שאלת הסינגולריות

מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל היוו אירוע חריג מאוד בדיני המקרקעין בארץ ישראל. הבעלים הערבים הישנים עזבו בחיפזון את בתיהם, והם איבדו אותם לצמיתות. הם עדיין מחזיקים במפתח, כפי שאפשר לראות בכל כתבה על התביעה הפלסטינית לזכות השיבה, אבל המנעול הוחלף מזמן. אין זה דבר נורמלי שאדם קנה או ירש נכס והוא מאבד את זכותו אליו בעיני החוק רק בשל נסיבות המציאות האלימות והכאוטיות. זהו אסון נורא גם בראי התמריצים הנורמליים שאמורים להנחות את דיני הקניין. מי ילך להתפרנס ביושר, לבנות בית או לנהל משא ומתן בהגינות כאשר סופה אלימה יכולה לעקור בין רגע את הכול.

הלגיטימציה לביטול זכויות הערבים על קרקעותיהם נובעת מכך שמלחמת השחרור היוותה רגע סינגולרי. לא יהיה כמוהו אינשאללה גם עוד מאה דורות. זהו רגע של שינוי שהוא אולי אכזרי ובלתי הוגן למי שחווה אותו, אבל הוא מניח את הקרקע (תרתי משמע) למציאות שתאפשר שלום ויציבות היסטורית לאחר מכן. שאלת התמריצים – דהיינו איך אפשר לנהל חיים בעולם שבו בין רגע אדם יכול להיות מנושל מרכושו – לא באמת מתעוררת כי תמריצים מבוססים על ציפיה לעתיד, ואין ציפיה שרגעים סינגולריים יחזרו. הם היו ואינם עוד. גם מזווית הראיה של המשפט הבינלאומי אין להניח שהוואקום הריבוני שנוצר בארץ עם תום המנדט הבריטי ושלווה בבריחת הפליטים הנרחבת יכול לחזור גם עוד אלף שנה.

לתסיסה האחרונה בירושלים תורמת הפופולאריות של הטיקטוק בקרב צעירים ערבים אלימים, אבל זה לא רק זה. חלק מהמתחים נגרמים בשל העובדה שנפער חור ירושלמי בסינגולריות הזו של מלחמת השחרור. הסינגולריות תקפה בתוככי ישראל וכך אוניברסיטת תל אביב יכולה הייתה לקום בשיח׳ מוניס. היא תקפה גם ביו״ש, שם בג״ץ סתם בחוכמה את תיבת הפנדורה ומנע מיורשים יהודים לשוב לרכוש אבותיהם. בשל החקיקה אחרי מלחמת ששת הימים יצא שמשפטית היא אינה תקפה במזרח ירושלים. ככה יכולים יורשי התימנים של הישוב הישן לדרוש חזרה אל בתיהם בסילואן שבעבר הרחוק, לפני מלחמת השחרור, סולקו ממנו בשל התנכלויות הערבים. לפי כתבה במקור ראשון, זהו שטח שניתן לעולים מתימן שרצו לעבד את האדמה ולא להתפרנס מהצדקה כמו האשכנזים החרדים – ״התימנים האמינו בשיטתו של הרמב"ם, ששוללת מכול וכול הסתמכות על כספי צדקה. היה ברור להם שליפול על הציבור זו בושה, ושהם חייבים להתפרנס בכוחות עצמם וללמוד תורה בזמן הנותר. בתימן הם עבדו בצורפות או בבניין, וכאן בארץ הם רצו לעבוד את הקרקע. זה היה החלום שלהם, למרות שלא היה להם רקע בתחום".

יצוין שאילו ערביי סילואן היו מקבלים את אדמות היהודים מממשלת ירדן (כפי שאוניברסיטת תל אביב קיבלה את שייח׳ מוניס מהמדינה), הייתה להם זכות תביעה על הקרקע. המדינה מכבדת את ההחלטות שקיבלו הירדנים לגבי הנכסים אפילו אם הפקיעו זכויות יהודים. אבל בפועל הנכסים ניתנו להם על ידי מי שהשתלט במרמה על הקרקע היהודית ולכן הם נטולי זכויות.

עדיין חוסר הסימטריה זועק. הפולשים במתחם סומייל או גבעת עמל יכולים להסתכסך ולהתעמת עם נציגי המדינה או עם יזמים, אבל אין מצב שאיזה ערבי שנעלם מהמתחמים ב-1947 יגיח פתאום וידרוש את בתיהם. לעומת זאת במזרח ירושלים המדינה מאפשרת ליהודים לעשות זאת לערבים. מצד אחד, יש משהו מזעזע בכך שהערבים שהתנכלו לתימנים בשנות השלושים ישיגו בסוף את מבוקשם בחסות המדינה ויהיו זכאים לסלק נוכחותם של יורשיהם משם. מצד שני, זו משמעות הרגע הסינגולרי של מלחמת השחרור – מה שהיה היה ונפתח דף חדש בבעלות על קרקע בארץ ישראל – ולצד היהודי יש הרבה יותר מה להפסיד אם מתחילים לפקפק בו.