המרחק בין לונדון למירון

ירון לונדון סיכם תחושותיו כלפי אסון מירון:

בינתיים אני מביע צער לשם נימוס, חש בערך כפי שחשתי בספטמבר 2015 , כאשר 2411 אנשים נמחצו למוות בעת העלייה לרגל בחג' במכה, מין "אוי" קלוש שכזה. אני מנסה להפנים את הצער, להנשים אותו, לעורר אותו, להפוך אותו לחוויה אישית, אותנטית, במקום שיהיה מצוות אנשים מלומדה, והמאמץ אינו עולה יפה. בינתיים אני חש כלפי האסון הזה וכלפי קורבנותיו בערך כפי שחשתי למשמע הידיעות על צונאמי באי אינדונזי. כמעט כלום.

מעניין להשוות בין היחס של ירון לונדון כלפי אסון החרדים, לבין היחס של החרדים כלפי אסונות החילוניים. היחס של לונדון כלפי החרדים הוא ניטרלי, לפחות כביכול.

אני נזכר בדמות אשר הופיעה במהדורת החדשות ששודרה לפני פרוץ המהומה הקטלנית. האיש התפאר בדבקותו במסורת: "לא החמצתי אף הילולה זה עשרות שנים". בליבי רציתי לשאול אותו "ומה הטעם בהתמדה הזאת", אבל מיד השתקתי את השאלה שהונעה ע"י שיפוטיות ראויה לגינוי. לכל אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו.

ובכן: "לכל אדם זכות לבחור בתענוגותיו ולא לי לשופטו", זה משפט שחרדי לא צפוי לומר. היחס של לונדון לאנשים שונים ממנו הוא קר. גם במובן הטוב. הוא לא שופט אותם בזעם על מי שהם. גם במובן הרע, מותם במחנק באמצע הלילה על הר מירון אינו מזעזע אותו עד עומק נשמתו.

שוחחתי רבות עם חרדים ועד כמה שאני זוכר, לא נתקלתי בגישה לונדונית מצידם כלפי אסונות של חילונים. הם באמת דאבו אותם מעומק הלב, לפחות כל עוד מדובר באסונות שאינם מזוהים מבחינה פוליטית עם השמאל (את רצח רבין שהוציא מהחרדים ביטויי זלזול איני כולל). לא משום שהם נייטרלים כלפי חילוניותם. אדרבה, השלילה של החרדים את החילוניות והסלידה מהחילוניות היא טוטאלית, ללא מאפייני הנייטרליות שמפגין לונדון, לפחות במאמץ, כלפי אנשים שאורח חייהם שונה מאוד משלו. אבל בצד השני של המטבע: יש לחרדים יכולת לייחס ערך מיוחד לחייהם של החילונים בשל היותם יהודים. דבר שמבחינת לונדון הוא כמעט חסר משמעות. ביהודי החילוני יש מבחינת החרדי פלוס ומינוס, וברגעי אסון כאלו ההתייחסות האוהדת תהיה אל הפלוס שבו. לעומת זאת, היהודי החרדי אינו מעורר בלונדון שום רגש של חיוב. אך כאדם נאור ולא שיפוטי הוא גם לא יפליג בתחושת השלילה שעולה בו כלפיו.

שתי הגישות מציבות אתגרים קשים ללאומיות הישראלית. הגישה החרדית העוינת לחילונים הופכת לבעיה קשה יותר ויותר ככל שהציבור החרדי גדל ונדרש לשותפות במדינה. שותפות שהוא ממאן למלא בה את חלקו. הגישה הלונדונית האדישה למשמעותו של קשר הדם היהודי היא סניף ישראלי של הקוסמופוליטיות הליברלית הנאורה שלא תותיר אבן על אבן משום תחושה של זהות לאומית המבוססת על קשרי דם עתיקים. ואנו יודעים כמה טוב הקוסמופוליטיות הזו עובדת במדינות המערב.

24 תגובות על ״המרחק בין לונדון למירון״

  1. פוסט חשוב מאוד.

    כתיבה מאוד אופיינית לירון לונדון. אין ספק בדבר. התיעוב שלו כלפי חרדים, מקדמת דנא. כאשר היה הרבה יותר צעיר אפילו.

    תמריץ, עושה רושם, שאתה לא מבין ממש, את התיעוב של חילונים כלפי חרדים. אתה, מצטט:

    "…עד כמה שאני זוכר, לא נתקלתי בגישה לונדונית מצידם כלפי אסונות של חילונים".

