ההתעללות הסאדיסטית של השמאל בערבים

אני אוהב פרדוקסים, והפרדוקס שאני מרבה לחשוב עליו בימים אלו נוגע בהתעללות הסאדיסטית של השמאל בנפש הערבים.

יש כאלו שמנסים לקשור את ידי ישראל בתגובתה לאלימות הערבים, בתוך ישראל או בעזה, פשוט כי הם רוצים בפירוקה בשלבים. ושלב ראשון הוא החלשתה והחלשת הלגיטימיות שלה להגיב באופן מרתיע. למשל כאלו הן חברות הקונגרס האמריקני רשידה טאליב ואלכסנדרה אוקסיו קורטז. אצלן אין פרדוקסים.

אבל יש כאלו שבאמת רואים בדמיונם מדינת ישראל משגשגת ומתפקדת, ועדיין חושבים שיש לקשור את ידיה, לדבר ללא הרף על צמצום פגיעה, על איפוק, על ריסון. זאת מתוך אמונה שאיפוק יוריד את גובה הלהבות או לפחות יקנה לגיטימציה בינלאומית. בפועל תגובה מאופקת, חלשה, עלובה, לא מרתיעה היא בגדר התעללות אכזרית, סאדיסטית ממש, בנפש הערבים. הערבים יכולים לקבל את קיום ישראל במזרח התיכון מתוך הבנה שהיא מעצמה אזורית שאין דרך מעשית למוטט אותה ושכל התגרות בה היא הרת אסון. מה שנקרא "קיר הברזל". אבל הם לעולם לא יוכלו לקבל את קיום ישראל אם יחשבו שהיא חלשה ולא מרתיעה. לגלות שישראל חלשה ואז להתאפק מלהילחם בה זהו עינוי סאדיסטי עבור הערבי. זו קבלה של השפלה איומה שלא תיתכן. לקבל את מרות הבריון של השכונה זה דבר אחד, לא נעים ככל שיהיה. לקבל את מרות החלשלוש של השכונה זה דבר אחר, השפלה שהיא מעבר לנסבל.

התגלגלות המבצע עד עתה, בניגוד לכל התשבוחות העצמיות, לא מעוררת הרתעה מי יודע מה על אף כמה הישגים נאים מאוד בתחום המנהרות. הבריטים, עם מתורבת פי אלף מהעזתים, חגגו את ניצחונם בפוקלנד, שהפך את מרגרט תאצ'ר מראש ממשלה כושלת על סף אסון אלקטורלי למנהיגה גדולה. הבריטים ספגו אז יותר אבידות (255) מאשר ספגו העזתים עד כה לפי רישומי משרד הבריאות  שלהם. הבריטים נאבקו על אי חסר חשיבות במרחק אלפי קילומטרים. העזתים נאבקים על מהות קיומם: פלסטין ואל-אקצה היקרים להם מכול. מי שחושב שהמחיר שמשלמים עכשיו בעזה הוא מרתיע בטווח הארוך משקר לעצמו עד גיחוך. וגם ערביי ישראל לא משלמים מחיר של ממש לעת עתה, אם כי את זה ניתן יהיה לפתור בהמשך על ידי חיזוק המשטרה. לעת עתה אירוני לחשוב שתחת השר לבטחון פנים שלמה בן עמי בזמנו התגובה הייתה נחרצת בהרבה מאשר תחת השר לבטחון פנים אמיר אוחנה.