מאסר. השני שוחרר מאחר שעורך דינו שכנע את השופט שהוא "כספרדי" אינו עוסק בפוליטיקה.
  • נחשון מתמודד עם השקפת חוקרים שראו את המסתערבים (שהיו בכל המחתרות, גם בפלמ"ח) כבעלי זהות המורכבת ממימד יהודי ומימד ערבי, ואת פעולותיהם במחתרות כמשקפות זיקה תרבותית וחברתית בין בני עדות המזרח לערבים. הוא חולק עליה מכל וכל, בצדק רב כמובן. "אין רמז לכך שראו עצמם יהודים-ערבים בשלב כלשהו בחייהם, וכן אין סימן למשמעות רגשית או זהותית מיוחדת שתפסו אצלם השפה והתרבות הערבית". כשיעקב רז, מסתערב יליד אפגניסטן ואיש האצ"ל, השתמש בידיעת השפה הערבית כדי לבצע פעולות נקמה בערבים "קשה לראות בסיפור חייו ביטוי לזהות יהודית-ערבית".
  • מנחם בגין האמין שהעדתיות היא מורשת הגלות ואף היה מצמיד מרכאות לכינויים אשכנזי וספרדי. האנקדוטה הבאה שסיפר (אשר שייכת לז'אנר שלם של פאדיחות מסוג זה המתרחשות בתחבורה הציבורית ונובעות מהנחות שגויות) ממחישה את גישת הטשטוש שניסה לקדם:

ישנם אשכנזים טהורים שהנם שחומים לא פחות ולעתים אפילו יותר מספרדים טהורים. למשל אברהם שלנו (כינוי של מי שהיה לאחר מכן השר חיים לנדאו), אחד מעמודי התווך של הארגון. אברהם זה מטעה תמיד, ובייחוד בימי קיץ, את הבריות. פעם, בנסעו במכונית ציבורית, נתקל בשתי גבירות לבושות הדר, שהחלו להתבדח "בשפתן", כלומר בפולנית, על חשבון מוצאו המזרחי וצבע פניו. אברהם, המחונן, כרוב לוחמי המחתרת, בחוש הומור, נתן לגבירות "הנכבדות" לפטפט כאוות נפשן, אך לפני שיצא מן האוטובוס, פנה אליהן בפולנית רהוטה ואמר בשקט אולימפי:"דובידנזיה שאנאוונים פאניאם" (להתראות גבירות נכבדות). "הגבירות" פערו פיהן ולא ידעו כיצד לצאת מתדהמתן. הן החלו לגמגם בקשת סליחה, אך אברהם הלך לדרכו. "הספרדי הטהור" הזה הוא יליד קראקוב.

• מפורסמים יותר מכול דבריו של בגין על ברזאני ופיינשטיין שהתאבדו יחד ברימון, בפרט מנאום התגובה שלו ל"צ'חצ'חים" של דודו טופז. בסופו של דבר בגין הילך קסם על עדות המזרח לא מאחר שייחד אותן אלא מאחר שהכליל אותן.