    עד כאן הציטוט:

    באנג. אין לך מושג קלוש אפילו אז. לא מכאן ולא משם. נזכיר קצת נשכחות, איך אסונות של חילונים, הולידו גישה פאטרונית מתועבת בעיני חילונים, כלפי האסון והקורבנות:

    מצטט על אסון הבונים דאז:

    "בבוקר ה-11 ביוני 1985 התנגשה רכבת נוסעים באוטובוס, בו נסעו לטיול תלמידי כיתה ז' מבית הספר התיכון ברנר בפתח תקווה. בתאונה נהרגו 19 ילדים ושלושה מבוגרים (נהגת האוטובוס, מורה ואם מלווה). "אסון הבונים" זעזע את המדינה בשל מספר הקורבנות הגדול וגילם הצעיר, אולם בימים שלאחריו התעורר גם פולמוס ציבורי בשל דבריו של שר הפנים דאז, הרב יצחק פרץ, שהכריז בראיון לטלוויזיה ש"יד השם היתה באסון, מחמת הפרצות בשמירת השבת".

    כאן:

    https://www.haaretz.co.il/opinions/today-before/1.1739524

    וכאן למשל, תחת הכותר:

    "רבנים, אל תפרשו לנו אסונות"

    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4233019,00.html

    כאן על אלי ישי ומלחמת לבנון השניה:

    "אלי ישי: צה"ל נכשל במלחמת לבנון השנייה כי החיילים לא התפללו"

    "החיילים לא נשאו עיניהם אל אלוהים, והסתמכו רק על כוחם", אמר שר הפנים, והוסיף כי "לומדי התורה יצילו את העם היהודי ממדינות ערב"

    כאן:

    https://www.haaretz.co.il/news/education/1.1619975

    אני מציע שתחשוב שוב. אין צורך לפרט מה זה עושה לחילוני.

    רק עוד דבר:

    הוא (ירון לונדון) מגדיר עצמו כשמאלני. אולי הוא בשמאל. ממוקם שם. אבל, הוא לא שמאלני, באם, מצטט:

    " אסונם של אלפים בבנגלדש כמעט לא מזיז נים מנימי ליבי"

    להתראות

    Liked by 2 אנשים

  2. רק נדביק פה, הכתבה מ- ynet שקצת מבהירה הענין באופן יותר פרטני:

    " רבנים, אל תפרשו לנו אסונות

    כמו אחרי כל אסון, גם בעקבות התאונה המחרידה בטבריה מיהרו רבנים להתראיין בכלי התקשורת החרדיים ולהבהיר את הרקע לטרדגיה – ואיך צריך לחזור בתשובה. אבל לפעמים, כשכל-כך קשה להסביר, עדיף פשוט לשתוק.

    כמו פטריות רעילות אחרי גשם רדיואקטיבי, צצים ומגיבים אנשי ציבור דתיים וחרדים אחרי אסונות וטרגדיות. בלי טיפה אחת של מודעות עצמית, בלי קמצוץ של הבנה בתקשורת או היכרות מינימלית עם הציבוריות הישראלית, מתעקשים לדבר אלו שמשוכנעים כי הם נציגיו של הבורא על פני כדור הארץ, כדי לנסות ולהסביר את הרקע לאסון שבו נהרגו בתאונת דרכים שמונה בני משפחה אחת, לאחר טקס הכנסת ספר תורה.

    גם אתמול, כמו אחרי כל אסון מחריד, מיהרו רבנים להתראיין בכלי התקשורת החרדיים לומר שאי-אפשר לחשב חשבונות שמיים – אך מקרים קשים כאלו צריכים לעורר את כולם "להתחזק" ולשפר את דרכם. בראיון לרדיו "קול חי", למשל, הבהיר הרב הראשי שלמה עמאר שהאסון בטבריה מצביע על כך ש"מידת הדין מתוחה" ושבתקופה כזו "הקדוש-ברוך-הוא גובה נפשות כאלה זכות וטהורות, כי הוא רואה שאנחנו יותר מדי רדומים, יותר מדי שוקעים בהבלי הזמן, יותר מדי עסוקים במחיה וכלכלה בצורה מופרזת". העיתון החרדי-ליטאי "יתד נאמן" דיווח שהרב חיים קנייבסקי אמר שצריך להוציא את האינטרנט מהבתים.

