כן זה ביג דיל

בנאום מעורר הדים התייחסה חברת הכנסת תהלה פרידמן בשבוע שעבר לנבואת זכריה שקרמה עור וגידים בימינו על הילדים שעוד ישחקו בחוצות ירושלים. אם נביא בן ימינו היה רוצה להכריז בשורת פלא ברוח מודרנית יכול היה להדהים את שומעיו בנבואה על מטוסי אמירטס שעוד ייצאו מנמל התעופה בלוד, והנה גם את זה נזכה לראות. מי היה מאמין. הכרטיסים זולים והשירות מעולה.

אבל יש סיבה עמוקה יותר לכך שבשורת השלום עם איחוד האמירויות היא נהדרת.

העם הפלסטיני הוא במובנים רבים המצאה. היהודים חפצו ברצועת החוף הצרה בקצה הלבנט. הערבים לא ששו לאפשר להם לזכות בה. כדי לתרגם את המאבק בהם למונחים שיתאימו למושגי הלאומיות המודרנית המציאו הערבים את העם הפלסטיני. אבל זו המצאה על בסיס חלוקת גבולות קולוניאליסטית שרירותית. אין בה אותנטיות. אם כי יש להחמיא לערבים על כך שהצליחו למצוא דרך לשווק את שנאתם לחזרתם של היהודים למולדתם העתיקה במונחים לאומיים שהעולם כולו יידע להבין. לא תמיד הם היו מוצלחים כל כך בשיווק כלפי חוץ.

האם עוד מאה או מאתיים שנה בכלל יהיה עם פלסטיני? אין לדעת. ייתכן מאוד שחלקו העזתי ייטמע במצרים וחלקו שביהודה ושומרון יתערבב בירדן. השפה היא אותה שפה. הדת אותה דת. התרבות אותה תרבות. מה כבר ההבדל מלבד הזיות של קולוניאליסטים מלפני מאה שנה.

אבל אין ספק שתהיה בעתיד אומה ערבית. האומה הערבית העתיקה תישאר איתנו לעוד אלפי שנים כפי שהייתה כאן לפני אלפי שנים. ובניגוד לעמי המערב, דמוגרפית עתידה לפניה. לכן בטווח הארוך ההיסטורי יש מקום לטעון שהאתגר הגדול של ישראל הוא השלמת המרחב הערבי עם קיומה, לא הפלסטינים. ואילו הפלסטינים – מהמרחב הערבי באו ואל המרחב הערבי יחזרו. הם לא פקטור בפני עצמם. במובן זה ההסכם עם איחוד האמירויות, שנעשה בברכת סעודיה, המדינה ששולטת במרחב הערבי ההיסטורי, הוא אחת מפריצות הדרך הגדולות בהיסטוריה הציונית. אמנם לא גדולה כמו השלום עם מצרים, אבל בניגוד לשלום עם מצרים – הפעם ייתכן שלום חם ואמיתי.

אירן שמהלכת עלינו אימים ממלאת עבורנו גם תפקיד חיובי. היא השוט שכדי להימלט ממנו הערבים פונים אלינו (ואחד מחברי הפרלמנט באירן היכה בפומבי על חטא בנושא זה אתמול). כל המומחים היו תמימי דעים שהערבים לעולם לא יכוננו שלום ללא פתרון לבעיה הפלסטינית ושכחו להוסיף את המשפט המסתייג שתמיד יש להוסיף להצהרות כאלו:״אלא אם התמריצים יהיו גדולים מספיק״. נראה שהאיום האירני והרצון למנוע את בלגן הסיפוח היו תמריצים גדולים דיים.

הלגיטימיציה לקיום המדינה מצד הערבים היא מרגשת וחדשה, אבל חשוב עוד הרבה יותר לא לאבד את הלגיטימציה שקיבלנו מהמערב כבר ב-1948 ולכן ביטול הסיפוח, שהיה נתפס בעיני העולם ככינון אפרטהייד, הוא הבשורה הגדולה ביותר. והלוואי שרעיון העיוועים הזה ייגנז מעתה והלאה (אלא כמובן אם שטיק יכול לעבוד פעמיים וניתן יהיה להמשיך להשתמש בו גם בעתיד כעז מתוחכמת).