הניצחון המאוחר של ז׳בוטינסקי

זאב ז׳בוטינסקי פיתח לפני כמאה שנה את פרדיגמת ״קיר הברזל״. אין סיכוי, קבע ז׳בוטינסקי, שהערבים יסכימו מרצונם לחלוק את מולדתם עם היהודים. לדבר כזה אין תקדים בתולדות האומות. רק באמצעות הכוח יוכלו היהודים להציב עובדות בשטח, כלומר עליהם להקים ״קיר ברזל״, ובסופו של דבר הערבים ישלימו בדיעבד עם הבלתי נמנע ויקבלו את קיום הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל. כאשר נכתב מאמרו של ז׳בוטינסקי הוא כוון לעבר הגורמים היוניים הנאיביים בתנועה הציונית שחשבו שניתן להגיע להסכמה עם ערביי הארץ על התיישבות ציונית. מבחינה זו בוודאי שז׳בוטינסקי ראה נכוחה. אולם ברבות השנים הספק הגדול לגבי צדקת טענת קיר הברזל הגיע דווקא מהכיוון ההפוך. האם יש הפגנת עוצמה כלשהי שתשכנע את הערבים ואת העולם המוסלמי לחדול מהעוינות העקרה לישראל? אפילו הצטיידות בנשק גרעיני, נשק שז׳בוטינסקי אפילו לא העלה על דעתו את קיומו בשנת 1923 כשהגה את ״קיר הברזל״, לא היה בה די כדי לשכנע את הערבים שישראל עובדה בשטח שעליהם לקבל.

ב-1977, כשסאדאת קפץ לבקר, למעלה מ-50 שנה אחרי כתיבת ״קיר הברזל״ הייתה בכך הצדקה ראשונה לתזה. ב-1988 הסכים אש״ף להכיר בישראל והיה זה אישוש כביר לתורת ז׳בוטינסקי. אבל השלום עם מצרים היה ועודנו קר כקרח ואילו השלום עם אש״ף, כפי שדווקא רבים מתלמידי ז׳בוטינסקי היטיבו לזהות אחרי אוסלו, היה בעיקרו תכסיס הטעיה שסופו שפיכות דמים רצחנית. בינתיים התבססה הרחק ממזרח הרפובליקה האיסלמית באירן והפיצה קריאה לחיסול ישראל, כאילו אנחנו עדיין בנקודת האפס של שנת 1923.

אבל עכשיו כשאנו מתקרבים למועד מאה השנים למאמר, כאילו מסתדרים פתאום כל הכוכבים. המרחב הערבי והמוסלמי להוט פתאום לקיים שלום עם ישראל ואפילו שלום חם, לוהט, רותח ומבעבע. הסנסציה האחרונה היא מטורקיה. שם, במעוז העולמי של האחים המוסלמים, פתאום ארדואן משמיע זמירות חדשות לגמרי. נפל לו האסימון שברית עם ישראל יכולה לשרת אותו יותר משההתססה נגד ישראל שירתה אותו בעבר.

לא ויתורים או פשרנות מדינית הובילו למצב זה אלא התעצמות כלכלית, טכנולוגית וביטחונית מרשימה. הישראלים מלאי ביקורת, ציניות וסקפטיות כלפי מדינתם ומנהיגם. אולם מתבוננים מבחוץ כנראה רואים את הדברים אחרת לגמרי והם צמאים להדק קשרים עם ישראל במקום לשקוע בעוינות הישנה אליה. ערב פרידתו ממשל טראמפ עושה מאמצים עליונים להכניס גם את שתי מדינות הענק האיסלמיות, אינדונזיה ופקיסטן, למעגל הנורמליזציה. גם אם יכשל, כפי שנראה סביר כרגע, הרוביקון בכל מה שקשור ליחס העולם המוסלמי לישראל כבר נחצה.

אפשר לראות זאת אפילו בפוליטיקה הפנים ישראלית. ערביי ישראל השתלבו יפה בחיי המדינה, אבל הפוליטיקאים שלהם ייצגו בעקשנות את חזית הסירוב. רק לאחרונה הופיע פתאום קולו השונה של מנסור עבאס, יו״ר רע״ם. לא מזמן העלאת האפשרות שממשלת נתניהו הבאה תישען על קולות חלק מהמשותפת הייתה מעוררת שחוק או דורשת אשפוז פסיכיאטרי. היום היא נתפסת כאפשרות סבירה למדי, ברית כמעט טבעית בין הגורמים השמרנים בחברה היהודית לגורמים השמרנים בחברה המוסלמית.

לא כל האיומים נמוגו. ממזרח ישנה אירן, מצפון ישנו חיזבאללה וממערב עזה. ואם צה״ל והשב״כ ירופפו אחיזה ביו״ש, גם שם יכול לעלות גל טרור. הבעיה שמציב האיסלאם הקיצוני במקומות אלו גדולה במיוחד שכן לדת יש יכולת ייחודית לגבור על אפקט קיר הברזל. היא מבטיחה למאמיניה תמריצים מהעולם שאחרי המוות שחסינים למציאות הריאלית שלפני המוות. לא לחינם שנאת ישראל מתוגברת בהבטחות לגן עדן הניבה אוטובוסים מתפוצצים. עם זאת התמריצים שכמוסים בתיאורי גן העדן והבתולות טובים להניע יחידים. האומה בכללותה לא תלך להתאבד כדי להגיע לגן עדן בצוותא חדא. לכן אירן ושלטון החמאס בעזה מפגינים זהירות פרגמטית ברמת הכלל לצד חינוך עמוק לשנאת ישראל ברמת היחיד. גם שם יש מקום לתקווה. לכוחו של האיסלאם הרדיקלי יש גבול ואין זה מופרך להאמין שהפונדמנטליזם האיסלאמי ייחלש במהלך המאה ה-21. כמוהו כקומוניזם. בכל מקום שבו נקרא לשלוט המיט חורבן ואסון.

אפשר בשנה האחרונה לראות את אפקט קיר הברזל בעין לא מזוינת. היחסים הנסתרים עם המרחב הערבי הפכו לגלויים. אולי עוד יבוא יום וקיר הברזל ישלים פעולתו ונתעורר למזרח תיכון שבו ההשלמה עם קיום ישראל מוחלטת. או אז יעלה אתגר ציוני גדול אף יותר מקיר הברזל – למצוא ייעוד משותף חדש אחרי שהעמדת קיר הברזל תמה. זה אתגר כל כך קשה שאולי צריך להתפלל שיישארו לנו קצת אויבים.