    זה כמובן לא המקרה הראשון, ובטח שלא החריף ביותר. מקרה בולט וידוע היה כאשר הרב יצחק חיים פרץ, מי שהיה מנהיג ש"ס ושר הפנים, קישר בין "אסון הבונים" ב-1985 שבו נהרגו 22 תלמידים מפתח תקווה לבין חילולי השבת בעירם. ביטאון חרדי קישר אז בין מותם של הילדים לבין מזוזות פסולות שביו בבית ספרם. יש עוד דוגמאות, אבל הן רבות מדי – והרעיון דומה.

    חשוב להדגיש כי ביהדות יש לא-מעט מקרים שבהם נעשה ניסיון למצוא הסבר לכל דבר שקורה בעולם, מטוב עד רע, אבל בהזדמנות הזו אני מתחנן בפני כל הרוחניים שיפסיקו לטחון לנו במוח שיש דברים שרק נראים רע, אבל מבחינה פנימית הם טובים. יש דברים שעדיף שיישארו בלי הסברים מביכים שכאלה.

    כשמשה רבנו נאלץ לשתוק

    הגמרא במסכת מנחות מביאה דוגמה נפלאה לחוסר היכולת שלנו להבין את דרכיו של הבורא – מסופר שם כיצד משה רבינו הזדעזע לגלות במהלך שיחה עם בורא העולם, על הדרך הנוראית שבה הרומאים יהרגו את רבי עקיבא. משה זעק במר ליבו "זו תורה וזו שכרה?!" והתגובה המדהימה שלה הוא זכה הייתה "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". לאורך הדורות היו מספר פרשנים שניסו כמובן להסביר את התשובה הזו, אבל בשורה

    התחתונה, אפילו גדול הנביאים נאלץ להבין שלפעמים אי-אפשר להבין מה גורם לאסון.

    כמובן שאם רב נשאל באופן פרטי על-ידי תלמיד שלו בעניין לבטים באמונה, הוא יכול לנסות ולהסביר לו למה יש צדיקים שרע להם, או מדוע התרחשה השואה, אבל במרחב הציבורי, הניסיונות העקרים להסביר את הסיבה לאסונות, לא רק שאינם משכנעים במאומה את המאמינים, הם גורמים לציבור הרחב לבוז לתורה וללומדיה. כדי להבין את זה, אנשי הציבור והרבנים הדתיים והחרדים צריכים להבין למשל מה קורה בפייסבוק ובמרחב הציבורי.

    אז נכון שחלק מאנשי ש"ס הם אולי במדרגה גבוהה מזו של משה רבנו, אבל הנה עצה טובה שלימד אותי אדם חכם, שאני קורא לו אבא: "אם אין משהו חכם להגיד, עדיף פשוט לשתוק".

    אהבתי

  3. תמריץ,
    לונדון מסתיר את השמחה שלו. אצל חלק מחבריו בעלי הIQ הגבוה היא לא עטופה בלהג פלורליסטי כמו שלו

    אהבתי

  4. אל רום, זה שמחפשים הסבר מיסטי לאסון זה לא אומר שאדישים אליו. אולי להיפך. השאלה היא האם רבים מהחילונים אדישים לאסון של החרדים. התשובה היא כן. האם במקרה דומה הפוך זה גם היה הסנטימנט. התשובה לדעתי לא.

    Liked by 1 person

  5. "חכמים, הזהרו בדבריכם". לפעמים גם דברי חכמה יש לנצור במחשבה ולא לפלוט החוצה. מילה בסלע שתיקה בתרי. (תרגום מודרני לאימרה המקורית: מילה שווה שקל, שתיקה שווה שני שקלים)

    אהבתי

  6. א. במידה מוגבלת – אני די מתחברת עם טענת אלרום לגבי תחושת תיעוב, לפחות של *חלק* מהחילונים, כלפי חרדים, ועם טענת חייל זקן שיתכן שלונדון עוטף את השמחה שלו בלהג פלורליסטי ומסתירה.

    ניתן להבין מפוסט הפייסבוק של ירון לונדון שהוא לא חש *רק* ריחוק וניכור, אלא גם כמויות לא מבוטלות הן של בוז והן של כעס.

