קפיטליזם לא צריך להישען על שקרי הגרעון

עידן ארץ, הכותב על נושאי כלכלה מזווית קפיטליסטית ליברטריאנית, מוליך אימים לגבי עלות תוכניות החילוץ הכלכליות במשבר הקורונה:

אלא אם תמותו או תרדו מהארץ ב-20 השנים הקרובות, הסתבכתם בחודשים האחרונים בחובות אדירים. כמה אדירים? אם נסכום את עלות התוכנית הכלכלית מהגל הראשון (53 מיליארד שקל), את התוכנית לדמי אבטלה וחילוץ עסקים שעליה הוכרז לפני שבוע (133 מיליארד שקל) ואת התוכנית האחרונה לחלוקת כסף שרירותית (25 מיליארד שקל, מתוכם הממשלה תוציא עכשיו 6 מיליארד שקל), נגיע לסכום הביזארי של 211 מיליארד שקל.

וככה משתרכות להן בדבריו כל קלישאות השווא השקריות של החובות (כאילו למדינה אין את מדפסת הכסף והיא מוגבלת בידי חוב כמו אדם פרטי) והריביות המתנפחות (כאילו אנחנו לא חיים בעולם של ריביות אפסיות ואף שליליות).

ואז, כפיתרון אפשרי, הוא ממשיך ומפנה למאמר אחר שלו, שקורא לרפורמת עומק בשירות הממשלתי הלא יעיל ולחיסול שיטות הניהול ההסתדרותיות בו. וזה כמובן רעיון מבורך. הלוואי שאפשר יהיה לקדמו ברצינות.

כאן עולה השאלה: האם אפשר באמצעות אמירות כלכליות מפחידות שגויות בעליל באמת לקדם רפורמות קפיטליסטיות מוצלחות לשיפור התמריצים?

והתשובה היא שזה לא צריך לעבוד ככה. ראשית, קפיטליסטים שיגדלו על ברכיהם של מאמרים מסוג זה יכולים להתחיל באמת להאמין בשקרים של עצמם ולחשוב שצמצום הגרעון הוא ערך בפני עצמו, גם בלי שיוביל לרפורמות טובות. אובססיה לצמצום הגרעון יכולה להוביל לשפל כלכלי עמוק שיוציא שם רע לקפיטליזם ולקפיטליסטים שחוללו אותו. עד היום הליברטריאנים הרי מקוננים על הניו דיל. הניו דיל לא היה קורה אם לממשל הובר שקדם לממשל רוזוולט הייתה דרך קפיטליסטית טובה לחלץ את האומה מהשפל.

ושנית פשוט תלמדו מדונאלד טראמפ. ביד אחת הוא קיצץ מסים לתאגידים ונכנס לגרעון ענקי, ביד שניה ביטל אינספור רגולציות. ואלמלא ביש המזל של הקוביד-19 אפילו היה לו סיכוי טוב להיבחר בשנית עם כל הטיפשות, הגיחוך וחוסר הממלכתיות שבהתנהלותו. אפשר גם וגם, גם להבין שגרעונות לא חשובים וגם להיות מאמין אמת ברפורמות קפיטליסטיות.

מה עוד שלהבנה שגרעונות לא חשובים יש גם היבט קפיטליסטי שאיש לא שם לב אליו. כששלי יחימוביץ' או ברני סאנדרס מקדמים תוכנית חברתית כלשהי, הם מצביעים על כך שיצליחו לגייס אינסוף כסף למימון ההוצאות על ידי מיסוי ברוטלי של העשירים. הדבר מוסיף לתוכנית רובד של מקצועיות כלכלית – אחרי הכול היא מתבססת על איזון תקציבי. כאשר מבינים שלאיזון תקציבי חשיבות אפסית, ורק התמריצים, שנהרסים באכזריות בתוכניות מסוג אלו, הם חזות הכול, הברק הנוצץ הזה של המהוגנות הכלכלית מתברר כמו מה שהוא באמת – פייק זול.

באותו עניין קראתי לאחרונה את ספרו של השר יובל שטייניץ על מלחמתו עם חברות הגז הטבעי. הלב יוצא לשטייניץ שעמד במתקפה פרועה כדי להגן על חלקו של הציבור בגז הטבעי ומתאר את התגלגלות הדברים ואת מסע ההכפשות שהוא ואיתן ששינסקי נאלצו לעמוד בו בנימה כנה. אבל ביסוד כל חשיבתו והתנהלותו עומדת אמונת שווא. שטייניץ האמין שהכסף מהגז הוא ביג דיל בעוד שבחבלה הרטרואקטיבית שלו ברווחי משקיעי הגז אין כל בעיה.

בפועל ההיפך הוא הנכון. הכסף מהגז עוד לא ממש הגיע עד עצם היום הזה וגם כשיגיע הוא יצטרך להיות מוחזק בכספות המט"ח (מחשש למחלה ההולנדית) ובהם הוא יהיה בטל ומבוטל לעומת יתרות המט"ח שבנק ישראל צובר ממילא. למוניטין של ישראל כמדינה הוגנת עם משקיעים יש לעומת זאת חשיבות עליונה ומכרעת, ושטייניץ לא תרם לו, בלשון המעטה.