מדוע אני מוקסם מאבישי בן חיים?

יש מעט דמויות ציבוריות שאני ממש מוקסם מהן. בין הדמויות הבולטות בציבוריות הישראלית הייתי מונה שלושה: אבישי בן חיים, חנוך דאום וצופית גרנט. את שלושתם אני מעריך על האותנטיות והמקוריות הבלתי מתפשרות. לכתיבתו של אבישי בן חיים, האינטלקטואל שבהם, העיתונאי, הפרשן והדוקטור, התוודעתי לראשונה לפני שנים רבות. אז התמקצע בחקר ההשקפה החרדית הליטאית. הוא היטיב לנתח אותה בצורה קולעת וחריפה. אחר כך קראתי גם את מחקרו המרשים על מפעלו ההלכתי של הרב עובדיה.

אבל בשנים האחרונות אב״ח בולט בהקשר של תיקי נתניהו. התיאוריה שלו היא שישראל הראשונה, כלומר האליטה האשכנזית, באמצעות שליטתה במערכת המשפט, מנסה להתנכל לנתניהו בהיותו בחיר לבה של ישראל השנייה, כלומר הציבור המזרחי המסורתי. קשה מאוד לדעת אם בשורה התחתונה אב״ח צודק, כי מדע אמיתי דורש קבוצת ביקורת. אין לנו קבוצת ביקורת מדויקת, אבל באופן כללי ניתן לומר שגם דמויות שזוהו עם ישראל הראשונה כמו אריק שרון ואהוד אולמרט (בגלגולם אחרי ההתנתקות) ועזר ויצמן נאלצו לשלם מחיר משפטי או לפחות פוליטי על עבירות מהסוג שבו מואשם נתניהו. אפילו יצחק רבין בתום הקדנציה הראשונה. כך שטענתו של אב״ח אינה מאוד חזקה. התיק נגד נתניהו אינו מופרך, גם אם מתיחתו לכדי עבירת שוחד (במקום להסתפק בהפרת אמונים) אולי מוגזמת ומגמתית.

ועדיין יש ערך רב לדבריו של אב״ח. ראשית הם שופכים אור אמיתי על שנאת נתניהו. אחרי 15 שנות שלטון ניתן בוודאות לומר שנתניהו הוא מדינאי ואסטרטג מהמעלה הראשונה שהנחיל לישראל הישגים עצומים, הביא שלום בלתי צפוי, נמנע בעקשנות קיצונית מכל מלחמה מיותרת ופיקד על כמה מבצעים חשאיים נגד אירן שאינם נופלים ממבצע אנטבה. אז למה הוא מעורר כזו שנאה? תיק בזק המפותל רחוק מלספק הצדקה מספקת לכך. נראה לי שאין מנוס מלהודות שהאיבה לביבי היא גם איבה לדמותה של ישראל השנייה, הדתית, המסורתית, הלא משכילה, בעלת הזיקה הלאומית החזקה, שהוא מנהיגה האהוב והבלתי מעורער.

שנית, אב״ח עושה חסד גדול עם ישראל השנייה בכך שהוא מקנה לה ולבחירותיה ערך אמיתי שאכן יש להן. בעיתון הארץ יהססו מאוד להתייחס לישראל השנייה מתוך שנאה. זה ייתפס גזעני. אבל יכתבו עליה מתוך רחמים. המזרחים בעיירות הפיתוח לא משכילים ומקופחים ולכן אין להאשימם במשוגותיהם. במילותיו של ישוע מנצרת: ״סלח להם כי אינם יודעים מה הם עושים״. לא יעלה על דעתו של הכותב בעיתון הארץ שאנשי ישראל השנייה תומכים בנתניהו לא מתוך אומללות אלא בשל אידיאולוגיה מוצקה לא פחות מזו שלו. מבחן התוצאה מוכיח שאין לבוחרי ישראל השנייה במה להתבייש – הבחירה שלהם במשך חמש עשרה שנה הייתה אפילו נבונה מאוד.

אב״ח לכאורה מדבר מתוך פוליטיקת הזהויות, אבל גם יודע לגבור על המכשול שהיא מציבה בהקשר לנתניהו. נכון, ביבי הוא אולי שיא הפריבילגיה האשכנזית כשלעצמו, אבל הציבור הגדול של ישראל השנייה בחר להיקסם ממנו, בכך הוא קשר את גורלם זה בזה.

שלישית, אב״ח הוא אינטלקטואל מזרחי אמיתי ואותנטי. אפשר לתהות: מה משנה זהותו העדתית של אדם חושב. ידע הוא ידע, מחשבות הן מחשבות ולוגיקה היא לוגיקה. אבל אצל אב״ח יש אלמנט אמיתי ונדיר לאינטלקטואל שיש בו ממה שמאפיין את המזרח: חום ואהבה שופעים ואמיתיים שהוא חש כלפי מושאי סיקורו ושהוא מוכן לבטא בפומבי ללא היסוס.

רביעית, אב״ח כבר הודיע (למגינת לבם של עוקביו מישראל השנייה) שיתמוך בבני גנץ בבחירות הבאות (אם לא יבשיל דיל של הרגע האחרון למנוע אותן), מתוך הערכה לנכונותו להכריע למען אחדות. הדבר משקף את הדגש ששם אב״ח על כך שהוא לא קורא לשלילתה של ישראל הראשונה או לביטול מעמדה. הוא רק רוצה שישראל השנייה, היקרה ללבו, תקבל גם היא את המקום שהיא ראויה לו במסגרת פיוס לאומי. לכאורה זו עמדת קונצנזוס מתקתקה, אבל בפועל זו עמדה מקורית, חריגה ונדירה מאוד בנוף ההתלהמות המקוטב כל כך ברשתות החברתיות. אולי היא נאיבית מדי בזמן הזה. שנאת נתניהו עזה מדי, ההליכים הפליליים נגדו מתקדמים מדי והתעלולים שעשה לחמוק מהרוטציה מכוערים מדי. אבל יש לקוות שבעתיד, בימיו של המנהיג הכריזמטי השלישי של ישראל השנייה, זה שיבוא אחרי בגין ונתניהו, יהיה לעמדה הזו מקום.