    ציטטות מהפוסט המדובר (המדגימות בוז ו/או כעס):
    —————————————–
    " … בראותי את רבבות הגברים שחיכו, דחוקים באצטדיון לתחילת טקס ההדלקה, כמעט פני איש מהם אינו לוטים במסכה, חלף במוחי הרהור שמא ייפגעו הצליינים מגירסה כלשהי של אסונות גשר המכביה, פסטיבל ערד ואולמי וורסאי, אבל השתקתי את הצפירה במוחי, כי אני לא פטרונם של החרדים ולא מחנכם, ואם הם בזים לסכנה וכה מתענגים על גרירת מזרנים וסלים גדושי מזון, דחוקים באוטוסים פולטי עשן הגונחים בעליות הגלילה, מתייזעים בקרונות רכבת מתפקעים, ואם נפשם מתרחבת הודות להצטופפות והתחככות, וילל תינוקות וגז מחלפותיהם של פעוטים מצווחים, ומתרועת שופרות ומהשתנקות מעשן מדורות, וכל זה לשמו של חכם קדמוני אשר את הלכותיו רק מעטים מהם מבינים, אבל בכוח כישופיו כולם מאמינים, למה אדאג להם? …'

    לשיכוכה של תחושת הסכנה המיידית תרם היעדרם של סימני ייחוד בקרב הפרטים בתמונת ההמונים. הם דמו זה לזה כפי שדומים התאואים הנופלים למלתעות התנינים השורצים בנהר מארה בעונת הנדידה הגדולה במישור סרנגטי. העדר ברבבותיו שועט אל הנהר, כתף מתחככת בכתף. התואים גולשים מן הגדה כאשד וחוצים את פס המים החומים שתנינים אורבים בהם ואין הצופה מבדיל בין תאו לתאו ולכן אינו נקשר לתאו מסוים, אלא אם כן בוחר הצלם להתמקד בעגל מתקשה שדינו נחרץ. לו, נניח, היה אחד הנקהלים במירון לובש חולצה אדומה, או חובש כובע רחב תיתורת של קאובוי, או שהיה מתבלט בגובהו, או שהיה נושא רטייה של פיראט על אחת משתי עיניו, הייתה נפשי נאחזת בו בדרך כלשהי, אבל לא הרגשתי שום קירבה לצלליות נעדרות הייחוד, אלפי צלליות זהות המתנועעות בקצב אחיד על מסך הטלוויזיה. מה איכפת לי אם כמה עשרות מהם ייפלו כמו דמויות קרטון זהות במטווח?

    דבר האסון נודע לי רק בבוקר ותגובתי הייתה "אמרתי לכם !". זו תגובה יהירה שיש בה התנשאות ושמחה לאיד. התנשאתי על החרדים כפי שמבוגר מפוקח מתנשא על זאטוט פרוע הנוהג בפראות ונתקל בקיר. גם כעס טמון בה, מפני שהזאטוט הטיפש הימרה את פי, מרד בסמכותי, פגע בכבודי ועכשיו הוא מטריח אותי בצורך לדאוג לו ולטפל בו. הוא גם אונס אותי להשתתף בצערו, כי לא מנומס להימנע מהבעת צער, ואני יש לי די צרות משלי.
    גיניתי את עצמי על ה"אמרתי לכם", אבל גם לא הצלחתי להזדהות עם נימת האבל שבה דיברו קרייני הרדיו והטלוויזיה …"
    ————————

    ב. תמריץ כתב שהשלילה של החרדים את החילוניות והסלידה ממנה היא טוטאלית. ללא מאפייני נייטרליות …
    לא פחות נכון הוא המשפט שהשלילה של החילונים את החרדיות והסלידה ממנה היא טוטאלית
    ללא מאפייני נייטרליות .
    אני לא חשה שותפה לבוז של לונדון כלפי החרדים, אך כן שותפה לכעסו כלפיהם.

    איני מסוגלת לחוש אדישות הן כלפי מוות מיותר, וניתן למניעה, של ילדים, והן כלפי אבל של הורים ששיכלו את ילדיהם. גם המחשבה שיתכן ויש לנו איזשהו סב /סבתא קדמון משותף, ושחלק מתמונות הנספים די דומות לחלק מבני משפחתי – מקשים עלי לחוש ריחוק וניכור.
    מצד שני, אני מודעת היטב לעובדה שהאבל שלי על אסון המסוקים היה קשה שבעתים מהאבל שלי על האסון במירון.
    אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה שכל בני ה- 18 ומעלה מבין ההרוגים והפצועים הם משתמטים מצה'ל.
    לתפיסתי החרדים הרוויחו ביושר לפחות את חלק מהרגשות השלילים המופנים כלפיהם. על אחת כמה וכמה האנטי ציונים מביניהם. לתפיסתי הם לא יכולים להוציא עצמם מכלל המאמץ הציוני – בלי לצפות שלא יהיו לכך השלכות שליליות.

