הדור הבא ממתין בחדר הסמוך

בעבר הקדשתי פוסט לאפקט המרשמלו. אחד הניסויים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה הוא ניסוי המרשמלו. הוא הולך בערך כך: הצע לילד בן 4.5 לקבל לאלתר ממתק מרשמלו (או ממתק אחר שלטעמו של הילד) או לקבל שני ממתקים אם יהיה מוכן להמתין עוד כמה דקות. הילדים שיסכימו להמתין יתבררו, עם חלוף השנים, כילדים הרבה יותר מצליחים בחיים.

בפוסט אחר כתבתי גם על אפקט פלין. ג'יימס פלין, פרופסור מניו זילנד, תרם את אחת התרומות החשובות ביותר לפסיכולוגיה המודרנית, מבלי להיות בכלל פסיכולוג. מחקריו במדעי המדינה הביאו אותו לגלות ולאבחן תופעה מעוררת השתאות: במהלך המאה ה-20 חלה עלייה מרשימה בציונים הממוצעים שהשיגו נבחנים במבחני איי קיו. מתברר שהאינטליגנציה האנושית הייתה בעלייה תלולה במהלך המאה, תופעה שכונתה על שמו אפקט פלין.

אפקט פלין מגלה אמת הפוכה ממה שרגילים לטעון נביאי הזעם הכרוניים – אנחנו לא הופכים לטיפשים, אלא נעשים חכמים יותר. והנה מתברר שיש מאמר שקשר בין פלין למרשמלו!

כאשר נבחנו ילדים מהשנתונים של העשורים האחרונים התברר שביצועיהם במטלת המרשמלו טובים בהרבה משל ילדי הדורות הקודמים. ילדים בני זמננו מגלים הרבה יותר סבלנות. רובם מסוגל להמתין מעל עשר דקות עד להגעת הממתקים. דבר שלא היה כדוגמתו במחקרי העבר. נראה שתהליך ההשתפרות הקוגניטיבית האנושי לא פסח גם על מטלה זו ועל הביצועים בה. כבר למעלה ממאה שנה יש המודאגים מהתהליך שבו אנשים עם אינטליגנציה גבוהה מולידים פחות ילדים מבני מדינתם האהבלים וכך דנים את האנושות לניוון קוגניטיבי מתמשך. אפילו נעשה סרט שמתאר את תהומות הטמטום שאמריקה עוד תגיע אליהם בעקבות תהליך זה.

אמנם בעמנו שלנו הקשרים מעורפלים יותר בגלל המשקל הגבוה של דתיות בהחלטה להוליד הרבה ילדים, והעובדה שיהדות דתית כרוכה בסבלנות ללימוד תורה מעמיק ולכן יכול להיות בה מימד אינטלקטואלי חזק (גם אם פונדמנטליסטי). איש לא יפקפק בכישוריו האנליטיים המעולים של מנהיג החרדים, הרב יוסף שלום אלישיב, שהותיר אחריו למעלה מאלף צאצאים בפטירתו בגיל 102.

כך או כך, אפקט פלין הופך לחלוטין את פני הדברים. מי שהיה מצפה לראות יכולות הולכות ויורדות מגלה את ההיפך – ההישגים של דורנו טובים יותר. הציבור לא הפנים את אפקט פלין והוא חי בתפיסה הפוכה. בסקר שביקש מאנשים להעריך מי יצליח יותר בדחיית סיפוקים – ילדי העבר או ילדי ההווה – המשיבים ציפו ברוב מוחץ שיהיו אלו ילדי העבר, דור הילדים שהם עצמם היו שייכים לו. טעות. בפועל כל עשרים שנה הנכונות של ילדים להמתין לממתק גדלה בדקה שלמה. עוד מישהו יכתוב סיפור מדע בדיוני (או פרק "מראה שחורה") על ילד מהעתיד שמעביר את כל חייו בציפיה למרשמלו.

מדוע יש אפקט שכזה? הילדים ממחקרי העבר באו ממשפחות יותר פריבילגיות, כך שקשה לתלות את הדבר בשינויים דמוגרפיים באמריקה. אלו היו צפויים לנבא את ההיפך.  על כן החוקרים שבים לרעיון שבזמננו החשיבה מופשטת יותר, מרסנת את האימפולסיביות ונותנת פחות משקל לכאן ולעכשיו. בדיוק אותם הדברים שמתחוורים גם מתוך הירידה רבת הדורות בפשיעה, במלחמה ובאלימות שעליה עמד סטיבן פינקר.

באופן אישי אני מתפעם מהיכולת שהייתה לי פעם לקרוא ספרים איטיים ולצפות בסרטים איטיים משמימים כמו סרטי שנות הארבעים. היום כל דבר שאינו מכיל מידע סמיך מרוכז כמו בציוץ טוויטר של נדב איל מאתגר את הסבלנות שלי. וזה לא רק אני, אלא פני הדור כולו. המחברים מנסים למצוא הסבר כלשהו כדי לתרץ את הפער בין יכולת הקשב הנמוכה של ימינו לבין הסבלנות המרשימה שהופגנה בהמתנה לממתק. אולי באמת אין סתירה. ילדים (ובני האדם כולם) חכמים יותר ולכן מסוגלים לפעול טוב יותר ובאופן סבלני יותר בהתאם לכללים שיוצרים התמריצים. בעת ובעונה אחת אין להם עניין בדברים שלא ממריצים מספיק את מוחם הרגיל לעמוד בעומס רב של גירויים בו זמניים.