    אהבתי

  7. זה נכון כמובן שיש שנאת חרדים אצל החילונים, אבל היא לא מוצהרת. לכן גם יש קושי לממשה פוליטית כי האליטות החילוניות מתנערות ממנה.

    אהבתי

  8. בהמשך ישיר לפוסט – ראיון של ירון לונדון עם דב גילהר (9+ דקות).

    מאוד ברור שהוא אינו חש כל חרטה על התבטאויותיו, וממשיך להדגיש שהוא והחרדים אינם חלק מאותו עם.

    לתפיסתי הוא גם מתגאה ב*אומץ* שלו לבטא בקול רם דברים שאחרים רוצים להגיד אך אינם מעיזים.
    מה שמוכיח שפרובוקטורים זקנים אינם משתנים.

    https://mobile.twitter.com/kann_news/status/1389238483487707137?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1389238483487707137%7Ctwgr%5E%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Frotter.net%2Fforum%2Fscoops1%2F694340.shtml

    אהבתי

  9. תמריץ,

    כנראה יצאת מדעתך פה ? זה מעיד על אדישות. רק על ואריינט לא הכי מוכר שלה.

    אדישות לסבל של הזולת. העדר חמלה כלפי הסבל של הזולת.

    גרוע מאדישות אפילו יטען הטוען:

    הפיכת הזולת, באמצעות סבלו, לאמצעי מוחלט, למטרה אגואיסטית.

    נמחיש זאת באמצעות אנלוגיה רזה:

    משה מגיע לנחם את ראובן. בנו של ראובן, ילד, נפגע ומת בתאונת דרכים. קפץ בהיסח הדעת לכביש. לא במעבר חצייה.

    בזמן שראובן מדמם על בנו. מוריד דמעות של דם, משה בא "לנחמו" באבלו, וטוען כך לפניו ממש:

    הרי שנים אני מסביר לך, חוסך שבטו שונא בנו. אתה נתת לבן שלך, לחיות כמו עשב פרא. לא ריסנת אותו. לא חינכת אותו כראוי. שום דיסיפלינה. והזהרתי אותך מכך. עכשיו:

    קיבלת המגיע לך, גורס הוא מלפניו, בפטרונות אכזרית.

    לא יותר גרוע מאדישות ?

    הרי הם טוענים כך:

    בגלל שאורח החיים של חילונים, הוא מה שהוא, הטבע שלהם ממש, כל האסונות האלו מתרגשים עליהם. והם עוד יהודים ( החילונים):

    מדובר בכבשים פועים תועים. באנשים קלי דעת. פוחזים. עדות רשעים. רפי שכל. רפי נפש. בלי תודעה ערכית. עגלות ריקות.

    ולכן כל זה בא עליהם.

    זה גרוע מאדישות. זה הפיכת סבל נורא של הזולת, לאמצעי, למטרה אישית חיצונית אגואיסטית רעיונית. איזוהיא הדרך לילך בה.

    תקרא שוב מה אתה כותב לפני שאתה כותב.

    אהבתי

  10. ואגב תמריץ, זה לא מיסטי. אתה לא מבין מה זה מיסטי. כאשר הזיקה לגבי דידם, ברורה, חד משמעית, נהירה לעילא, אין שום מיסטיקה. זוהי תבנית ברורה לגבי דידם, תבנית של חטא ועונשו. אז מה פה מיסטי לגבי דידם ?

    אם צדיק ורע לו, מתקרב למיסטי קצת. אבל, רשע (חילוני) ורע לו, מה מיסטי פה?

    וזה לא נועד לצרכים רוחניים אינטלקטואליים. חיפוש אחרי הנעלם ופשרו:

    אלא לנסות להשפיע על חילונים שיחזרו בתשובה פשוט ממש. אז איזה מיסטי ?

    לא מובן מה אתה כותב פה?

    אהבתי

  11. ואגב תמריץ,

    יש לזה ביטוי מאוד שגור, לאדישות ויותר מזה, של חרדים כלפי חילונים:

    " לרקוד על הדם"

    וכך מילון אבניאון מגדיר זאת:

    "מטאפורה המתארת מצב שבו פוליטיקאים מנצלים אירוע טרגי כדי לעשות רווח ציבורי או פוליטי (השווה: עומד על דמו)"

    כאן:

    https://www.milononline.net/do_search.php?Q=%F8%E5%F7%E3%20%F2%EC%20%E4%E3%ED

    אהבתי

  12. תמריץ,

    זה לא אותו דבר, להתחזק באמונה, ו:

    לרקוד על הדם כאמור. למנף את מצוקתו של הזולת, בעודו על הקרשים, בוכה דם, בשביל, להוכיח אותו על דרכיו ומעשיו, ויותר מזה, על טבעו הטבוע. ולהשיג ולמנף בכך, רווח של ממש. מסבירים לך הדברים.

    זה גרוע עשרות מונים מאדישות.

    אהבתי

  13. התנצלות.
    מסתבר שהתקן לגובה הרציפים ברכבת מקורו בימי המנדט. כעת מנסים לעבור לתקן האירופי. לא תמיד הליברטיאנים צודקים (הייתי צריך לחשוד כי מקור הידיעה בטמקא)

    אהבתי

  14. מבחינת החרדים, הזלזול שלהם בחילונים הוא בגלל שהם יהודים שלא מממשים את יהדותם.
    מבחינת הירון-לונדונים, הזלזול שלהם בחרדים הוא בגלל שהם יהודים שמממשים את יהדותם בריש גלי.
    כך שבעצם הנקודה היא אותה נקודה יהודית, רק שהכיוונים הם הופכיים זה לזה ב-180 מעלות.

    אהבתי

  15. ודבר נוסף במשותף, זה שגם החרדים וגם הירון-לונדונים הם קבוצות עם אוריינות גבוהה, והספר הוא לחם חוקם.

    Liked by 1 person

  16. מתקשר עקיפות לנושא הרשומה.

    סדרה מומלצת של 3 תסכיתים, כל אחד מהם בן פחות מחצי שעה, על העולם החרדי והאידיאולוגיה החרדית.

    המשוחחים: אפרת שפירא רוסנברג ומיכה גודמן.

    הסדרה מלאה טענות מעניינות.
    לדוגמא:

    – החברה החרדית אינה חברה שמרנית. להפך – זו חברה מהפכנית, שמתיימרת להיות חברת מופת (בדומה לחברה הקיבוצית בזמנו).

    – שלושה אבני בסיס של חרדיות הם: הסתגרות (מישראל ומהעולם המודרני), צייתנות לגדולי תורה /לדעת תורה, ולמידה של רובם המכריע של הגברים רובו המכריע של הזמן.

    – אבני בסיס אלו נוצרו תוך חידושים מפליגים. לדוגמא הפיכת הנשים למפרנסות העיקריות, החידוש ההלכתי שה"חדש אסור מהתורה" ועוד.

    – הטכנולוגיה האינטרנטית הצליחה לפרוץ את גבולות ההסתגרות של החברה החרדית – ולפיכך גם האידיאולוגיה החרדית (כמו החילונית וכמו הדתית לאומית) נמצאת במשבר עמוק. כולל משבר מנהיגותי.

    – המשבר מתבטא בפיצולים פנימיים בתוך המגזר החרדי בין חרדים מודרניים (מונח שהוא למעשה אוקסימורון) לבין חרדים שהולכים ומקצינים ב"שמרנותם".
    פיצול הקיים גם בקרב החסידים, גם בקרב המתנגדים וגם בקרב הספרדים.

    מצ'ב הפרק השלישי העוסק בעומק המשבר האידיאולוגי בתוך החברה החרדית.
    למתעניינים בנושא מומלץ להקשיב גם לשני הפרקים הקודמים.

    https://pod.link/1560225085/episode/e6e58a1e3132288307893cbab01add65

    אהבתי

  17. תמריץ כתב:
    "זה נכון כמובן שיש שנאת חרדים אצל החילונים, אבל היא לא מוצהרת. לכן גם יש קושי לממשה פוליטית כי האליטות החילוניות מתנערות ממנה."
    —————————

    אני די מסתייגת מהשימוש במונח שנאה, אך לא נתווכח על כך.

    נזכרתי בעובדה ששלומית אלוני, מייסדת מפלגת מר'צ, אמרה בזמנו שעבור השלום היא אפילו מוכנה ללבוש שטריימל.
    (וכך הצדיקה את כניסתה לממשלת רבין יחד עם מפלגת ש'ס. מפלגה שלפחות בזמנו היוותה דגל אדום עבור מצביעי השמאל).

    בקרב השמאל הישראלי / "מחנה השלום" קיים מדרג ברור של סדרי קדימויות. המסוכנים ביותר בעיניהם הם המתנחלים / הציונות הדתית לאומית. בכדי לנטרל את כוחם הפוליטי הם מוכנים אפילו לחבק את החרדים ולתת להם את מלוא דרישותיהם.
    זהו בעיני *ה*הסבר לקושי לממש פוליטית את העוינות החילונית למגזר החרדי. לא איזושהי רתיעה איסטניסטית של האליטות.

    ממש לאחרונה חל חידוש מה בדפוס זה כאשר עמוס שוקן הצהיר שהוא מוכן לחבק את בנט (*ה*דמון המסוכן ביותר !!!) בכדי להצליח להוריד את נתניהו מכיסאו.
    ברור ששוקן מתכנן להשתמש בבנט כמי שיוציא עבורו את הערמונים מהאש (ויזרק לאשפתות מיד לאחר שיצליח) – אך יתכן וירידת מפלס העוינות לחובשי הכיפות הסרוגות תחמיר במעט את ביטויי העוינות לנציגי המגזר החרדי. מה עוד שלפחות בינתיים החרדים מגלים נאמנות מחפירה לשנוא נפשם.

    Liked by 2 אנשים

  18. אכן הבחנה נאה. יתכן שאנו רואים שינוי טקטוני בהעדפה המסורתית של השמאל לחרדים על פני הימין.

    אהבתי

  19. נדב שרגאי מבטא הבחנה די דומה לזו שביטא תמריץ בפוסט זה.

    https://www.israelhayom.co.il/opinions/article/572727

    קטעים מהטור של שרגאי שכותרתו 'הצבע היהודי׳ של ירון לונדון
    כותרת משנה: גם אם הוא מאוד ירצה, לונדון יישאר יהודי, ואלו תמיד יהיו בני עמו
    ———————————-
    " … בכן, ירון לונדון: לא יעזור לך. אלה הם בני עמך, ואתה בן עמם. היהדות מורכבת מצבעים רבים ומגוונים. אתה יהודי והם יהודים. אתה אולי מתנער מהם, אבל הם, תתפלא, לא ימהרו להתנער ממך. הם מבינים את מה שאתה אינך מבין: גם יהודי תוהה וטועה ולעיתים מרושע כמוך, הוא יהודי. בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. תמיד יהודי.

    " … יוסי שריד אמר פעם על המתנחלים, בדומה לדברי ירון לונדון על החרדים, שהם אינם האחים שלו. אלא שאז, מול עיניהם המשתאות של רבים מחבריו, קם חנן פורת ז"ל והשיב לו שגם אם הוא, שריד, אינו רואה בו, בפורת, את אחיו – הרי שהוא, פורת, רואה בו, בשריד, אח לכל דבר, אח טועה ומטעה, אבל תמיד אח. "אני מעדיף לחטוא באהבת חינם",
    ..
    גם הסופר אהרן מגד, חתן פרס ישראל, שלא היה אדם דתי ושברזומה שלו היו רשומות כמה קטטות הגונות עם חרדים וחובשי כיפה, בענייני דת ומדינה, הבין בעומק ליבו את מה שלונדון מתקשה להבין. "בין שארצה, בין שלא ארצה", כתב פעם מגד (ואחר כך גם אמר לי את הדברים), "כולי, כל גופי, צבוע בצבע יהודי.

    "כשם שכושי אינו יכול 'להפוך עורו', למחוק את הצבע השחור מפניו, מגופו, כך אני – אשתדל ככל שאשתדל, מסיבות טובות או רעות, למחוק מעלי את 'הצבע' היהודי, לא יעלה בידי".

    "ניסיונות למחוק את 'הצבע' הזה", הסביר מגד, "נעשו בידי יהודים בכל הזמנים, בכל תפוצות פזוריהם, אם מתוך אמונה שכך ייקל לשרוד… ואם מתוך 'תיעוב עצמי', תיעוב 'התכונות היהודיות', הדת היהודית וכיו"ב. ניסיונות אלו, שלעיתים כונו בשם 'השתמדות', לעיתים 'התבוללות' וכדומה – ברובם הגדול של המקרים – נכשלו".
    הוא סיפר כיצד באחת מטיסותיו לחו"ל, כשנחשף ל"חבורה גדולה של חרדים, לבושי קפוטות", שמתפללים תפילת מנחה במעבר, "בקולות רמים, בנענועי גוף, בהשתחוויות לכאן ולכאן, ללא כל התחשבות בנוסעים האחרים… מתוך 'חוצפה' ו'צפצוף' על כולם", התעוררו בו מה שאז כינה "רגשות אנטישמיים". אלא שאחר כך הרהר בליבו: "יש ביהודים האלה גם מידה כזאת של גאווה באמונתם שמעניקה להם את האומץ… לדבוק במנהגיהם, אפילו הם עשויים לעורר סלידה בסביבתם. והלוא כך נהגו כל הדורות… לא התביישו ביהדותם ובטקסיה, ומכוח זה שרדו. שאלתי את עצמי, כמה יהודים חילונים יש בהם ביטחון כזה באמונותיהם…"

    לא צריך להיות חנן פורת או אהרן מגד כדי לרחם על לונדון. אין טעם להתכתש עימו, צריך פשוט לומר לו, כפי שהשניים הללו הבינו, שגם אם מאוד ירצה, הוא עדיין אח ובן עמנו, וגם אם ישתדל מאוד – לא יצליח למחוק את "הצבע היהודי" מעורו. …"

    Liked by 2 אנשים

  20. יאיר כתב:
    "מבחינת החרדים, הזלזול שלהם בחילונים הוא בגלל שהם יהודים שלא מממשים את יהדותם.
    מבחינת הירון-לונדונים, הזלזול שלהם בחרדים הוא בגלל שהם יהודים שמממשים את יהדותם בריש גלי."
    ————————

    ברור שהיכרותי עם חרדים מועטה.
    לפיכך איני רשאית להביע עמדה לגבי הסיבות לזלזולם בחילונים.
    אני מוכנה להסכים להנחה ש* יתכן* וסיבת העומק לכך היא שלתפיסתם החילונים אינם מממשים את יהדותם.

    אני מסיקה מהדברים שעל פי הפרשנות שלהם, וכנראה גם של יאיר, מימוש היהדות משמעו מילוי מצוות הדת.
    פרשנות שאני חולקת עליה מכל וכל.
    (על פי פרשנותי מימוש היהדות משמעו תמיכה, בהיבט משמעותי כלשהו, בפרויקט הציוני ובמדינת העם היהודי ו/או נכונות להשקיע מאמצים בניסיון שגם הנכדים, שאולי יוולדו להם בעתיד, יכירו את ההיסטוריה של העם היהודי וייחסו חשיבות ליהדותם. ו/או, לכל הפחות, הימנעות מהקמת מוסדות יהודים כלשהם, כמו מרכזי חב'ד, בגרמניה ובאוסטריה).

    אבל היכרותי עם החילונים "הירון-לונדונים" לא רעה כלל.
    לתפיסתי היחס שלהם לחרדים, כולל היחס המזלזל, *לא* נובע מהעובדה שהחרדים "מממשים את יהדותם" (על פי הפרשנות הצורמת לאזנים חילוניות) בריש גלי.
    רובם המכריע של החילונים שאני מכירה, כולל אני עצמי, אדישים כקליפת השום לשאלה מה ממלאי מצוות נמנעים מלאכול, מתי ובלווית אלו טקסים, תפילות וברכות.
    אך רובם חשים תרעומת קשה על כך שהחרדים אינם מממשים את חובותיהם כאזרחים נאמנים של המדינה. על כך שהם בחרו להוות נטל יותר מאשר נכס.
    או, בניסוח אחר, שהחרדים אינם מממשים את יהדותם – על פי הפרשנות החילונית – ציונית של חובות היהודים לבני עמם ולמדינתם.

    Liked by 1 person

  21. קמיליה,
    נראה לי שאת מבלבלת בין שני דברים שונים:
    חילונים רבים, וגם אני, מתרעמים על כך שהחרדים אינם מממשים את חובותיהם לבני עמם ולמדינתם.
    אבל ה"ירון-לונדונים" מתרעמים גם על כך שהם מתפללים בציבור, מקיימים מצוות בפומבי וכדומה.
    זה לא אותו הדבר.
    תקראי שוב את נדב שרגאי שקישרת אליו. זה בדיוק מה שהוא טוען. שיש "אייל-מגדים" (חילונים) ושיש "ירון-לונדונים".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s